המינגוויי – חתן פרס נובל לספרות ב־1954 – פרסם את ספר הסיפורים הזה ב־1927, בן 28. שורת סיפורים שבו שינתה את פני הספרות העולמית, והיא מן הפסגות המוּכָּרות המהוללות של הסיפור הקצר לדורותיו.
משמו של הספר אין להסיק שנעדרות בו נשים. אבל במרכזו גברים הנתונים במה שנחשב טריטוריות גבריות קשוחות: הם לוחמים, מתאגרפים, מעסיקים אותם כוח, גבורה וכבוד־עצמי, הם אפילו עומדים לרצוח. כמה מהם מתרחקים מנשים, או מתקשים להתקרב אליהן, או נמצאים על סף פרידה מאשה, אך כמעט בכל הגברים־בלי־נשים הללו מתגלות פגיעוּת ומלנכוליה, והם נושאים בחוּבָּם תכונות סטריאוטיפיות נשיות. הם מתמודדים, תוך כדי ויתור, עם חולשתם, עם שלהי הקריירה שלהם, עם תבוסתם ופרישתם, מודעים לכזב שבגבורתם. "אני לא הייתי בז־צַיִד", אומר על עצמו המחבר־המספר, המלגלג על מדליית הגבורה שקיבל מממשלת איטליה במלחמת־העולם הראשונה.
הסיפור הקצר של המינגוויי ניחן בתחכום ספרותי יוצא־דופן, המוסווה במראית־עין של פשטות תחבירית, חסכנות לשונית, איפוק ומינימליזם. בסגנון לא־מעורב כביכול, המתרחק מדרמטיות, בלי פרשנות מנתחת של המספר, בהתנזרות מכְּניסה אל נפשות הדמויות, בהשתקה ובהחבאה של רגעים צעקניים, תוך שהחומרים הקריטיים מובלעים, סיפוריו של המינגוויי 'מספרים את עצמם' כמו במסירה אובייקטיבית דמוית מחזה: רוב הטקסט מוקדש לדיבורי הדמויות ולשתיקותיהן, למעשיהן ולסובב אותן, ולא למחשבות ולרגשות שלהן. אך למרות האקלים החסכני נראה הטקסט כמוצף במלאות ריאליסטית לא סלקטיבית של פרטים 'לא־מהותיים', וביריעות של דיבורים על עניינים־של־מה־בכך.
המינגוויי עצמו אפיין את הסיפורת שלו כאמנות של קרחון, שרק שמינית ממנו נעה בהוד מעל פני המים ורובו מוסתר, מבלי שניאלץ לחשוד שהמחבר אינו יודע את מה שהוא משתיק. יתר על כן, הסיפורים הקנוניים של המינגוויי לעולם אינם מה שחשבנו שהם במבט ראשון. המבט השני חושף סיפור אחר מזה שדימינו לקרוא, דמות אחרת שעומדת במרכז, או פרספקטיבה אחרת שממנה נפרש הסיפור. מעבר לפשטות המדומה מתגלה המינגוויי כאשף נדיר של תחכום ותִחבּוּל ספרותי.
סיפוריו של המינגוויי חשדניים כלפי אידיאולוגיות, אמונות, קודים, תוויות, הכרזות ומלים. כל אלה נחשפים בקוצר־ידם, כרעועים ומכזבים במגעם עם המציאות. לכן עדיף לו לקמץ בהם, לדבר באמצעות מה שמובן מן השתיקות.
בתרגום המצוין, הקשוב לניואנסים, של משה רון זוכים הסיפורים הללו, סוף־סוף, גם לנוסח ראוי והולם בעברית.
גברים בלי נשים
מאת: ארנסט המינגוויי
מאנגלית: משה רון | הוצאה: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד | פברואר 2026 | 185 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
42.00 ₪
מקט: 31-9007230
קָנָרִי לאדם אחד
הרכבת חלפה מהר מאוד על־פני בית מאבן אדומה עם גן וארבעה עצי דקל עבים שתחתם ארבעה שולחנות בַּצֵל. בצד האחר היה הים. אחר־כך חתכה הרכבת דרך שטח של אבן אדומה וחֵמר, והים נראה רק מדי פעם והרחק למטה מול הסלעים.
"קניתי אותו בפלרמו", אמרה הגברת האמריקאית. "ירדנו לחוף רק לשעה וזה היה בוקר יום ראשון. האיש רצה שנשלם בדולרים ונתתי לו דולר־וחצי. הוא באמת שר יפה מאוד".
היה חם מאוד ברכבת. היה חם מאוד בתא הלִי־סלון.[1] שום בריזה לא באה דרך החלון הפתוח. הגברת האמריקאית הורידה את הווילון על החלון ולא נראָה עוד ים, אפילו לא מדי פעם. בצד האחר היתה זגוגית, ואז היה המסדרון, ואז חלון פתוח, ומחוץ לחלון היו עצים מאובקים וכביש משומן ושדות שטוחים של ענבים, ומאחוריהם גבעות של אבן אפורה.
עשן עלה מהרבה ארובות גבוהות בכניסה למרסיי, והרכבת האטה ואחר־כך המשיכה במסילה אחת מני רבות אל תוך התחנה. הרכבת חנתה עשרים־וחמש דקות בתחנה במרסיי, והגברת האמריקאית קנתה עותק של 'הדיילי מייל' וחצי בקבוק של מי אֶוויָאן. היא הלכה מרחק קצר לאורך רציף התחנה, אבל לא התרחקה ממדרגות הקרון, משום שבקָאן, שבה עצרה הרכבת לשתים־עשרה דקות, היא יצאה לדרך בלי התראה, והאשה הספיקה בקושי לעלות ברגע האחרון. הגברת האמריקאית היתה קצת חירשת וחששה שאולי ניתנו התראות תזוזה והיא לא שמעה אותם.
הרכבת נטשה את התחנה במרסיי והיו לא רק מתחם עיתוק המסילות ועשן בתי־החרושת אלא גם, במבט לאחור, העיר מרסיי והנמל עם גבעות האבן מאחוריו ובדל השמש השוקעת על המים. בעוד החשכה יורדת חלפה הרכבת על־פני בית־חווה בוער בשדה. מכוניות נעצרו לאורך הכביש וכלי־מיטה וחפצים מתוך בית־החווה היו פזורים בשדה. אנשים רבים צפו בבית העולה באש. אחרי שכבר החשיך היתה הרכבת באביניון. אנשים עלו וירדו. בדוכן העיתונים קנו צרפתים בדרכם חזרה לפאריז את היומונים הצרפתיים. על רציף התחנה היו חיילים כושים. הם לבשו מדים חומים והיו גבוהים, ופניהם בהקו תחת התאורה החשמלית. פניהם היו שחורות מאוד והם היו גבוהים מכדי שיהיה אפשר ללטוש בהם עיניים. הרכבת יצאה מתחנת אביניון בעוד הכושים עומדים שם. היה איתם סַמָל לבן נמוך־קומה.
בתוך תא הלִי־סלון משך השָׁרָת את שלוש המיטות מתוך הקיר והכין אותן לשינה. בלילה שכבה הגברת האמריקאית ולא עצמה עין מפני שהרכבת היתה רַפִּיד ונסעה מהר מאוד, והיא פחדה מהמהירות בלילה. המיטה של הגברת האמריקאית היתה זו שליד החלון. הקנרי מפלרמו, שבד היה פרוש על כלובו, היה מִחוץ לרוח הפרצים במסדרון המוביל אל חדר־הרחצה של התא. היה אור כחול מחוץ לתא, וכל הלילה נסעה הרכבת מהר מאוד, והגברת האמריקאית היתה ערה וציפתה להתרסקות.
בבוקר היתה הרכבת קרובה לפאריז, ואחרי שהגברת האמריקאית יצאה מחדר־הרחצה ונראתה בריאה להפליא ובגיל העמידה ואמריקאית, אף־על־פי שלא ישנה, והסירה את הבד מכלוב הציפור ותלתה את הכלוב בשמש, היא הלכה לקרון המסעדה לארוחת־הבוקר. כשחזרה אל תא הלִי־סלון כבר הוחזרו המיטות לתוך הקיר ונהפכו למושבים, הקנרי ניער את נוצותיו באור השמש שבא מן החלון הפתוח, והרכבת היתה קרובה לפאריז הרבה יותר.
"הוא אוהב את השמש", אמרה הגברת האמריקאית. "עכשיו הוא ישיר עוד מעט".
הקנרי ניער את נוצותיו וניקר בהן. "תמיד אהבתי ציפורים", אמרה הגברת האמריקאית. "אני לוקחת אותו הביתה לילדה הקטנה שלי. הנה – עכשיו הוא שר".
הקנרי צייץ והנוצות על צווארו הזדקרו, ואז הוריד את מקורו וניקר שוב בנוצותיו. הרכבת חצתה נהר ועברה דרך יער מטופח מאוד. היא עברה דרך ערים רבות מסביב לפאריז. היו בהן חשמליות וכרזות פרסום גדולות של לָה בֶּל זַ'רְדִינְייר ושל דוּבּוֹנֶה ופֶּרְנוֹ על הקירות הפונים אל הרכבת. כל מה שעברה הרכבת נראה כאילו הוא לפני ארוחת־הבוקר. במשך כמה דקות לא הקשבתי לגברת האמריקאית שדיברה עם אשתי.
"גם בעלך אמריקאי?" שאלה הגברת.
"כן", אמרה אשתי. "שנינו אמריקאים".
"חשבתי שאתם אנגלים".
"לא, לא".
"אולי מפני שאני לובש כתֵפות", אמרתי. התחלתי לומר את המלה האמריקאית והחלפתי אותה בביטוי האנגלי כדי לשמור על הדימוי שלי כאנגלי.[2] הגברת האמריקאית לא שמעה. היא היתה באמת חירשת לגמרי וקראה שפתיים, אך פנַי לא פנו אליה. השקפתי דרך החלון. היא המשיכה לדבר עם אשתי.
"אני שמחה כל־כך שאתם אמריקאים. אמריקאים הם הבעלים הכי טובים", אמרה הגברת האמריקאית באותו רגע. "בגלל זה עזבנו את היבשת, את יודעת. הבת שלי התאהבה בגבר בוֶוֶה". היא עצרה. "הם היו מאוהבים בטירוף". שוב עצרה. "לקחתי אותה משם, כמובן".
"היא התגברה על זה?" שאלה אשתי.
"אני לא חושבת", אמרה הגברת האמריקאית. "היא לא מוכנה לאכול כלום, והיא בכלל לא מוכנה לישון. השתדלתי כל־כך, אבל נראה שהיא לא מוצאת עניין בשום דבר. לא אכפת לה מדברים. אני לא יכולתי לתת לה להתחתן עם זר". היא הפסיקה. "מישהו, ידיד טוב מאוד, אמר לי פעם: 'שום זר לא יכול להיות בעל טוב לנערה אמריקאית'".
"לא", אמרה אשתי, "אני מניחה שלא".
הגברת האמריקאית התפעלה ממעיל המסע של אשתי, והתברר שהגברת האמריקאית קנתה את הבגדים שלה כבר עשרים שנה באותו מֶזון דֶה קוּטוּר[3] ברוּ סֶנט אוֹנוֹרֶה. היו להם המידות שלה והיתה שם וַנדֶז[4] שהכירה אותה ואת הטעמים שלה ובחרה בשבילה שמלות ושלחו אותן לאמריקה. הן היו מגיעות לסניף דואר סמוך למקום מגוריה בצפון מנהטן, והמכס אף־פעם לא היה גבוה, כי פתחו את השמלות שם בסניף הדואר כדי לתת אומדן והן תמיד נראו פשוטות מאוד בלי רקמות זהב וקישוטים שיגרמו לשמלות להיראות יקרות. לפני הוַנדֶז הנוכחית, ששמה תֶּרֶז, היתה וַנדֶז אחרת, ששמה אָמֶלִי. בסך־הכל היו שם רק שתי אלה בעשרים שנה. ותמיד היה אותו קוּטוּריֶה.[5] המחירים דווקא עלו. ואילו שער החליפין איזן את זה. עכשיו יש להם גם את המידות של בתה. היא כבר בוגרת ואין הרבה סיכוי שישתנו.
הרכבת החלה כעת בכניסתה לפאריז. הביצורים שוּטחוּ, אבל העשב לא צמח. הרבה קרונות עמדו על המסילות – קרונות מסעדה חומים מעץ, וקרונות שינה חומים מעץ, שעתידים לנסוע הערב בחמש לאיטליה, אם אותה רכבת עדיין יוצאת בחמש; הקרונות נשאו שלטים "פאריז־רומא", וקרונות אחרים, בעלי מושבים על הגג, שנסעו אל הפרוורים ובחזרה, ובשעות מסוימות היו כל המושבים שבהם תפוסים, וכך גם על הגג, אם כך עדיין נעשים הדברים, וחלפו קירות לבנים והרבה חלונות של בתים. שום דבר לא אכל ארוחת־בוקר.
"אמריקאים הם הבעלים הכי טובים", אמרה הגברת האמריקאית לאשתי. אני עסקתי בהורדת המזוודות. "גברים אמריקאים הם היחידים בעולם שכדאי להתחתן איתם".
"לפני כמה זמן עזבת את וֶוֶה?" שאלה אשתי.
"שנתיים לפני הסתיו הזה. אליה, אל הבת שלי, את יודעת, אני לוקחת את הקנרי".
"האם הגבר שבתך התאהבה בו שוויצרי?"
"כן", אמרה הגברת האמריקאית. "הוא היה ממשפחה טובה מאוד בוֶוֶה. הוא עמד להיות מהנדס. הם היו יוצאים להליכות ארוכות יחד".
"אני מכירה את וֶוֶה", אמרה אשתי. "בילינו שם את ירח הדבש שלנו".
"מה, באמת? זה בטח היה מקסים. לא היה לי שום מושג, כמובן, שהיא תתאהב בו".
"זה היה באמת מקום מקסים", אמרה אשתי.
"כן", אמרה הגברת האמריקאית. "נכון שהוא מקסים? איפה התארחתם שם?"
"שהינו בטְרוּאַ קוּרוֹן", אמרה אשתי.
"כזה מלון ישן מצוין", אמרה הגברת האמריקאית.
"כן", אמרה אשתי. "היה לנו חדר מצוין ובסתיו האזור היה מקסים".
"הייתם שם בסתיו?"
"כן", אמרה אשתי.
חלפנו על־פני שלושה קרונות לאחר התרסקות. דופנותיהם התבקעו והגגות שקעו.
"תראי", אמרתי. "איזו התרסקות".
הגברת האמריקאית הסתכלה וראתה את הקרון האחרון. "בדיוק מזה פחדתי כל הלילה". אמרה. "יש לי תחושות מוקדמות מדהימות לפעמים. אף־פעם לא אסע שוב ברַפִּיד בלילה. יש בוודאי רכבות נוחות אחרות שלא נוסעות מהר כל־כך".
ואז היתה הרכבת בחשכת הגאר דֶה לִיוֹן, ואז נעצרה וסבלים באו לחלונות. העברתי מזוודות דרך החלונות, והיינו בחוץ באריכות האפלולית של הרציף, והגברת האמריקאית תפסה פיקוד על אחד משלושה גברים מסוכנות קוּק שאמר: "רק רגע, גברת, ואני אחפש את השם שלך".
הסבל הביא עגלה וערם עליה את המזוודות, ואשתי אמרה שלום ואני אמרתי שלום לגברת האמריקאית, שהאיש מסוכנות קוּק מצא את שמה בדף מודפס במכונת־כתיבה בתוך חפיסה של דפים כאלה, והחזיר אותם לכיסו.
הלכנו אחרי הסבל עם העגלה לאורך רציף הבטון הארוך שליד הרכבת; בסוף היה שער ואיש לקח את הכרטיסים.
חזרנו לפאריז להתמקם במגורים נפרדים.
[1] צרפתית: מיטת־סלון (lit salon) – מושבים המוסבים בלילה למיטות. [חזרה]
[2] שלייקס. הביטוי האנגלי הוא braces, והאמריקאי suspenders, ביטוי שבאנגליה פירושו ביריות, המותחות את הגרביים שלא יגלשו. [חזרה]
[3] צרפתית, בית־אופנה. [חזרה]
[4] צרפתית, זבנית. [חזרה]
[5] חייט. [חזרה]
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גברים בלי נשים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות