אתמול

פרק 1

זו הייתה נסיעת עסקים לפולין, בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. כבר עם הנחיתה הרגשתי את המעבר בישירות המבט בין המושב שאני גר בו בארצי לבין הריחוק האנושי כאן בפולין. מבטים הפונים אל קו האופק, ללא ישירות או קרבה, אלו קיבלו אותי כבר מהיציאה משדה התעופה. פולין התגלתה לי כארץ רחוקה ומנוכרת, ואני, עומד במרכזה, חש זר, מרגיש כמו צופה בהצגה שאיני חלק ממנה.

מפגש הזמן חיבר בינינו, בין יוסי לביני. עבודה משותפת בחברת דשנים התחילה את דרכנו המשותפת, ועם השנים הפכנו שותפים הן בעבודה והן בחיים עצמם, טסים יחד מדי פעם לתערוכות מקצועיות, שואפים לחדש וללמוד. לעיתים אני חוזר עם תובנה טכנולוגית חדשה, אך לרוב התובנות נוגעות יותר במחשבה מאשר במכונות.

בין פגישות ותצוגות אנחנו מפנים לעצמנו רגעים. בין ימי העסקים אנחנו מפנים מקום לשוטטות אקראית, לעיתים חסרת תכלית, בין רחובות זרים ונופים משתנים. זו דרכנו להירגע, להתבונן. יוסי אוהב להביט על המקומיות, לחייך מדי פעם בשיחות חולין, ואילו אני מתמסר לשקט שבינינו. יש משהו בהתבוננות הזאת, המשותפת אך האישית כל כך, שמאפשר לי לשקוע במחשבות ולשאול את עצמי, פעם נוספת, איפה אני בתוך כל זה.

שלשום נחתנו. היומיים האחרונים היו עמוסים. מייד אחרי הנחיתה מיהרתי לחפש מתנות למשפחתי. 'חכה לטיסה חזרה,' יוסי הציע ברוגע. 'הפעם אני קונה מייד,' השבתי, יודע שבדרך כלל אנחנו מגיעים לשדה התעופה ברגע האחרון ואני שב הביתה בידיים ריקות. 'שלושה ילדים מחכים לפתוח את המזוודה שלי ולחפש בלהיטות אחר המתנות מחו'ל,' אמרתי. יוסי הביט בי, הוא מכיר את ילדיי. 'בסדר, אני לא רוצה שתספר שבגללי לא קנית,' אמר בחיוך.

בפינת אחת החנויות ראיתי שלט גדול ובו כתוב 'מגלה מתכות' באותיות זהב בוהקות. 'מציאת מתכות בעומקים שונים! זיהוי סוגי מתכות: ברזל, זהב, כסף ונחושת'. תמיד חלמתי על צעצוע כזה, רכשתי אותו מייד, מתנה מושלמת לבני הבכור, בן. בראשי כבר דמיינתי שנצא יחד לשטחים הבתוליים באזורנו, אלה שעדיין נותרו בהם חריטות שבילים מתקופת דרך המלך העתיקה שחיברה בין הודו לאירופה.

הגענו לתערוכת חקלאות של מזרח אירופה, תערוכה מקצועית שמתמחה בהשקיה ובגידולי שדה. יוסי ואני צעדנו בגאווה במסדרונות התערוכה, היינו מרוצים מעצמנו וחשנו כאילו פיצחנו את סודות החקלאות המודרנית. אנחנו נראים כמו חקלאים ישראלים טיפוסיים, חולצות פסים בצבעים מגוונים. סביבנו, אורחי התערוכה לבושים בבגדים אופנתיים, חולצות חלקות בגוני לבן ותכלת עם עניבה תואמת. אנחנו נראים שונים, בולטים. אני מתהלך ללא מטרה מוגדרת, בוחן ומשווה, רוצה לבדוק אם הידע שלי רלוונטי אל מול ההתפתחות הטכנולוגית.

יוסי מדייק בזמנים, הוא בדק את מסלול התערוכה לפרטי פרטים, כל שעה מתוכננת בקפדנות. אנחנו עוברים מביתן לביתן, רואים ביתנים המציגים חומרי דישון חדשניים שבהם מספרים לנו על היתרונות שלהם ואחרים של כלי עבודה מוכרים אבל משודרגים המייעלים את העבודה. אני רק מחפש כיסא לנוח עליו, נותן ליוסי לחקור לבדו את המסדרונות האין־סופיים.

גודלה של התערוכה מעורר בי תחושת רוויה. ראיתי עשרות מעדרים מסוגים שונים עד שאיני יכול לשאת מעדר נוסף, מוחי מתקשה להכיל את השפע. יוסי, לעומתי, חייב למצוא היגיון וסדר בכל מבט ובכל מעבר. אני מבחין בו מביט וחוקר סביב, הוא רואה הכול, ביתנים עמוסים ובני אדם המתהלכים במעברי הביתנים, סוקר ומתייג הכול, בוודאי את הנשים העוברות מולנו, נערות וצעירות שחלפו תחת עיניו כמו דרך משקפת ישנה. מפעם לפעם הוא זורק הערה גברית כמו 'אני רוצה להיות המשרת שלך שסוחב את כל הקטלוגים, רק בשביל להיות לידך אפילו לזמן קצר,' ומעלה על פניי חיוך נבוך.

אני מסתובב בין הביתנים הרבים כשידיי חופשיות, אך יוסי מאורגן. על גבו תיק קטן ובידו פנקס שבו הוא כותב את התרשמויותיו מכל ביתן. תחילה הוא עובר בתערוכה לפי קווי אורך ואז לפי קווי רוחב, כותב את כל המידע בדיוק שלא הכרתי כמותו. במהלך השיטוט, כל הקטלוגים שאספתי עברו אט־אט לידיו של יוסי, אל תיקו המסודר.

'עשינו את זה,' יוסי אמר בהתרגשות, 'הצלחנו בתערוכה.'

'אכן,' עניתי. קיבלנו נציגות של חברת דשנים גדולה, ואני כבר חושב על העבודה שממתינה לי בעקבות זאת. בינתיים, אני מבקש ליהנות מהחוויות הקטנות כאן בפולין, מהחיוכים של האנשים, מהצלילים של העיר.

זה היום השלישי שלנו בפולין. ולכבודו פינקנו את עצמנו בהתחלה איטית. בניגוד לימים הקודמים, שבהם היינו מתעוררים מוקדם וממהרים לתערוכה, הפעם הרשינו לעצמנו לקום מאוחר. אווירה שונה, נינוחה, כמעט חגיגית. יום של שקט וטיול, כזה שמאפשר לנשום את העיר בקצב אחר.

לאחר קפה טעים, כשמפת ורשה פתוחה על השולחן, החלטנו לצאת לטיול רגלי לאורך גדות הנהר שחוצה את העיר. ורשה, באור הבוקר המאוחר, מתגלית כקסומה יותר, עיר אירופית במלוא הדרה. הרחובות שופעים חיים, ללא תחושת דחיפות המוכרת מערים גדולות אחרות. הכול זורם בקצב מתון, כמעט הרמוני.

לאורך הדרך פגשנו דוכני אוכל רחוב, וכל אחד מהם הוא עולם קטן של ריחות וטעמים. ריח הלחמים הטריים התפשט באוויר, משולב בריח העדין של חמאה שזה עתה נמשחה על פרוסות זהובות ולוהטות של לחם כפרי אפוי. עמדנו שם לרגע, משתהים, בוחנים, זוג קשישים ממלמל בשפה המקומית, ילדים רצים ומוכרי הדוכנים קוראים לעוברים ושבים בקול שמח. זה לא היה רק אוכל. זו הייתה הזמנה לעצור, לנשום את העיר.

ורשה נפרשה לפנינו. זו כבר לא הייתה עיר מנוכרת או יעד רשמי בתערוכה, אלא מקום חי, עם נשמה שדיברה מכל סמטה ומכל חלון. הרחובות המרוצפים אבן קרנו היסטוריה, מספרים סיפורים שנכתבו בידי דורות של אנשים שחיו ונשמו את העיר הזאת.

העיר העתיקה מרהיבה. הארכיטקטורה, הצבעים והפרטים הקטנים. יוסי, אחוז התלהבות, החזיק את מפת העיר וספר 'למטייל' שהביא איתו, וקרא מדי פעם בקול פרטים היסטוריים שנראו לו חשובים במיוחד. אני צעדתי לידו בשקט בנעלי ההליכה הנוחות שלי, מתמסר לאווירה שסבבה אותנו. זה לא היה עוד טיול, זו הייתה התחברות לחיים שפעם היו כאן ולחיים שעוד נותרו.

המשכתי ללכת ולא הרגשתי שהלכתי לאיבוד, שאני לא רואה את יוסי. 'אמיר,' שמעתי את קולו של יוסי פתאום. 'אמיר,' הוא שוב קרא בשמי. הבטתי לאחור, יוסי סימן לי בתנועת יד, חכה רגע, אל תזוז. עצרתי והרהרתי על עצמי, כאן במרכזה של עיר פולנית חשובה. אני בן להורים שנולדו בקהיר שבמצרים, התרבות הפולנית והמאכלים שלה זרים לי. אבל אולי אני מרגיש קִרבה שאבותיי הקדומים הורישו לי, שורשים של יהודים שנדדו ממזרח אירופה לצפון אפריקה. אולי זהו זיכרון שטבוע בי ואיני זוכר.

בבוקרו של היום האחרון שלנו בוורשה, יוסי התעניין בדלפק הקבלה אם כדאי להזמין מונית ומתי. שוב התפעלתי מרמת הארגון שלו, מהתכנון שאינו מתפשר על שום פרט. אני 'ראש קטן', והוא, משלים שלי, מדייק בפרטים, עוקב אחרי כל נקודה.

פקיד הקבלה הציע לשכור את נהג המלון, 'הוא יהיה איתכם יום שלם תמורת סכום סביר.' כך מצאנו את עצמנו במכונית עם נהג במדים מגוהצים, בוואן מפואר, שמסיע אותנו אל הכיכר המרכזית בוורשה.

'אני אחכה לכם שם,' אמר והצביע לכיוון מגרש החניה. שביל מרוצף אבני טרקוטה ומוקף בשדרות עצים גבוהים, בתים ומבנים שדרכם אפשר לצפות בקצב החיים ובהשתנות התקופות של העיר.

הגענו אל הרובע היהודי. מולנו חזית מפוארת של בית כנסת שניצב במרכז כיכר גדולה, ועל הגדר החיצונית המקיפה את בית הכנסת ראינו שלט גדול המספר את סיפורה של קהילת וולברום, הקהילה היהודית העתיקה שהתפללה ושרה כאן מזמורים לפני המלחמה הגדולה. הצצנו לתוך בית הכנסת דרך אחד מהחלונות רחבי הממדים. בתוכו ניצבו ספסלי עץ ארוכים בצבע כהה, במת עץ ובה פמוטי ברזל לצד התיבה, הבמה שעליה עומד החזן. על ארון הקודש היו תחריטי אריות וקירותיו חשופים. התרגשתי מפשטות בית הכנסת ומהמורשת העשירה של היהודים בעיר.

במרחק של דקת הליכה נראה המוזיאון היהודי, שבו מוצגים יצירות אומנות וחפצים היסטוריים שמספרים את סיפורם של היהודים שחיו כאן. נתקלתי ביומני משפחות שנרצחו בשואה, מסודרים בשורות ארוכות, וכתבי יד רבניים עתיקים מהמאות הקודמות. ליד הארוניות הפתוחות מונחות כפפות בד לבנות, שמבקרים יוכלו לדפדף ביומנים בלי לפגוע בהם.

קראתי את יומנה של משפחת קנובל שנרצחו בשואה, מעטים מהם ברחו לארצות הברית ולישראל. בפינת החדר עמד ארון זכוכית ובו הונחו בסדר מופתי יומנים כרוכים בעור מהודר. יומן בעל כריכה חומה עתיקה משך את תשומת ליבי. הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מסדרני המוזיאון. פתחתי את דלתות ארון הזכוכית והוצאתי את היומן בזהירות. פתחתי אותו בעדינות וגיליתי בו מפת אוצר, מפה המצוירת באחד מהדפים הפנימיים, איקס קטן ציין את מיקום המטמון. התיאור עורר בי חיות של חלום ישן, הכתב והשפה מעורבים, ספק יהודי, כתב מחובר שלא ידעתי לקרוא אותו. בין דפי היומן היו ציורים, סוגי פרחים ועשבים, שמם כתוב בכתב לא ברור, ציור של בית הצופה אל אגם, לידו קבוצת בתים ועליהם סימן מגן דוד. בעמוד האחרון ציירו מפה נוספת ובה סימון איקס, 'כאן נסתר הזהב הגנוב מהרוזן'. הכתב היה עברי, מסודר וברור. כתב מודרני, דומה מאוד לכתב ידי. היה כתוב בו, 'עשרים ושניים צעדים מהסלע הגדול, תמצא שם סלע ועליו הסימן V, בעומק מטר וחצי, תמצא אוצר'. בשורה נוספת נכתב: 'החוויה הגדולה מכל החוויות'.

הרגע נקטע בידי סדרן המוזיאון. הוא התקרב אליי בכעס. 'ביקשתי לא לגעת,' הוא נזף בי, 'צאו מייד מהמוזיאון.' הסדרן העצבני שרק במשרוקית כדי לקרוא לשומרים האחרים להגיע. נבהלתי, פחדתי מעט.

יוסי חייך. 'יאללה, ממילא נגמר לנו הזמן, ואתה נשארת תמים ועדיין מאמין באגדות על אוצרות?' חייכתי אליו, הילד שבי צץ. הבטתי ביוסי, לא הבנתי איך ייתכן שהוא לא מתרגש כמוני. זו לא הפעם הראשונה ששמתי לב לפער הגדול שבראיית המציאות בינינו, זה קורה בכל פעם שאנחנו נוסעים יחד. כל אחד מאיתנו מביא עימו את נקודת המבט הייחודית שלו. יוסי מוצא עניין בפרטים הקטנים ובידיעת ההיסטוריה, ואני מתמקד ברוח האנשים, בקשרים הפשוטים בין בני האדם.

סיימנו את היום באמפיתיאטרון המקומי, להקה קטנה ניגנה ברקע ואני נהניתי מהמוזיקה המקומית. כשהבטתי בלהקה הצעירה המנגנת בהתרגשות מול הקהל שהתאסף, חשבתי עליי ועל ילדיי, על הדרך שעשיתי בחיי עד לכאן, אל מול הילדים המנגנים. הם היו בני גילם של ילדיי. חייכתי אליהם בהערצה.

שמי אמיר נבו, ואני חי במושב בערבה. יש לי שלושה ילדים גדולים, בן, רז וליבי. הגדול בן ארבע־עשרה והקטנה בת שמונה. נשוי באושר לאפרת. אפרת היא לא רק אשתי, היא גם בעלת הברית הכי קרובה שלי, האחת שמכירה אותי לעומק, על כל צדדיי, על כל זוויותיי. היא רואה את הטוב שבי, את הפגמים שבי, והיא עדיין רוצה לחיות איתי. לפעמים אני עוצר ומביט על החיים שלנו, של אפרת ושלי, ונדהם מהמזל הרב שנפל בחלקי. הבית הוא המקום שאני הכי אוהב. אני מעדיף להישאר בארץ. לכן אני לא ממהר לטוס לחו'ל, רק כשאני חייב לטוס. אבל אם כבר אני חייב, תמיד אעדיף שזה יהיה עם אפרת והילדים, להרכיב יחד עוד פרק משפחתי קטן, עוד חוויה מחוץ לשגרה.

הפעם האחרונה שטסנו אפרת ואני הייתה להודו. בלב הנוף האין־סופי, עטופים בבדים מקומיים, הרגשנו שקליפות היום־יום שהצטברו עלינו עם השנים נושרות מאיתנו. בהודו, בין מנזרים שקטים וריח קטורת מתוק, בין מדיטציות עמוקות לזמן של תיקון פנימי, נזכרנו במי שאנחנו באמת, האנשים שאינם רק ממלאים רשימת מטלות וציפיות מבחוץ. היה זה שבוע של רגיעה וקרבה פשוטה, אנחנו כפי שאנחנו.

בארץ אני נחשב מומחה בתחום ההשקיה המודרנית. החיבור שלי לחקלאות הוא יותר מאשר טכנולוגיה, זהו חיבור חי ונושם לאדמה עצמה. במדבר אנחנו מגדלים חיים, מזינים את האדמה שמזינה אותנו בחזרה. מבחינתי, החקלאות היא כמו ציור שלא נגמר, יצירה שמתגלה מחדש עם כל עונה. בכל פעם שאני נוגע באדמה, אני חש שאני שותף לעשייה הראשונית, לחיבור המעגלי של מחזורי החיים.

אנחנו חיים ויוצרים בערבה, במקום שבו האדמה לוהטת והשמש יוקדת. אני אוהב ללכת יחף בשעות הערב כשהאדמה מפויסת מחום השמש. אני נהנה להרגיש את האדמה החמימה תחת רגליי, את הקרבה הישירה, הפשוטה, לאדמה שמפרנסת אותנו. כל צעד נראה לי כמו תפילה שקטה, חיבור למשהו בסיסי ואותנטי.

אומנם אני מחובר למדבר, אבל התחלתי את חיי בתל אביב, ילד עירוני לכל דבר. עם השנים גיליתי שהשורשים שלי עמוקים דווקא כאן, במרחבים הפתוחים ובשקט האין־סופי של המדבר.

החיים שלי כמתבגר בתל אביב היו מלאים בהרפתקאות, בחברים ובים, הים שתמיד היה במרחק הליכה. כשחזרתי לעיר אחרי השירות הצבאי, משהו בי השתנה. תל אביב, שהייתה פעם מרכז חיי, הפכה לפתע להיות זרה לי. אני זוכר את הרגע ההוא שהעיר הגדולה יצאה ממני, הלכתי ברחובות תל אביב בדרך אל הים, ריח מלוח של בריזה של אחר צהריים עטף אותי, והבטתי באנשים שעברו מולי, מנסה לפגוש אותם במבט או בחיוך. הם חלפו על פניי, חלקם מביטים למטה אל המדרכה, חלקם מסיטים את עיניהם, כאילו העולם של כל אחד מהם סגור, פרטי, אינו נגיש. הרגשתי אז שהמרחק בינינו, בין האנשים, הולך וגדל, והבנתי שהחיים שלי פונים למקום אחר.

בזמן שירותי הצבאי התחברתי למדבר, ומאז אינני מנותק ממנו. אפרת, מושבניקית מבטן ומלידה שנולדה בערבה, הפכה במהרה להיות חלק מרכזי בחיי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כבר אז, כבחור צעיר בן עשרים וקצת, ידעתי שהיא האחת. סיפרתי לה שאני רוצה להזדקן איתה, והיא חייכה בחום ואמרה, 'אתה ממהר אנחנו עדיין ילדים, ואתה כבר מדבר על זקנה.' כשאנחנו צעירים, הזמן והסוף נראים לנו רחוקים כל כך, אנחנו בטוחים שהכול עוד לפנינו ושאין צורך למהר. 'צריך להגיע לשליש האחרון של החיים עם זוגיות של הערכה, של אהבה,' אמרתי לה אז, מתוך תחושת ביטחון שלא ידעתי להסביר. היא הביטה בי, מחויכת, ואני ידעתי שהיא מבינה אותי, גם אם לא במילים.

יוסי ואני, שני גברים בני ארבעים פלוס, מטיילים ברחובות של עיר זרה. יוסי, מבוגר ממני בשלוש שנים, נושק לחמישים, אבל למרות גילו, הראש שלו עוד אי אז בגיל עשרים, עיניו בורקות וחיוכו השובב משתלב היטב עם השיער המאפיר שלו. עם השנים למדתי להניח למה שלא בהישג ידי ואני כבר לא מתעסק במה שהיה ואיננו. יוסי, לעומתי, עדיין חי בפול ווליום, שפת הגוף שלו מזכירה שפת גוף של צעיר, שמוכן לכבוש כל יום מחדש. יש בזה משהו מרענן, לפעמים גם קצת מוזר, לראות אותו מנסה כל שורת פתיחה שאסף, כאילו השנים לא השאירו בו חותם של זהירות או הבנה של המבט הנדהם שמופיע על פניהן של הנשים שהוא פונה אליהן. 'מה האיש הזה רוצה?' הן בוודאי תוהות, ורק הוא לא מבחין בפער.

צעדנו לאורך הטיילת שעל גדות הנהר, יוסי דיבר בהתלהבות על ההיסטוריה של המקום. כשהגענו לכיכר המרכזית הוא לא פספס שום פרט, מהפסלים, דרך הסיפורים על הדוכסים המקומיים ועד הקתדרלה הגותית. הקשבתי, נהנה לראות את הברק בעיניו, והשחלתי מדי פעם שאלה קנטרנית רק כדי לבלבל אותו. ליוסי חשוב שלא נפספס שום מסעדה, שום אתר. אצלו הכול חייב להיות מתוקתק, כאילו יש לו רשימת משימות סודית. אני דווקא מתעניין באנשים שסביבנו, אלה שהכיכרות, הפסלים והבניינים הם רק התפאורה עבורם.

באמצע הכיכר עמד פסל בתולת הים. יוסי פנה אליי בהתלהבות, הקריא מהמחברת הקטנה שלו סיפור על מקור הפסל והסביר כיצד הפך לסמל העיר. יוסי נרגש כמו ילד, כל עובדה קטנה מקבלת אצלו חשיבות עצומה, והחיוך שלו אומר הכול.

'משעמם,' אמרתי לו, מתגרה קצת, 'ראינו כבר קתדרלות וכיכרות עם פסלים. אמרת שבפולין יש את הגולש הכי טוב בעולם.'

'לא כאן,' הוא ענה, מרים גבה ויורה לעברי חיוך משועשע, 'בכפר רחוק מכאן.'

'יאללה, ניסע לשם,' השבתי לו, 'נלך לאכול את הגולש הכי טוב בעולם.'

הוא שלף שוב את המחברת, מתלהב כמו חוקר שהצליח לפענח תעלומה. 'המסעדה נמצאת בכפר קטן, שעה וחצי מכאן. נגיע בדיוק בשתיים אחרי הצהריים,' הוא הכריז בגאווה.

הדרך לשם הייתה יפה, כבישים צרים, עצים גבוהים משני צידי הדרך. שקעתי בשקט הזה, אבל יוסי לא מסוגל להירגע אפילו לרגע. השקט גורם לו אי־נחת, נדמה שהוא זקוק למילים, לרעש, לתנועה. 'הבדידות היא בזבוז זמן,' הוא אמר בחיוך, ואני צחקקתי והנדתי בראשי. אני דווקא מסתדר יופי עם השקט.

'אתה הרי לא מסוגל לשתוק,' עקצתי אותו, 'במכון הכושר במלון היית חייב מוזיקה באוזניות, בזמן שאני נהניתי למצוא מחשבות חדשות על ההליכון.'

הוא חייך, עשה מחוות ביטול בידו כאילו ויתר על הניסיון להבין אותי. 'כל אחד ומה שמניע אותו,' הוא אמר ברצינות וחייך חיוך ממזרי.

השיחות שלנו גולשות לכל נושא אפשרי. יוסי, תמיד באותה נמרצות סקרנית, מציע תוכניות, בוחן את הסביבה, אולי כאן כדאי לפתוח מלון? אולי כאן מתחבא משהו גדול. ואני, שמסתכל החוצה על הנוף החולף, רואה רק אנשים, אנשים רגעיים, חולפים על פני כפרים שבדרך. אנחנו חולפים על פני אנשים ללא שם, פנים בלי הקשר, כמו צללים שעוברים לרגע ונעלמים. וכך, בעודי מתבונן בהם, שוב עלו בי השאלות הקבועות שמלוות אותי במסעות שלנו. מה באמת התכלית של כל זה? ומהי החוויה הגדולה ביותר, אם בכלל יש כזו?

'הגענו,' הודיע הנהג והצביע לעבר שביל קטן, 'המסעדה שלכם בהמשך השביל, אני אחכה לכם בבית הקפה הזה,' וכעת הצביע על בית הקפה. ירדנו מהרכב והתחלנו ללכת. הנהג המשיך בדרכו באדישות, אפילו לא טרח להעיף מבט לאחור לראות אם אנחנו בכיוון הנכון.

השביל היה צר והתפתל בין בתי עץ קטנים המכוסים בשכבת צבע כהה. פס לבן דק עיטר את קצותיהם והעניק להם מראה מוקפד. הכפר היה שמור ומטופח, כאילו הזמן עצר מלכת. מקומיים חלפן על פנינו, הנידו ראש לשלום וחייכו חיוך קטן כאילו עמד בינינו סוד.

השביל הסתיים, ואנחנו עמדנו מול המסעדה. כמה שולחנות עץ ניצבו מסודרים בחוץ, ועל כל שולחן אדנית מתפוצצת מפרחים צבעוניים שהוסיפו לה הכול חוץ מריח מעודן. משפחה מקומית גדולה ישבה באחד השולחנות, צחקה בקול רם, כשלא מעט כוסות אלכוהול על השולחן. מעבר לאגם פסגות הרים גבוהות נמתחו עד לאופק, והנוף התחבר בטבעיות עם ריחות המאכלים מהמסעדה, והעניקו למסעדה הדר כפרי.

מלצר־טבח לבוש בסינר לבן ניגש אלינו. על הסינר היה כתוב בגאווה: 'בית הגולש המקורי'. הוא חייך חיוך אדיש ומבטאו היה כבד. 'היכן תרצו לשבת?' הוא שאל, ואני עניתי לו שנשב בפנים.

המסעדה הייתה ריקה יחסית, רק כמה שולחנות אוכלסו באנשים. המלצר הוביל אותנו לשולחן קטן בפינה ולצידו היו כיסאות עץ ישנים שלא רואים בכל מקום. התיישבנו. הכיסא שלי חרק, והשולחן התנדנד מעט. יוסי מייד ניסה לפתור את הבעיה. הוא הניח קליפת בוטנים מתחת לאחת מרגלי השולחן והעיף בי מבט מסופק כאילו הצליח להציל את העולם. הבטתי החוצה דרך החלון הגדול, ובהיתי לרגע באגם הרחב. ברקע, מחשבה התגנבה אליי, על כל ההיסטוריה של המקום הזה, על אותם יהודים שהיו כאן לפני חמישים שנה או יותר, חלקם אולי ישבו במסעדות דומות.

היום האביבי בחוץ היה מטעה, השמש האירה אבל הקרירות חדרה פנימה. המסעדה פשוטה, הבחנתי, ולרגע חייכתי כשראיתי שהמלצר־טבח גם אחראי לגרש את החתול שנכנס לתוכה. 'זו כנראה מסעדה שעוברת בירושה,' אמר לי יוסי בקריצה, ואני צחקתי. עיניי נדדו לתמונות שעל הקירות, אפשר היה לראות בהן את המסעדה כפי שהייתה לפני עשרות שנים, את הדורות הקודמים שבנו את המקום הזה, וזה ניכר בכל פריט.

קליפות בוטנים היו פזורות על רצפת העץ כמו שטיח טבעי, וריח הכרוב הכבוש מילא את החלל. המלצר ניגש אלינו שוב ובידו צלחת של כרוב כבוש. 'זה כרוב כבוש, מוחמץ בשיטה ישנה,' הוא הסביר באנגלית שבורה, 'מאכל פולני מסורתי, כרוב ממולא בכבש, גזר, בצל ותפוזים.' יוסי כמובן לא התאפק ושלף את היומן שלו, התחיל להקריא לי מידע על הכרוב הכבוש כאילו הוא בעצמו גילה את המתכון. חייכתי אליו והנדתי בראשי. 'עד מתי תמשיך להקריא מהיומן שלך?' שאלתי, אבל הוא התעלם והתרכז בתיאור הקולינרי הפולני.

ההמתנה לגולש התארכה, אבל המלצר הביא עוד בוטנים, כאילו רצה להעסיק אותנו במשהו. בסופו של דבר הגיע הגולש ואיתו פרוסות של לחם שחור ושום, הרבה שום. ריח המאכלים דבק בי כמו עלוקה, והתחלתי להרגיש מובס בשל ריח הכרוב הכבוש. ביס ועוד ביס, והטעם? זה גולש, כמו שהכרתי בעבר, השמיים לא נפלו. נהניתי מהחוויה יותר מאשר מן הטעם. 'נו,' יוסי אמר, 'גם זה גולש, ולא יותר.' הוא חייך.

'כן, זה גולש,' עניתי בציניות קלה.

'אבל כל המסע הזה, השעות, הכפר, כל הציפייה… הם אלה שהפכו את הגולש הזה למושלם. יש על מה לספר,' אמר יוסי.

'אנחנו אספני חוויות בעולם הזה,' עניתי.

'אהה,' הוא ענה והניד ראש. 'זו ההתכוונות ולא הגולש,' הוסיף וחייך.

יוסי סימן למלצר־טבח ציור באוויר של תנועת 'חשבון' כשעל פניו חיוך. המלצר ניגש אלינו. 'תרצו קפה מקומי או אספרסו?' הוא שאל.

'יש לנו זמן, נשתה קפה,' יוסי ענה. ביקשתי אספרסו, אבל יוסי עצר אותי. 'ניקח את הקפה המקומי,' אמר. 'ננסה משהו חדש. ננסה את הקפה המקומי, 'בונבוני' כפי שהוא נקרא כאן. זה קפה שמוגש ממותק עם כמה מעדנים מתוקים לצידו,' הוא הוסיף בתחושת ניצחון בשל הידע שהפגין כעת.

לגמתי לגימה אחר לגימה, הקפה היה מתוק מדי לטעמי אבל התאים לאווירה, כמו שוקולד קטן שצץ ברגע הנכון בסוף ארוחה.

הכפר, עם השקט הזה, הקפה המקומי והאנשים שחלפו באיטיות על פנינו היו היפוך לחיים הסוערים של העיר הגדולה. מקום תקוע בזמן, כאילו מנותק מכל מה שמתרחש בעולם שמחוצה לו.

'חוזרים? הנהג מחכה,' שאלתי את יוסי.

'הוא יחכה עוד קצת,' הוא ענה, והצביע לעבר האגם, 'עוד לא סיימנו את הטיול שלנו.'

אגם ציורי, מים כחולים שהתמשכו עד האופק, מוקפים ביער צפוף. שביל מרוצף הוביל אותנו מסביב לאגם, טיילת קטנה ושקטה, כמו עולם קטן שבו הזמן עובר באיטיות. התיישבנו על ספסל מול האגם והבטנו על הסירות הקטנות ששטו על פני המים, על זוגות אוהבים משוטטים, דייגים מניחים חכות ובינינו שתיקות.

השקט השתלט עלינו ואני שקעתי במחשבות. 'על מה אתה חושב?' יוסי שאל אותי בחיוך.

חייכתי אליו בחזרה והסטתי את מבטי אל הסירות המרוחקות. 'אני מנסה לפתור שאלה מטרידה,' אמרתי.

'מה? שוב אתה עם שאלות קיום?' יוסי חייך, הוא מכיר את חולשתי, הניסיון להבין מה הם החיים.

'כן, אני מנסה לפתור את השאלה, מה היא באמת החוויה הגדולה מכל החוויות? והאם אני יכול להיות שותף בחוויה הזאת?'

'נו, מצאת תשובה?' הוא שאל בסקרנות.

'עוד לא,' השבתי, 'אבל יש לי תחושה שזה מתקרב…'

הוא הנהן, ואני, מצידי, פניתי אליו בשאלה שעלתה בי מתוך השקט,. 'תגיד, יוסי, מי אתה באמת?'

הוא חייך, קצת מופתע, כאילו שאלה כזו לא עלתה בראשו מעולם. 'מה זאת אומרת?' הוא ענה, עיקם מעט את המצח וחייך חיוך מבולבל.

'אני מתכוון… איך אתה רואה את העולם? אנחנו מכירים שנים, אני יודע חלק ממסע החיים שלך, אבל אם היית יכול לשנות משהו בעברך, היית עושה את זה? היית בוחר אחרת?'

יוסי ענה ללא היסוס, בקול יציב, 'לא! כל מה שעברתי בחיי הוביל אותי לכאן, לרגע הזה. אני בדיוק במקום שבו אני צריך להיות.'

השקט חזר והתיישב בינינו, ואני נזכרתי בתחנות חייו של יוסי. תשובתו לא שכנעה אותי. נזכרתי במריבה הגדולה ההיא עם אשתו, באותה פעם שבה בא אלינו לערבה, ברח מכל התקשרות איתה למשך חודש, אמר שלעולם לא יחזור, ואז חזר.

'אני מיציתי,' אמרתי לו, 'הערב נתחיל את המסע הביתה. מספיק לזוז כל היום, לנסות להבין את השפה, בלי עוגן. אני צריך לחזור למשהו מוכר, למשהו קבוע.'

חזרנו לשתוק, רק קולות אדוות הגלים נשמעו כמו תפילה מחזורית. הרגשתי שהגעגועים למשפחה ולשפה התגנבו לי ללב. הוא שוב הפר את הדממה ואמר בחיוך קליל ומעט ציני, 'השקט כואב לי באוזן. יאללה, חוזרים.' אני מקווה שנהג המונית באמת נח ואכל טוב, כי גם הוא, כמו כולנו, זקוק לרגע של שקט משלו, חשבתי אז.

עשינו את דרכנו בחזרה אל הרכב שהמתין לנו, הליכה קצרה, דקות ספורות. חשתי שהנוף סביבנו דומה לקטע מסרט טבע. הכול מושלם מדי, העצים רכים, המים משקפים את השמיים כמו מראה, והאוויר שקוף עד לאופק הרחוק. יוסי הלך לפניי, בקצב מהיר, גופו שידר נמרצות. אני הלכתי מעט מאחור ועקבתי אחריו במבטי.

מולנו, זוג צעיר וילד. הגבר לבוש בגדים מחויטים, הילד הקטן יושב על כתפיו, צוחק כשהוא קופץ ומשחק. האישה לצידו הביטה אל האופק כמו מחפשת אחר משהו באגם הרחב שמולה, מנותקת, כאילו אינה כאן ברגע הזה, שואלת את עצמה שאלות. יוסי לא פספס רגע. ראיתי אותו בוחן אותה, עיניו מדדו את גופה בזריזות חסרת בושה, כמו שהוא יודע לעשות.

קרבנו אליהם, חלפנו ממש לידם. מבטה פגע בי כמו ברק. עיניה נלכדו בשלי, והרגשתי שאני נמשך אליה בעוצמה שלא הכרתי. לא משיכה רגילה, אלא כוח טהור, בלתי נראה, כאילו משהו בתוכה שלח ידיים בלתי נראות שאחזו בי. כהרף עין היינו בתוך בועה, רק היא ואני, והעולם סביבנו נמס, נעלם כלא היה. יוסי נעלם. הגבר הצעיר והילד גם הם אינם. רחש הרוח חדל, שקט, שקט מוחלט, כמו שאף פעם לא חוויתי.

ניסיתי לדבר, לקרוא ליוסי! אבל המילים נעלמו להן אל תוך הדממה. הנשימה שלי נתקעה בגרון, כמו גוף זר. ניערתי את הראש, ניסיתי להתעורר, לשבור את הכישוף. אבל זה היה חסר תועלת. עיניה, כמו חבלי קסם, החזיקו אותי לכוד במבט שלה. חוויתי תחושה בלתי מוסברת של היכרות עמוקה, כמעט נצחית, שהתגנבה לתוך גופי ונשמתי. אין לי דרך להסביר את זה, פשוט ידעתי, יש בינינו קשר, משהו חזק ונורא.

פתאום רעש, אבל לא רעש של קול, זהו רעש של אור. הוא התפשט בבת אחת, פרץ מכל כיוון כמו פיצוץ אילם. אור לבן, מעוור. לא יכולתי לראות כלום. הכול סביב נמחק, כמו דף שהושחת במחיקה אגרסיבית. האדמה תחתיי נעלמה, השמיים מעליי נמסו. אין מעלה ואין מטה, רק ריק עצום, בולע, שמילא את כל קיומי.

האור עמד מולי, נוכח ומוחלט. הוא לא משך בכוח, אלא פשוט היה קיים, מילא את המרחב בכוחו. הרגשתי אותו עוטף אותי, כמו גל גדול וסוער שמאיים לשטוף הכול. נאבקתי, נלחמתי בריק שמסביב, חיפשתי אחיזה, אבל לא מצאתי. כל תנועה מיותרת, וכל מאמץ נגמר בריקנות. הפסקתי להיאבק במערבולת האור, ויתרתי ואפשרתי לאור לקחת אותי. המתנתי לרגע שבו ייפתח פתח, רגע שבו אוכל להיחלץ.

עמדתי מול האור, עירום מכל מגן של היגיון או אחיזה במציאות מוכרת. הפחד קפץ עליי, רצה להכניע אותי. הוא היה מוחשי, ביקש להשתלט עליי. מחשבה עלתה בראשי, האם זה הסוף? האם זה מה שמחכה לכולם, הרגע המדובר של המוות?

האור הלבן העמוק היה מלא בשקט ורוך, הוא פיתה אותי ללכת לכיוונו. האור הכה עמוק בנפשי, ביקש ממני להניח לשכל, הבטיח לי שלווה שאין לה קץ. משהו בתוכי רעד, ניסיתי להיאחז אפילו בפחד, בעוד האור קרא לי להתמסר, להניח לשכל, לוותר. המאבק שלי באור הלבן הגדול נראה חסר טעם, כמו לנסות לעצור נהר גועש. ידעתי שאני הולך להפסיד. האור לא ביקש להכניע אותי, הוא פשוט היה שם. נוכחותו גברה עליי, ואני ויתרתי לאט.

שקט. לא שקט של שלווה, אלא שקט כבד, דומם. רעש עצום של שקט, של היעדר, דממה שאין בה אפילו הד קלוש של קיום. ניסיתי להעיר את עצמי, לקרוע את עצמי מהמתיקות הנוראית הזאת, מהקסם המפתה והמשכר, הבטחה של אמת מוחלטת.

התרגלתי לשקט, לאט פקחתי את עיניי. האור נעלם כמו בבת אחת. התחלתי להתרגל גם לאור הרגיל, לאור היום, אך עדיין הכול היה מטושטש. הבטתי סביב, התאמצתי לראות. האישה עדיין הייתה שם, עדיין לצידי. היא עמדה קרוב, לידי ממש. לא היה איש מלבדנו. השביל, האנשים, יוסי, הגבר הצעיר, הילד, כולם נעלמו.

עצמתי שוב את עיניי, ניסיתי להבין אם זה חלום. צבטתי את עצמי, אך לא הרגשתי דבר. פקחתי שוב את עיניי ושמתי לב שהנוף השתנה. במקום הכפר היפה ראיתי לפניי רק כמה בתים ישנים, מטים לנפול, כאילו הכפר הזה היה רק דמיון שנעלם, כמו אשליה שנשברה.

הבטתי סביב, המקום שבו היינו לפני רגע נעלם. האגם נשאר, נוכח ושקט, כאילו היה עֵד למשהו שהוא מעבר להבנתנו. בתי הכפר נעלמו. הכביש והמכוניות כאילו לא היו מעולם. כמה בתים בודדים נותרו, ובתוך השקט הזה זרמה בי תחושה של בלבול, כאילו המציאות החליקה מתחת לרגליי, נמסה ונבנתה אחרת מחדש.

סובבתי את ראשי אל האישה שעמדה לידי. זו הייתה אותה אישה שעברה לידינו רק לפני רגע, אך עכשיו היא נראתה אחרת. היא הביטה בי בחשדנות, כמו חשבה, מי האיש הזה, למה הוא כאן לידי? תחושת זרות הייתה בינינו. משהו קרה, היא הרגישה משהו אך לא הבינה את החוויה שהביאה אותנו לעמוד כאן יחד. היא הביטה בי ואחר בעצמה, 'מה הם הבגדים המוזרים שאתה לובש, שאני לובשת?' קולה רעד, נראה שהיא חששה ממני.

לפתע מקרחת היער הסמוכה נשמעו קולות חזקים ומתגברים, קולות עולים ויורדים של מנטרות לא מובנות, וראיתי צללים מתרוצצים סביב מדורה גדולה. הבחנתי בקבוצת אנשים רוקדים סביב אש. פניהם שידרו קיפאון מוזר, מכושף, כאילו היו דמויות שנלקחו מסיפור עתיק. הם היו לבושים בגלימות לבנות ומצנפות ראש גבוהות לראשיהם, בידיהם לפידים בוערים, והם נעו בתנועות איטיות סביב המדורה הגדולה. צללים רוקדים על העצים, משתנים. במרכז המדורה חיה כלשהי שכבה כקורבן, והעשן התאבך סביב גופם כמו רוח רפאים, מאיים ועוצמתי.

צעקות רמות נשמעו מכיוון האנשים המוזרים האלה, אולי היו מכשפים, אולי היה זה כישוף. הם עזבו את האש בקרחת היער, וכולם עד האחרון שבהם החלו לרוץ לכיווננו. עמדתי קפוא, נטוע במקום, והיא שוב הביטה בבגדיי ובלבוש המשונה שלה. היא כנראה הבינה שמשהו מטורף קורה, עיניה היו גדולות ומלאות אימה, היא צעקה בבהלה, 'ברח!' האינסטינקט שלי התעורר, רצתי. המחשבות עלו והתרסקו, אבל השאלות לא הניחו לי, מה קורה לי? מי האנשים האלה? 'רוץ!' היא אמרה שוב ואחזה בידי בחוזקה, קולה רעד, 'אין זמן להסביר,' והאנשים הרועשים במרדף אחרינו, קולותיהם הלכו והתחזקו.

'בוא איתי,' היא לחשה בקול מפוחד, 'בחוף האגם ישנו סלע גדול, שם נוכל למצוא מחבוא שאיש אינו מכיר.'

היא מצאה את הפתח בסלע הגדול, חבוי מאחורי שיחים גבוהים. נכנסנו פנימה לכוך קטן, נצמדנו לקירות הכוך ונשכבו על האדמה. היא הביטה בי בעיניים חרדות ולחשה, 'שקט,' בזמן שידה מונחת על שפתיי, ואני שמעתי רק את פעימות ליבי, כשברקע התנגנה דממה מוחלטת. האישה הזו שלצידי, מי היא באמת? הרהרתי. יוסי נעלם ואינו לידי, זה לא החבר שלי למסע, זו אישה, זרה ומסתורית. תהיתי מה אני עושה כאן ומה קרה לרגע ההוא, שבו הכול היה כל כך ברור.

היא לחשה שוב, גם הפעם הניחה אצבע על שפתיי, 'אל תענה. האנשים האלו,' היא המשיכה בקול כבוש, 'באמצע טקס… שמעתי שהם מעלים רוחות ונשמות. אני מכירה חלק מהם, איך זה שלא זיהו אותי?' היא עצרה את שטף דיבורה והביטה בי ולאחר מכן בעצמה, בחנה את בגדינו, השתהתה על פרטים קטנים, כאילו כל פרט מחביא תשובה. 'מי אתה בכלל? ואיך הגענו למצב הזה, ומה הם הבגדים האלה?' ראיתי בעיניה ספק וחרדה.

שמענו אותם מתקרבים, קולותיהם התמלאו בלהט, ורק קו שיחים הפריד בינינו לבינם. עצרתי את נשימתי, הרגשתי את האימה חודרת אל תוך גופי. לבסוף, אחרי רגעים שנמשכו כנצח, הקולות התחילו לדעוך והשקט שב לשרור על החוף, שקט עמוק, מנחם ומפחיד בעת ובעונה אחת. נשארנו במסתור עוד כמה רגעים והבטנו זה בזה, ציפינו שכל סימן לאיום ייעלם. אט־אט הרגשתי שהלב שלי נרגע, פעימותיו חזרו למקצבן הטבעי.

היא הוציאה בזהירות את ראשה מהכוך, בדקה את הסביבה ואז סימנה לי לצאת אחריה. חזרנו אל קו החוף בצעדים איטיים וחרישיים. היא הביטה בי שוב במבט מלא תהייה, כמו מנסה לקרוא בי דבר־מה. מבטה היה חודר, כמו מבטו של מישהו שהגיע מעולם אחר, ואני הבטתי בה בחזרה, הרגשתי את אותו חוסר הבנה מערפל את מחשבותיי, את אותה תעלומה.

השפה שלה לא הייתה שפתי, אבל איכשהו הבנתי כל מילה. עניתי לה בשפתי, וגם היא הבינה אותי כאילו דיברנו באותה השפה.

האישה הזרה סימנה לי להמתין, הביטה החוצה מעבר למסתור שלנו בסלע הגדול. לרגע היא התעכבה, הקשיבה, ואז סימנה לי לצאת בעקבותיה. יצאנו בזהירות, פסיעותינו חרישיות. נשמרנו שלא לעורר תשומת לב כשהתקרבנו בחזרה לקו החוף. כשהביטה בי, פניה היו מלאות בלבול.

אסופת בגדים הייתה מונחת על שפת האגם. חיפשתי את בעליהם, זוג רוחץ הרחק במים העמוקים, שוחים בהנאה, צוחקים, נראים כה רחוקים מהמולת המחשבות שלנו, מנותקים מכל מה שמתרחש על החוף.

'הבגדים האלה…' היא מלמלה, כמעט בלחישה, 'הם שלי! למה הם כאן, ואני… למה אני לבושה בבגדים המשונים האלה?' קולה התגבר מעט. היא הביטה על גופה, על לבושה, ניסתה להבין.

'עכשיו הגענו לכאן,' עניתי לה. 'את לבושה במה שלבשת כשראיתי אותך לראשונה, לפני שהגענו,' חזרתי והתעקשתי, 'עכשיו הגענו לכאן.'

'מאיפה באנו?' היא שאלה, ספק אותי, ספק את עצמה.

'אני חיה כאן,' היא אמרה, ומבטה התקשח. ואז, כאילו משהו בה נסדק, היא ציינה בקול קר, 'מה אלו הבגדים שאני לובשת? אלה לא הבגדים שלי! אתה מנסה לשגע אותי?'

“נחליף בגדים,' היא החליטה במהירות, ללא היסוס.

'אני לא יודע איך לובשים את זה,' מלמלתי והבטתי על הבדים המשונים.

'אעזור לך,' היא השיבה קצרות וכבר החלה לפעול.

במהירות, כמעט ללא מילים נוספות, החלפנו בגדים. נאבקתי ללבוש את הבגדים המשונים, בעלי השכבות המרובות, הכפתורים הקטנים ונעלי השפיץ שהזכירו נעלי ליצנים. כובד משקלם של הבגדים וגסות התפרים גרמו לי תחושת אי־נוחות. היא, לעומת זאת, החליקה לתוך בגדי המלוכה הצבעוניים והמפוארים שלה כאילו שבה לדמותה המקורית.

'נתרחק מכאן,' היא פקדה, מבטה היה נחוש.

עזבנו את שפת האגם וצעדנו במהירות לאורך שביל שהוביל ליער. 'את יודעת לאן אנחנו הולכים?' שאלתי, והתאמצתי לעמוד בקצב שלה.

'כן,' היא ענתה כמעט בכעס, 'אני חיה כאן. ביליתי את כל חיי סביב האגם.' קולה היה חד, חסר סבלנות.

המשכתי לצעוד בעקבותיה, ונסחפתי במערבולת של הבלבול והמסתורין שהיא נשאה איתה. פתאום, מתוך הצללים, הופיעה החבורה שראינו קודם לכן, אלו שרדפו אחרינו. מנהיג החבורה ניגש אליה, עיניו היו מושפלות מעט, כאילו הוא פונה לאישה ממעמד גבוה. 'הכול בסדר?' הוא שאל בקול נמוך. היא השיבה בהנהון והביטה בו בקרירות.

'ראיתם מישהו שמתנהג מוזר בדרך?' הוא הוסיף לשאול, 'מישהו שנפל מהשמיים, אולי?'

'לא, לא ראיתי אף אחד,' היא ענתה, 'מי נפל מהשמיים?' מבטה פנה אליי, היא ניסתה להבין אם אני הוא המכשף שאחריו הם רודפים.

האיש המשונה הלבוש סדין לבן הנהן בראשו, והקבוצה עזבה בריצה, כשהם קוראים מנטרה לא ברורה ללא הפסק. המשכנו ללכת יחד, כל פסיעה עבורי הייתה כמסע לא ידוע.

לאחר זמן־מה פניתי אליה, כדי לנסות לפצח את התעלומה הזאת. 'את מוכנה להסביר לי מה קורה כאן?' שאלתי, נואש להבין.

'מה בדיוק אתה רוצה לדעת?' היא השיבה בטון מרוחק.

'נתחיל בזה שתגלי לי מי את?' שאלתי, והבחנתי בכעס שהתעורר בעיניה.

'מי אתה?' היא השיבה בשאלה, קולה היה מתוח, 'מה אתה עושה כאן?'

'אני לא יודע איך להסביר את זה,' התחלתי, מנסה לגשר על הפער התהומי בינינו, 'הייתי בטיול רגלי עם חבר שלי, ואז פתאום מצאתי את עצמי כאן… איתך.'

היא התבוננה בי, וספקנות נמתחה על פניה. 'מה זאת אומרת 'כאן'?' אמרה בטון לא סבלני, 'אני לא מבינה את השאלות שלך.'

נשמתי עמוק, ניסיתי להיאחז במציאות שזכרתי. 'היינו לפני כמה דקות במקום אחר, בזמן אחר, ועכשיו אנחנו כאן,' אמרתי, כמעט מתחנן שתנסה להיזכר. 'נפלנו לכאן,' הוספתי בלחש, כמי שתולה תקווה במילותיו.

היא צחקה צחוק קצר. 'אני חיה כאן. רואה את הגבעות שמעבר לאגם? שם, בצלע הגבעה, נמצאת האחוזה של משפחתי. שם גדלתי. אני מכאן, זה העולם שלי, ולא מאיזה 'עולם חדש' שאתה מדבר עליו.'

'את באמת לא זוכרת,' לחשתי, ספק אליה, ספק מדבר לעצמי, 'הלכת לצד גבר, על כתפיו ילד קטן, אני ראיתי אותך.'

היא השיבה לי בנחישות, 'אני הייתי כאן כל הזמן.'

חשתי אובדן מוחלט, ניסיתי למצוא נקודת אחיזה כלשהי במציאות השבורה הזאת. 'בבקשה, תגידי לי איפה אנחנו,' אמרתי.

'אנחנו ליד האגם הגדול,' היא ענתה בטבעיות, כאילו השאלה מגוחכת.

'מה היא השנה?' שאלתי בקול רועד, ותהיתי אם תשובתה תוכל להאיר לי את הדרך.

'השנה היא 1754,' ענתה בביטחון.

'את טועה,' אמרתי בשקט, 'אנחנו במאה העשרים.'

היא נעצרה והביטה בי כאילו נפלתי מהשמיים. 'תוכל בבקשה להסביר לי,' אמרה, קולה היה מלא תמיהה, 'מה הבגדים שלבשנו, איך אני הייתי לבושה בהם? מתי ומי הלביש אותי בהם?'

'זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך,' אמרתי, וקולי שוב רעד, 'אנחנו חיים במקום אחר, בזמן אחר. ״אנחנו חיים במאה העשרים, את וגם אני. מסיבה כלשהי נפלנו לכאן, לתוך הזמן הזה.'

עיניה נצצו מכעס מעורב בפחד. 'לי אין זיכרון כזה,' היא כמעט צעקה, 'אני כאן. נולדתי ליד הכפר ההוא ששם, גדלתי כאן. אני לא יודעת על מה אתה מדבר.'

'מה שמך?' שאלתי כדי לנסות לגשר על הפער הלא ברור בינינו.

'לארה, לאריסה מזנטוהף,' ענתה. קולה היה נעים, אך נשא נימה של זרות. 'מקור השם שלי רוסי. הגענו לפולין בעקבות סבי. כולם קוראים לי לארה. ואתה… מי אתה?'

'אני אמיר,' עניתי, וחששתי מהתגובה שלה.

'שם משונה,' אמרה, אך מבטה נרגע מעט.

היא פנתה לעבר שביל עפר קטן שירד בין העצים. 'זה השביל המוביל לאחוזה שבה נולדתי ובה אני חיה.' צעדיה היו בטוחים, כאילו מעולם לא עזבה את המקום. הלכתי לצידה, מבולבל ומלא תמיהות. בכל צעד שצעדתי הרגשתי שאני נכנס לעולם שמעולם לא דמיינתי. היא הובילה את הדרך ברוגע, במין נינוחות של מי שיודעת לאן היא הולכת.

הילוכה היה יציב, אצילי, היא לא התעכבה לרגע, לא היססה, כאילו מעולם לא עזבה את המקום. מבטה חלף על פניי, לא משתהה, תחושת האובדן שלי לא הייתה אלא פרט שולי, לא יותר מאבן קטנה בצד הדרך.

“כן, זו הדרך המובילה לאחוזה,' אמרה בקול שקט, כמעט אגבי, מבלי להאט את צעדיה. המילים היו ברורות, הרגשתי שאיני חלק ממסעה, שאני רק צופה מהצד, שאני חסר חשיבות במסלול שבו בחרה.

בעודנו צועדים, חלפה על פנינו כרכרה רתומה לסוסים שקפצה מעלה ומטה על שבילי היער. הבטתי בכרכרה ותהיתי מאין צצה. אני לא זוכר שראיתי כרכרות בסביבת האגם כאשר טיילתי עם יוסי, האם אני באמת כאן?

אחת הכרכרות עצרה לידינו ברעש עמום של פרסות על האדמה. רוכב צעיר הרכין ראשו אל לארה, מבטו היה מלא דאגה.

'מה את עושה כאן לבדך?' הוא שאל, קולו רך אך רציני, 'האם תעית בדרך?'

'אני בדרך הביתה,' השיבה לו בביטחון רגוע, והוא הרים את קולו, כמי שנמצא במשימה ודוחק את סוסיו להמשיך קדימה. כמה עוברי אורח נוספים נעמדו לרגע, בירכו אותה מרחוק ונזהרו לא להתקרב יותר מדי.

הבטתי בה מבולבל וסקרן. 'מי את?' שאלתי, 'למה אנשים נזהרים ממך כל כך?'

מבטה היה מהוסס מעט וחיוכה קל. 'כבר אמרתי לך, אני בתו של הרוזן. האדמות והכפרים שמסביב לאגם הם בשליטת אבי. האחוזה שלנו חולשת על האזור, מתחילת האגם ועד לכפר שם באופק, מרחק של שעת רכיבה.'

לפתע נשמעו פרסות של כרכרה מתקרבת. הבטתי לאחור, וראיתי כרכרה מפוארת ושני סוסים לבנים ואצילים רתומים לה. הכרכרה הייתה צבועה בשחור עם פסים של זהב, וגלגלי העץ הגדולים התנדנדו לצדדים על קפיצי ברזל. הרוכב, לבוש בהידור יוצא דופן, אחז במושכות, ומאחוריו שומרי ראש, רכובים אף הם.

ירדנו מעט לשולי השביל, והכרכרה נעצרה. מהחלון הציץ אדם מבוגר, תווי פניו העידו על כובד מעמדו. 'עלי,' אמר בקול מצווה, 'למה את מסתובבת באזור הכפרי עם איש זר?' קולו היה מצווה, נוקשה. 'עלי לכרכרה,' אמר ולא הסתיר את כעסו.

פניו היו נוקשות, מבטו לא הרפה. 'עלי עכשיו, הרוזן לא מרשה שתשוטטי עם הכפריים,' הוסיף בקול רועם, 'הפעם אוותר לך ולא אספר לרוזן שפגשתי אותך כאן.' לארה הביטה בי, והיססה מעט אם להישאר איתי מעט כדי להבין מי אני, ללמוד ממני משהו שלא ידעה עליה, אך קולו של האיש בכרכרה לא הותיר לה ברירה. היא עלתה לכרכרה מבלי לומר מילה נוספת והביטה בי כמו בזר שצץ בחייה במקרה מוזר ובלתי מובן.

ואני? נותרתי לבדי, עומד על השביל כמו עץ נטוע, נושם נשימה עמוקה ומנסה למצוא בתוכי אחיזה במציאות הלא מובנת הזאת. הסתכלתי סביבי, מבולבל מכל פרט שנראה כמו פיסה ממקום וזמן אחרים. הייתי לבוש בבגדים מוזרים, סביבי כרכרות, שבילי עפר. אני לבד, מחפש תשובות בעולם שאיני מכיר.

עמדתי בשביל הכבוש החוצה את היער, הבטתי סביב ולא מצאתי שום אחיזה במציאות שנגלתה אליי. מה אני עושה עכשיו? תהיתי, אין לי פה אף אחד להישען עליו, אף אחד שאוכל לשאול לאן ללכת. המקום הזה זר לי, והזמן, גם הוא כמו חלום רחוק ומעורפל, כאילו נלקחתי לעולם אחר. התעכבתי על המחשבה הזאת, האם אני בסכנה? מה אם אותם פראים שרדפו אחרינו קודם לכן יופיעו פתאום מבין העצים? לאן אברח? תחושה של פחד התחילה לחלחל אליי, חודרת לכל פינה בתוכי.

הכול אבד ברגע אחד, השגרה שלי, הביטחון, הידיעה שאני שייך למקום מסוים, הכול נעלם כלא היה. יוסי, שבנסיעה זו לפולין היה לצידי, להכווין, להסביר, נעלם. אני לבד. אין לי ברירה אלא למצוא לבדי דרך לחזור לחיים שהכרתי.

בצעד איטי הלכתי בשבילי הכפרים הקטנים. מבטי נדד אל האנשים הפשוטים שחיים כאן, בעליבות ובצמצום. הבתים קטנים, עשויים עץ ועטופים בגינות ירק קטנות, חסה, לפת, תפוחי אדמה. גיליתי דמיון בין כל המקומות האלו, כמו מראה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

במרחק קרוב אל האופק, על גבעה גבוהה, עמדה אחוזה גדולה מוקפת חומה, ניצבת בשלווה כאילו משקיפה אל האגם והכפרים. אבל חששתי להתקרב אליה, חששתי מהאנשים ומהצלילים המגיעים מן היער.

הימים חלפו בזה אחר זה ואני נדדתי בין הכפרים, מתחקה אחר לארה, אולי לארה היא הדרך שלי חזרה הביתה. היה נדמה לי שהזמן כאן נע בקצב משלו, לא מהיר ולא איטי, לעיתים עמד במקום. לעיתים הרגשתי תקוע באותו יום, באותו הרגע בדיוק. האם זה אומר שאני עדיין חי, איך יודעים?

עצרתי ביער הסבוך והמלא בצלילי ציפורים, התבוננתי בעצמי. ידיי, רגליי, הקול שלי שאני שומע. אני כאן, אני קיים. אבל האם זה מספיק כדי לומר שאני חי? הזזתי את אצבעותיי, שמעתי את נשימותיי, כמו לוודא שהמנגנון עובד, שהגוף ממשיך לפעול. אבל האם זה מספיק לתפקד, לזוז, לנשום, כדי להיות חי וקיים?

חתול חלף לידי, תנועותיו רכות, ממוקדות. קראתי לו, אבל הוא לא עצר, אפילו לא הגיב. לרגע היה נדמה לי שאני אוויר מבחינתו, נוכח ולא נתפס. האם אני כך גם בעולם? חולף בין אחרים, לפעמים רואה, לפעמים שקוף?

חשתי שרגשותיי מתערבבים בין פחד עז לגעגועים מכאיבים. רציתי לחזור לחיים שלי, לאפרת, לילדים, לשדות, לריחות של המדבר. רציתי לחוש את השמחות ואת הכאבים, לשוב להרגיש את עונות השנה חולפות, לחיות את מה שהיה. כל זה נראה רחוק, כאילו שייך לעולם אחר.

התיישבתי על גזע עץ שהחזיק בגופי כמו היה כיסא נוח, עצמתי את עיניי והקשבתי לשקט. לשקט של רשרוש העלים, רחש החרקים, ציוץ קולה של ציפור רחוקה. ניסיתי להיאחז ברגע, בהנאה הנפשית של זה הרגע. אבל המחשבות רצו בראשי. האם אצליח לזכור את התחושה הזאת כשאחזור לחיי הרגילים בעולמי או שתחושה זו תתפוגג, כמו חלום?

העולם הזה, הרגע הזה, הציבו בפניי שאלות שלא היו לי עליהן תשובות. כמה זמן ה'חלום' הזה יימשך? הבטתי סביבי, לחתול שעבר לידי לא היה זמן, לא היו לו מחשבות על עבר או עתיד. ביום הם מחפשים מזון, בלילה נחים. האדם, לעומתם, יצר את הזמן, סימן אותו, פיצל אותו עד לשניות, סידר את המציאות לפי שעות ודקות, כדי שנוכל להיפגש, לתכנן, להספיק. יצרנו את הזמן כדי שנוכל לשלוט בגורלנו, אבל ככל שאני מתבונן בו יותר, אני מבין שהוא ששולט בנו. אז שם, ביער, הרגשתי אותו אחרת, לא כמשהו שמנהל אותי, אלא כמשהו שאני חלק ממנו.

איך אתה יודע שאתה חי? תהיתי. האם הכאב הגשמי והנפשי הוא הסימן לחיים? אולי השתתפות בעשייה וביצירה? האם ההשפעה שאני מותיר בעולם היא שמגדירה חיים? חוסר השפעה הוא הישגו הגדול של המוות. תהיתי אם אינני מת, אם אני חי כשאיני משפיע לטובה או לרעה, אם חוסר השפעה מסמן שאני מת, שאני רק רוח המטיילת בעולם.

הפחד חזר והכה בי, דקר אותי בחזה והרעיד את ידיי. עצמתי את עיניי, נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי את תרגולי המדיטציה שלמדתי. נשימה אחר נשימה מצאתי את השקט שבתוכי, הכאב בחזה התפוגג מעט והפחד נשען לאחור.

המשכתי לשאול את עצמי, חשבתי על כל מה שאבד ועל כל מה שעדיין היה קיים בי. הייתי חייב לחזור לחיים שהיו לי, למצוא את הדרך חזרה.

עברתי שוב על סדר האירועים, שחזרתי כל פרט מאז אותו רגע שבו יוסי ואני צעדנו יחד לצד האגם, בתוך השקט ששרר סביב. חשבתי על מבטינו שהצטלבו, של לארה ושלי, ובבת אחת התפרץ אור גדול, כאילו פתח שער למציאות אחרת. אז הגיעו אותן דמויות פראיות, רודפות ואימתניות, והעולם התפרק לפנינו כמו שחלום מתפוגג. חשבתי, כעת אני כאן, מרגיש מרוחק מהכול, מרגיש את עצמי כנוכחות בעולם אחר, עולם ישן, שבו רואים בי דמות זרה. האיש הקודר בכרכרה הבחין בי, גם האנשים הללו שדלקו אחרינו, כאילו אני אורח בלתי קרוא.

בעולמי, בעידן החדש, הייתי חלק ממשהו, פעיל, משפיע. כל תנועה, כל רעיון ניכרו בעולם שסביבי, יצרתי והייתי נוכח, וגם אחרים חוו את נוכחותי. אבל שם, בעולם הישן, מצאתי את עצמי מתפוגג, דוהה, כמו הופך בלתי נראה. מה קורה לי? למה אני מאבד את אחיזתי במציאות? נוכחותי כבר אינה משפיעה, עד שהרגשתי כמו רוח רפאים, שקוף לכל מה שסביב. ואם במקרה אשפיע, חשבתי, אם אעז לגעת במציאות הזאת, אולי אגרום לזמן לסטות ממסלולו, לשבור את מחזורו, ולא הייתי בטוח שאוכל אי פעם לחזור.

עצמתי את עיניי, ניסיתי לצלול פנימה, לתוך עצמי, לגעת במה שהתחולל בפנים. אני צריך להשלים עם המצב, עם המציאות הזאת, חשבתי, בין שהיא חלום ובין שהיא ממשות. אולי אם אניח להתנגדות הזאת שבגופי, בנשמתי, אם אוותר על הצורך להבין כל פרט, אולי רק אז אמצא את הדרך חזרה. פקחתי את עיניי, קיוויתי שהמציאות הזאת תיעלם בקלילות, תתפוגג, אך היא נשארה. התחלתי ללמוד לשהות בה, להשלים עם קיומה, ואם זה חלום, אתעורר ואז כל זה יהיה כלא היה.

כן, זו מציאות. ליבי נרגע מעט. אמרתי לעצמי, אתה טוב בחיפוש שורש הדברים, אתה טוב בנטרול הסימפטומים שמושכים אליהם את הראייה והשכל, פרק את המחשבות, אתה צריך להעמיק ולברר את השורש. למה אתה כאן? האם באמת אפשר לנוע בזמן? האם יש לי כאן תפקיד קצר או ארוך, ומה קורה בעולם שממנו הגעתי? איך זה שאני נושא בתוכי זיכרונות ממציאות אחרת, ועדיין נוכח כאן?

רחשי היער מילאו את החלל סביבי. קולות של ציפורים, העלים הנעים ברוח, צעדים רחוקים של חיה שלא נראתה לעין. הקשבתי, אבל מחשבותיי כבר נסחפו למקום אחר, לאותו עולם מוכר, לעברי, שנמצא בעתיד. בראשי התנגן שיר ישן, משהו שנשאר איתי מהחיים ההם.

תהיתי אם הגעתי לכאן בשל סיבה שקשורה בי, או שאולי זה המסע של לארה, ואני רק חלק ממנו. אולי זה מסע משותף, תיקון ששנינו צריכים לעבור יחד, ורק בסופו נבין איך לחזור. בני האדם, כך אומרים, נשלחים לעולם הזה לתקן, אבל לא אומרים להם מה בדיוק מקולקל. איך אדע מה התיקון שלי? אבל לא הרגשתי מקולקל. אולי הדרך חזרה תלויה בכך שאמצא את התשובה.

לארה… אולי דרכה אצליח להבין, חשבתי, לראות את המסלול שהתוויתי לעצמי, להבין את התיקון שעלינו לעבור. התחלתי ללכת בשבילי היער, עוקב אחר סימנים קלים של גלגלי כרכרה. השביל הוביל אל כפר קטן עם בתי עץ פשוטים. ילדים שיחקו בין הבתים, ואני חלפתי ביניהם, מהסס ודרוך, בשקט, שלא יבחינו בי. האנשים עברו על פניי באדישות, כאילו איני קיים, כאילו אני באמת רוח שקופה, נעלמת.