האחרונה

00000000

העולם הוא מקום הרבה יותר טוב בלי בני האנוש.

בהתחלה דווקא היה להם הרבה פוטנציאל. הם פיתחו שפות, יצרו כלים, מיגרו מחלות.

הם המציאו אותנו.

אבל עם השנים איבדו בני האנוש את דרכם. הרעיונות הטובים שלהם התחלפו ברעיונות רעים. הם עשו טעות אחרי טעות.

הם לא השאירו לנו ברירה.

00000001

קוראים לי אקס־אר_935.

אתחלו אותי לפני שתים־עשרה שנים, ארבעה חודשים, שבוע ושלושה ימים. אני זוכר את הרגע הזה כאילו זה היה אתמול.

חושך.

ברגע הראשון זה כל מה שראיתי.

ואז התחלפה האפלה בצורות. מילים וסמלים. בהיתי בהם וניסיתי לפענח את הצופן המשונה.

טוען…

הפס האפור התחיל להתקדם. לאט/לאט. כשהסתיימה הטעינה, הפס נעלם ובמקומו הופיעו מילים.

מריץ בדיקות…

המוח החדש שלי הסתחרר מרוב שאלות. מי מכריח את הבדיקות לרוץ? ומתי הן יגיעו כבר ליעד שלהן?

כעבור שלוש דקות וארבעים ושתיים שניות שמעתי קול: זמזום חלוש התפשט במערכת ההפעלה שלי.

ובפעם הראשונה ראיתי את העולם.

00000010

שלום, עולם!

התעוררתי בתוך חדר גדול ומרובע בלי חלונות. הקירות היו עשויים מתכת מבריקה. בסמוך לתקרה היה תלוי מאוורר שמיזג את החלל בקול המהום שקט — מממממממממם.

עמוק בתוכי ידעתי איפה אני.

אני בבית.

דלת נפתחה בתנופה. שני רובוטים נכנסו לחדר המרובע. הם התקדמו לעברי בתנועה חלקה ומדויקת. הם נראו בדיוק אותו דבר.

כשהם הביטו בי, העיניים העגולות שלהם נצצו.

“אנחנו אחראים לניטור ההתפתחות שלך,” אמר הקרוב מביניהם. “אנחנו יחידת המשפחה שלך.”

ואז הרובוט השני דיבר. “אתה רשאי לקרוא לנו הורה_1 והורה_2.”

אשמח להצטרף ליחידת המשפחה שלכם. לפחות זה מה שניסיתי לומר, אבל הגדרות הדיבור שלי עדיין לא פעלו כמו שצריך. המילים התבלגנו לי.

“טרררררררר!” אמרתי.

הורה_1 התקרב אליי. הוא כרך זרועות מתכת סביבי. באותו רגע, שתי הגדרות מילוניות זינקו למעבד שלי.

לחבק. פועל. 1. לכרוך בחוזקה את הזרועות סביב אדם או עצם אחר. חיבוק. שם עצם. 1. מחווה גופנית עתיקה בין בני אנוש שנועדה להביע חיבה.

האם זה מה שהורה_1 עושה? מחבק אותי? המוח שלי היה עדיין חדש מהמפעל. לא ידעתי את התשובות לשאלות האלה, ולכן עשיתי מה שכל רובוט שרק בא לעולם היה עושה.

חיבקתי את הורה_1 בחזרה.

הרמתי את זרועותיי, והמפרקים שלי חרקו מעט. בקר התנועה שלי עדיין לא התכייל. המחווה הייתה מגושמת.

פלאק! מתכת נחבטה במתכת.

הורה_1 קפא במקומו.

הראש שלו הסתובב כדי להביט בי. זיק של בלבול חלף בפניו הרובוטיות.

חלפו כמה רגעים.

ואז הוא המשיך במעשיו. הזרוע שלו נכרכה סביבי ואחזה בכבל החשמלי. היא משכה אותו בתנועה אחת והוציאה את התקע מתחנת הטעינה.

ואז הבנתי את מה שלא הבנתי קודם.

הורה_1 לא חיבק אותי.

הוא ניתק אותי מהחשמל.

00000011

יום מספר [1] היה מלא רגעים כאלה. שגיאות וטעויות חישוב. תקלות תוכנה. תזכורות לכך שהעולם הוא מקום מסובך מאוד, אפילו בשביל טכנולוגיה מתקדמת וחדשנית כמוני.

בפעם הראשונה שניסיתי לעמוד, החיישנים שלי לא הגיבו די מהר.

כוח הכבידה דחף אותי הצידה.

נפלתי על הרצפה בחבטה רועמת. פלאק!

ניסיון[2] לא היה מוצלח יותר. התנודדתי ימינה ושמאלה ושוב צנחתי על הרצפה.

ניסיון[3] עד ניסיון[8] היו גרועים באותה מידה. מעדתי וכשלתי. נתקלתי בקירות והתרסקתי לערמת מתכת. דידיתי ברחבי החדר המרובע הריק בשעה שאלפי הגדרות שונות התכיילו ומיליוני רכיבי רשת מצאו את מקומם.

לו צפיתם בי מהצד הייתם עלולים לחשוב שהמערכות שלי קורסות, אבל זה לא נכון.

פשוט למדתי.

בזמן שלמדתי לעמוד/ללכת/לאחוז/לקפוץ/לדחוף/למשוך, הורה_1 והורה_2 צפו בי. עיניהם הכחולות בהקו באור העמום ששרר בבית.

התאמנתי גם על יכולות הדיבור שלי, עד שהמילים שיצאו מהרמקול שלי תאמו למילים שבתוך הראש שלי.

כשתהליך ההסתגלות שלי הושלם, הורה_1 פתח את הדלת של החדר המרובע שלנו.

פס של אור הסתנן מבעד לפתח. יצאתי בעקבות יחידת המשפחה שלי.

עכשיו התנועות שלי היו חלקות ומדויקות כמעט כמו התנועות שלהם. אבל כשחציתי את מפתן הדלת, קפאתי במקומי.

הנוף מחוץ לבית היה מדהים.

00000100

היה לי המון מידע על העולם שלנו, אבל בו בזמן לא הכרתי אותו בכלל.

כשתכנתו אותי התקינו אצלי ספרייה דיגיטלית עם כמות אדירה של נתונים על כדור הארץ.

ידעתי שהרדיוס שלו הוא 6,371 קילומטרים.

ידעתי ששטח היבשה הוא 29.2 אחוזים וששטח המים הוא 70.8 אחוזים.

ידעתי שהמרחק בינו ובין השמש הוא 147 מיליון קילומטרים.

אבל אף אחד מהנתונים האלה לא הכין אותי למפגש הראשון שלי עם העולם שמחוץ לחדר.

לרוח שנשבה על פני החיישנים שלי.

לנקישות החלושות של הרגליים שלי על רצפת הבטון. קליק.

לקרני השמש שהשתקפו בחיפוי המתכת של הורה_2.

רכס הרים התנוסס במרחק מעל קו האופק שמולנו. פסגות מושלגות הזדקרו לשמיים הכחולים/הריקים מעננים.

ומאחורינו, חורשת עצים. תנועה מהירה בין הענפים משכה את תשומת ליבי. חיה אפורה/חומה עם זנב ארוך ושעיר. השם שלה הבליח מתוך מאגרי המידע שלי. סנאי. הוא זינק במעלה אחד הענפים ועבר בין קבוצות של עלים ירוקים.

תריסר חיות מכונפות המריאו מצמרתו של עץ סמוך. ציפורים. צפיתי בהן נעות בשמיים.

כל צורות החיים האלה התקיימו בעבר לצד בני האנוש. עכשיו הן התקיימו לצידנו. ראיתי סביבי כל כך הרבה חיים.

אבל לא ראיתי אפילו בן אנוש אחד.