צוהריו של יום קיץ לוהט, תשי"ט – 1959, שכונת-עולים במרכז הארץ. שלושה בני שש־עשרה, שזופים ועירומים-למחצה, חסו שרועים בצילו הנדיב […]
1
שנת 2000, חורף
“פה בדיוק התחיל כל הסיפור”
איש קטן וקשיש ושמו רחמים (רמי), מצויד באת חפירה מתקפל, ערך לבחור צעיר סיור היכרות קצר עם שכונת ילדותם ונעוריהם שלו עצמו ושל אביו המנוח של הצעיר.
“עברו כל כך הרבה שנים, חביבי,” אמר האיש, “שום דבר לא דומה. עיניך רואות. שכונת הצריפים שהכרת מביקוריך כאן עם אבא נהפכה לשכונה של בתים נאים. כעת בוא, אקח אותך אל המקום.”
בנקודה צדדית עצר רמי, חפר באת בקרקע, ולא נזקק למאמץ רב כדי לחשוף טפח מגדם גזעו היבש של אקליפטוס שנכרת שנים רבות קודם לכן.
“שים לב, רון,” אמר, “זה המקום. פה בדיוק התחיל כל הסיפור. וככה זה היה…”
“סליחה רגע, רמי,” ביקש הצעיר. הוא הוציא מתרמילו רשמקול קסטות נייד.
רמי שמט מידו אֶת אֵת החפירה והפנה מבט רציני אל בן שיחו הצעיר. “אל תקליט עדיין, רון. זו רק פגישה להתרשמות כללית ראשונית. חכה,” והוא שלף מכיס מכנסיו דף נייר מקופל. “שמע, רון, ותקשיב טוב. כתבתי לך כמה משפטי פתיחה לספר שלך. אתה תודה לי. זה קצר וחזק. חבר טוב, מורה לספרות, עזר לי בניסוח. אבל אל תקרא עכשיו. תשאיר את הדף מקופל ושים בכיס. תקרא בבית, וכשניפגש שוב נדבר על זה.”
רמי נכנס למכוניתו ונסע. רון הוציא את הדף מכיסו, קרא והחוויר. בהגיעו לדירתו טִלפן לרמי שוב ושוב ללא מענה. לבסוף מעך את הדף והשליכו לפח. רון היה נסער.
כך נכתב בדף:
הזמן הוא שנת 1959 – בקיץ.
שלושה נערים בני שש־עשרה – אחד קצר, שני ממוצע ושלישי ארוך – חסו שרועים ועירומים למחצה בצילו המיטיב של אקליפטוס עָנֵף ועב־גזע. צוהריו של יום תמוז הלהיטו מסביב את כל החשוף לשמש היוקדת. כלב רחוב צעיר ומרופט, שהדיף סירחון אשפתות, התגנב בלאט אל הצל למצוא מנוחה לעצמו. הוא השתטח ברפיון, פלט יבבה חלושה, עצם את עיניו והניח ראשו בין רגליו.
שניים משלושת הנערים, הנמוך וממוצע הקומה, רמזו זה לזה וזינקו בבת אחת מרבצם. הנמוך לכד את הכלב ולפתו בזרועות חזקות. חברו קשר את הכלב בצווארו בחבל שהשתלשל מענף גבוה, טיפס והידק את לולאת החבל סביב העץ. כך הותירו השניים את היצור האומלל תלוי, מפרפר ומיילל. הנערים נסוגו אחורה, אספו בידיהם כמה אבנים ויידו בכלב ופצעוהו פעם ופעמיים. עד מהרה עייפו וחיכו שיקיץ עליו הקץ. מן הכביש הסמוך הלוהט אדים משחור האספלט, הגיחה לפתע נערה רכובה על אופניים שנבעתה ממראה עיניה וחשה להציל את הכלב מידי הנערים המתעללים.
רמי החזיר סוף־סוף צלצול ורון ענה נדהם וכועס.
“מה הדבר הזה שכתבת, רמי! שאת זה אכניס לספר?! אתה השתגעת?! שאני אהרוג את האבא שלי גם כשהוא בקבר?!”
“רון, תירגע. התגובה שלך מובנת. אתה תחשוב אחרת אחרי שניפגש שוב ותקבל הסבר.”
“איזה הסבר על ראשך? תגיד לי קודם כול, זה אמיתי מה שכתבת? זה קרה במציאות?”
“קרה במציאות אחד לאחד.”
“ואבא שלי היה מעורב בזה…”
“כן. אני הוא הנער הקצר, אבא שלך יוסי הבינוני. הארוך הוא ביני, שלא התערב.”
“למה אתם כן והוא לא?”
“כי הוא היה עדין, אסטניס כזה, והוא נרתע אפילו מהריח של הכלב.”
“תשמע, רמי. אני מזועזע עד עמקי נשמתי. יש לי כלב בבית. אני מתפלא עליך ומתפלץ מהמחשבה שאבא היה איתך בזוועה הזאת. עולה על בדעתך שאכתוב את זה? אבא שלי ואתה סדיסטים רוצחי כלבים? בחיים אני לא אכתוב דבר כזה. שכח מכל עניין הספר. הרגת אותי…”
רמי ענה בנחת,. “שיערתי שכך תגיב, אבל אל תיחפז. סמוך עליי. כשתדע את כל מה שקרה תהיה לך דעה שקולה וסלחנית יותר על אבא שלך ועליי.”
“ספר לי עכשיו!” דרש רון.
“כל דבר בעיתו. לך על ראשון־ראשון. תתחיל בילדות שלך עם אבא יוסי באילת ואחרי זה תחזור אליי. ואל תוותר על כתיבת ספר. יש לך סיפור טוב. אל תחמיץ אותו.”
הפצרותיו של רון הצעיר ברמי נדחו.
“כשתחזור מאילת אספר לך בהרחבה על מה שקרה תחת האקליפטוס ועל המורי שהופיע שם… וגם על הנערה.”
באותו היום הגיע רון גם אל מוסך כלי הרכב, מקום עבודתה של אחותו גילי. הוא מצא אותה לבושת סרבל מתחת למונית ומפשפשת בקרביה. גילי הבינה כי אחיה בא לבקש את עצתה, דבר שכיח למדי.
בין האח והאחות, שגדלו יחד יתומים מאב, היו קשרי אחווה חזקים מאוד. הוא, האח הגדול, חש אחריות עליה ומילא את תפקיד המגונן עליה, עד שהתהפכו קצת היוצרות. היא בגרה והייתה לנערה תוססת ושופעת קסם וביטחון עצמי, מוקפת חברים (ובעיקר חברות) ונודעה כ”שוברת לבבות,” בעוד הוא נותר צעיר סולידי נעים, ולימים אף משכיל, עם חברים אחדים הדומים לו. רון וגילי נועצו זה בזה בכל עניין חשוב, והוא נזקק לכך יותר ממנה.
גילי יצאה אל אחיה והאירה לו פנים. היא מחתה במטלית את ידיה המוכתמות. “משהו לא בסדר עם האוטו או שאתה שוב בעניין הספר?”
“גילי, אני בבעיה. לפי מה ששמעתי מרמי, הוא ואבא כשהיו נערים התעללו בכלב. הוא אומר שאני אבין כשאקבל ממנו הסבר, אבל הקטע הזה הוציא ממני בכלל את החשק לכתוב…”
“אחי היקר, אל תוותר כל כך מהר. מקסימום תעדן קצת את הדברים. בכל זאת, זה קרה כשהוא היה נער, ואם אני מבינה נכון, הכלב לא מת.”
“הם כמעט הרגו אותו, נערה אחת הופיעה במקרה והצילה את הכלב.”
“כל הכבוד לה. אני במקומה הייתי גם חותכת להם את הביצים.”
“אבל אז לא היינו נולדים,” צחק רון, “אבל תקשיבי, גילי, יש לי עוד בעיה, נורא קשה לי לכתוב ולספר על אבא ואימא שלנו ועלינו בגוף ראשון. אני מרגיש שזה חושפני ואישי מדי… ממש לא פשוט לי…”
“נו אז מה הבעיה? תכתוב בגוף שלישי.”
“זה עלה בדעתי, אבל אני חושש שזה יגביל אותי ויהיה אולי מלאכותי ופחות אמין.”
“תתחיל לכתוב, אחי. תפסיק להתלבט. אתה כל כך מוכשר שמה שלא יצא יהיה מעולה. אז לא תהיה טולסטוי, אבל כמה כמוהו יש? שחרר את המוח מההתלבטויות, תתחיל וזה יזרום, אני בטוחה. תגיד, מה דעתך? אולי נפתח פה כרטיס עבודה ונעשה לך ניקוי ראש?”
רון היה משועשע. “רעיון טוב,” אמר.
“למען האמת, אני עדיין לא מבינה על מה יש לך כל כך הרבה לכתוב. לך היה אבא שמונה שנים, לי ארבע. לא נראה לי שיש פה חומר ל’מלחמה ושלום’ אבל אולי כן ל’סיפור פשוט’.”
“גילי, יש סיפור. תאמיני לי. זה לא רק אבא אימא ואנחנו. זה הרבה־הרבה יותר, אין לך מושג כמה יותר.”
“בסדר, שוכנעתי. רק שב כבר ותוציא תוצרת. ואל תדאג לתפוצה, אני ואימא זה כבר שתיים, ואני מבטיחה לך להיות הסוכנת שלך. לא יהיה בן אלף אחד שייכנס למוסך הזה ויצא בלי לקנות את הספר. כל פעם שייכנס, יקנה. פעם לו, פעם שנייה לאשתו, פעם שלישית למאהבת שלו, פעם רביעית ל’סבתא של אפרים’ או מתנה לחג וליומולדת לחברים…”
“שתהיי בריאה, גילי… את באמת חושבת שזה יעבוד?”
“קודם כול תכתוב כבר את הספר. וזה יעבוד, באבּוּ אבּוּהאה יעבוד! אתה עוד תראה. תמונה שלי עם הנהג לא תהיה בחינם. אני אשאל ‘את הספר של אחי קנית?’, ואף בן אלף לא ירצה לקבל ממני פרצוף מאוכזב… רק תירגע. ותזרוק לי איזו שורה וקצת בספר שלך? זה יהיה נחמד מצידך.”
“ראי זאת כעשוי. השיחה הזאת, למשל…”
“אל תבזבז דיו על שטויות.”
“אז תני לי סיבה יותר רצינית.”
“טוב, אני אחשוב על זה. משהו לא טריוויאלי. משהו חשוב. ודווקא לסוף הספר. שאנשים יזכרו…”
גילי, אצבעותיה שחורות משמן מכונות, דפקה קלות בראש אחיה המפתח השבדי שבידה. “יופי, אחי. עכשיו לך מהר תשטוף פנים כי יש לך חותמת על המצח. ועוף מפה כי אתה מפריע לי לעבוד.”
“טוב, גילי. אני נוסע לאילת. רמי הציע שאתחיל שם.”
“סע לשלום חמודי וספר חוויות.”
אין עדיין תגובות