אש עם אש

לפני ארבעה ימים

משהו בתוך המים תפס את השוֹק שלה. המוח שלה צרח את המילה.

כריש.

הגוף של מינה, מתוח משחיית החתירה, קרס לתוך עצמו. היא התפתלה ובעטה, והצוקים מעל האופק הזוהר בזהוב ערפילי בשולי מפרץ אבלון כאילו התנגשו זה בזה כשהסתחררה בבהלה פעורת עיניים. יבבה נמלטה מגרונה ואפשרה למי ים מקציפים להישאב פנימה. מי שלפת את רגלה היה גבר. לא העמלץ הלבן המפחיד שרדף את מחשבותיה השכם בבוקר כשדשדשה לתוך הגלים הכהים בברכיים מורמות. היא השתעלה כשתלשה מעליה את כפות ידיו ובעטה בבטנו, ולמרות ההקלה שריפתה מעט פינה כלשהי בתודעתה, פעמוני האזהרה המשיכו לצלצל במוחה.

"אוי, אלוהים! אוי, אלוהים!" היא קראה. "מה לעז…"

זרועו החיוורת המקועקעת נשלחה אליה, והוא פלט מי ים יחד עם המילה "הצילו!"

הוא שקע שוב מתחת למים. מינה העלתה הילוך ועברה ממצב הישרדות למצב הצלה. היא הושיטה יד מגששת אל המצולות ולפתה מלוא האגרוף שיער ארוך. גל הרים את שניהם, וכשאֵלֵי הים השליכו אותם יחד, היא תפסה אותו מתחת לבתי השחי והצליחה במאמץ להתמקם מאחוריו.

"אני לא יכול," הוא נרעד. "אני לא יכול להמשיך."

"תפסתי אותך," היא אמרה.

אבל לא באמת הצליחה. הוא היה כבד להחריד, לא עזר לה בתנועות רגליים, וראשו התנודד ברפיון על כתפה. עכשיו, אחרי שהגיע אליה, הוא הרים ידיים. היא שקעה מתחת לפני המים, נאבקה לעלות בחזרה, התפתלה מצד לצד וחיפשה עזרה. כשהיא נכנסה למים, רק שעה קודם לכן, האופק נמרח באדום מעל הים האפור כצפחה והיו הרבה אנשים מסביב. היו דייגים שעמדו כמו קורמורנים שחורי מעילים על הסלעים סביב כף פורטוגיז. היו רצים שכתשו ברגליהם שבילים מרוחקים, ובשולי בריכת הגאות במפרץ התקבצה התקהלות קטנה של פוקדי החוף הקבועים. עכשיו היה נדמה כאילו נמתח מולה חוף לא מיושב, והמדרונות התלולים של הגבעות מעבר לחוף דממו בחוסר תנועה אפוקליפטי. למינה לא הייתה ברירה. היא חיבקה את האיש סביב חזהו, הסתובבה ובעטה במים.

היא גררה ובעטה. גררה ובעטה, ולעיתים קרובות צפה כדי לנוח כשגבו העירום צמוד לירכיה בחליפת השחייה. היא המשיכה להגיד לו שהיא מצילה אותו, אבל כשמתחה את גופה שוב ושוב כדי לשלוח את רגליה למטה בתקווה להרגיש את החול מתחת לכפות רגליה, הייתה שם רק ריקנות קרה כקרח. איסט ביץ', היעד שלה, לא התקרב. האימה שאחזה בה גברה והלכה כשהבחינה בפציעות על גופו של הטובע. חתיכה נתלשה מחזהו. זרועותיו היו מלאות חבלות וחתכים. מינה נופפה ונופפה. שום עזרה לא הגיעה. היא סרקה את הגלים, וכל כרבולת גל נראתה כמו סנפיר שחור כדיו.

כשכפות רגליה פגעו בחול היא פלטה צעקת ניצחון.

ברגע שהם הגיעו אל גלי החוף המתנפצים, היה נדמה שהאיש התחבר לעתודת כוח כלשהי כי הוא נטע את כפות רגליו בקרקע והתחיל ללכת בצעד כושל כשהוא תולה זרוע שעירה סביב כתפיה. היא עזרה לו להתקדם למרחק של צעדים מקרטעים אחדים לפני שצצו פתאום שני גולשים, בדיוק בזמן כדי למנוע ממנו להתמוטט עליה.

הוא שכב על החול, וכשבית החזה שלו התרחב והתכווץ בעודו נאבק על כל נשימה, הקעקועים הכחולים הפרושים על עורו עלו וירדו. היא כרעה לצידו, רועדת ממאמץ, ועיניה שוטטו על קעקועי גולגולות, נשרים וגיטרות. הגולשים התעלמו מנופי הדיו המקועקעים, אחד מהם הסיט קווצות שיער חום דק וארוך מפניו החבוטות ומזקנו של האיש, והשני ערם מגבות וציוד ליד מינה. היא הצמידה מגבת לפצע בחזה של האיש בשעה שהגולש הראשון פרש מגבת על מותניו העירומים.

"היי, חבר? חבר? אתה בסדר? תישאר איתנו, אחי!"

"זה היה כריש?" נגע הגולש השני בזרועה של מינה. הוא היה מבוגר יותר מהגולש האחר, וכתפיו החשופות היו זהובות כדבש וזרועות נמשים.

"לא… אה, לא," היא אמרה. "אני לא יודעת. אני לא חושבת."

"אז מה קרה לעזאזל?"

"אני לא יודעת."

"איפה הבגדים שלו?"

"אני לא יודעת! אני לא יודעת!"

הטובע לפת את אמת ידה של מינה באותה לפיתה קטלנית כמו שעשה בים.

"טלפון," הוא אמר.

"יש אמבולנס בדרך, אחי. תחזיק מעמד," אמר הגולש הצעיר יותר. מינה עקבה אחר מבטו לעבר צמד רצים שצפו בהם מהשביל, אחת עם טלפון צמוד לאוזן ועיניים פעורות, מוסרת פרטים ומצביעה כאילו שהמרכזנית יכולה לראות. להקת שחפים עמדה בקרבת מקום בכנפיים מקופלות והתבוננה בנעשה במורת רוח.

מינה הסתכלה שוב על האיש המזוקן. העיניים שלו היו אדומות וננעצו בה.

"טלפון. עכשיו. בבקשה."

התיק שלה היה במכונית. אבל הגולש המבוגר יותר שלף טלפון, הניח אותו בידה של מינה ומשך בכתפיו. מינה שמה לב שמעגל של סקרנים התקהל סביבם. פרץ של כעס עלה בה. איפה היו כל האנשים האלה כשהיא נאבקה שם בגלים? אפיסת הכוחות הגמורה שהשתלטה על ידיה ורגליה עוררה בה את התחושה כאילו נאבקה בזרם במשך שעות. אבל אולי לא.

מינה הושיטה את הטלפון לאיש המזוקן. הוא התגלגל בקושי על צידו, יד אחת אחוזת רעד חזק לפתה את הטלפון, והשנייה התאמצה להקיש את המספר.

מינה, הגולשים, הסקרנים לוטשי העיניים, השחפים, כולם התבוננו באיש מהים ששכב על החול, נאבק באובדן ההכרה, מחכה שהשיחה תקושר. הבוקר היה דומם כל כך, שקט כל כך, שמינה שמעה את קולה של האישה בצידו השני של הקו.

"הלו?"

"אש תופת, אש תופת, אש תופת," אמר האיש המזוקן. ברגע שהמילים יצאו מפיו, הוא הניח לראשו להישמט לאחור. הוא התמוטט מהר כל כך, שמינה לא ידעה אם הוא ישן או מת. היא חילצה את הטלפון מבין אצבעותיו הרפויות והצמידה אותו לאוזנה.

"הוס?" אמר הקול בטלפון. "אלוהים, צ'רלי! א… א… אתה בטוח?"

לפני יומיים

המחט ננעצה באריג העבה והמעומלן של חולצת המדים השחורה כפחם של למב במהירות גדולה מדי ודקרה את הבשר הרך באצבעה. היא פלטה יבבה, מצצה את האצבע והסתכלה סביבה בחדר ההלבשה כדי לראות אם מישהו שמע. היא הייתה לבד וניחשה שהלחץ שלה הבריח את כולם. לחץ מידבק, ובעבודה הזאת, ידיים רועדות, חיוורון חולני וצעד לא יציב לא מועילים.

היא ישבה בבגדיה התחתונים, שפופה על ספסל העץ השחוק בין המוני הלוקרים ושחזרה את הרגעים האחרונים המשפילים. הרגע שבו הגיעה לתחנת המשטרה ואן נייס והציגה את עצמה בדלפק הקבלה עם המחיצה נגד יריקות, כמו שאמרו לה, במקום לחמוק פנימה דרך כניסת העובדים מאחור. והרגע שבו הובלה אל חדר ההלבשה כדי להחליף בגדים, ונחיריה התרחבו כמו נחיריו של סוס מבוהל מהמראות והריחות הלא־מוכרים שעלו מהחלל המשרדי הפתוח שבקומת הקרקע. ואחר כך כשמעדה על חוט החשמל שהודבק לשטיח לנגד עיניהם של שני בלשים בלבוש אזרחי.

היא שמה לב שהכפתור בכיס החזה בחולצה תלוי רופף על חוט שחור מפותל ברגע שפשטה את בגדיה האזרחים. אלוהים, למה עכשיו? במשך כל סוף השבוע היא זינקה שוב ושוב אל הארון בחדר השינה שלה, הסתכלה על המדים ונגעה ביראת כבוד בשרוולים הנקיים ללא רבב, בלי לשים לב לכפתור הרופף. ערכת התפירה הסתתרה בתחתית התרמיל שלה, שהיה מלא עד להתפקע בפריטים לשעת חירום. טבליות אלקטרוליטים, אספירין, פלסטרים, טמפונים, חטיפים, בגדים אזרחיים נוספים, שלושה סוגים של גומיות לשיער, למקרה שאלה שבהן היא משתמשת לא תקניות. למה בחוברת ההדרכה הדפוקה לא היה כתוב שום דבר על גומיות לשיער? למב סיימה לתפור את הכפתור באצבעות חסרות תחושה, לבשה את החולצה והחליקה אותה בחוזקה.

היא שיגרה הצצה חטופה אל בבואתה במראה שבלוקר לפני שסגרה אותו. פניה עדיין היו חסרות צבע. היא ניגשה אל מתקן מגבות הנייר, תלשה מלוא החופן מגבות, השחילה יד לתוך החולצה וניגבה את בתי השחי בפעם העשירית באותו יום. אחר כך היא ניגשה אל הדלת והניחה יד על הידית.

היא עצמה את העיניים ולחשה לעצמה.

"מגיע לך להיות כאן."

לִינֶט לָמְבּ, שוטרת מתלמדת במשטרת לוס אנג'לס, נשמה נשימה עמוקה ונשפה את האוויר לאט. אחר כך היא הדפה את הדלת ונכנסה ליומה הראשון בעבודה.

במסדרון מחוץ לחדר ההלבשה היא הייתה הילדה החדשה בחצר בית הספר; קפואה, פגיעה. כשהגיעה לחלל המשרדי הפתוח, השוטרת שהובילה אותה אל חדר ההלבשה עמדה ליד עמדת הקפה, יד אחת מונחת על הדלפק והשנייה צובטת את אפה. תנוחה שאומרת איזה חיים מזוינים יש לי. העמיתה שדיברה אליה נגעה במרפק שלה בתנועה מנחמת והסתלקה משם.

למב הזדקפה והבליטה את סנטרה. היא הבינה. כנראה נאמר הרגע לאישה הזאת, שלא היה לה מושג מי היא, שתצטרך להיות הבייביסיטר של הטירונית למב כל היום. למב הבינה את האכזבה. טירונים הם מעצבנים. אבל למב לומדת מהר, יש לה זיכרון מעולה ועין חדה לפרטים. הציונים שלה באקדמיה לשוטרים הוכיחו זאת. זה כתוב שחור על גבי לבן: מגיע לה להיות כאן. למב אילצה את עצמה לחייך, ניגשה לשוטרת ועמדה דום.

"מוכנה ברגע שאת מוכנה," למב הסתכלה על תג השם של השוטרת, "השוטרת מילסטון."

מילסטון סירבה לפגוש את מבטה של למב.

"בואי איתי, למב," היא אמרה והתחילה ללכת משם.

למב הלכה בעקבותיה בלהיטות, חייכה ובירכה בניד ראש את השוטרים שהתבוננו בהן מעמדות העבודה שלהם, חלקם באמצע שיחת טלפון ואחרים נועצים מבטים במסכי המחשבים. מילסטון ולמב פנו למסדרון שהוביל לגרם מדרגות ועלו בדממה לקומה העליונה. משרדים, שורת חדרי חקירות, אזור המתנה. מילסטון נעצרה מחוץ לדלת זכוכית חלבית עם לוחית שם שעליה נכתב מפקח גורדון הארו.

ברור, חשבה למב. קודם כול פוגשים את הבוס. היא הודתה בדממה ליקום על כך שהאימה שמילאה את ליבה הופכת בהדרגה להתרגשות. הייתה לה הרגשה שלחייה בוערות. בשבועות שעברו מאז שנודע לה על הצבתה בתחנת ואן נייס, היא ביררה כל מה שאפשר לדעת על גורדון הארו. היא ידעה על העבר שלו, על החקירות העיקריות שלו, על מצבו המשפחתי, על אהבתו לגלישה ולגולף. למב השתוקקה לשמוע הרצאה על עמק סן פרננדו, על שיטות הפעולה של הצוות. כאן אנחנו עובדים קשה ומפעילים יד קשה.

למב הייתה מוכנה לעשות את שני הדברים.

מילסטון נקשה פעם אחת בדלת.

"כן," אמר קול.

מילסטון החזיקה את הדלת פתוחה. למב חיכתה שהיא תיכנס ראשונה. היא לא נכנסה. כשלמב לא זזה, מילסטון סימנה לה בתנועת יד נרגזת. תיכנסי כבר! למב מיהרה להיכנס. מאחורי שולחן כתיבה מתכתי חבוט וגדוש בערמות ניירת ישב גורדון הארו, שנראה גרסה מותשת של הדמות שהופיעה על מסך המחשב שלה ושבה הביטה במשך שבועיים. הוא נראה לא שלם באופן מוזר בלי כובע המצחייה המשטרתי שחבש במסיבות עיתונאים. הוא העביר יד על זיפי התספורת הקצוצה שעיטרה את ראשו הקטן והציע ללמב לחיצת יד רפה להפתיע.

"בוקר טוב, המפקד," התחילה למב לומר. "נעים מאוד לפגוש…"

"שבי."

היא התיישבה.

הוא הציץ במסך המחשב לשמאלו ונראה כאליו הוא קורא משהו. למב הרגישה שגל ההתרגשות שהציף אותה ליד הדלת מגיע לשיאו, משתהה לרגע וצולל.

הארו נפנה מהמחשב ושילב את ידיו.

"לינט," פתח הארו ואמר.

ובאותו רגע היא ידעה.

לינט. לא השוטרת למב.

זה לא טוב.

"אני צריך לשאול אותך כמה שאלות חשובות," אמר הארו. "ותקשיבי, אני רוצה שתביני: התשובות שתיתני לשאלות האלה לא ישפיעו על מה שיקרה כאן היום מבחינתך. זה כבר סגור. זה כבר לא בידיים שלי. אני רק השליח."

"אוקיי," היא אמרה.

למב חיכתה לשורת המחץ. לא הייתה כזו. מעבר לזכוכית החלבית שבדלת נראו אנשים עוברים, מדברים, צוחקים, עונים לטלפונים. היא הקשיבה, קיוותה לשמוע את הלחישות והצחקוקים המסגירים של השוטרים, חבריה העתידיים, שיחשפו שמדובר באיזו מתיחה תמימה במסגרת טקס חניכה לטירונית החדשה. לא היו כאלה. העולם שם בחוץ המשיך להתנהל בלעדיה. הנחשול התנפץ וסחף אותה למטה. למטה ולמטה ולמטה, מעיק להחריד, מהיר להפליא.

עיניו האפורות של הארו היו נעוצות בה. "לפני שבוע, בערב של 11 באוקטובר, יצאת לבלות בעיר. חגגת את סיום הלימודים באקדמיה לשוטרים. בילית עם כמה מחברייך. צוערים כמוך. האם זה נכון?"

למב ניסתה להנהן, אבל הצוואר והראש שלה היו מקובעים במקומם.

"כן," היא אמרה.

"הייתם בכמה ברים באזור וסט הוליווד?"

"אה. כ… כן. כן."

"ובשעות הקטנות של הלילה, בסביבות שתיים בלילה ב־12 באוקטובר, נפרדת מהקבוצה," אמר הארו. "הזמנת נסיעה באובר. נסעת הביתה עם גבר שאמר לך שקוראים לו בראד. את ובראד נסעתם לדירה שלך בקוריאן טאון. נכון?"

למב לא הייתה מסוגלת לדבר. הלשון שלה הייתה יבשה ונדבקה לחך העליון בפיה. זאת סתם מתיחה, היא אמרה לעצמה. מתיחה מצחיקה בטירוף! שוטרים עומדים לפרוץ פנימה ולטפוח על כתפיה, לפרוע את שערה. עוד מעט תהיה מסיבת קבלת פנים בחדר המנוחה. תהיה עוגה. הארו חיכה שהיא תגיב איכשהו והניח לדממה להימשך עוד ועוד. כשהוא החליט שהיא לא מסוגלת להגיב, הוא פלט אנחה של איכר שהוטל עליו לירות בכבשה שנתקעה בין שיניו של קומביין.

"תני לי פשוט להניח כאן הכול על השולחן." הארו הניע את ידו בתנועה גורפת מעל פני השולחן. "הבחור שלקחת הביתה באותו לילה הוא אדם ממש ממש רע. לא ברור לנו אם הוא סימן אותך כמטרה ספציפית או שהוא פשוט ניסה לגרום לאחת מהבחורות שהיו בקבוצה שלך לקחת אותו אליה הביתה. אבל הוא ידע בוודאות שאת והחברות שלך כולכן שוטרות מתלמדות שסיימו את האקדמיה."

"מה…?" המילים נתקעו בגרונה של למב. "מה העניין כאן?"

"הבחור ההוא, בראד אלן בִּינְצ'לי? הוא חבר קבוע בכנופיית אופנוענים פורעי חוק שנקראת 'מכונות המוות'," אמר הארו. "שמעת עליהם?"

"לא," גמגמה למב. "כ… כן. אה, אולי ראיתי איזו כתבה בחדשות…"

"טוב, בסדר, הם ממש רעים." הארו פקק את מפרקי אצבעותיו. "והם חכמים. בראד פלרטט איתך ואת לקחת אותו הביתה, וכשישנת, אני מניח שבסביבות ארבע לפנות בוקר, הוא פתח את המחשב שנמצא אצלך בדירה."

"מה?!" זעקה למב.

המוח שלה השתולל. היא נזכרה בגופו של בראד. בריח הסיגריות שנדף מפיו. בצחוק שלו. למחרת בבוקר היא הייתה מאושרת להפליא לגלות שהוא כבר לא בדירה שלה, מושב האסלה המורם היה הדבר היחיד שהעיד על נוכחותו שם קודם. שובבה שכמוך, לינט! היא חייכה לעצמה. ההתנהגות הזאת לא הייתה אופיינית לה. בילויים ליליים בעיר, סטוצים חסרי משמעות, עבודת החלומות שלה, הניירת לתוכנית תשלומים על מכונית חדשה לגמרי שמונחת על שולחן הקפה שלה. כל הדברים האלה הם למב החדשה. למב הבוגרת.

הארו המשיך לדבר, ניפץ את זיכרונותיה של למב והנחית אותה בחזרה בהווה. "בראד בינצ'לי השתמש בשם המשתמש והסיסמה המאובטחים שקיבלת ממשטרת לוס אנג'לס כדי להיכנס לחשבון המייל המשטרתי שלך."

"זה לא יכול להיות," אמרה למב. "זה פשוט לא יכול להיות. הסיסמה שלי לא רשומה בשום מקום. זה לא…"

"יש דרכים לעקוף את זה." הארו הניף את ידו. "תוכנות לניטור מקלדת, דברים כאלה. בינצ'לי הוא האקר. הכנופיות האלה מתקדמות עם הזמן. הן מכניסות אנשים כמוהו. הן חייבות."

למב השתנקה.

"בינצ'לי שלח מייל לבלש בשם דניאל קיאון בתחנת סיוויק סנטר," אמר הארו. "קיאון פתח את המייל. זה היה מייל פנימי ולכן הוא לא חשד בו. המייל הכיל וירוס. בראד בינצ'לי וחברי הכנופיה שלו הצליחו להגיע למסמכים משטרתיים סודיים ביותר באמצעות הווירוס הזה."

"אני לא יודעת על שום דבר מכל זה." למב תפסה את פניה בשתי ידיה והציצה בהארו מבין אצבעותיה. "אני לא יודעת על שום דבר מכל זה!"

הארו המשיך בשלו. "בין כל שאר הפרטים הסודיים שהתגלו, חברי הכנופיה גילו ששוטר סמוי הוחדר לכנופיה שלהם לפני כחמש שנים."

למב התקפלה והצמידה את פניה לברכיה. הנחשול מחץ אותה, גלגל אותה, ריסק אותה על החול.

"הם לקחו את השוטר הזה, השיטו אותו בסירה ללב ים ועינו אותו," אמר הארו.

למשמע הדברים האלה למב הושיטה יד, תפסה את סל הניירות שהיה מונח על הרצפה ליד פינת השולחן וניסתה להקיא לתוכו. שום דבר לא יצא, אבל עוויתות ההקאה לא פסקו. היא הייתה מודעת במעורפל לכך שהארו הרים את הטלפון משולחנו וביקש ממישהו להביא לה כוס מים. כשעוויתות ההקאה דעכו סוף־סוף, למב שמה לב שהמדים שלה ספוגי זיעה במפשעה ובבתי השחי.

השוטרת מילסטון הגיעה לשם עם המים, ומייד אחרי שהניחה את הכוס על קצה השולחן של הארו מיהרה לצאת מהחדר. למב לא סמכה על עצמה שתהיה מסוגלת להרים את הכוס. היא רק בהתה בה וניסתה לנשום.

"הוא מת?" היא הצליחה לומר בסופו של דבר.

"לא, הוא לא מת. מצטער, הייתי צריך להגיד את זה." הארו פלט צחוק קצר ונורא שהפך להשתנקות כשהוא התחרט עליו. "הוא ברח ושחה לחוף. הזרמים המקומיים והמאמצים שלו הביאו אותו בסופו של דבר לחוף קרוב לפאלוס ורדס. הוא יהיה בסדר."

למב הנהנה, החזיקה את בטנה ביד אחת ולפתה את שולי השולחן בשנייה. הארו התרווח בכיסאו באנחת הקלה של אדם שסיים להנחית מכת מוות ורוצה להתחיל את התהליך שבו ישכח אותה.

"אני מבקש ממך לרדת עכשיו בחזרה למטה," הוא אמר ללמב, "ולהוריד את המדים האלה."