החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גרגור ואימת האבדון

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2014-03 | 240 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

חודשים חלפו מאז נפילתו של גרגור אל עוֹלָמַטָּה, והוא נשבע שלא יחזור לשם לעולם. אבל לגרגור נועד תפקיד מפתח בנבואה נוספת על עכברוש לבן ומאיים המכונה "האבדון". בני עוֹלָמַטָּה יודעים שיש רק דרך אחת להחזיר את גרגור אל הארץ התת-קרקעית: עליהם לחטוף את אחותו הקטנה, נעלולה. במסע ההרפתקאות החדש יפגוש גרגור שוב את העטלף שלו ארס ואת הנסיכה המרדנית לוקזה. אם לא יצליחו במשימתם – חייו, וחיי עוֹלָמַטָּה כולו, עלולים להשתנות מהקצה אל הקצה.

מקט: 15100032
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 1

כשגְרֶגוֹר פקח עיניים, היתה לו הרגשה ברורה שמישהו צופה בו. הוא העיף מבט סביב החדר הזעיר שלו בניסיון להישאר דומם ככל האפשר. התקרה היתה ריקה. שום דבר על השידה. ואז הוא ראה אותו על אדן החלון, חסר תנועה מלבד תנודות קלות של מחושיו. מקק.

“אתה רק מסבך את עצמך בצרות,” הוא אמר למקק בשקט. “אתה רוצה שאמא שלי תראה אותך?”

המקק חיכך את מחושיו זה בזה, אבל לא הראה כל סימן שבכוונתו לברוח. גרגור נאנח. הוא הושיט יד אל צנצנת מיונז ישנה שהחזיק בה את העפרונות שלו, רוקן אותה על המיטה, ובתנועה זריזה אחת לכד את המקק מתחתיה.

הוא אפילו לא היה צריך לקום לשם כך. החדר שלו לא היה ממש חדר. סביר להניח שבמקור הוא נועד לשמש חלל אחסון. מיטת היחיד של גרגור נדחקה לתוכו, כך שבלילות הוא עבר בפתח והזדחל היישר אליה. בקיר שמול המיטה היתה גומחה קטנה ובה שידה צרה, אבל המגירות שלה נפתחו רק כעשרים סנטימטרים. גרגור נאלץ להכין שיעורי בית בישיבה מזרחית על המיטה, עם לוח על הברכיים. ולא היתה לחדר דלת. אבל גרגור לא התלונן. היה לו חלון להשקיף ממנו אל הרחוב, התקרה היתה גבוהה ויפה, והוא זכה בפרטיות רבה יותר מכל אדם אחר בדירה. כמעט אף אחד לא נכנס לחדר שלו… פרט למקקים.

מה עובר על המקקים בזמן האחרון? תמיד היו כאלה בדירה, אבל עכשיו נדמה שהוא רואה אותם בכל פינה. הם לא ברחו. לא ניסו להסתתר. רק עמדו שם… וצפו בו. זה היה מוזר. והיה קשה מאוד לשמור עליהם בחיים.

בקיץ הקודם, כשמקקה ענקית הקריבה את עצמה כדי להציל את חייה של אחותו בת השנתיים נעלולה, קילומטרים מתחת לעיר ניו יורק, הוא נשבע שלעולם לא יהרוג שוב את אחד החרקים האלה. אבל כשאמא שלו ראתה אותם, זהו, הלך עליהם. גרגור ניסה להבריח אותם מהדירה לפני שרדאר המקקים שלה ייכנס לפעולה. כשהיה חם בחוץ, הוא פשוט לכד אותם והניח אותם על מדרגות החירום בחוץ. אבל עכשיו, בחודש דצמבר, הוא פחד שהם יקפאו שם, אז הוא ניסה להכניס אותם הכי עמוק שאפשר אל פח האשפה במטבח. נראה לו שהם יהיו מאושרים שם.

גרגור דחק את המקק מאדן החלון אל תוך צנצנת המיונז. הוא התגנב לאורך המסדרון, על פני חדר האמבטיה, על פני החדר שחָלקוּ נעלולה, אחותו ליזי בת השבע וסבתא שלהם, ואל הסלון. אמא שלו כבר יצאה. כנראה למשמרת בוקר בבית הקפה שם עבדה כמלצרית בסופי שבוע. במהלך השבוע היא עבדה במשרה מלאה כפקידת קבלה במרפאת שיניים, אבל בזמן האחרון הם נזקקו לכל אגורה.

אבא של גרגור שכב על הספה הנפתחת. גם בעת שישן הוא לא הפסיק לזוז לרגע. האצבעות שלו התעוותו ומשכו בעליבות בשמיכה, והוא רטן לעצמו בשקט. אבא שלו. אבא המסכן שלו…

אחרי שהוחזק כאסיר בידי עכברושים אכזריים ענקיים עמוק מתחת לניו יורק במשך יותר משנתיים וחצי, אבא שלו היה שבר כלי. בזמן שנמצא בעולמטה, כפי שקראו לו המקומיים, העכברושים הרעיבו אותו, מנעו ממנו אור והתעללו בו פיזית בדרכים שלעולם לא ידבר עליהן. עכשיו הוא סבל מסיוטים, ולפעמים התקשה להבחין בין מציאות לדמיון גם כשהיה ער. המצב החמיר במיוחד כשהיה לו חום, מה שקרה לעתים קרובות, כי למרות ביקורים חוזרים אצל הרופא, הוא לא הצליח להיפטר ממחלה משונה שהביא איתו מעולמטה.

לפני שגרגור נפל בעקבות נעלולה דרך סבכה בחדר הכביסה ועזר להציל את אבא שלו, הוא תמיד חשב שהכול יהיה פשוט ברגע שמשפחתו תתאחד מחדש. המצב אחרי שאבא שלו חזר היה טוב פי אלף, גרגור ידע את זה. אבל הוא לא היה פשוט.

גרגור נכנס בשקט למטבח והכניס את המקק לפח. הוא הניח את הצנצנת על השיש והבחין שאין עליו כלום. במקרר היו קרטון חלב חצי מלא, בקבוק מיץ תפוחים שנשארה בו אולי כוס אחת, וצנצנת חרדל. גרגור הכין את עצמו ופתח את הארון. חצי כיכר לחם, קצת חמאת בוטנים וקופסת שיבולת שועל. הוא ניער את קופסת שיבולת השועל ונאנח אנחת רווחה. לפחות היה מספיק אוכל לארוחות בוקר וצהריים. וכיוון שהיום שבת, גרגור אפילו לא יצטרך לאכול בבית. הוא ילך לעזור לגברת קוֹרְמָצִ’י.

גברת קורמצ’י. משונה כיצד בתוך חודשים מעטים היא הפכה משכנה חטטנית למעין מלאך שומר שלהם. זמן קצר אחרי שגרגור, נעלולה ואבא שלהם חזרו מעולמטה, הוא נתקל בה במסדרון.

“אז איפה היית ומה עשית, בחור צעיר?” היא שאלה אותו. “מלבד להפחיד עד מוות את כל הבניין.” גרגור סיפר לה את הסיפור שמשפחתו הסכימה עליו: ביום שהוא נעלם מחדר הכביסה, הוא לקח את נעלולה למגרש המשחקים לשחק כמה דקות. הם נתקלו באבא שלו, שנמצא בדרך לבקר את דודו החולה בווירג’יניה ורצה לקחת את הילדים איתו. גרגור חשב שאבא שלו התקשר לאמא שלו; אבא שלו חשב שגרגור התקשר לאמא שלו; רק כשהם חזרו, הם הבינו לאיזה משבר גרמו.

“המפף,” אמרה גברת קורמצ’י והסתכלה עליו במבט נוקב. “חשבתי שאבא שלך גר בקליפורניה.”

“כן,” אמר גרגור. “אבל הוא חזר אלינו.”

“אני מבינה,” אמרה גברת קורמצ’י. “אז זה הסיפור שלך?”

גרגור הינהן. הוא ידע שזה סיפור די קלוש.

“המפף,” אמרה גברת קורמצ’י שוב. “טוב, במקומך הייתי עובדת על זה עוד קצת.” והיא הסתלקה בלי לומר מילה נוספת.

גרגור חשב שהיא כועסת עליהם, אבל כעבור כמה ימים היא דפקה על הדלת ובידיה עוגת קפה. “הבאתי לאבא שלך עוגת קפה,” אמרה. “מעין קבלת פנים. הוא כאן?”

הוא לא רצה להכניס אותה, אבל אבא שלו קרא בקול מלא עליזות מזויפת: “זאת גברת קורמצ’י שם?” והיא נכנסה ישר פנימה עם העוגה שלה. למראה אבא שלו — שהיה רזה כמו שלד, עם שיער לבן, וישב שפוף על הספה — היא עצרה בבת אחת. אם תיכננה לחקור אותו, היא ויתרה על כך מיד. במקום זה היא החליפה איתו כמה הערות על מזג האוויר והלכה.

ואז, כשבועיים אחרי תחילת הלימודים, אמא שלו הגיעה ערב אחד עם החדשות. “גברת קורמצ’י היתה רוצה לשכור את עזרתך בימי שבת,” אמרה.

“עזרה?” שאל גרגור בחשדנות. “עזרה במה?” הוא לא רצה לעזור לגברת קורמצ’י. היא תשאל אותו המון שאלות, ובטח תרצה לקרוא את העתיד שלו בקלפים ו —

“אני לא יודעת. עזרה בדירה. אתה לא חייב לעשות את זה, אם אתה לא רוצה. אבל חשבתי שזאת תהיה דרך נחמדה בשבילך להרוויח דמי כיס,” אמרה אמו.

ובאותו רגע גרגור ידע שהוא יעשה את זה וישכח מדמי כיס, ישכח מכסף לסרטים ולחוברות קומיקס ודברים כאלה. הוא ישתמש בכסף למען המשפחה שלו. כי למרות שאבא שלו חזר הביתה, הוא לא היה מסוגל לחזור לעבודה שלו כמורה למדעים. הוא יצא מהדירה פעמים ספורות בלבד, וגם זה רק כדי ללכת לרופא. אמא של גרגור פירנסה את שִשתם. ועם ההוצאות הרפואיות, הציוד לבית הספר, הבגדים והאוכל ושכר הדירה וכל הדברים האחרים שצריך כדי לחיות, ממש לא היה להם מספיק כסף.

“באיזו שעה היא רוצה שאני אבוא?” שאל גרגור.

“היא אמרה שעשר יהיה מצוין,” אמרה אמו.

גם באותה שבת ראשונה, לפני כמה חודשים, לא היה הרבה אוכל בדירה, אז גרגור שתה שתי כוסות מים והלך לדירה של גברת קורמצ’י. כשהיא פתחה את הדלת, הכה בו ריח עשיר של משהו מדהים ומילא את פיו בכל כך הרבה רוק, שהוא נאלץ לבלוע לפני שאמר שלום.

“אה, יופי, הגעת,” אמרה גברת קורמצ’י. “בוא איתי.”

גרגור הנבוך הלך בעקבותיה למטבח. סיר ענקי של רוטב ביעבע על הכירה. סיר נוסף הכיל פסטה ללזניה. ערימות של ירקות כיסו את השיש. “יש ערב התרמה בכנסייה שלי היום, והבטחתי שאביא לזניה. אל תשאל אותי למה.” גברת קורמצ’י שפכה כמה מצקות רוטב לקערה, דחפה פנימה חתיכת לחם גדולה, הניחה את הקערה בנקישה על השולחן והושיבה את גרגור בכיסא מולה. “תטעם.”

גרגור הביט בה בהיסוס.

“תטעם! אני צריכה לדעת אם זה ראוי להגשה,” התעקשה גברת קורמצ’י.

הוא טבל את הלחם ברוטב ונגס. זה היה כל כך טעים, שהעיניים שלו נמלאו דמעות. “וואו,” הוא אמר לאחר שבלע.

“אתה שונא את זה. זה דוחה. כדאי שאשפוך את כל הסיר, ואלך לקנות רוטב מוכן במכולת,” אמרה גברת קורמצ’י.

“לא!” אמר גרגור בבהלה. “לא. זה הרוטב הכי טעים שאכלתי בחיים שלי!”

גברת קורמצ’י הניחה כף בחבטה לצדו. “אז תאכל ותשטוף ידיים, בסבון, כי מחכה לך עבודת קיצוץ רצינית.”

אחרי שטרף את הרוטב והלחם, היא נתנה לו לקצוץ ערימות של ירקות שטיגנה בשמן זית. הוא עירבב ביצים ותבלינים עם גבינת ריקוטה. הם סידרו שכבות של רצועות פסטה גדולות ושטוחות, גבינה, רוטב וירקות בשלושה מגשים ענקיים. הוא עזר לה לשטוף כלים, והיא הכריזה שהגיע הזמן לארוחת צהריים.

הם אכלו כריכי סלט טונה בסלון שלה, וגברת קורמצ’י דיברה על שלושת הילדים שלה, ועל מר קורמצ’י שמת לפני חמש שנים. גרגור זכר אותו במעורפל, גבר נחמד שנתן לו מטבעות רבע דולר ופעם אחת כרטיס בייסבול. “לא עובר יום בלי שאתגעגע אליו,” אמרה גברת קורמצ’י. ואז היא הביאה עוגת ספוג.

אחרי ארוחת הצהריים גרגור עזר לה לפַנות ארון וסחב כמה קופסאות למטה למחסן שלה. בשעה שתיים היא הכריזה שהוא סיים. היא לא שאלה אותו שאלות, רק אם הוא אוהב ללכת לבית הספר. היא שילחה אותו משם עם ארבעים דולר, מעיל חורפי של הבת שלה כשהיתה קטנה ומגש לזניה. כשהוא ניסה למחות, היא רק אמרה: “אני לא יכולה להביא לערב ההתרמה שלוש לזניות. מקובל להביא שתיים. אם את נכנסת עם שלוש, אנשים חושבים שאת משוויצה. אז מה? אני אוכל אותה בעצמי? עם הכולסטרול שלי? קח אותה. תאכל אותה. קדימה. נתראה בשבת הבאה.” והיא סגרה לו את הדלת בפרצוף.

זה היה יותר מדי. מכל הבחינות. אבל הוא חשב שיוכל להפתיע את אמא שלו ולקנות מצרכי מזון ואולי כמה נורות, כי שלוש נשרפו בבית. ליזי היתה זקוקה למעיל. והלזניה… איכשהו זה היה החלק הכי מוצלח בכל העניין. פתאום הוא רצה לדפוק על הדלת ולספר לגברת קורמצ’י את האמת על עולמטה וכל מה שקרה שם, לומר לה שהוא מצטער ששיקר לה. אבל זה לא היה אפשרי…

גרגור התנער מהזיכרונות, כשליזי דישדשה למטבח בפיג’מה. היא היתה קטנה לגילה, אבל המבט המודאג על פניה גרם לה להיראות בת יותר משבע. “יש אוכל להיום?” שאלה.

“בטח, יש המון,” אמר גרגור במאמץ להישמע כאילו אינו דואג בעצמו. “תקשיבי, אתם יכולים לאכול דייסה לארוחת בוקר וכריכי חמאת בוטנים בצהריים. אני אכין את הדייסה עכשיו.”

לליזי היה אסור להשתמש בכיריים בעצמה, אבל היא פתחה את הארון של הקערות. היא לקחה ארבע, ואז היססה. “אתה אוכל ארוחת בוקר או — ?”

“לא, אני ממש לא רעב הבוקר,” הוא אמר, למרות שהבטן שלו קירקרה. “חוץ מזה, אני הולך לעזור לגברת קורמצ’י.”

“אנחנו הולכים לגלוש במזחלת אחר כך?” היא שאלה.

גרגור הינהן. “אהה. אני אקח אותך ואת נעלולה לסנטרל פארק. אם אבא ירגיש טוב.”

הם מצאו משטח החלקה מפלסטיק ליד פחי הזבל. היה בו סדק גדול, אבל אבא שלהם תיקן אותו במסקינגטייפ. כבר שבוע שלם שגרגור הבטיח לאחיות שלו שייקח אותן לגלוש. אבל אם לאבא שלהם יהיה חום, מישהו יצטרך להישאר בבית איתו ועם סבתא שלהם, שחלק ניכר מהזמן חשבה שהיא בחוות משפחתה בווירג’יניה. ובשעות אחר הצהריים החום של אבא שלהם בדרך כלל עלה.

“אם הוא לא ירגיש טוב, אני אשאר בבית. אתה תיקח את נעלולה,” אמרה ליזי.

הוא ידע שהיא מתה ללכת. היא בסך הכול בת שבע. למה החיים שלה צריכים להיות כל כך קשים?

גרגור בילה את השעות הבאות בעזרה לגברת קורמצ’י. הוא עזר לה לאפות מגשים של תפוחי אדמה, לצחצח את אוסף השעונים העתיקים המוזר שלה, ולהוציא מאחסון את קישוטי חג המולד שלה. כשהיא שאלה את גרגור מה הוא מקווה לקבל לחג המולד, הוא רק משך בכתפיו.

לפני שחזר הביתה עם הכסף ששילמה לו על העזרה ועם כלי ענקי מלא תפוחי אדמה אפויים, גברת קורמצ’י נתנה לו משהו נפלא. זוג נעלי עבודה ישנות של הבן שלה. הן היו שחוקות מעט וקצת גדולות עליו, אבל קשיחות ועמידות בפני מים, ונקשרו בשרוכים עד מעל לקרסוליים. נעלי הספורט שלו, זוג הנעליים היחיד שלו, כבר התחילו להתפרק, ולפעמים, אחרי צעדה ברחובות המושלגים, רגליו נותרו רטובות במשך כל יום הלימודים.

“את בטוחה שהוא לא רוצה אותן?” שאל גרגור.

“הבן שלי? בטח שהוא רוצה אותן. הוא רוצה שהן ישבו בארון שלי ויתפסו מקום, כדי שיוכל לחזור פעם בשנה ולומר ‘הי, הנה הנעליים הישנות שלי’ ולהחזיר אותן לארון. אם אמעד על הנעליים האלה עוד פעם אחת בדרך לקחת את קרש הגיהוץ, אנשל אותו מהירושה. אז תוציא אותן מכאן לפני שאזרוק אותן מהחלון!” אמרה גברת קורמצ’י בנפנוף של בוז לעבר הנעליים. “נתראה בשבת הבאה.”

כשהוא חזר הביתה, התברר שאבא שלו לא מרגיש טוב.

“לכו לגלוש, ילדים. אני אסתדר מצוין בבית עם סבתא,” אמר, אבל השיניים שלו נקשו מצמרמורות.

נעלולה ריקדה עם משטח הפלסטיק על ראשה. “לילוש? הולכים לילוש, גֶה־גוֹ?”

“אני אשאר,” לחשה ליזי לגרגור. “אבל אתה יכול ללכת לקנות תרופה נגד חום לפני שאתם יוצאים? היא נגמרה אתמול.”

גרגור שקל להישאר גם הוא בבית, אבל נעלולה זכתה לצאת החוצה לעתים רחוקות כל כך, וליזי היתה צעירה מכדי לקחת אותה לגלוש לבדן.

גרגור רץ אל בית המרקחת וקנה בקבוקון כדורים להורדת חום. בדרך הביתה הוא עצר מול דוכן ספרים משומשים. לפני כמה ימים כשעבר שם, הוא הבחין בחוברת חידות ותשבצים. היא היתה מרופטת למדי, אבל כשדיפדף בה ראה שרק תשבץ אחד או שניים מלאים. האיש מכר לו אותה בדולר. לסיום הוא קנה שני תפוזים מהסוג היקר עם הקליפה העבה. ליזי אהבה אותם.

פניה של ליזי אורו כשנתן לה את החוברת. “אה! אה, אני אביא עיפרון!” היא אמרה ורצה משם. היא מתה על חידות ותשבצים. חידות חשבוניות, חידות מילים, כל סוג שהוא. היא היתה בת שבע בלבד, אבל פתרה הרבה חידות שנועדו למבוגרים. כשהיתה קטנטונת והיו לוקחים אותה החוצה, היא היתה משחקת באותיות השלטים שראתה ברחוב ומרכיבה מהן מילים חדשות: רחוב — חרוב — בחור — בוחר, כאילו זה לא בשליטתה.

כשגרגור סיפר לה על עולמטה, היא התנשפה כשהזכיר את שמו של מלך העכברושים גרגרן. “גרגרן! קוראים לו כמעט כמוך, גרגור!” ובאמת, השמות היו דומים מאוד. מי מלבדה היה שם לב לזה?

אז הוא הרגיש שיהיה בסדר להשאיר אותה בדירה. סבתא שלהם ישנה, אבא שלהם קיבל את התרופה להורדת החום, וליזי ישבה מכורבלת בכיסא לידו, מצצה פלח תפוז ופיענחה בעליזות כתב סתרים.

ההתלהבות של נעלולה היתה כה מדבקת, שגרגור הרגיש מאושר גם הוא. הוא גרב זוג גרביים נוסף ומילא את חרטום הנעליים החדשות שלו בנייר טואלט, כך שכפות רגליו יישארו חמימות ויבשות ויהיה לו נוח. היו למשפחה שלו מספיק תפוחי אדמה להאכיל צבא שלם. שלג קל ירד סביבם, והם יצאו לגלוש. לרגע הכול היה בסדר.

הם נסעו ברכבת התחתית לסנטרל פארק, שם היתה גבעה גדולה שנועדה לגלישה במזחלות. אנשים רבים היו שם, אחדים עם מגלשות משוכללות, אחרים עם משטחי פלסטיק חבוטים. בחור אחד גלש על שקית זבל גדולה. נעלולה צווחה בתענוג בכל פעם שגלשו במורד הגבעה, וברגע שעצרו היא צעקה: “עוד פם, גה־גו. עוד פם!” הם גלשו עד שהתחיל להחשיך. ליד היציאה לרחוב גרגור עצר לרגע להניח לנעלולה לשחק. הוא נשען על עץ בזמן שהיא שיעשעה את עצמה בהטבעת טביעות רגליים בשלג.

בפארק שררה אווירת חג המולד עם כל המגלשות ועצי האורן ואנשי השלג המצחיקים והגבשושיים שבנו הילדים. כוכבים נוצצים גדולים נתלו מפנסי הרחוב. אנשים נשאו שקיות קניות עם ציורים של איילים ושל סנטה קלאוס. גרגור היה אמור להרגיש עליז, אבל חג המולד רק עורר בו דאגה.

למשפחה שלו לא היה כסף. על עצמו לא היה אכפת לו במיוחד. הוא בן אחת־עשרה. אבל נעלולה וליזי קטנות, וחג המולד אמור להיות כיף, אמור להיות קסום, עם עץ חג המולד ומתנות וגרבי הפתעות תלויים על מתלי המעילים (שם הם תלו אותם כי לא היה להם אח וארובה) ואוכל טעים.

גרגור ניסה לחסוך כסף ממה שקיבל מגברת קורמצ’י, אבל נדמה שתמיד צריך את הכסף למשהו אחר — תרופה להורדת חום או חלב או חיתולים. נעלולה נזקקה להרבה חיתולים. סביר להניח שצריך להחליף לה חיתול ממש עכשיו, אבל הוא לא הביא איתו חיתול להחלפה, כך שהם חייבים ללכת.

“נעלולה!” קרא גרגור. “חוזרים הביתה!” הוא הביט סביב הפארק וראה שפנסי הרחוב שלאורך השבילים נדלקו כולם. אור היום כמעט דעך. “נעלולה! הולכים!” הוא אמר. הוא זז מהעץ, הסתובב במעגל שלם ונתקף בהלה.

בזמן הקצר ששקע במחשבות נעלולה נעלמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גרגור ואימת האבדון”