החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איפה הכובע שלי?

מאת:
מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הוצאה: , | 2021 | 267 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

אחד־עשר המחזות של נטליה גינצבורג, שכאן מובאים חמישה מתוכם (ששת הנוספים יבואו בכרך הבא), הם הפתעה גם לרבים מאוהביה המובהקים. מקומה בפסגת הספרות האירופית התקבע בזכות הסיפורת שלה, אך הקריאה במחזות כמו "הריאיון", "תות וקצפת" ואחרים מרתקת ומסעירה לא פחות מן הקריאה ברומאנים־קצרים כמו "ככה זה קרה" או "ולנטינו".

המחזות הללו, שגם הוצגו בהצלחה, הם טקסטים לקריאה לא פחות מהיותם אוצר לבמאים, שכן גינצבורג עושה בהם מה שהיא מצטיינת בו: היא מושיבה מולנו דמות בעלת סיפור חיים וגורמת לה לספר ללא־לאות באוזני דמות אחרת 'איך זה קרה'. אגב סיפוריהן גם פורצות הדמויות בדיאלוגים מצחיקים לעילא, כי הן יודעות להביט באירוניה או בשובבות על משוגותיהן ועל תקוותיהן הכבות.

בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה גינצבורג בכל המחזות שלה בדידות של נשים לא־מנוסות, מבולגנות ואבודות, ואטימות של גברים לא־מודעים. היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף. בעולם של גינצבורג גברים זקוקים לנשים ונשים זקוקות לגברים, ואלה וגם אלה מתמרמרים על כך – וגינצבורג מייחדת את כל־כולו של ז'אנר המחזות הקומיים־כביכול שלה למצב הבלתי־אפשרי הזה.

מקט: 4-31-9005060
אחד־עשר המחזות של נטליה גינצבורג, שכאן מובאים חמישה מתוכם (ששת הנוספים יבואו בכרך הבא), הם הפתעה גם לרבים מאוהביה המובהקים. […]

הערת המחברת

 

עד היום כתבתי בסך־הכל עשרה מחזות. את הראשון כתבתי ביולי 1964, ואת האחרון באוגוסט 1988. הראשון נכתב עבור אדריאנה אַסטִי, והאחרון עבור ג’וּליאנה לָזָריני. את האחרים שבאמצע לא כתבתי עבור אף־אחד.

הראשון היה “התחתנתי איתָּך בשביל השמחה”; אני מאמינה שהוא המחזה הכי שמח שלי. “הריאיון” הוא האחרון.

את הראשון כתבתי מיד אחרי שעניתי על שאלה שמגזין תיאטרון הפנה לסופרים: מדוע אינכם כותבים מחזות? עניתי שלא כתבתי משום שאיני מצליחה לדמיין מחזה שנכתב על־ידִי מבלי לתעב אותו מיד. זו היתה אמת־לאמיתה. המחשבה על מחזה אפשרי שלי השרתה בי אי־נחת עמוקה. אחרים ענו שמחזות לא מתאימים להם, וסיפקו מִגוון הסברים. ומיד אחר־כך התיישבו לכתוב מחזות. כך גם אני. אותה שאלה במגזין ההוא הולידה כמה וכמה מחזות.

באותם ימים, כשהופיע הגיליון עם התשובות השונות, באה אלי השחקנית אדריאנה אַסטִי, שהכרתי היטב, ואמרה לי לכתוב מחזה שבו יהיה לה תפקיד. אמרתי לה שאני מוצאת שזה בלתי־סביר. אחר־כך נסעתי לכפר. הייתי שם לבדי והשתעממתי, והתחלתי לחשוב איזה סוג של מחזה אוכל לכתוב. הייתי סקרנית לראות אם אותה אי־נחת תישאר או תיעלם.

תחילה עלו בראשי הדברים הבאים: פָּניהָ של אדריאנה אַסטִי וחיוכה האירוני; ותיאטרון קָרִינְיָאנוֹ בטוֹרינו, שבו ביקרתי לראשונה כשהייתי בת שמונה וראיתי מחזה שהיה נפלא בעיני: לא זכרתי ממנו דבר מלבד שמו, “פֶּג חמדת־לבי”, ובחורה רזה עם כובע קש גדול. אולי לכן התחלתי לכתוב קומדיה הנפתחת בכובע. ברפליקות הראשונות אכן מופיע כובע, אבל הוא הפך לכובע של גבר. אט־אט, תוך כדי כתיבה, נעלם תיאטרון קָרִינְיָאנוֹ. לא חשתי שום אי־נחת. הפכתי את אדריאנה אַסטִי לבחורה דקה ושברירית; היא כבר היתה ממילא דקה ושברירית, אבל הפכתי אותה לדקה עוד יותר, שברירית עוד יותר, וקטנה עוד יותר מכפי שהיתה. עיצבתי ממנה בחורה קטנה מאוד, מבולגנת ואבודה מאוד. ראיתי שיוצא מזה מחזה עליז. אין לי מושג איך הוא יצא עליז. אני לא הייתי עליזה. אבל אולי הוא יצא עליז בשל אותה פליאה גדולה ושמֵחה שאַת חשה כשאַת עושה משהו שפקדת על עצמך לא לעשות לעולם. או אולי הוא יצא עליז כי כתבתי אותו בחופזה, מבלי לתת לעצמי לשאוף עצבות, או עצרתי לשאוף אותה רק לרגעים קצרים. כתבתי אותו בחופזה מחשש שלא אצליח לסיים אותו. בחופזה ומתוך שעמום. ידעתי היטב שלעולם אסור לכתוב מתוך שעמום: השעמום הוא כמעט תמיד עקר. אסור לציית לשעמום. אבל לאט־לאט, תוך כדי הכתיבה, נעלם השעמום. סיימתי את המחזה תוך שבוע. כשאת כותבת את לפעמים קופאת על מקומך, לפעמים הולכת ולפעמים רצה. בפעם הזאת לא הרגשתי שאני רצה אלא שאני גולשת. הפקדתי את עצמי ביד המקרה, כמו כשהייתי צעירה מאוד וכתבתי בעיוורון מבלי לדעת לאן לעזאזל אני רוצה להגיע. נראָה לי ששבתי וצללתי אל ילדותי.

זו היתה קומדיה של מונולוגים אינסופיים. חשבתי ששום שחקנית לעולם לא תצליח ללמוד אותם בעל־פה. בתור מחזה נראתה לי הקומדיה חסרת־תכלית לחלוטין.

הבית שבו שהיתי היה חדש ועדיין לא הותקן בו טלפון. כדי לטלפן היה צריך ללכת כעשרים דקות דרך שבילים בין כרמים. הטלפון הציבורי היה בבית־קפה ברחוב. לא היה חיוג ישיר, וכדי לטלפן לרומא היה צריך לקבוע פגישה טלפונית ולחכות כמה שעות. טלפנתי כמה פעמים לאדריאנה אַסטִי. פעם אחת כדי לומר לה שסיימתי מחזה, אבל המונולוגים ארוכים מדי והיא לא תצליח ללמוד אותם בעל־פה. היא אמרה לי לשלוח לה אותו, ואני שלחתי אותו. בזמן שְׁהִייתי בבית־הקפה, ובזמן שצעדתי הלוך ושוב בין הכרמים, גיליתי שלמעשה נקשרתי באיזה אופן לאותה קומדיה שכתבתי מתוך שעמום, ובחופזה, ותוך שאני גולשת ומפקידה את עצמי ביד המקרה, וקיוויתי מאוד שמישהו יציג אותה. בפעם אחרת טלפנתי ואדריאנה אַסטִי אמרה לי שהמחזה מתאים לה מאוד, וכי אין לה שום בעיה עם המונולוגים הארוכים כל־כך.

כשחזרתי לרומא נתתי את המחזה לקריאה לאלזה מורנטה, והיא כלל לא אהבה אותו. היא הזמינה אותי ואת אדריאנה אַסטִי לארוחת־ערב במסעדה, כדי שנדע עד כמה היא לא אוהבת את המחזה. היא מצאה שהוא אווילי, טיפשי, סכריני, מצועצע ומזויף. היא פנתה אלי ואמרה: “אומר לך את האמת”. כך נהגה לומר ולחזור ולומר כשנזפה במישהו. באותו ערב היו התוכחות שלה חריפות וחמורות מאוד, כאילו לא כתבתי מחזה גרוע, אלא עשיתי מעשה מכוער. היא כעסה עלי, אבל גם על אדריאנה אַסטִי, שנראתה לה באיזה אופן שותפה לאותו מעשה נפשע. אבל היא כעסה בעיקר עלי. את המשפט “אומר לך את האמת”, מבוטא בקול הכסוף והמצטלצל שלה, שמעתי כמה פעמים במהלך אותה ארוחה, ליד השולחן באותה מסעדה, שעמד בחוץ מתחת לפרגולה, באוויר הקריר והלח של סוף ספטמבר. היו לי עם אלזה יחסים דומים מאוד לאלה שהיו לי עם אחותי. כשהיא כעסה עלי ונזפה בי נאלמתי דום, כי כל מה שיכולתי לומר נראה לי ערמת סמרטוטים. אותו דבר היה קורה לי עם אחותי. אהבתי את אלזה וכל מה שהגיע ממנה היה טוב בעיני, גם כשהכאיב לי. הרגשתי שבזעמיה יש תמיד משהו שמעניק בריאות וכוח. היית יוצאת מזעמיה המומה ודְהוּמה, מרגישה את עצמך כמו כלב שנפל לתעלה ומטפס ליַבָּשה ומנער את פרוותו. יצאת המומה, אבל לא פצועה ולא מושפלת. באותו ערב, כמו בפעמים רבות אחרות, חשבתי שלהיות עם אלזה הוא בשבילי כמו להיות עם אחותי. הזעמים של אחותי היו, כמו אלה של אלזה, אלימים, אימפולסיביים, ונדיבים. הם לא השאירו אחריהם לא חתכים, לא פצעים, ולא דם. בהזדמנות הזאת ידעתי שהזעמים הללו לא יניעו אותי לשנות את המחזה שלי או לשכתב אותו, אלא רק לשקול ביסודיות את השמדתו המוחלטת. הדבר המוזר הוא שהשמדה מוחלטת עשויה להיות מועילה ביותר לכותב, לא פחות משעשויה להועיל לו ביותר דעה חיובית לגמרי. מי שכותב הינו יהיר ומדוכא כאחד. השמדות ודעות חיוביות מלַוות אותו ומסייעות לו, מזינות אותו, תומכות בו כשהוא מיטלטל מצד אל צד, בין דיכאונות לחלומות תהילה. ואילו מה שמֵרֵעַ באמת למי שכותב הוא אדישות ישנונית, אטומה, סגרירית ומנומסת. שבתי וקראתי עכשיו את המחזה שלי בעיניה של אלזה ומצאתי שהוא כפי שאמרה. אווילי, סכריני, מצועצע, ואולי מזויף. ניצלו מכך בעיני רק כמה קטעים קצרים, כאלה שהתגנבו אליהם עובדות ודמויות מחיי. חשבתי שאולי חמקו הקטעים האלה מתשומת־לבה של אלזה. לא קרעתי את המחזה, ולא הנחתי אותו במגירה. הייתי קשורה אליו. המשכתי להשתוקק לראות אותו בתיאטרון. הציגו אותו בחורף. אדריאנה אַסטִי שיחקה.

כעבור זמן קצר כתבתי מחזה שני. הוא נקרא “המודעה”. הוא דומה לקוֹדמוֹ במבנה, עם מונולוגים אינסופיים, אך הוא שונה במהותו ובצבעו. היה לו צבע קודר. היו בו קטעים קומיים אבל לא היתה שום עליזות. שוב נתתי אותו לאלזה לקריאה, והיא אמרה לי שהוא מעט טוב יותר מהקודם. אמרה לי שמרגישים בו “כאב אמיתי”. אבל אמרה לי שלא אכתוב יותר מחזות, כי הם לא הצד החזק שלי. לא בדיוק כך התבטאה, איך התבטאה אני לא זוכרת, אבל זו היתה המשמעות. בינתיים קרה לי משהו. מצאתי שלפעמים קשה לי לכתוב רומאנים וסיפורים. העדפתי לנסות לכתוב מחזות. במחזות יכולתי להשתמש בגוף ראשון בצורה לא־אוטוביוגרפית. הדבר העניק לי תחושה של חופש גדול. להגיד “אני” היה יכול גם גבר, או יכלה לומר את זה אשה שונה ממני לגמרי. המחזות הפכו לדידי לאמצעי ביטוי. כך כתבתי במשך הזמן כמה מחזות. אלזה לא קראה אותם. השנים חלפו, ואותו ערב שבו גערה בי קשות במסעדה ההיא נראה לי יפה ורחוק. “אומר לך את האמת”. המלים הללו נשמרות בזיכרוני, אבל צליל קולה אבד.

כשהיינו אוכלות בערב במסעדות, היתה אלזה מזמינה תרד ומבקשת שיהיה “רותח”. היא היתה חוזרת פעמיים או שלוש פעמים על “רותח” בקול מצווה ומצטלצל ומכווצת את גבותיה. אבל עכשיו כבר לא יצאה לארוחות־ערב, או לפחות לא אתי. כבר לא התרגזה יותר על האנשים סביבה. היא היתה חולה ומרירה מכדי להתעסק בלהט ובכעס במכריה ובטעויות שלהם. הכל, האנשים והטעויות והרעיונות המטופשים והפטפוטים, הכל נראה מן־הסתם מרוחק וחסר־תוחלת ודומה לנחיל יבחושים. וכזה הוא היה. כזה הוא היה, שם, במקום שבו היא היתה עכשיו. מזמן־מזמן כבר לא שמעתי את קולה הכסוף והמצטלצל, בארוחת־ערב, בלחות הלילית. “רותח. אני רוצה אותו רותח”. “עכשיו אומר לך את האמת”.

לא כתבתי מחזות רבים. עשרה בלבד, במהלך שנים רבות.

לפעמים הציגו את המחזות שלי. ישבתי באולם בתוך הקהל, ולעתים אהבתי את המלים שכתבתי, ולעתים שנאתי אותן. אחת הקומדיות שלי הוצגה בתיאטרון קָרִינְיָאנוֹ בטורינו. זה היה התיאטרון של ילדותי. התיאטרון שבו ראיתי את “פֶּג חמדת־לבי”. זכרתי תמיד את המושבים עם הקטיפה האדומה, את התאים, את המראות, את המסך בעל שפת הזהב. אבל מאחר שהוצג עכשיו מחזה שלי, נראה לי שלא נותר באולם דבר מאותו הוד קדומים. המחזה שלי הפך אותו לדידי למקום מֶסמורטט וביתי גם יחד. לא הבחנתי יותר לא בהדר ולא ביוקרה. וחוץ מזה, עכשיו גם הכרתי את כל מה שנמצא בתיאטרון מאחורי המסך. את הכבלים השחורים העבים המתוחים על הרצפה. את סולמות הברזל בפינות. את המסדרונות הארוכים והצרים. אבל בעיקר את הפחד שחשים בתיאטרון כותבי המחזות, את הפחד שהקהל באולם ישתעמם, או יקרה משהו בלתי־צפוי. אותו פחד שגם השחקנים חשים. הוא מושל באמצע מושבי הקטיפה האדומה ומתפשט אל מעבר למסך. הקהל מתעלם ממנו, אבל מי שקשורים באיזה אופן במחזה מכירים אותו היטב. האדם שכתב את המחזה בולש אחר הבעות הפנים של הקהל ומאזין ללחישותיו. לעתים הלחישות נתעבות.

עכשיו כבר חשבתי על מחזות כפי שחשבתי על רומאנים, על סיפורים. נקודת המוצא היתה זהה. מה שבא אחר־כך היה שונה. את כותבת רומאן, וכשאת גומרת אותו את מציעה אותו לבית־הוצאה. אם הם מפרסמים אותו, הכל עובר יחסית חלק. את לא שונאת אף־אחד. או שאת עלולה לשנוא את ההוצאה, כי הכריכה מכוערת, או שהטקסט בגב הספר מטופש, או שהספר שלך נשכח מהר ומפסיקים לשלוח אותו לחנויות־הספרים, או שבסוף לא משלמים לך מה שמגיע לך. אבל את עדיין שונאת אדם אחד בלבד, את המו”ל. ואילו כשמחזה עולה על הבמה, נגזר עלייך לאהוב או לשנוא אנשים רבים. את השחקנים, את הבמאי ואת שלל האנשים המסתובבים בתיאטרון. אַת אוהבת אותם או שונאת אותם. יתר על כן, אם רומאן אינו מצליח, רק שניים סובלים מכך, המו”ל ואת־עצמך. אם הוא מצליח, שניכם חוגגים. אבל אם מחזה נכשל, מעיקות עלייך העוינות והאומללות של אנשים רבים. ואם מתמזל מזלך, אם מוחאים כפיים, אם העיתונים משבחים, את חולקת את שמחתך עם אנשים רבים. וקהל התיאטרון יושב מול עינייך, קהל נראֶה ומוחשי, קהל ששכחת ממנו לחלוטין כשכתבת את המחזה שלך, אבל עכשיו הוא יושב באולם ומטיל עלייך אימה שמא ישתעמם. ספרים יכולים להתפוגג להם בשקט ושלווה. המחזות מצמיחים לכותביהם הסתעפויות עזות של אהבה ושל שנאה, המפלסות את דרכן בלב הרעש.

במחזות הראשונים שלי הופיעו נשים שפיטפטו ללא לאות. בהמשך רציתי להעלות נשים שותקות. ואז פיטפטו הגברים. הנשים דיברו מעט. אכן לא קל לפתח במחזה דמות שמדברת מעט. אבל לפעמים זה יפה ונחוץ.

בדרך־כלל דמיינתי את הנשים קטנות, שבריריות, מבולגנות ואבודות. אבל התיאטרון עושה לך תרגילים מלוכלכים. למי שהפיקו את המחזה לא תמיד היה אכפת שאמרתי שדמיינתי נשים קטנות, והם בחרו לתפקיד אפילו שחקניות גבוהות ושמנות. ולפעמים חשבתי על אנשים עניים, אבל על הבמה הופיעו אנשים בבגדים יפהפיים ובאווירה עשירה מאוד. מחיתי, אבל לא התחשק לי לריב. הם יַענו שלתיאטרון יש חוקים משלו. לפעמים אלו חוקים אבסורדיים וחסרי־הסבר, הנושאים אותנו הרחק ממה שנולד בדמיוננו.

יום אחד הגיע אלי בחור בשם לוּקָה קוֹפּוֹלָה. הוא היה קטן־קומה, בעל משקפי קרן גדולים ובלורית שחורה שרקדה על עיניו. הוא לבש חולצת טריקו כחולה. ראיתי אותו פעם אחת בבית של אלזה. הם היו חברים. עכשיו הוא היה במאי תיאטרון. ביום שהגיע אלי אלזה כבר היתה מתה בערך שנה. הוא אמר לי שקרא קומדיה קצרה שלי בשם “דיאלוג”, היא מצאה חן בעיניו, והוא רוצה להעלות אותה. “דיאלוג” כבר הוצגה, לפני שנים, בטלוויזיה ובתיאטרון. שמחתי מאוד שהבחור הזה אהב את המחזה ורוצה להעלות אותו שוב. לרגע חשבתי שאלזה מחלה לי באמצעות החבר הזה שלה. אבל זו היתה מחשבה מטופשת וטיטאתי אותה מיד. היא לא מחלה לי על כלום.

לוּקָה קוֹפּוֹלָה ואני נעשינו חברים. לא דיברנו רק על מחזות אלא על הכל. הרגשתי נוח בחברתו ושכחתי שאני זקנה והוא צעיר. ערב אחד בא לבקר אותי עם חבר שלו, השחקן גַ’נקַרלוֹ פְּרָאטי. שוחחנו שעות ארוכות באותו ערב, במרפסת של דירתי.

את “דיאלוג”, הקומדיה שלי שאהב, הוא העלה על הבמה בקליארי כעבור כמה חודשים. הוא היה עצבני מאוד ועליז מאוד.

לוּקָה קוֹפּוֹלָה והחבר שלו גַ’נקַרלוֹ פְּרָאטי נרצחו בקיץ האחרון בעיירה הסיציליאנית מָצָארָה דֶל וָאלוֹ. הם הוכו, רדפו אחריהם כשברחו, ואז נרצחו, בלילה, על חוף הים. הרקע, המלכודת והרצח מזכירים את הרצח של פאזוליני.

לוּקָה קוֹפּוֹלה היה אדם ששוחחתי אתו ארוכות ובשמחה. גם היום קורה שאני שואלת אותו שאלות. “הריאיון” הוא מחזה שכתבתי זמן קצר לאחר מותו. אני מקדישה אותו לו.

את “הריאיון” כתבתי כדי שג’וליה לָזָריני, שחקנית שאני מעריצה ואוהבת, תוכל להשתתף בהצגה. חשבתי על ג’וליה לזריני כמו שחשבתי על אדריאנה אַסטִי בשנים ההן, הרחוקות עכשיו מאוד. חשבתי על ג’וליה לזריני, וניסיתי לעצב בתוכי מחדש את דיוקנה, את עיניה, את אופן התנהלותה בעולם. ראיתי אותה קטנה, שקטה, עדינה ושברירית, וניסיתי לטוות עלילה סביב שבריריותה. בניתי אותה גם פזורת־דעת, לא־מנוסה ואבודה. על־כל־פנים, גם כשכותבים רומאנים, סיפורים, קורה שמתרכזים בַּמחשבה בדמות או בכמה דמויות אמיתיות. זה כלל לא שונה.

במחזה הזה יש שלוש דמויות על הבמה, ושלוש שרק מדברים עליהן. הן אלה והן אלה מהותיות.

במחזות שלי, בכולם, כמו גם כאן, יש דמויות שמדברים עליהן רבות והן לא מופיעות לעולם. הן שותקות, נעדרות. ככה סוף־סוף יש מישהו ששותק.

“הריאיון” הוצג בתיאטרון פיקולו במילנו בחודש מאי האחרון. נכחתי בהצגה בשני ערבים, ואלה היו אלו שני ערבים מאושרים מאוד. אני הייתי מאושרת וכך גם האחרים. הבמאי היה קרלו בָּטִיסטוֹני. השחקנים היו ג’וליה לזריני, אַלֶסנדרו הַבֶּר, אוֹרסֶטָה דֶה רוֹסי וג’וּליה זָאנוֹני.

בכל מה שאנו כותבים, בין שרומאנים, בין שמחזות, ובין שדברים אחרים, חבוי ומשתמר הזמן שחלפנו בו בזמן הכתיבה. במחזות משתמר הזמן הזה באופן יותר נרחב ויותר בעוצמה. למחזות יש ‘לפני’ ו’אחרי’. יש להם סְפָחים ארוכים, והמון מקומות ואנשים חגים סביבם. מחזות מסוימים אולי כבר אינם חשובים לנו במיוחד, אבל מה שחבוי ומשתמר בהם, ומה שחג סביבם, יישאר יקר לנו תמיד. בתים או חדרים שבהם התגוררנו כשכתבנו אותם או חשבנו עליהם. לפעמים אלו בתים או חדרים שנאסר עלינו לחזור אליהם, או שאיננו רוצים בכך. עיירות שלא נחזור אליהן. תיאטראות. כבלים שחורים עבים המתוחים על הרצפה. חברים שהפסקנו לבקר. קולות שהאזנו להם במסירות וצלילם אבד. פנים אהובות. זכר המתים.

 

יולי 1989

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.