עשרים וארבעה הסיפורים הכלולים בקֵץ הַפְּלָאוֹת מאת הסופר בן-ציון יהושע, מגוללים פרשיות מרתקות של אהבות ושנאות, כשפים ומיסטיקה, יצרים פרועים […]
‘משוגע עליה’
מוטב להיות משוגע מאשר חכם
בעולם של משוגעים
(ארסמוס מרוטרדם)
א
עד לא מכבר בצלאל היה עלם חמודות, אפילו קצת נאה. רעמת שיער שחורה משוחה בברילנטין ועיניים יוקדות של חתול צמא ליד קערת חלב. יום יום תצפת מהבלקון וראה את פֶיגֵל שאהבה נפשו, זקופה כעמוד תאורה, טופפת בצעדי און אל הסמינר החרדי ‘בית יעקב’. צמתה הבלונדית השתלשלה מאחורי גבה ונשקה למותניה. עיניה פעורות ומתגלגלות כשתי גולות משחק תכולות. ליבו זעק מרוב תשוקה.
הוא חלם רק על פֶיגֵל בת השכנים ודחה כל הצעה של שדכן או שדכנית ששבו ושאלו: “מה יהיה, בצלאל? אתה הולך ומזדקן ועוד מעט תהיה בן שלושים ועדיין לא שמת טבעת על אצבע של איזו בתולה. אתה צריך אישה משלנו, שיודעת לנקות, לכבס, לבשל ולחמם לך את המיטה בלילה קר ולהשריץ לך ילדים ולתת לך את הכבוד המגיע. עוד מעט תיאלץ להסתפק באלמנה, המתגעגעת לבעלה, מנוחתו עדן, או ברווקה זקנה שכבר נעשתה ‘טורשי’ – ירק מוחמץ. עוד שנה-שנתיים תצטרך להסתפק, לא עלינו, בגרושה שמחפשת בעל שיפרנס אותה ואת ילדיה.” בכולן מצא בצלאל פגם. אחת גבוהה מדי, שנייה נמוכה מדי. אחת כרסה הולכת לפניה ומודיעה על בואה ושנייה שחופה וצמוקה, אחת שחורה כתחתית של סיר בישול על גחלים ושנייה לבנה כירח סהרורי, אחת שיניה פגומות ואחרת פיה חתום ומפגינה חמיצות. אחת שטוחה כשטיח ושנייה נושאת בגאון צמד אתרוגים תימניים בעלי משקל. אחת ענייה מרודה ואחרת הוריה בזים למי שאינו בעל נכסים כמותם.
בצלאל הקפיד להניח תפילין בכל בוקר, אבל יום שבת היה סיפור אחר לגמרי. הוא היה מוכן להתפשר בכול, אבל אהבתו לכדורגל ולקבוצת ‘בית”ר’ הייתה גדולה מכול. לאחר כל התפילות והסעודות, לבש חליפת עור צמודה שהבליטה את המשולש האתלטי של גופו והרשים את רואיו בכפפות עור, במגני כתף ומרפק, במגפי בוקרים ובמגבעת לבד. חמוש במשקפי טייסים שהגנו עליו מפני הרוח, דהר על אופנוע שטח קצוץ מפלט, שירה צרורות מהאגזוז כאילו ברגע זה נפתחה מלחמת עולם שלישית.
עונג שבת שלו היה במגרש YMCA, סיגריה בזווית הפה, מציצה מבקבוק הערק האישי וקללות על אימ-אימא של שופט הכדורגל האנטישמי. הדור הצעיר המתין לו כבר בבית הקברות המוסלמי של ממילא. ממרחקים שמעו את פיצוצי האגזוז ההולך ומתקרב. הצופים הצעירים הביטו בו בהערצה כשעשה ‘חרקות’ ולהטוטי אופנוע בין הקברים, נסע על הגלגל האחורי כשהגלגל הקדמי סובב הולך לו באוויר החופשי כבטחנת רוח. כשהגיע למגרש YMCA, הסדרנים פתחו לו את שער הכניסה הראשי חינם אין כסף והוא דהר סביב המגרש לקול מחיאות כפיים קצובות של הצופים. היה זה קדימון למשחק הכדורגל. ניצחון בית”ר נזקף לזכותו ובסוף המשחק הוא ערך טריומף של מנצחים לקול מחיאות כפיים של מעריצי הקבוצה. בימים של תבוסה הוא היה מקפל את הזנב בין הרגליים ומסתלק בקול ענות חלושה.
השחקנים הנערצים עליו היו סימון אלפסי, ציון שלום, אהרן חסון, ישראל יחזקאל. מעל יציע העץ המט לנפול זעק בגרון ניחר קריאות הידד לגיבוריו ו’הלך מכות’ עם כל בריון מזדמן שביזה את אחד מגיבוריו. ממרומי הטריבונה שיגר עמוד עשן לעבר הצופים שלפניו וירק בשצף קצף קליפות של גרעיני אבטיח ומלון. בין לבין ערך הימורים לגבי הקבוצה המנצחת ומספר השערים, הפנדלים והקרנות שייפלו במשחק. הוא גבה במזומן דמי השתתפות בהימור ודקות אחדות לפני תום המשחק ופירעון החוב, בצלאל הפעיל את האופנוע קצוץ המפלט והותיר אחריו מסך עשן, מבלי לשלם למהמרים את סכומי הזכייה. וכמו שנאמר: “פראיירים אינם מתים לעולם אלא מתחלפים.” במוצאי שבת לבש את בגדי השבת ואץ רץ לבית הכנסת לתפילת ערבית של מוצאי שבת. בדרכו חזרה הביתה שר בקולי קולות בפתח ביתה של פֶיגֵל:
הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל
חַטֹאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל
זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל
וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה.
ככה ידעו השכנים בחצר מגוריו שכבר יצאו שלושה כוכבים וימות החול באים עלינו לטובה יחד עם הטירוף של בצלאל לפֶיגֵל אהובת ליבו.
ב
הבנות בשכונה כבר לא השתגעו עליו. הן יצאו אתו פעם אחת לפי המלצתה של פלורה השדכנית. כשגילו ש’הבחור יפה התואר’ מדבר אתן כל הזמן רק על אהובתו פֶיגֵל הן ברחו מפניו כאילו היה מוכה צרעת ושחין גם יחד והשאירו אותו עם הלשון בחוץ באמצע רחוב יפו פינת המלך קינג ג’ורג’. היו כמה הולכי רכיל שסברו שבצלאל אינו מוצא זיווג כי פתקים שתחב בין הסדקים של הכותל לא נענו בגלל שגיאות כתיב.
בכל ירושלים רבתי לא היה מומחה כמו בצלאל בתחום החשמל. על כל תקלה ברשת הזעיקו אותו והוא כהרף עין טיפס כחתול על עמוד החשמל, זיהה את מקור התקלה ותיקן אותה לאלתר. מנהל חברת החשמל הירושלמית אפילו רצה לתת לו משרה של מפקח בכיר בתחנת הכוח בעמק רפאים. הכול הלך למישרין ושבועות אחדים לפני כניסתו לתפקיד סחה דעתו של בצלאל למראה פֶיגֵל בת השכנים שחלפה על ידו. מבלי שהספיק לומר ‘אני משוגע עליך, פֶיגֵל’ הוא נותר קטוע נשימה ולא הבחין בין פלוס למינוס והתחשמל בראשו. הבזק של ניצוצות שיכול היה לספק חשמל לשכונה שלמה בירושלים עלה מאוזניו, מנחיריו ומפיו. כשקם על רגליו התנהגותו כבר לא הייתה כתמול שלשום, עיניו יצאו מחוריהן, פיו התעקם ואהבתו לכדורגל נמחקה ממוחו, אבל חשמל ידע לתקן.
אנשי אמונה סהרוריים, המסתובבים בחצות הלילה בחוצות צפת וירושלים וסופרים כוכבים, נשבעו שמאז ההתחשמלות בליל ט”ו של כל חודש, לקראת חצות, בצלאל קם ממיטתו, ממשש את דרכו כסהרורי וכציפור בודדה על הגג הוא מרחף מעל המרזבים ומעל הרעפים האדומים ועומד מול הירח המלא שמאיר את ירושלים מעל פסגת הר הצופים, מיילל יללות של זאב מיוחם וקורא: “הוי פֶיגֵל, פֶיגֵל, אַת העולם ואני הירח הסובב אותך; פֶיגֵל, פֶיגֵל, אני רוצה לנשום אותך. נפשי יוצאת אליך… חשמלת אותי, אהובה… פֶיגֵל, פֶיגֵל, אם הייתה לי גיטרה, הייתי שר לך סרנדה.” הסהרורים הללו נשבעו בכל היקר להם שפעם בחודש, כאשר הלבנה במילואה מאירה את פני השמיים, מכשפות רכובות על מטאטא מנפנפות לשלום לבצלאל מעל גגות הרעפים ויוצאות לקבל את פניו של אשמדאי מלך השדים, העטוף אדרת שחורה ועיני הרשע שלו מנצנצות כמו גולות משחק אדומות.
חודש אחרי חודש, ראו השכנות והשכנים כיצד דעתו של בצלאל הולכת ומשתבשת מרוב תשוקה לפֶיגֵל שהייתה צעירה ממנו בעשור וחצי. האשכנזים קראו מאחורי גבו: ‘משיגנע’, הספרדים: ‘לוֹקוֹ”, הפרסים: ‘דִיוָואנֶה’, החֲלַבִּים: ‘מַגְ’נוּן’ ונאמני הלשון העברית קראו לו במלרע: ‘בצלאל המשוגע’. ילדי השכונה רדפו אחריו בקריאות: “יאללה בצלאל, תחשמל את פֶיגֵל!” ומיד ברחו על נפשם.
הוריה של פֶיגֵל היו מוטרדים ומודאגים למשמע יללות הזאב שלו אל מול הירח המלא של אמצע החודש. הם הגיפו תריסים וסגרו חלונות בניסיון להתעלם מקריאותיו לאהובת ליבו.
אובד עצות פנה ר’ שייקה נחמן פודולסקי, אביה של פֶיגֵל, בשאילתה לאדמו”ר רבי מוישה יענקל בּוּנֶם, ראש ישיבת ‘בסוד ישרים’: “כבוד תורתו, ישמרהו צורו וקונו, בעוונותינו הרבים אנו גרים ב’דמי מפתח’ בחצר של מזרחים, מה שקרוי ‘ספרדים’, רחמנא ליצלן, ולא זו גם זו. אחד משיגענע משלהם עומד בט”ו של כל חודש על הגג אל מול הירח המלא, מיילל כזאב וזועק עד אור הבוקר את שם בתנו ‘פֶיגֵל, פֶיגֵל’. אנו חוששים שהלז יחטוף את פֶיגֵל בתנו האהובה, יקדים עגלה לסוסים, יגזול את בתוליה ויהפוך אותה לאם בלי חופה וקידושין. כבוד האדמו”ר, סכנה מרחפת מעל ראשינו.”
“ירחם השם, ירחם השם, ומה קורה בשאר ימות החודש?” שאל האדמו”ר.
“וראה זה פלא, לפני אמצע החודש ולאחריו נוהג בצלאל כדרך שאר בני האדם, יודע פסוק ושברו ומחשמל דירות בעבור מנה של גפילטע פיש ושאריות של קוגל וצ’ולנט משבת. והלא ייאמן קורה – הוא חדל לרכוב על האופנוע שלו בשבת ואת אהבתו לכדורגל דחה בקש. בצאת הירח המלא הטירוף אוחז בו מחדש והוא מטפס על הגג בשנתו ואינו מפסיק לזעוק את שמה של בתנו המפוחדת פֶיגֵל.”
האדמו”ר חכך וחכך בדעתו, מרט כמה אניצי שיער מזקנקנו ולעס, כסס ציפורניים, חכך בגרונו ופסק: “רחמנא ליצלן! ושומר נפשו ירחק משכנים אלה, מה לנו ולהם? אין לנו דין ודברים איתם. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. איננו מתחתנים בהם ואיננו נקברים לצידם. אין אנו מתפללים בנוסח שלהם, בניהם ובנותיהם אינם לומדים במוסדות התורה שלנו, הם לא מדברים בשפתנו. הם אוכלי קטניות בפסח ושחיטתם פסולה בעינינו. בסיעתא דשמיא ובלי נדר, נמצא לפֶיגֵל שלכם שידוך הגון, אברך בר-אוריין ובן טובים, ובט”ו באב הבא עלינו לטובה נזכה למִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם… ‘עוֹד יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.’ משיראה הלז כי זו שאהבה נפשו כבר אשת איש, ראשה גלוח והיא לבושה בצניעות, מן הסתם יפנה לדרכו ושלום על ישראל.”
“חושש אני, כבוד תורתו, שהחתונה תיערך דווקא בט”ו באב כשהירח במילואו ובצלאל יוצא אז מדעתו. מי יערוב לידינו שהכול יעבור לשלום?”
“עד אז תפקידו עליה שמירה וירחם השם.”
ג
ר’ שייקה שילם מה ששילם לחנוכה-פסח, שובר עצמות ידוע, ששירת בבריגדה וטיפס בסולם הדרגות ועד לדרגת קורפורל הגיע ואפילו נפל בשבי באיטליה. מאז שחזר מהשבי הנבוט האימתני שלו לא מש מידו ועמד ערוך ומוכן לשירותו של כל המרבה במחיר. חנוכה שמר על פֶיגֵל לבל יציקו לה צעירי השכונה ובראשם בצלאל.
ביום שבו בצלאל היה מיושב בדעתו הקדים חנוכה-פסח תרופה למכה, קרא לבצלאל ואמר: “יא בצלאל, עיניים שלי, תכניס טוב טוב לראש שלך. החרדים לא ייתנו לך לגעת בציפורן הקטנה של הילדה שלהם כי אתה לא משלהם, אם תיקח אחת משלנו הכול יבוא על מקומו בשלום.”
“אדון חנוכה-פסח, אבל אני אוהב רק את פֶיגֵל. אני משוגע עליה.”
“יא בצלאל, עיניים שלי, בחיים צריך לנסות בשיטת ‘מצליח’. ייתנו לך – תיקח; יכו אותך – תברח. לך לברוך הסַפָּר החרדי, שיגלח את שיער ראשך ויסדר לך זקן של תלמיד חכם. משם לך לחמאם, קח מהמלתחה בגדים של אברך מישיבת ‘בסוד ישרים’ בשעה שהאברך טובל במקווה. לאחר שתתרחץ, תלבש את בגדי האברך, תצחצח נעליים ושים עליך או-די-קולון ותלך לביתו של ר’ שייקה נחמן פודולסקי, תצלצל בדלת ותבקש בהרבה כבוד ובנימוס את היד של ציפורה, מה קוראים פֶיגֵל.”
הצעתו של חנוכה-פסח נראתה בעיניו של בצלאל. לאחר שברוך הסַפָּר החרדי סידר לו ראש של אברך הוא טבל במקווה. במלתחה מצא מגבת להתנגב בה ובגדי אברך מישיבת ‘בסוד ישרים’ שהמתינו לבעליהם. במהירות לבש בצלאל את בגדי האברך, לרבות מכנסי גטקס ארוכים עד לברכיים בצבע לבן, גרביים לבנים ומעליהם מכנסיים קצרים שקצותיהם מהודקים לרגליים. חבש לראשו יַרְמוּלְקֶה לבנה ומעליה מגבעת סַמֶט. בצלאל היה מאוכזב שלא מצא במלתחה גם נעלי אברכים כבדות במידה 47. הוא הסתפק בנעליים שחורות עם שפיץ שמדד ב’פרימן את ביין’ בבניין העמודים וכשהמוכרת הלכה להביא דוגמה נוספת הוא צעד בגאון הביתה בנעליו החדשות כשהוא משאיר למזכרת את נעליו הבלויות.
שמח וטוב לב יצא מהחמאם וראה אברכים יוצאים מהמרחץ השבועי עם לחיים ורודות והם מלהגים זה עם זה וביניהם. בוש ונכלם, צועד בבושת פנים אברך אחד מסולסל פאות, עירום ועריה, שמכסה בשתי כפות ידיו את מבושיו ורועד מקור. בצלאל ניגש לאברך וסינן מבין שיניו בנימוס: ‘אַ גוּט שַׁאבֶּס, רֶבּ יִיד’ ומשום מה לא קיבל מענה לברכתו.
בצלאל עמד מול הראי בבית ולא זיהה את הייצור המשונה שנשקף ממנו ואמר בינו לבין עצמו: “יא בצלאל, משוגע אחד שכמוך, עוד מעט ל”ג בעומר והתחפשת כמו בפורים. גנבת את הבגדים של האברך והכול בשביל אחת ציפורה, מה קוראים פֶיגֵל.” הוא התיז על עצמו שפריץ הגון של או-די-קולון ויצא לדרך בפיק ברכיים לא לפני שנשק שלוש פעמים לציציות ‘ארבע כנפות’ שלו ושבע פעמים למזוזה, קרא שלושה מזמורי תהלים ואמר בדחילו ורחימו ‘שמע ישראל’ ו’תפילת הדרך’.
אף שבצלאל לא היה בטוח שהחיזור שלו ומאמציו להשיג את ציפורה-פֶיגֵל יישאו פרי, הוא פעל לפי המלצתו של חנוכה-פסח. עמד מול הדלת הנעולה של משפחת פודולסקי, נבוך וחרד מן הבאות. לאחר דקות של חיבוטי קבר ודפיקות לב מואצות הוא צלצל במצילה. צלצל ואין עונה. דפק ואין עונה. צלצוליו ודפיקותיו הלכו וגברו. בצלאל הצמיד אוזן לדלת ושמע מבפנים קולות ויכוח ביידיש. הוא שמע גם מילים לא מחמיאות על ארץ המוצא של אבות אבותיו. הוא שב ומשך במצילה וחיכה. חלפו עוד דקה או שתיים והדלת נפתחה עד לגודל שרשרת הביטחון. האברך המדומה עמד במלוא הדרו מול הוריה של פֶיגֵל וציפה לנס משמיים.
ריחות הרינג, קוגל, צימס וצ’ולנט של שבת נשכו לו את האף. מבלי להזמין את בצלאל לעבור את הסף זיהתה הרבנית הינדה-קיילה את בצלאל ספון בתוך בגדי אברך מישיבת ‘בסוד ישרים’. שיניה נקשו ובקושי יכלה לומר ‘שמע ישראל!’. היא זעקה: “אוי ריבוינו של עוילם, היט מיר פון דעם פרענק, שיצילני מהפְְרֶנְק הזה.” בעלה ר’ שייקה נחמן פודולסקי, שפניו נעשו חיוורות כפני מת, התקרב לדלת. פֶיגֵל עמדה בפיק ברכיים מאחורי הוריה בשמלת ‘בית יעקב’. בצלאל עמד כגולם. נעתקו המילים מפיו ולא ידע מה לומר. ר’ שייקה העלה חיוך מעושה על פניו, תחב את אצבעותיו הדקיקות לסבך זקנו הארוך ואמר בנעימה של דף גמרא:
“שׁוּלֵם עליכם, רֶבּ יִיד.”
“עליכם שׁוּלֵם, רֶבּ שייקה נחמן פודולסקי”, רעד בצלאל.
“אנחנו כבר תרמנו… מה מבקש כבודו?”
“אננני….”, גמגם בצלאל באין מילים בפיו.
“מה אתה? מי אתה?”, אמר הרב, “קודם שכבודו שיחר לפתחנו כבר ריחות תמרוקים של נואפים צרבו את אפינו. אם כבר כבודו מתחזה לאברך – איפה הפאות, איפה?”
“כבוד הרב שייקה, פאות וזקן יגדלו לי, בעזרת השם. אני בעניין אחר. יש לכם ילדה זהב טהור,” התעשת בצלאל, “קוראים אותה ‘ציפורה-פֶיגֵל’ ואני רוצה את היד שלה.”
פניו של רב שייקה נפלו והוא לא ידע איך להסיר את הנגע מביתו וכבעל קושיא שאל: “אדון בצלאל, קָא מַשְׁמַע לַן ‘רוצה את היד’? הפקר פֶּטְרוּשְׁקֶה? כל דכפין ייקח יד? וכי אני קצב באטליז שמוכר יד ורגל של בהמות?”
“למה יכעס, כבוד הרב, למה? ‘רוצה את היד’ רוצה לומר שידוך עם הבת שלכם ציפורה-פֶיגֵל שתחיה. בכל לילה אני חולם שציפורה-פֶיגֵל הנאווה בבנות מתחת לאפיריון ואני עונד טבעת על אצבעה, שם כתר מלכות על ראשה, שובר כוס ואומר ‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’.”
“חלומות שווא ידברו. חלומות באספמיה. אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי ליבו. אפשר יגיד כבודו, איך קראו אותך בברית מילה?”
“הייתי קטן, אולי בן שבוע או קצת יותר, מאיפה אני זוכר מה היה בברית? המוהל אמר שקראו אותי בצלאל.”
“למה הוריך נתנו לך שם של צדיק שנוסע על מאָטאָציקל (אופנוע) לפוטבול בשבת קוידש?”
“ר’ שייקה היקר, אני כבר שומר שבת. אני גם לא הולך לכדורגל בשבת אז למה אני לא יכול לבקש את ידה של ‘ציפורה-פֶיגֵל’ שלכם?”
“ודאי, ודאי, שאתה שומר שבת. בשבת מריחים ממך את עשן הפּאַפּיראָס, דהיינו ציגרטן, שאתה מעשן בבית הכבוד בשבת קודש.”
“הרמב”ם עליו השלום אמר: ‘וְחֵטְא גָּדוֹל הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה ‘זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים’, כְּדֵי לְבַיְּשׁוֹ ולְהַזְכִּירוֹ מֶה עָשָׂה’.”
“יפה דרשת, רֶבּ בצלאל. אני רואה שאתה יודע שבר פסוק. ומה פירוש בגדי אברך שעליך? אומרים שהיום נגנבו בבית המרחץ מלבושיו של אברך ירא שמיים מישיבת ‘בסוד ישרים’ והלז יצא לביתו עירום ועריה כשהוא מכסה בכפות ידיו את מבושיו.”
“למען כבודו, כבוד הרבנית והעלמה הכבודה פֶיגֵל אני לבוש מחלצות של אברך. ואני שומר מצוות, לא אוכל ‘דבר אחר’, מבדיל בין בשר לחלב, צם חצי יום בכיפור וחצי יום בתשעה באב.”
“למה לא יאמר כבודו שאתה גם ממתין חצי שעה בין בתו של הקצב לבתו של החלבן כדי לא לערבב בשר וחלב?”
“חלילה וחס. מה לי ולבת הקצב ולבת החלבן? אני רוצה חתונה רק עם פֶיגֵל.”
“לכבוד לנו שבאת לבקש את ידה של בתנו… היינו חפצים באברך משי כמוך, אבל מה לעשות? המזל לא תמיד מאיר לנו פנים. פֶיגֵל שלנו שתחיה כבר מחותנת. יש בידינו שטר אירוסין. בלי נדר ובעזרת השם בט”ו באב נחתן אותה עם אברך משי משלנו, השם ישמרהו ויחייהו. מזרח ואשכנז הם כמו אש ומים”.
“כבוד תורתו, תמיד יש פעם ראשונה. אפילו איתמר בנו של אליעזר בן-יהודה, שקודם קראו אותו בן-ציון, נשא לאישה את לאה אבו-שדיד.”
“אליעזר בן-יהודה היה חוטא ומחטיא. הוא מחק במחי יד את לשון יידיש שבפינו מדורי דורות ועשה את לשון הקודש ללשון של חולין. מתי תלמדו שאתם זה אתם; ואנחנו זה אנחנו? בגדי אברך אינם משייכים אותך למחנה שלנו. למה שלא תלבש גלימה של חכמי ספרד והמזרח ותמצא זיווג ראוי אצלכם?”
ר’ שייקה טרק את הדלת ופנה לזוגתו הרבנית ולפֶיגֵל בתו ואמר: “איר האָט געזען יוסף דער חלמער – ראיתם את יוסף בעל החלומות? עד כמה מגיעה עזות המצח שלהם? עיר הקוידש עדיין בתדהמה מגנבת בגדיו של האברך שחזר הביתה עירום ועריה. הנשמע כזאת שאפיקורוס לובש בגדי אברך גנובים ומבקש את ידה של בתנו?”
בצלאל שמע את הקולות שמעבר לדלת ופייס את עלבונו ביריקה סמיכה מול הדלת הנעולה וקרא בקול גדול: “הלוואי שיהיו לכם נכדים ונינים כושים מאפריקה.”
ד
כאוב ואובד עצות חזר בצלאל לחנוכה-פסח, שקיבל את פניו בחיוך משוך מאוזן לאוזן והנבוט שלו מתגלגל בידיו כחרב המתהפכת בשערי גן עדן: “היי טוֹקְמַק, השכל שלך ברח לתחתונים? הם בכלל פתחו לך דלת? הגיע הזמן שתדע שהם זה הם ואנחנו זה אנחנו.”
“חנוכה, אני כבר שומר מצוות. בשביל פֶיגֵל אני מוכן אפילו לאכול בלי מלח את השטריימל של האדמו”ר.”
“קלבסה, החזרה בתשובה שלך עושה רושם על הפשפשים. אתה חסיד רמאי. כשאתה רואה נערה יפה ברחוב אתה שם את כף היד שלך על העיניים ומציץ מבין האצבעות ואומר ‘ישתבח שמו’…”
“מה אגיד לך, אדון חנוכה-פסח, אני אמות אם לא אתחתן עם פֶיגֵל.”
“למה שתמות? אין עכשיו מגפה של חמורים. שכל שונאיך ימותו!”
ה
חלפה שנה של התייסרות. בצלאל המשיך לטייל על הגג כסהרורי בלילות ט”ו בחודש וליילל יללות זאב אל פֶיגֵל אהובתו, שנעלמה מהשטח, כאילו בלעה אותה האדמה.
שדה השלף שעל ראשו התמלא והיה לרעמה, הפאות נבלעו בתוך הזקן שירד לו עד הטבור. בצלאל נעמד יום אחד מול הראי הגדול בבית ואמר בינו לבין עצמו: “לאן נעלם בצלאל החשמלאי, הבחור היפה שהיה עושה להטוטים על האופנוע? מי זה הטיפש הזה שמסתכל עליי מתוך הראי?”
עוד באותו יום הלך לכותל המערבי, הצמיד את מצחו לכותל, הזיל דמעה ובא חשבון עם אלוהים: “יא ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך, למה זנחתני? כל יום הנחתי תפילין והתפללתי בהָנֵץ החמה. אפילו שמתי לך פתקים בין אבני הכותל ולא ענית לבקשותיי. אולי יש לי כתב לא קריא, אולי יש לי פה ושם שגיאות כתיב. האם בגלל זה לא זיווגת לי את פֶיגֵל אהובתי? יא ריבונו, כמה אפשר לחכות ולצפות? שתדע לך, שאני די כועס עליך ועוד היום אני מגלח בלי נדר את הזקן ואת הפאות.”
בהחלטה נחושה נכנס בצלאל למספָּרה המודרנית ‘פיגארו’ בגאולה וביקש תספורת עם בלורית של פושטק תל-אביבי. פיגארו, שהיה אומן גדול, מילא את מבוקשו של הפציינט ומרח לו על הראש שכבה עבה של ברילנטין-ג’ל לעיצוב השיער והשפריץ עליו או-די-קולון במזלף גומי עד שבצלאל השתעל כחולה אסתמה. הוא הסתכל בראי ולא האמין למראה עיניו. “וי, וי, פלאי פלאים! ברגע אחד נהייתי צעיר בעשרים-שלושים שנה ומסריח כמו דיר שלם של עיזים.”
מבולבל ואובד עצות אמר שלום לאדון פיגארו ולבולבולים שהנעימו זמירות בכלוב ויצא לרחוב יחזקאל ומי בא לקראתו אם לא חנוכה-פסח, הנבוט והאיש, מחייך מאוזן לאוזן. הם התחבקו עד ששמעו את העצמות של בצלאל מתפוקקות. השיעול כמעט חנק את חנוכה-פסח מרוב מבוכה ולאחר שהתאושש מהריחות הכבדים אמר חנוכה בקול חנוק:
“יא בצלאל, אתה אולי קצת משוגע, אבל היופי השאיר בך עדיין כמה סימנים,” אמר ומלמל בינו לבין עצמו: ‘אֶיל נוֹבְ`ייוֹ אֶיס מוּי אֶירְמוֹזוֹ, קוֹמוֹ אֶיל גָאטוֹ לוקו – החתן יפה תואר, כמו חתול משוגע.’
בצלאל שאל בגאווה: “תגיד, חבר חנוכה, בתור שומר ראש של משפחת הרב פודולסקי, יש צ’אנס שציפורה-פֶיְגֵל שלי תברח מהבית ותבוא אליי, ניסע לתל אביב, נתחתן שם ברבנות ונלך אחר כך לשפת הים ואקנה לה אסקימו-לימון? אני כל כך אוהב אותה וחולם עליה בלילות. תגיד, אדון חנוכה, יהיה טוב בסוף?”
“היית משוגע עם זקן ועכשיו ‘פיגארו’ עשה אותך משוגע בלי זקן. אתה מרחף בעננים וממשיך ללכת על הגגות וליילל כמו זאב מול הירח, אבל כבר חצי שנה שפֶיגֵל התחתנה עם אברך מישיבת ‘בסוד ישרים’, אולי זה האברך שגנבת לו את הבגדים ויצא לרחוב בלי כיסוי תחת… כל מאה שערים שלו מזכירה לאברך המסכן את סיפור התחת החשוף שלו.”
“למה אף אחד לא מספר לי?”
“הינה אני מספר לך. היא לא רק התחתנה גם גילחו לה את הראש והיא הולכת עם ‘פֵּרוּקֶה’ – פאה נוכרית של חרדים. יש שמועות שיום אחד הלכה פֶיגֵל במאה שערים והרוח העיפה לה את הפאה. מרוב בושה שאישה חרדית נשואה הולכת במאה שערים ללא כיסוי ראש וכל העולם צופה בקרחת שעל ראשה, היא רדפה במסירות נפש אחרי הפאה כדי לכסות את ראשה. היא רצה והפאה בורחת. הבחין בנעשה איזה ‘סיקריק’ – עבריין בתחפושת חרדית – השיג אותה במרוצה וגנב לה את הפאה. בסוף היא נשארה קירחת מכאן ומכאן. כדי שלא יצביעו עליה בירושלים כמי שהלכה שלושה צעדים לא כיסוי ראש, הרב פודולסקי קנה לפֶיגֵל שלו ‘פֵּרוּקֶה’ חדשה לראשה ובאותו שבוע גם שכר לזוג הצעיר דירה בדמי מפתח בבני ברק. מה שישמח אותך לדעת שהאברך כבר הכניס את פֶיגֵל להיריון. בלי נדר ובעזרת השם, עוד עשר שנים היא תהיה אימא לעשרה ילדים. אם תחכה בסבלנות, יא בצלאל, אולי יום אחד ציפורה-פֶיְגֵל תציע לך את הבת שלה.”
“חנוכה, למה סיפרת לי? למה הרסת לי את כל החלומות? כשלא יודעים לא כואבים. אני כל כך אוהב את פֶיגֵל”, פרץ בצלאל בבכי מרורים, “למה עשו לה קרחת למה? למה זה מגיע לי? פֶיגֵל הייתה הכי יפה בעולם. אהבתי כל כך את הצמות הבלונדיות שלה. השתגעתי על העיניים הכחולות שלה. אהבתי את החיוך המתוק שלה, את השדיים הקטנים שהתחילו לנצנץ. למה, חנוכה, למה זה מגיע לי”?
“בצלאל, גם כשמעונן השמש עדיין זורחת… אחרי הלילה זורחת השמש.”
“אני רואה מול העיניים רק ענן שחור. משהו בתוכי מת. אני לא בטוח שהשמש תזרח מחר.”
ו
מוכה אמוק גילח בצלאל את ראשו לאות הזדהות עם פֶיגֵל עד שהגולגולת שלו הייתה חלקה כאבטיח במקשה. הוא יצא מהמספּרה וטיפס כחתול רחוב על עמוד המתח הגבוה והתיישב על הטרנספורמטור. הראש הקירח בהק בשמש ובצלאל זעק מלב כואב: “פֶיגֵל, אהובת ליבי, לך יש קרחת ולבצלאל החשמלאי יש קרחת… האברך עשה לך ילד ואני נשארתי בלי כלום, נאדה… אני זועק פֶיגֵל ואת שותקת…” ילדי השכונה פרצו מכיתות תלמוד התורה והתקהלו סביב עמוד החשמל. הם צפו בקירח המטורף שנעמד על הטרנספורמטור וקראו לעברו: “יא בצלאל, למה לא חשמלת את פֶיגֵל? אתה משוגע עליה… אתה מת עליה”…
עד מהרה התקבצו והתקהלו רבים מתושבי השכונה סביב עמוד החשמל. גם החנוונים והירקנים ובעלי המלאכה נטשו את עסקיהם ובאו לצפות במשוגע קירח בראש עמוד מתח גבוה. לוחמי האש הציבו סולם וראשו מגיע השמיימה, אך חששו לטפס ולהתחשמל וחיכו לעובדי חברת החשמל. חנוכה-פסח חש סוף סוף ייסורי מצפון וניסה במתק שפתיים ובנופת צופים לשכנע את בצלאל לרדת, אך קריאותיו של חנוכה היו כקול קורא במדבר.
בצלאל זעק מלמעלה: “תושבי השכונה, יום טוב אחד לא ראיתי מכם. תחפשו לכם חשמלאי חדש… בעוד רגע אני מזווג זיווגים ומשדך בין הפלוס למינוס.” מראש העמוד הבזיקו ניצוצות שנשמעו כברקים ורעמים ביום בהיר. ההבזקים, הניצוצות והזיקוקים הלכו וגברו והעם רואה את הקולות.
“פֶיגֵל, פֶיגֵל, אני מת עליך פֶיגֵל…”, קולו של בצלאל הלך ודעך עד שנבלע בהמולת הרחוב. הרב פודולסקי נשא כפות ידיו כלפי מעלה ואמר: “ה’ נָתַן וה’ לָקָח, יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ.”
אין עדיין תגובות