החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גברים מאלנבי, נשים מנוגה

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 101 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

גברים מאלנבי, נשים מנוגה נע ונד בין אהבה לאובדן, בין געגוע להמשכיות, מהטיילת בנהריה דרך רחוב אלנבי בתל אביב ועד לאמסטרדם הרחוקה.

מקט: 4-1272-273
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


זה מהדברים האלה שאתה לא באמת יכול לתכנן. ובאמת, בתקופה שבה הכי לא תכננתי להכיר מישהי, הכרתי את נוגה. זו הייתה תקופה שהיה בה הרבה טוב, אבל המעט שהיה רע, היה משמעותי. זה לא היה סתם רע של “אוף, מבאס לי בעבודה”, זה היה רע אחר, מהסוג הזה שמשנה את הדרך שבה אתה רואה את החיים.

נוגה הרגישה שהיא מכירה אותי מזמנים אחרים. “אני לא מרגישה שאתה זר” היו חמש המילים הראשונות שהיא אמרה לי כשהיא התרסקה אל חוף בוגרשוב באמצע הלילה. רק אנחנו היינו שם – אני ופחית בירה שקניתי מהקיוסק ליד, והיא והירח שהתרסק איתה.

“את לא נורמלית, משוגעת”, הוא גנח בכאב ופיזר אבק כוכבים כשהשתעל, “צעקתי לך להאט, ואת בשלך”, הוא האשים.

“אני חושב שאת צריכה לקחת אותו לאיכילוב”, הצבעתי לעברו והסתכלתי עליה. החיוך שלה הסביר למה הירח בהק כל כך גם בלילות הכי מעוננים מעל העיר המוארת הזו.

“יש שם מחלקה לכוכבי לכת?” היא ענתה וצחקה. יכולתי להישבע שראיתי כוכב נופל בתוך עיניה, ולי נותר רק ליפול בעקבותיו.

 

נוגה הייתה בת 450 שנות אור, אבל נראתה לא יותר מ-20. היא סיפרה לי שאחרי שסיימה את התיכון (במגמת סוציולוגיה, כמובן) חיפשה את עצמה ברחבי הגלקסיה, אפילו נסעה לטייל במאדים אבל היה לה קר מדי והרובוטים שנשלחו לשם שלחו ידיים בכל הזדמנות אז היא מיצתה די מהר את העסק. “ועכשיו אני פה איתך”, היא הייתה מסיימת כל סיפור משוגע שלה על חייזרים וכוכבים נופלים. והיא לא רצתה יותר מהחיים הפשוטים שיכולתי להציע לה. היא אהבה את התה שהייתי מכין לה בבוקר, השתעשעה מלראות אותי מחפש כסף קטן בכיסים באוטובוסים, ואהבה לעלות איתי לגג של הבניין בלילה ולסדר את הכוכבים שלה בשפה שרק אנחנו מבינים, ובכתב שרק אני מצליח לקרוא.

האהבה שלנו הייתה שייכת ללילות, וכשהחורף הגיע בפתאומיות כדרכו, נוגה הסבירה לי שהמשפחה שלה נוטה להסתגר בתוך עצמה מבעד לעננים עד שייגמר, ומצאתי את עצמי מלווה אותה לאוטובוס האחרון לירח. כשהגיע, הרצפה בקומה האחרונה של התחנה המרכזית רעדה והיא חייכה אליי חיוך אחרון ואמרה, “ניפגש בלילות בהירים יותר”, והלב שלי נפל כמו הכוכבים שבתוך עיניה.

 

לפעמים אני מתגעגע אליה, למרות שהלב שלי אוסר עליי ולמרות שהאגו שלי מתעצבן. אבל אני לא יכול לשלוט בזה, לא באמת. גם אם אני מסתגר בבועה שלי, תולה את השלט הקטן של “אין כניסה, הנפש סגורה לשיפוצים” ואת התקוות בדברים אחרים, שבטוח שיישארו הרבה אחרי שהשמש תעלה. משהו בי תמיד ירצה לחזור אחורה בזמן ולמעלה אליה, מעל שכבות הזיוף של העיר שלי והעננים הגשומים של ינואר. זה לא הדבר הנכון לעשות, זה ברור לי, אני לא צריך שיגידו לי אחרת. הכי חכם זה להמשיך הלאה, לשכוח ממנה, כי הצלחתי להיות לפניה ואמשיך גם אחריה. אבל בכל לילה כשאני נרדם, בחלום השלישי שלי, בין כבשים לגדרות, אני מוצא את עצמי מדלג בין מגדל לענן, בין תקווה לשקיעה, בין אלנבי לירח, ומנסה להספיק את האוטובוס האחרון אליה, לפני שהכסף הקטן ייפול לי מהכיסים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גברים מאלנבי, נשים מנוגה”