מאז הקמתה מתמודדת ישראל כנגד אויבים שכל רצונם הוא הכחדת הכוח היהודי המסרב להיכנע, ומנצח בכל קרב ובכל מלחמה. ניצחונותיה […]
רכב אל על החל נוסע במהירות על מסלול ההטסה. הנהג דופק גז, ומביט לצדדים כדי לוודא שאין שום רכב או מטוס על המסלול.
הנהג נוסע על מסלול נחיתה 26, המכונה "המסלול השקט", שאורכו 3,657 מטרים.
מסלול זה נבחר, כי עליו מצוי מטוס איירופלוט שהגיע במיוחד ממוסקווה כדי לאסוף את אנשי המודיעין הרוסי שגורשו מישראל בתגובה לרצח איש השב"כ נמרוד אלקבץ.
רצח אלקבץ על ידי בונו עורר זעקה איומה בשירותי המודיעין הישראלי.
נמרוד היה חברם לנשק, שנרצח בעת מילוי תפקידו, כשהוביל רכב, יחד עם גבריאל מנסדורף, בתו של מרגל העל ריימון מולר, בדרכם לבית חקירות השב"כ בחיפה.
הרוסים לחצו על ראש ממשלת ישראל לעשות ויתורים שכמעט גרמו להתפטרותם של כל ראשי המודיעין בישראל.
ראש השב"כ וכל פקודיו וראש המוסד וכל פקודיו, איימו בהתפטרות אם הרוצח איגור בוגדונוביץ ישוחרר על ידי ראש הממשלה.
בוגדונוביץ היה סוכן קג"ב, שעבר לישראל בסתר כנער ובמשך שנים שהה בה בזהות בדויה כ"שמעון אמסלם", או בכינויו "בונו".
ראש הממשלה התנצל, והסביר שאין לו ברירה, הוא חייב לשחרר את שני הסוכנים הרוסיים שנתפסו – בונו, ומפקדו גרגורי זבינסקי, ששהה בישראל כנספח התרבות הרוסי.
בתמורה לשחרור, הרוסים הסכימו לבטל עסקאות מכירה של נשק מתקדם לסוריה ואירן, וכמו כן לעצור את פרויקט הכור הגרעיני באירן.
ראש הממשלה הסביר שמדובר בצעדים שמסכנים את קיומה של ישראל כמדינה חופשית, ועליו לעשות הכול כדי לעצור אותם. ראשי המודיעין הבינו זאת, גם הם היו מודעים לסכנות אלו, אך לא היו מוכנים להמשיך בתפקידיהם כאילו לא קרה מאום ולהסכים לשחרורו של רוצח מתועב שרצח את חברם.
כמו כן ראש הממשלה חשש גם מנזק מדיני – רוסיה עלולה לנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, שהתחדשו רק לפני שנים מועטות. היחסים נותקו כבר ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, וחודשו רק לאחר 24 שנים, דהיינו ב־1991, סמוך לפירוק ברית המועצות.
ראש הממשלה נכנס ללחץ אימים.
הוא הבין בשיחתו עם שר החוץ הרוסי, שהרוסים מרגישים מאוד פגועים מכך שישראל לא מכבדת את רצון המעצמה, שדורשת דבר די מקובל במישור היחסים הדיפלומטיים בין מדינות.
ראש הממשלה כינס מייד את יועציו הבכירים וביקש לשמוע את עצתם.
הרוסים דורשים את שחרורם של שני סוכנים שפעלו שנים בישראל. סוכנים שגרמו לנזק עצום לישראל במשך שנים. סוכנים שרצחו סוכן שב"כ ותיק ונאמן.
מפקדיו הודיעו לראש הממשלה בשיחתם שהם מתנגדים לשחרור רוצחי סוכן שב"כ ישראלי.
הם איימו שאם הוא יעשה זאת, הם יפרשו ויחשפו את כל האירוע המביש בתקשורת. מנגד, ביטחון ישראל ומצבה המדיני מונח על הכף. מה עושים?!
היועצים, שלושה במספר, הקשיבו בקשב רב וענו שלושתם שראש הממשלה חייב להיענות לדרישת הרוסים.
דחיית בקשתם תסכן את מדינת ישראל, כי נשק מתקדם זה עלול להעניק לאויבנו יתרון איכותי עלינו, שיבוא לידי ביטוי בעימות הבא.
ודאי שהקמת כור גרעיני באירן מהווה סכנת קיום ממשית למדינת ישראל.
מנגד, גם איום ראשי המודיעין היה רציני, וראש הממשלה עצמו הבין אותם, גם הוא לא שמח כל כך לשחרר רוצחים מתועבים, שרצחו איש מודיעין ישראלי. אך עם כל הכאב שבדבר, המשך היחסים הפוריים עם הרוסים ועמידתם לצידנו הם נכס אדיר שאסור לוותר עליו.
על כן קבעו היועצים, שעל ראש הממשלה להסכים לבקשת הרוסים ולשחרר שני רוצחים רוסים, שיגורשו מישראל.
אחרי הגירוש הכול יירגע ויחזור לקדמותו.
ראש הממשלה חש הקלה עצומה. הוא שמח שדעתו התקבלה גם על ידי כל יועציו, ושהחלטתו היא ההחלטה הנכונה עבור מדינת ישראל.
זבינסקי ואיגור בוגדונוביץ שוחררו, וראש הממשלה ביקש מראשי המודיעין שלו להבין את מצוקתו ואת מצוקת ישראל.
לישראל אין ברירה. אי־הסכמה לבקשת הרוסים עלולה לעלות באלפי הרוגים, ועם כל הכאב על רצח סוכן ישראלי –
מדובר בחיי אדם, אחד מול אלפים.
ראשי המודיעין ביקשו כמה שעות לשבת ולדון בנושא.
ראש המוסד וראש השב"כ כינסו את אנשיהם באולם הישיבות בבית השב"כ שבתל אביב.
אנשי השטח זעמו, ואיימו שידאגו לחסל בעצמם את שני הסוכנים הרוסים, אם אכן ישוחררו.
אבל כאן הודיעו ראש השב"כ וראש המוסד שביטחון ישראל כאומה, חשוב מכל דבר אחר, ועם כל הצער שבדבר – הם מבינים שאין לנו ברירה אלא להסכים, "עלינו לעמוד לצידו של ראש הממשלה ולהסכים לשחרור!" סיכמו השניים.
שמעון, איש השב"כ, קם ממקומו והחל לדבר.
"ובכן, חבריי היקרים, נמרוד אלקבץ היה חברי לצוות במשך שנים. אני חנכתי אותו, ואני הדרכתי אותו. רציחתו גמרה אותי. הרגשתי זעם רב, וכשחקרתי את הרוצח המתועב, הבונו הזה, אחזתי באקדחי, טענתי אותו וכיוונתי אל ראשו.
באמת התכוונתי ללחוץ על ההדק, אבל אז עצר אותי חברי משה, הביט אל תוך עיניי ואמר:
'הבן זונה הזה לא שווה את הפיכת חייך לגיהינום, בכך שתשב בכלא בשל רציחת רוצח מתועב. אנו אנשי חוק, אנשי ביטחון. גם אם קשה, ומאוד קשה, אסור לנו להפר את החוק. הנח לו, עונשו בוא יבוא.'
אז חבר'ה, האמינו לי, אין מישהו שרוצה יותר ממני לחסל את הבן זונה הזה, אבל כאנשי חוק עלינו לשמור על החוק ולקבל החלטות מאוד קשות שמטלטלות את חיינו ומייסרות אותנו.
כל איש שיושב כאן, הסכים לקבל על עצמו תפקיד כפוי טובה. זהו שירותנו, הוא מצריך תשלום מחיר כבד מאוד.
אנו מתמודדים מדי יום ביומו כנגד רוצחים מחבלים, שכל רצונם הוא חיסול ישראלים ויהודים.
יש לנו המון הישגים, מנענו ואנו מונעים ניסיונות לרצח המוני על ידי אנשים מתועבים, והישגים אלה גורמים לכולנו המון סיפוק והנאה.
אנחנו הטובים שבטובים. אנחנו אוהבי המולדת, נלחמים כל חיינו כדי להעניק שקט וחיים טובים לאזרחינו.
אבל ישנם גם מקרים שבהם איננו מצליחים למנוע כל פיגוע, ולצערנו אנו קוברים בנים ובנות שנרצחו, למרות כל המאמצים שאנו משקיעים כדי להגן עליהם, וישנם גם זמנים שבהם עלינו לשלם מחיר אישי כבד.
אובדן נמרוד הוא מחיר איום, אבל מלחמה ברוצחים עלולה גם לפגוע בנו, כי אנו רק בני אנוש. לכן אני אומר חבריי – עם כל הצער, אין לנו ברירה, אלא להסכים לבקשת הרוסים ולעמוד לצידו של ראש הממשלה."
שמעון התיישב ושקט מוחלט השתרר. איש לא דיבר, רק ראש השב"כ התלחש עם ראש המוסד, ואחר כך נעמד.
"ובכן, חבריי היקרים, אם כך כולנו מקבלים את החלטת ראש הממשלה. אנו נמשיך בתפקידנו – להגן על אזרחינו, אך אני מבטיח כאן לכולכם – הבן זונה הזה שרצח את חברנו ישלם את המחיר, יומו בוא יבוא.
אני מסיים כאן ישיבה חשובה זו, ישיבת פרידה מחבר יקר. חזרו כולם לעבודתכם, ואנא שמרו על שיחה זו בינינו."
ראש השב"כ נכנס אל משרדו, ואחריו נכנס ראש המוסד.
"ובכן ידידי, שמעת מה חושבים חברינו. כולם פגועים ורוצים בחיסול הרוצח הזה. כעת עלינו לשבת ולתכנן את חיסולו של הבונו הזה."
"מה? סליחה, מה אמרת?"
"עלינו לשבת ולתכנן את חיסולו של בונו."
"אתה מבין שאנו יוצאים כנגד החוק ומסתכנים בכליאה ארוכה מאחורי הסורגים, אם העסק יתגלה."
"מבין," ענה ראש המוסד, "אך אני כמוך חושב שעלינו לחסל את הרוסי הבוגד הזה. הוא בגד בנו במשך עשרות שנים, והגיע הזמן לתשלום."
"ידידי, יש בעיה מאוד רצינית בחיסול הזה. אתה מבין בדיוק כמוני שהחיסול של הרוצח הזה יכניס את מדינתנו לבעיה רצינית.
הרוסים יאשימו את ישראל ברצח סוכנם על אדמתנו. אנחנו מכניסים את מדינתנו ואת עצמנו, כראשי סוכנויות הביון, לצרה איומה.
אנו הרי נתבקש לחקור את הרצח ולמצוא מי עומד מאחוריו. כיצד נחקור את עצמנו? מה נספר לראש הממשלה?"
"כן," ענה ראש השב"כ. "אתה צודק. רוסיה תלחץ, וראש הממשלה ייכנס לפאניקה ויצרח שעלינו למצוא את המפגע. וכך נעשה, אנו נחפש את המפגע. זו לא הפעם הראשונה שבה חקירה מסתיימת באי־הצלחה. אחרי 'חקירה מאומצת', נתוודה שנכשלנו ולא עלה בידינו למצוא מי חיסל את בונו. נקודה."
רכב הטויוטה נעצר ליד מבנה המשמש לאחסון מזוודות. הנהג החנה את הרכב מול המבנה, כך שאיש לא יבחין בו.
הוא הוציא מכיסו פנקס נייר ועט, והחל רושם.
הרכב נלקח מהחניון שמול יציאת כלי הרכב, מחוץ לשדה התעופה.
על הבניין שממול היה כתוב בניין האופרה.
המבנה היה ריק, איש לא נמצא במקום. מהרכב ירד בחור צעיר הלבוש במדי איש תחזוקה של אל על, ובידו תיק שחור מאורך.
על ידיו כפפות גומי.
הבחור הוציא מפתח ופתח את המבנה. הוא טיפס לקומה השנייה, שם היה משרד, פתח את התריס קמעה והביט קדימה.
1,500 מטר ממנו עמד לו מטוס איירופלוט.
הוא פתח את תיקו והחל מרכיב במיומנות רובה צלפים CheyTac M200.
זהו רובה אמריקאי קטלני, שהקליבר (קוטר הכדור) שלו 0.408 אינץ', והוא פותח במיוחד לפגיעה ביעד שנמצא במרחק של עד שני ק"מ מהיעד.
הבחור סיים להרכיב את הרובה והניחו על אגן החלון, הפתוח קמעה.
הוא הציץ מבעד לעדשת הטלסקופ וצפה במדרגות המטוס הפתוחות. מולו עמדו שתי דיילות רוסיות ששוחחו ביניהן. הוא כיוון לראשה של אחת, לא בשביל לירות בה, אלא בשביל לחדד את הטלסקופ למצב אופטימלי.
הוא עמד במרחק של כק"מ וחצי מהמטרה, אך היא נראתה לו כמו שני מטרים בלבד.
כעת יש לחכות.
הוא הוציא חפיסת מרלבולו והדליק סיגריה. עיניו בטלסקופ, פיו מעשן סיגריה והרגשתו נפלאה.
שני רכבים שחורים מגיעים, והסיגריה נזרקת. כעת הבחור מרוכז כולו בטלסקופ.
הוא הוציא מכיסו קליע די ארוך, שנראה אימתני, הכניסו אל בית הבליעה, והיה מוכן לפלח באמצעותו את ראשו של הנידון למוות.
דלת הרכב השני נפתחת, ומתוכה יוצאים שלושה גברים בחליפות שחורות.
היו אלה אנשי השב"כ, שעל פי התדרוך ליוו את הנידון למוות.
"נראים טוב," הוא חשב לעצמו.
או אז הם הוציאו שני אנשים.
"הראשון הוא נספח התרבות, שבו אסור לי לנגוע," חשב לעצמו.
הוא הביט אל הדמות השנייה וקבע: "זהו הנידון למוות."
כדי לוודא זאת הציץ שוב בתמונה שהייתה מונחת לרגליו.
אכן, התמונה תואמת את המטרה.
המטרה נראתה מחויכת.
"הוא רוקד הבן זונה. ממש טוב לו!"
ברגע זה החל נספח התרבות לטפס במדרגות המטוס.
"הייתי דופק גם לבן זונה הזה כדור בכיף, אבל אסור לי."
זבינסקי נכנס פנימה.
"הוא במטוס, יופי. כעת עליי להתמקד בבונו."
הבחור החל מלטף את הדק הרובה וחש באצבעותיו את המתח ששורר בגופו.
חיסול של אדם תמיד עורר בו מתח מרגש כזה. מתח שעשה לו טוב. הוא אהב ללחוץ על ההדק.
חיסול חולירות היה עיסוק אהוב עליו.
"הבן זונה הזה הוריד איש שב"כ צעיר, אבא לשתי ילדות. ילדות שאיבדו את אביהן."
הבן זונה אומר משהו לאחד ממלוויו. המלווה מרים את ידו, והופ, חברו עוצר אותו.
"הא, הוא עמד להוריד לו אגרוף, אך נחסם. גם רוצח וגם מגדף את מלוויו. כדור בראש יעשה לנו טוב."
בונו החל לטפס במדרגות המטוס, בעוד הדיילות נראות מחויכות משהו…
עכשיו הוא באמצע גרם המדרגות.
בונו מסתובב ונראה שאומר שוב משהו למלוויו. עכשיו הבן זונה מסמן להם בידיו "תזדיינו".
"תודה בונו," אומר הבחור, "כעת פניך מולי, אדפוק לך את הכדור הזה בין עיניך בדיוק כפי שדפקת לסוכן השב"כ בין עיניו."
הוא לחץ על ההדק במיומנות וראה כיצד מטרתו נופלת ארצה.
פגיעה ישירה בראש החולירע.
אין עדיין תגובות