גראסייה

פרק 1

בת תשע הייתה גרסייה כשנישאה בחתונתה הראשונה לבחיר ליבם של הוריה, ריינה ודוד לבית בן חיים.

'בחתונה הראשונה,' אמרה לה אימהּ, מבליעה את המילים בעודה חובטת בבצק, 'את מיועדת רשמית לבעל שנבחר עבורך. החתונה השנייה תיערך לאחר שתבחיני בכתמי דם ראשונים בתחתונים שלך. עד אז את אסורה בנגיעה של החתן המיועד!' אמרה בקול נרגז ולא יספה.

גרסייה הביטה באימהּ באֵימה. דם, דם, דם, שעטו המילים האדומות בראשה. כיצד יגיעו כתמי דם לתחתוניה? ולמה דווקא אז תהיה מותרת בנגיעה, ומה זאת הנגיעה ההיא? רעד אחז בה והיא כמעט שמטה את מגש האורז מידיה.

גרסייה הייתה ילדתה הבכורה של ריינה, שכל מאווייה להעניק בן ראשון לבעלה נגוזו כשילדה את בכורתה, ועל כך נדמה היה שלא סלחה לבתה מעולם, נטרה לה על היותה נקבה ולא ה'בן זכר' שבעלה חלם עליו ואותו דרש. ריינה, מצידה, לא חלמה, רק צייתה לגחמותיו. עולמה הסתכם בארבע אמות המטבח המפויח והצר. אנאלפביתית שכל הווייתה ברירת אורז ועדשים, כתישת תבלינים בעלי ומכתש, חיתוך בשר וריצוץ מוחו של דג במערוך העץ. עקרת בית בורה וכנועה שראשה עטוף במטפחת בלויה הקשורה בציצית ראשה ושמלתה המרופטת והדהויה גדולה עליה בכמה מידות, עוטפת את גופה ברישול ומעלימה כל קימור נשי.

ריינה מסיימת לברור את גרגרי האורז במגש הגדול, ולאחר שניפתה מהם את הגרגרים הבאושים היא שופכת אותם לסיר החרס הכבד בחבטה רועמת, שומטת אותו על תנור החמר שבנתה, שגחלים לוחשות בו ורחשן כשל נחשים זועמים.

'סיימת?' היא יורה מבט עוין בדמותה הקטנה של גרסייה, שכמעט נעלמת מאחורי הר גרגרי האורז שעליה לברור. מילותיה, כמו מחוברות היישר לאצבעותיה הרזות של גרסייה, מאיצות מייד את מהירותן.

ריינה מוחה את אגלי הזיעה שמתערבבים בקמח שעל פניה ומשווים לה מראה בצקי, ועתה היא פונה אל גיגית המים, לטפל בדג הגדול ששוחה בה. הדג, שלא יודע דבר ולא חצי דבר על גורלו העתיד להשתנות בקרוב, מתהפך בשלווה, פוער פיו בעונג וצולל במים. ריינה מכניסה את ידיה למים בניסיון לתפוס אותו אך הדג החלקלק מחליק מידיה, מתיז רסיסי מים על שמלתה ועל פניה. מבט של זעם ניצת בעיניה. היא מקנחת בשרוול שמלתה את המים ומוחטת את אפה. אך לא אישה למודת ניסיון כריינה תאמר נואש. היא מסתערת שוב על הדג, מעקלת את אצבעותיה בכוח רב מתחת לזימים, מחלצת אותו מהמים ומשליכה אותו בחוזקה למצע העץ כשמבט מנצחים בעיניה. הדג מפרפר וקופץ מעלה ומטה, וריינה ממהרת לשלוח ידה בחדווה למערוך העץ הכבד. היא מרימה אותו בידיה, מעווה את פניה המאדימים ומנחיתה אותו בזעם על ראשו של הדג, המתבקע באחת. גופו ממשיך לרקד על השיש, מתרומם וצונח ושוב, עד שהוא מזדקף בכוח אחרון וצונח, מובס.

ריינה מושיטה את ידה אל סכין גדול ובמחי יד משסעת את בטן הדג. דם ניתז על עיתון שעל השולחן, מכתים באדום את תמונתו של המלך, הרכוב על סוסו, המתנוססת עליו. גרסייה מבחינה מהצד באימהּ המשתהה לרגע אל מול העיתון, מקמטת את מצחה ומשרבבת את לשונה במאמץ לפענח את האותיות העלומות הכתובות בו, אך שבה חיש למלאכתה כשעיניה עוקבות אחר אימהּ, הדולה את קרביו של הדג מגופו, מחדירה אצבע מעוקלת לשמורות עיניו ועוקרת אותן, מחליקה את אצבעה לחור שנפער, מתענגת על חלקלקותו. עתה היא מרימה את מכסה הזימים האדומים כדם, אוחזת בהם בשתי אצבעות שציפורניהן מגודלות ומלוכלכות, קורעת אותם בחוזקה ממקום מושבם ומשליכה אותם, כמנהגה, לרצפה. בסכין שלהבו קהה היא מגרדת את עור הדג, מעיפה קשקשים לכל עבר, והם מצטרפים למניפת הכתמים שעל שמלתה, נדבקים גם הם לבלילת הקמח והזיעה שעל פניה, מעטרים אותם כנקודות זוהרות.

הדג ההמום עוד מפרפר פרפור מוות אחרון, פוער את פיו בתדהמה, מגיר דם. ריינה מלחלחת בלשונה את שפתיה, מנגבת את ידיה המגואלות בשמלתה, נושאת את הדג לצידו השני של המטבח כשהיא גוררת את כפות רגליה, הנתונות בנעלי בית בלויות שצבען דהה. היא מבתרת את גופו לפרוסות, מתבלת ומשליכה אותן לסיר ששמן מבעבע בו, מוסיפה פלפלים חריפים, שום, עגבניות אדומות כדם וכוסברה קצוצה, וממליחה ומפלפלת.

הדג מתבשל בנוזלים המבעבעים בסיר, וכבר ריינה מניחה לפני גרסייה מגש נוסף עמוס גרגרי אורז. אם תברור הילדה כמות נאה של עדשים ואורז, ואם תצחצח את העלי ואת המכתש, ואם תטפל בכביסה, שכבר עולה על גדותיה – שכן שוב הרטיבה הקטנה את הסדין המתפורר שבמיטה – היא תרשה לה לצאת מהמטבח.

גרסייה לא זקוקה למילים, היא מבינה בלעדיהן, ועטה על המלאכה. ידיה הרזות נעות בזריזות, כובשות מסלולים בין גבעות האורז, דולות את גרגירי האורז העבשים. היא מניפה את המגש והאורז נוסק לגובה וצונח חזרה למגש בשלמות מופלאה. לאחר מכן היא עוברת למלאכת הניקיון. היא מצחצחת את העלי ואת המכתש, העשויים ברזל כבד, ובאפה עולים ריחות התבלינים שנכתשו – גרגירי הכוסברה עדיני הריח, עלי הנענע המרעננים והפלפל החריף, שמיציו עדיין צורבים את עור ידיה וריחו מעלה בה דמעות. גרסייה דומעת כאשר מבטה נופל על העיתון המרובב דם המונח על הרצפה. היא מתבוננת באותיות המוזרות המעטרות את תמונתו של המלך, ותוהה מה הן מספרות. היא משתוקקת לדעת מה הקשר בינן לבין תמונת המלך הרכוב על סוסו ומסביבו פרשים לבושים בגלביות אדומות, חרבות מצטלבות על חזם. מה אומרים הסימנים? האם אי פעם תוכל לזהות אותם, לקרוא את הכתוב בעיתון, בסידור התפילה? היא חולמת ללמוד לקרוא ולכתוב, ללכת לבית הספר, כמו אחֶיהָ, אך שאיפתה היחידה של אימהּ היא שתעזור לה במלאכות הבית, תברור אורז ועדשים, ובעיקר שתהיה מוכנה לתפקידה העיקרי – 'אשת איש'. היא מקרבת את מבטה, נועצת את עיניה באותיות, מתעקשת להבין, אך משאינה מצליחה היא מוותרת, מיואשת. תחושת הייאוש מתגברת כשריינה מניחה מולה מגש נוסף, הפעם עם הררי עדשים, שנראים לגרסייה אין־סופיים, היא לעולם לא תסיים לברור אותם. היא מטיחה את מגש העדשים על השולחן והגרגרים צונחים ומתפזרים ומתערבבים בזימים, בקשקשים ובאיברי הדג המרוחים על הרצפה. בחמת זעם מניפה אימהּ את ידה לסטירה שלא מאחרת להגיע. גרסייה נוגעת בלחיה הסמוקה שאצבעותיה של אימהּ מוטבעות בה עכשיו. חפוית ראש היא שומטת את גופה לכריעה, יודעת שגורלה אינו בידיה ושלעולם לא תוכל לצאת מהמטבח.

ריינה, נוזפת ומגדפת, מתיזה רסיסי רוק ויורה קללות לכל עבר. מדוע דווקא היא קיבלה ילדה בעלת שתי ידיים שמאליות כאלה? צועקת, היא מתכופפת לנקות בסמרטוט את הרצפה, אך זה פוגש לפתע נעליים ממורקות שמהן עולות גרביים צחורות. היא מרימה מעט את מבטה מעלה ומגלה קפל מגוהץ למשעי במכנסיים עשויים בד איכותי.

ריינה מזדקפת בבהלה וממהרת לתקן את המטפחת, שנשמטה קצת מראשה ומגלה שיער שומני ומדובלל. היא אוספת את ידיה מאחורי גבה, מרכינה ראשה בצניעות ומחכה למוצא פיו.

דוד, בעלה, שנכנס זה עתה למטבח, סוקר את החדר. כל מבטו אומר סלידה מהולה בבוז. כיצד זה סוחר גדול במעמדו, הסוחר הגדול והידוע ברחבי המגרב; שעסקיו פרושים עד לאלג'יריה וחולשים על עמקי חולות הסהרה; המוליך במדבר שיירות גמלים ופרדות עמוסות חבילות תה שחור ריחני וחרוטי סוכר עטופים בנייר סגול, שעליהם מתנוסס שמו באותיות זהב – כיצד, כיצד זכה הוא לאישה בעלת מראה עלוב כל כך? ואיך זה שמטבח ביתם רחב הידיים והמידות נראה כך, מפויח ומטונף כאילו מדובר בבית תמחוי בשכונות העניות בעיר?

הוא מביט באשתו, העומדת בעליבותה, מחכה למוצא פיו. לבושה מרובב דם, המטפחת צונחת לצד ראשה ואניצי נוצות דבוקים לשערה ממריטת נוצות התרנגולת, ידיה גסות ומחורצות. קבס עולה בו. ליבו יוצא לבת הסהרה הברברית התמירה שפגש במסעו האחרון במאהל השבט. הוא מתענג על הזיכרון שלו עימה, יכול לחוש את עורה השחום הקטיפתי ואת ריחה החם, ומדמה את דמותה המתנועעת בחושניות, נושאת את גופה וראשה בגאווה כיאה לבתו של ראש השבט, לבושה עבאיה מרהיבה, עשויה קטיפה סגולה רקומה בזהב. כל תנועה שהיא נעה מרקידה את שדיה ואת עכוזה הדשן. מטבעות נתונים בסרט מעטרים את מצחה הרחב, שמעליו מתנוססת רעמת שערה השחור כשל רעמת סוסה אצילה. פניה מקועקעים במשולשים זעירים, עיניה נתונות בכחל, שחורות, עזות מבע, מסעירות ומזמינות את חלציו הגואים. היא מעוררת בו פרצי תאווה בלתי נשלטים, הוא כובש את גופה ואינו יודע שובע.

סוחר ממולח דוד, גבר תמיר, עיניו בוערות ושערו השחור, השופע, מתנוסס על ראשו ככתר. לבושו מוקפד תמיד, גם בלובשו גלבייה מסורתית וגם בחליפות האופנתיות שקנה זה עתה במסעו האחרון בטנג'יר. נעליו עור טלה מצוחצח, ידיו רכות ומטופחות, משוחות בשמן ריחני, כולו אומר אדנות, מהלך כמלך. ועתה, ליבו צונח למראה אשתו הדהויה, שכולה עדשים ואורז, וכבודה פנימה, נתונה לשליטתו המוחלטת, עפר ואפר לרגליו, והוא עושה בה כרצונו, והיא וילדיה נענים לכל גחמותיו, ומילתו פקודה.

ריחה של הברברית דבק בו, חלציו עדיין סוערים מזיכרונה, ועם לילה הוא יגהר על אשתו העייפה והשחוקה, כמצווה בכתובתה – הרי הוא התחייב לכך כשנשא אותה לאישה. במיטתם, על גופה המנותק והקפוא, הכמה לשינה, הוא יחוש את עורה היבש ואת גופה הגרום המדיף ריח דגים, אך בדמיונו יהיה עם הברברית, וכך יחדיר לה את זרעו, יבוא על סיפוקו, ויתהפך לשינה ערבה. כרסה של ריינה, שילדה לו עשרה ילדים, תתפח שוב, ובבוא היום יגיח ממנה עוד ילד לעולם.

אבל עתה הוא תוקע מבט חודר בדמותה של אשתו, ואז מעביר את מבטו אל גרסייה, הכורעת בפינת המטבח, חפוית ראש ואינה מעזה להישיר את מבטה אליו. שתיהן מפוחדות, דרוכות למוצא פיו. דוד סורק את גרסייה מלמטה למעלה, אומד את דמותה כמו הייתה שק חרוטי סוכר בשוק. הוא אינו אומר מילה, רק מוציא מכיסו מטפחת צחורה ששוליה רקומים, מנגב את פניו, וכשמבט סלידה על פניו הוא יוצא מהמטבח בצעדים זהירים, לבל יחליק על קשקשי הדג.

ליבה של גרסייה פועם בחוזקה. מבעד לחלון הפתוח היא מלווה במבט את אביה, הפוגש את שכנו ומזמין אותו לחתונתה, שתיערך בימים הקרובים. הייתכן שבעוד ימים מספר תתרחש אותה 'חתונה ראשונה' שאימהּ דיברה עליה? גרסייה פונה אל אימהּ בבעתה, פניה מאדימים ומחווירים. היא כורעת שוב על ברכיה, פניה אפורות, כמעט מנשקת את רגלי אימהּ בבקשה אילמת להסבר, אך זו מפנה את פניה, דוחפת ברגלה את גרסייה ומאיצה בה לסיים לברור את העדשים.

בלילה, כשגרסייה צונחת סוף־סוף למיטתה, המשותפת לה ולאחותה, עייפה ומותשת, היא מבחינה מייד שאחותה הקטנה כבר הספיקה להרטיב שוב את המיטה, מצמצמת את גופה לחלק היבש ומכסה בעדינות את אחותה בשמיכה שריחה עבש. היא שוכבת בחדר הצר והלח, מתבוננת בתקרה לאור להבתו הדועכת של הנר ומהרהרת בדברים שסיפרה לה דודתה יקוט, האישה היחידה שהכירה שידעה קרוא וכתוב. למגינת ליבה של ריינה, יקוט נוהגת לספר לגרסייה דברים שאפשר לקרוא בספרים, על ארצות רחוקות, על ימים גדולים, על גיבורי מלחמה ועל אנשים מוזרים שעורם צהוב ועיניהם מלוכסנות. 'את רגליהן של הנשים שוברים במכוון ואז מלפפים בתחבושות כדי להקטין אותן, כך ימצאו חן בעיני הגברים,' היא לחשה על אוזנה, כמו ממתיקה סוד.

המחשבה מעבירה גל צמרמורת בגופה הרזה של גרסייה. לשבור כפות רגליים? אומנם אימהּ איימה עליה לא פעם שתשבור את רגליה ואת ידיה, אבל תמיד איימה כך רק בשעת כעס, ומובן שלא עשתה זאת באמת. ולמה לשבור כפות רגליים כדי למצוא חן בעיני גבר? זה בטח כואב כל כך. ועוד סיפרה לה יקוט, שבארצות אחרות יש בבתים אור שאינו אש והוא מובל בחוטים, 'לחיצה על כפתור והבית מתמלא אור,' אמרה ועיניה נצצו אז, כמו הדליקו את אותו אור בעיניה. 'ויש בית מים שניתן לשבת עליו בנוחות ואין צורך לכרוע מעל בור.' כמה גרסייה פוחדת תמיד להחליק וליפול לבור כשהיא כורעת מעליו לעשות את צרכיה.

בכל פעם שסיפרה לה יקוט את האגדות האלה היה מסתחרר ראשה של גרסייה, ולעיתים היא תהתה שמא איבדה דודתה את דעתה. היא הייתה מתבוננת בה בהערצה, סקרנית לשמוע עוד ועוד, אל מול מבטיה הרושפים של אימהּ, שנזפה באחותה שהיא מסיטה אותה מהעבודה וממלאת בשטויות את ראשה של הילדה. 'אישה שיודעת לקרוא,' נחרה בבוז, 'נותרת רווקה, איש לא חפץ בה.'

שלא כשאר הנשים, הדשנות, יקוט גבוהה ורזונה בולט. שדיה קטנים, תספורתה קצרה וכחל לא נגע בעיניה. גרסייה שמעה שעוד בילדותה העזה יקוט פנים נגד הוריה ואיימה להתאבד אם ישיאו אותה, ומאז היא בודדה בחברת ספריה. מאז הניח לה אביה והיא הפכה לשיחת היום בקרב משפחתה. גרסייה חולמת שיבוא יום והיא תדע לקרוא כדודתה יקוט. האם יגיע יום כזה? היא נזכרת במפגש המאיים שהיה עם אביה במטבח. כבר תקופה שהיא שומעת אותו מדבר על כך שהוא מייעד לה את רפאל, הבחור שפגשה בשוק בפעמים היחידות שיצאה מחוץ לביתה לסמטאות המצחינות במלאח.

'חתונה ראשונה', מילותיה של אימהּ הולמות ומהבהבות בראשה כמו להבת הנר העומדת לכבות. האם באמת ישיאו אותה לרפאל? ליבה הולם בחוזקה. היא מסתובבת על צידה, עוצמת את עיניה, מתחפרת בשמיכה, רוצה רק להיעלם בתוך השינה.