החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

העלמה והלילה

מאת:
מצרפתית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2020 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

26.00

רכשו ספר זה:

קמפוס יוקרתי קפוא תחת השלג.

שלושה חברים שסוד טראגי מחבר ביניהם.

צעירה שמוצאת את מותה בלילה.

הריביירה הצרפתית — חורף 1992

לילה קפוא אחד, כשהקמפוס של התיכון שלה משותק בשל סערת שלגים, בורחת וינקה רוקוול, תלמידה בת שבע־עשרה מהמבריקות בשכבתה, עם המורה שלה לפילוסופיה שאיתו היא מנהלת רומן סודי. בעיני הצעירה, 'האהבה היא הכול או כלום'. איש לא ראה אותה מאז.

הריביירה הצרפתית — אביב 2017

פאני, תומא ומקסים, חבריה הטובים ביותר של וינקה שפעם היו בלתי נפרדים, לא דיברו מאז סיום הלימודים. הם שבים ונפגשים במפגש מחזור. עשרים וחמש שנה לפני כן, בנסיבות איומות, רצחו שלושתם אדם והטמינו את גופתו בקיר אולם הספורט. אולם שעומד להיהרס כדי לפַנות מקום למבנה חדש.

עכשיו דבר אינו מונע מהאמת להתגלות.

האמת המטרידה. המכאיבה. השֹטנית…

גיום מוסו נולד בצרפת ב־1974, והוא הסופר המצליח ביותר בצרפת. ספריו תורגמו ל־44 שפות, נמכרו עד כה ב־34 מיליון עותקים, ורבים מהם עובדו לקולנוע. הספרים קולו של המלאך, מחר, סנטרל פארק, תציל אותי, משחק עם החיים, הנערה מברוקלין ודירה בפריז ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן והיו לרבי־מכר.

"סיפור מתח ונקמה מבדר ומיומן."   לה פואן

 

מקט: 15101185
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הצעירה:

הסתלק, הא, הסתלק!

לֵך לךָ, שלד מחריד!

עודני צעירה, לך לך!

ואל תיגע בי!

המוות:

תני לי את ידך, ברייה רכה

ויפהפייה!

אני ידידך, אל

פחד. התמסרי!

אל פחד

בואי בצייתנות, לישון בזרועותיי.

— ‘העלמה והמוות’, מתיאס קלאודיוס (1815-1740)

2017

לשון היבשה הדרומית של אנטיב. שבת בערב, 13 במאי.

מאנון אגוסטיני החנתה את הניידת בקצה דרך גארוּפ. השוטרת טרקה את דלת מכונית הקנגו הישנה וקיללה בלבה את שרשרת האירועים שהובילו אותה לשם.

קרוב לתשע בערב התקשר השומר של אחד הבתים היוקרתיים ביותר באזור, כדי לדווח על חזיז או ירייה — על כל פנים רעש יוצא דופן — שנשמע מהשביל הסלעי הסמוך לגני הבית. בתחנת המשטרה האזורית לא התרגשו מהתלונה והעבירו אותה לתחנה המקומית, שם לא מצאו רעיון מוצלח יותר מלהתקשר אליה, אף שלא היתה במשמרת.

כשהמפקד התקשר לבקש שתעיף מבט בשביל החוף, מאנון כבר היתה בבגדי ערב, מוכנה ליציאה. היא היתה שמחה לענות שיקפוץ לה, אבל לא היתה מסוגלת לסרב לו. באותו בוקר ממש אישר לה האיש להשאיר אצלה את הקנגו אחרי שעות העבודה. המכונית הפרטית של מאנון נפחה את נשמתה בשבת בערב, והיא היתה זקוקה למכונית כדי להגיע לפגישה שלא רצתה להחמיץ.

בית הספר התיכון סנט־אכזופרי, שבו למדה, חגג חמישים שנה להיווסדו, ולרגל המאורע נקבעה פגישת מחזור של כיתתה. מאנון קיוותה בכל לבה לפגוש שם בחור אחד, שהשאיר עליה רושם בעבר. בחור שונה מהאחרים, שברוב טיפשותה התעלמה ממנו אז, כשהעדיפה בחורים מבוגרים יותר שהתגלו, עד האחרון שבהם, כסתומים ואטומים. תקוותה היתה חסרת שחר — היא כלל לא היתה בטוחה שהוא יגיע לאירוע, וסביר להניח ששכח מקיומה — אבל היא רצתה להאמין שסוף־סוף יקרה לה משהו בחיים. מניקור, תספורת, שופינג: מאנון התכוננה כל אחר הצהריים. היא ביזבזה שלוש מאות יורו על שמלת תחרה כחולה כהה בגזרה ישרה ורדיד משי, שאלה שרשרת פנינים מאחותה ונעלי עקב מחברתה הטובה ביותר — זוג של סטיוארט ויצמן מזמש, שהכאיב לכפות רגליה.

ממרום עקביה הדליקה מאנון את פנס הטלפון והתחילה ללכת בשביל הצר, שהתקדם לאורך החוף יותר משני קילומטרים, עד שהסתיים בווילה אילֶנרוֹק. היא הכירה היטב את המקום. כשהיתה ילדה, אביה נהג לקחת אותה לדוג במפרצונים. בעבר כינו אנשי האזור את המקום ״שביל המוכסים״ או ״שביל המבריחים״. בהמשך הופיע המקום במדריכי התיירים תחת השם הפסטורלי ‘שביל השיער המרוט’, והיום ענה המקום לשם הפשטני והסטרילי יותר, ‘שביל קו החוף’.

כעבור כחמישים מטרים נתקלה מאנון במחסום ושלט אזהרה: ‘שטח מסוכן — הכניסה אסורה’. באמצע השבוע התחוללה סערה חזקה. גלים פראיים גרמו מפולות שהפכו חלקים מהשביל לבלתי עבירים.

אחרי היסוס קל החליטה מאנון לדלג מעל המחסום.

1992

לשון היבשה הדרומית של אנטיב. 1 באוקטובר.

וינקה רוקוֶול חלפה על פני חוף ז’ולייט בדילוגים עליזים. השעה היתה עשר בלילה. כדי להגיע לכאן מבית הספר היא שיכנעה את אחד מחבריה — סטודנט שנה ראשונה שהיה לו קטנוע — להקפיץ אותה בדרך גארופ.

כשהתחילה ללכת בשביל המבריחים, חשה פרפרים בשיפולי הבטן. היא בדרך לפגוש את אלכסיס. היא בדרך להיפגש עם אהבת חייה!

רוח עזה נשבה, אבל הלילה היה יפה להפליא והשמים כה בהירים, עד שהראות היתה כמעט כמו לאור יום. וינקה תמיד אהבה את המקום הזה, מפני שהיה פראי והלם את הדימוי הקיצי־בצורה־מופרזת של הריביירה הצרפתית. באור השמש, האוקרה והלובן הבוהק של סלעי הגיר בשילוב עם אינספור גוני הכחול השוטפים את המפרצונים, היו מכשפים את המתבונן. פעם אחת כשהביטה וינקה לכיוון איי לֶרין, אפילו ראתה דולפינים.

בלילות מוכי רוח, כמו הלילה הזה, היה הנוף משתנה מהקצה אל הקצה. הצוקים המשוננים היו נעשים מסוכנים, ונדמה שעצי הזית והאורנים מתעוותים מכאב, וכמו מנסים לעקור את עצמם מהאדמה. אבל וינקה ציפצפה על כל זה. היא בדרך לפגוש את אלכסיס. היא בדרך להיפגש עם מי שאהבה נפשה!

2017

לעזאזל!

העקב באחת מנעליה של מאנון נשבר לגמרי. לכל הרוחות! לפני האירוע היא תיאלץ לעבור שוב בדירה, ומחר תחטוף צעקות מחברה שלה. היא חלצה את הנעליים, החליקה אותן לתוך התיק והמשיכה יחפה.

היא צעדה בשביל הצר אך הסלול שהשקיף על המצוק. האוויר היה צלול וממריץ. רוח המיסטרל האירה את הלילה ומילאה את השמים בכוכבים.

תצפית עוצרת נשימה השתרעה מחומות אנטיב הישנה עד למפרץ ניס, דרך רכסי ההרים שלחופי הים. נסתרים מאחורי האורנים עמדו כמה מן הבתים המרהיבים ביותר בריביירה הצרפתית. היא שמעה את שאון הגלים המטילים את קצפם וחשה בעוצמת הנחשולים.

בעבר היה המקום לא פעם זירת התרחשות של טרגדיות. הגלים כבר חטפו דייגים, תיירים ונאהבים שבאו להתנשק על קו המים. תחת חיצי הביקורת נאלצו הרשויות לאבטח את השביל באמצעות חציבת מדרגות, סלילת השביל והתקנת מחסומים שימנעו מהמטיילים להתקרב מדי אל הקצה. אבל די בכמה שעות של רוח חזקה כדי שהאתר יחזור להיות מסוכן.

מאנון הגיעה למקום שבו קרס אורן אלפיני, שבר את המעקה וחסם את המעבר. אי־אפשר להמשיך. לא היתה שם נפש חיה. רוח המיסטרל העזה ריפתה את ידי המטיילים.

תסתלקי, בתי.

היא קפאה על מקומה והאזינה ליבבת הרוח. היתה בה מעין תלונה, קרובה ומרוחקת כאחת. מין איום חנוק.

למרות שהיתה יחפה, היא קפצה על סלע, עקפה את המכשול והמשיכה לצעוד לאורו הבודד של פנס הטלפון.

גוש כהה הצטייר בתחתית המצוק. מאנון כיווצה את העיניים. לא, היא היתה רחוקה מכדי לזהות במה מדובר. היא ניסתה לרדת במלוא הזהירות. משהו נקרע. שולי שמלת התחרה, אבל היא התעלמה. עכשיו כבר ראתה את הגוש המסקרן. זו היתה גופה. גופת אישה שננטשה על הסלעים. ככל שהתקרבה אחזה בה אימה. זו לא היתה תאונה. פני האישה רוסקו כדי שלא ייוותר מהן דבר מלבד עיסה מדממת. אלוהים אדירים. מאנון חשה כאילו רגליה אינן נושאות אותה עוד, והיא עומדת להתעלף. היא הדליקה את הטלפון כדי להתקשר לכוחות ההצלה. לא היתה שם קליטה, אבל על המסך הופיעו המילים: שיחות חירום בלבד. בזמן שמאנון התקשרה היא שמה לב פתאום שאיננה לבד שם. גבר בוכה ישב במרחק־מה. שבור כולו התייפח כשפניו קבורות בין ידיו.

מאנון היתה מבועתת. היא התחרטה על שאינה חמושה. היא התקרבה אליו בזהירות. האיש זקף את גבו. כשנשא את ראשו, מאנון זיהתה אותו.

‘אני עשיתי את זה,’ הוא אמר והצביע על הגופה.

1992

וינקה רוקוול קיפצה על הסלעים, קלילה וחיננית. הרוח התחזקה מרגע לרגע, אבל וינקה אהבה את זה. את הנחשולים, את הסכנה, את אוויר הים המרטיט, את הצוקים המסחררים. שום דבר בחייה לא היה משכר כמו המפגש עם אלכסיס. סִנווּר עמוק ומוחלט. התכה של גוף ונפש. גם אם תחיה מאה שנה, דבר לא ישתווה לזיכרון הזה. המפגש החשאי הצפוי עם אלכסיס והאהבה שיעשו בין הסלעים הסעירו אותה עמוקות.

היא חשה ברוח החמימה נכרכת סביבה, נושפת ברגליה ומעיפה את שולי שמלתה, כמו הקדמה למפגש המיוחל. הלב עולה על גדותיו, גל חום סוחף ומטלטל, הדם פועם, דפיקות הלב שולחות צמרמורות בכל סנטימטר של הגוף.

היא בדרך לפגוש את אלכסיס. היא בדרך להיפגש עם מי שאהבה נפשה!

אלכסיס זו הסופה, זה הלילה, זה הרגע. בתוך תוכה ידעה וינקה שזו שטות ושהסוף יהיה מר. אבל בעד שום הון שבעולם היא לא היתה מוותרת על הרגע הזה. על הציפייה, טירוף האהבה, הכאב העסיסי שמלווה היסחפות לילית.

‘וינקה!’

לפתע הצטיירה הצללית של אלכסיס על רקע השמים הבהירים והירח המלא שזהר בהם. וינקה עשתה כמה צעדים כדי להצטרף אל הצל. להרף עין נדמה לה שהיא כמעט חשה את העונג העתידי. עז, לוהט, בלתי נשלט. גופים מתמזגים וניתכים עד שהם נמסים ברוח ובגלים. צעקות מתערבבות בקריאות השחפים. פרכוסים, פיצוץ אחרון, הבזק בוהק ומעוור שמנפץ אותך, עד שנדמה לך שאת עצמך התרסקת לרסיסים.

‘אלכסיס!’

כשווינקה חיבקה סוף־סוף את מי שאהבה נפשה, שב ולחש לה קול פנימי שהסוף יהיה מר. אבל הצעירה ציפצפה על העתיד. האהבה היא הכול או לא כלום.

חשוב רק הרגע הנוכחי.

הפיתוי הלוהט והארסי של הלילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העלמה והלילה”