החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

אין יציאה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 182 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

"׳אסור לך לאבד שליטה׳, הזכרתי לעצמי. ניסיתי בכל הכוח שנותר בי להיאחז בעולם שמסביבי. אורות הניאון המעורפלים עטפו אותי, ענני העשן חנקו אותי, ורצפה קרה נצמדה לגבי. אלמלא הנמלול במעלה האף שכבר פתח את הדלת לעולם הבא והחל לקחת אותי איתו, הייתי מוחה נחרצות. האורות הבוהקים בחדר ההלבשה סנוורו אותי. הנחתי זרוע על עיניי כדי להתגונן מפני המפץ הגדול שהתרחש מולי. כשפקחתי אותן עדיין היה לי קר אבל הייתי מכוסה בשמיכה כחולה. האורות היו חזקים משזכרתי, וצינור פלסטיק הציק לי מעל השפה. פאק. אני בבית חולים."

רדופת חרדות מגיל צעיר ושרויה בטרפת מחשבות אינסופית, מנסה גאיה אמסלם להשתיק את מוחה בעזרת כפתור הווליום הפרטי שלה – ואליום. תוך שבוע אחד החיים הכפולים שבנתה לעצמה קורסים, והיא מוצאת את עצמה מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי כרם מנחם בירושלים. היא הייתה מוכנה לוותר על הכול: על העבודה במועדון החשפנות בתל-אביב, על הלימודים בתיכון מכללת אורט, על החברה הכי טובה עדן, רק לא על אהבת האמת הראשונה שלה, כדורי ההרגעה.

אין יציאה הוא דיוקן מרגש ועוצמתי של דור שלם שנולד לעולם חסר צדק והיגיון, ונחמתו היחידה נמצאת בסיפוקים מיידיים שמאבדים מערכם ומיעילותם מהר מדי.

חניה פרץ, בלוגרית ויוצרת תוכן עצמאית מוכרת ומוערכת בארץ ובעולם, חייתה בעבר בירושלים, טיילה ב-40 מדינות בארבע שנים וכיום מתגוררת בתל-אביב.

מקט: 4-1272-771
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"׳אסור לך לאבד שליטה׳, הזכרתי לעצמי. ניסיתי בכל הכוח שנותר בי להיאחז בעולם שמסביבי. אורות הניאון המעורפלים עטפו אותי, ענני […]

יום ראשון

 

"איזה רוח נכנסת, אני סוגר לך את החלון!" שמעתי את קולו המאנפף של נהג המונית משמאלי. תוהה איך להגיב כדי להשיג את מבוקשי, פניתי לאסטרטגיה היחידה שתמיד עובדת לי. "יו, אבל מאמי, אין לי אוויר בכלל, אולי תשים חימום? פשוט יש לי אסטמה", אמרתי בקול ילדותי ומתנגן, וחילצתי חיוך שאני לא מאמינה שעבד בשעת בוקר מוקדמת כזאת, ועוד בלי איפור.

"טוב מאמי, אין בעיה, העיקר שיהיה לך טוב. גם ככה עוד מעט מגיעים", ענה והמשיך במונולוג טרחני שנהגי מוניות אלופים בו. קלטתי משהו על מזג האוויר והחדשות ופלטתי צחקוקים ו"כן אה?" ברגעי מפתח, שאת חשיבותם הבנתי מאחר שהם לוּו ב"מה לא ככה?" ולא כי הקשבתי באמת.

כבר עדיף היה לקחת אוטובוס, חשבתי וניערתי את המחשבה מראשי. רק המראה של הרכב הארוך הזה מעורר בי בחילה, שלא לדבר על החלונות שתמיד סגורים, במיוחד בחורף הירושלמי.

הגענו למחסום הכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם. ביקשתי מנהג המונית שייכנס עד הכניסה לבית הספר "מכללת אורט". כבר לא אכפת לי שיראו שאני מגיעה לבית הספר במונית. קרני שמש של בוקר בקעו מבעד לחלון וסִנוורו אותי, וכבר ייחלתי להגיע למסדרון הבטון הכהה שמכסה את בית הספר התיכון, שבו אני מסיימת ללמוד בסוף השנה. חיפשתי שני שטרות של עשרים בתא הקטן בתיק הכחול שקניתי בתרמילי סטיב בקניון מלחה, שם אני שומרת כסף חדש, ליפסטיקים ואת תרופות המרשם שלי. שלפתי את השטרות בזהירות כדי שלא אפיל שטרות של מאתיים לכל עבר, והגשתי לנהג בצירוף "תודה רבה" וטריקת דלת אכזרית. לקחתי נשימה ארוכה, פצפצתי וַאליום אחד ישר לתוך הפה, ועשיתי את צעדיי לשער בית הספר.

"גאיה, גאיה?" נשמע מרחוק. לא הייתי בטוחה איפה אני. "את בסדר? ישנת כל השיעור", הקול נשמע ברור יותר, וריחו האופייני של שולחן בית הספר עלה באפי. "כן כן, בטח", עניתי בלי לחשוב פעמיים, וניגבתי את הרוק מצד הפה בתקווה שאף אחד לא רואה. הרמתי את הראש, מולי עמד רכז השכבה שהיה גם המורה לספורט החביב על הבנות, רפאל ונטורה. הוא היה איטלקי שזוף ושופע שיער, לא היה לו שום אזכור לקרחת הישראלית הנפוצה, והיה לו גם גוף אתלטי, כיאה למורה לספורט.

"את עדיין עובדת באולם בתלפיות עד הבוקר, גאיה?" שאל.

"רק מדי פעם, לא כל יום!" שיקרתי.

"אני מנסה לישון אחרי בית-ספר, אבל אתמול היה אירוע עם מלא אנשים ופשוט נגמרתי…" הוספתי, הופתעתי שיצא לי משפט שבחציו היה אמיתי. אני באמת מנסה לישון אחרי בית-ספר.

"אז אולי תלכי הביתה? תנוחי קצת", אמר בטון אבהי. ואני רק חשבתי איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי בעבודה.

"כן, נראה לי שאלך, גם ככה נשאר רק שיעור אנגלית", אמרתי והתחלתי לתחוב את הקלמר ואת המחברת לתיק הכחול שלי.

"תרגישי טוב!" צעק לי מאחור. נצבט לי הלב. אם רק היה יודע.

עמדתי בכניסה לדירה של עדן ברחוב שטרן ונלחמתי עם התיק בניסיון להוציא את המפתחות בלי לשפוך את כל הכסף מהתיק. התיק ניצח, כמובן, וצרור המפתחות שלף איתו אלפיים שקלים בשטרות של מאתיים. התחשק לי לפרוץ את דלת הכניסה בדרמטיות עם הכתף או בבעיטה, אבל הסתפקתי בדפיקה עדינה על הדלת.

"גאיה! מה, אין לך מפתח? שכפלתי לך, לא?" התנפלה עליי עדן בחיבוק עוד לפני שהספקתי להגיב. הרמנו את השטרות הסוררים ביחד, ריח עוגה נפלט לחדר המדרגות מבעד למטבח.

"כן, פשוט לא הצלחתי לפתוח, מה זה, אפית עוד עוגה? יש כבר שמונה עוגות במקרר!" אמרתי.

"התחשק לי משהו עם בננות וחמאת בוטנים! מה אני אעשה?" התגוננה.

מה תעשי? אולי תפסיקי לטחון שלוש עוגות ביום ולהקיא אותן ישר אחרי? מלמלתי בלב. התחביב של עדן היה אפייה, וזה הסתדר מצוין עם הנטייה שלה להרס עצמי.

צלילי השיר Ayo Technology של Milow התנגנו ב-VH1 ובקעו מהסלון. שקעתי בספה הכתומה. עדן באה עם עוגה שלמה ושתי כפיות והתחלנו לאכול אותה, למרות שאסור לאכול עוגות חמות. אחרי שירדנו על שני שליש עוגה, הדלקתי סיגריית אל-אם ארוך ופצפצתי ואליום אחד צהוב של חמישה מ"ג.

עדן מלמלה כל מיני דברים בין ביס לביס, וגם תוך כדי הביסים. קלטתי משהו על האקסית שלה שעשתה קעקוע על הקעקוע הזוגי שלהן, אבל כבר הייתי במקום אחר.

המחשבות הקבועות שרצות בלופ אינסופי בסגנון שלי – אני תמיד אהיה ככה? זה ייגמר מתישהו? יש לי סיכוי בכלל להיות משהו אחר? – קצת נרגעו, או לפחות הטרידו אותי פחות. אפילו המחשבה שאני צריכה ללכת למשמרת עוד שש שעות לא ביאסה אותי. פשוט לא הרגשתי כלום.

תמונות מעורפלות הוקרנו במוחי כמו בקולנוע אילם של שנות העשרים. אוטובוס קו 24 עוצר בתחנת המרכז המסחרי של קריית יובל. נוסעים עולים מהדלת הקדמית, האוטובוס מלא כיאה לשעות הבוקר. הדלת נסגרת, ולפני שהנהג מספיק להחזיר עודף לאחרון הנוסעים ולחזור לנתיב, התעוררתי עם בחילה בסלון של עדן, לא בטוחה אם זה מהעוגה שטחנו או מהאוטובוס שחור-לבן שנסע לי עכשיו בנתיבי הראש. הטלוויזיה עדיין על VH1 וקולה של ריהאנה השרה את Rude Boy הזכיר לי את הבלתי נמנע.

"שיט! יש לי משמרת!" אמרתי בבהלה.

"תכננתי להעיר אותך עוד חצי שעה אם לא היית קמה. אני כבר מוכנה. ניקח מונית?" אמרה עדן בחיוך.

"כן, אני אעשה מקלחת זריזה ונזוז. את יכולה להביא לי את הפלטת נייקד שלך ולשים לי שתי נקטרינות בקופסה?" צעקתי לה מבעד לדלת השירותים שאף פעם לא טרחתי לסגור.

"כבר ארזתי לך, כמובן", אמרה בגאווה והוסיפה, "שמתי לך בתיק גם את הסט האדום".

מדהים שעדן היא יותר אימא מהאימא שהייתה לי בחיים, והיא גדולה ממני רק בשנתיים.

עצרנו מונית מרצדס עם סמל, כי "אם כבר מונית אז שתהיה מרצדס, לא?" כך עדן תמיד אומרת. "לא אכפת לי איך להגיע, העיקר שזה לא באוטובוס ושהנהג לא ידבר איתי", הדגשתי.

"שדרות ברקת 37, בבקשה", אמרתי לנהג המונית ועדן הוסיפה, "אבל בתל אביב!" ממש פרט שולי לשכוח. יופי גאיה. התיישבנו במושבים האחוריים שהדיפו ריח של אוטו חדש, מתובל בניחוח של מטהר אוויר זול בריח מסטיק. פתחתי את החלון והתפללתי שלא תהיה לי בחילה.

איבדתי הכרה לסירוגין עד שנמל התעופה בן-גוריון הציץ בשובבות מצד ימין שלנו. עדן ואני הסתכלנו זו על זו ובסנכרון מדויק אמרנו ביחד: "לשנה הבאה בקוריאה הבנויה". צחקנו בחשיבות עצמית כהרגלנו.

אני לא בטוחה איך זה התחיל, אבל בגיל צעיר מאוד התאהבתי בקוריאה, בשפה, בתרבות, בהיסטוריה העצובה ובסיפור המשפחות הקרועות בין הדרום הדמוקרטי לצפון הדיקטטורי. איכשהו הדבקתי גם את עדן במחלה הקוריאנית שלי, ובסופ"שים לפני העבודה אנחנו רואות דרמות קוריאניות. אני אובססיבית במיוחד לדרמה "צייד עירוני", ומסוגלת לדקלם פרקים שלמים במבטא מזעזע. לעדן לא הייתה ברירה אלא להצטרף אליי לטלנובלה האסייתית.

אף פעם לא טסתי, אף פעם לא דרכתי בנמל התעופה, אפילו לא כדי לאסוף אף אחד כשאני חמושה בזר פרחים מצועצע או בבלון הליום עם הכיתוב 'וולקם טו איזראל'. אין לי אפילו דרכון.

"ברקת… זה… מה יש שמה?" שאל הנהג. גלגלתי את עיניי באגרסיביות רבה ולרגע חששתי לעתיד העדשות שלי. הם יודעים יפה מאוד מה יש "שמה", הם פשוט רוצים להבין מה אנחנו עושות שם. לפעמים אני אומרת ולפעמים לא. כשאנחנו מגיעות מאופרות מהבית אני אוהבת להגיד שאנחנו נוסעות לתיאטרון איזמרגד שנמצא ממש ליד. היום לא היה לי חשק.

משכתי אליי את דלת הכניסה ונכנסתי בזריזות, בתקווה שאף אחד לא שם לב לאיחור האסטרונומי שלי. "אליס, עוד פעם את מאחרת", אמרה לי מיד מנהלת הבנות שעונה לשם המגוחך ברבי וסבטה לסירוגין. לקח לי שנייה להתרגל שוב לשם במה שלי.

"אני מצטערת, באתי ישר מהאוניברסיטה", הפתעתי אפילו את עצמי עם השקר הזה.

נכנסתי לחדר הבנות, שמתי את התיק במקום הקבוע שלי משמאל ליאנה, התפשטתי ולבשתי את הסט האדום במהירות. הוא הסריח מסיגריות ומהפרשות וגינליות שהתקשו, אבל עדיין הערצתי את עצמי במראה. מולי השתקפה נערה בת 17 שנראית מבוגרת מגילה, בעלת שיער כהה ארוך וחלק ועיניים כמעט שחורות. ידיה ורגליה ארוכות מדי ביחס לטורסו שלה, ויש לה שקעים בירכיים בגלל מבנה השלד שלה. עורה בגוון שחום בריא, ושדיה עומדים ומחזיקים את סט התחרה האדום בדיוק מושלם. ריססתי את מי הגוף בריח פריחת דובדבן של ללין במקומות האסטרטגיים, בין החזה, בין הרגליים, בצוואר ובבטן. לחצתי על המתג שהיה מחובר לעמדת הדיג'יי, ונתתי לו אור ירוק להעלות אותי לבמה. השיר שלי מתחיל והדיג'יי אמר במיקרופון: "קבלו את אליס המהממת שלנו!"

אני מסיטה את הווילון השחור ומכונת העשן פולטת ענן לבן בריח מתוק. אמרתי לדיג'יי שלא ישים לי מכונת עשן! מה, הוא עושה לי את זה בכוונה? רק לא ליפול במדרגות, רק לא ליפול במדרגות… לאנה דל ריי שרה ברקע את Lust For Life עם דה וויקנד, והתחרטתי שלא עשיתי חימום לשפגאט. מי לעזאזל עלתה לפניי ושמה קרם גוף? ולמה אף אחד לא ניקה את העמוד כמו שצריך? אני מחליקה בטעות אלגנטית לרצפה וממשיכה בתנועות חתוליות להוריד את החזייה.

בזווית העין קלטתי לקוח ניגש לבמה. התקרבתי אליו כדי שיוכל להדביק לי שטר של חמישים לחוטיני. הפרחתי לו 'נשיקת תודה' באוויר, והוא כמובן ראה את זה כאור ירוק לתת לי ספאנק שכמעט גרם לי לאבד שיווי משקל…

"מחיאות כפיים לאליס ההורסת שלנו", צעק הדיג'יי כשהתכופפתי להרים את השטרות שנותרו על הרצפה. הרגשתי את הבחילה עולה בגרוני. נכנסתי לחדר הבנות, לא בטוחה אם אני צריכה להקיא או לאכול, אבל במקום זאת ניגבתי את הזיעה במגבונים והדלקתי סיגריה. סלבה נכנס במהירות להחזיר לי את החזייה ועוד שטר של חמישים ששכחתי על הבמה. חגגתי אותו בנקטרינה ופצפצתי עוד ואליום אחד כחול של 10 מיליגרם.

הורדתי גם את התחתונים והכנסתי את עצמי לתוך הסט הכתום הזוהר באולטרה. סלבה שיחק אותה מנקה משהו אבל קלטתי אותו מביט בי בזווית העין דרך המראה.

"מי הייתה קודם בלאט?" שאלתי אותו ברוסית העילגת שלמדתי כאן.

"יאנה בלאט", ענה.

"נו בלאט דלביובקה, קרם גוף בלאט על כל העמוד בלאט! אוצ'יסטיטי פז'לוסטה", קיללתי אותה ברוסית שבורה, ובליווי פנטומימה ביקשתי שינקה את העמוד טוב יותר בפעם הבאה. יאנה ואני אף פעם לא הסתדרנו. היא אוקראינית, יש לה חזה שטוח, גוף שרירי, שיער חום חלק ועיניים ירוקות, ועד היום אני לא יודעת אם היא דוברת עברית. שתינו אוהבות להתביית על לקוחות קבועים, והרבה מהם אוהבים את שתינו. אני לא מבינה למה. בעיניי היא נראית כמו מכשפה רעה, היא אף פעם לא מחייכת, ונדירות הפעמים ששמעתי אותה מדברת. עם זאת, יאנה היא כנראה היחידה שיכולה באמת לתת לי פייט במקום הזה. גם היא דוברת שפות, דופקת עבודה בחריצות סובייטית ועושה הכי הרבה כסף מכולן. הרבה פעמים לקוחות שהיו איתה לקחו אותי ולכלכו עליה. דרכם קיבלתי עוד מידע על הנמסיס שלי. אבל לקוחות אוהבים ללכלך על כל אחת. תחושת הערך העצמי שלהם מאוד מעורערת במקום הזה גם ככה, ואין כמו לרדת על בנות כדי להעלות את הסטטוס הגברי שלך בעיני עצמך.

אני מסיטה את הווילון וסורקת את הרחבה, לא מבדילה אם ענן העשן שמולי הוא תוצר של סיגריות או של מכונת העשן השנואה עליי. אולי זה בכלל הוואליום. הלילה ערב חלש. יש כמה ערבים בודדים על הספות וקבוצה של אירים ליד האקווריום. כל הבנות יושבות על הבר חוץ מיאנה, שכמובן כבר עושה VIP עם הלקוח ההודי העשיר. כמעט הצלחתי לגנוב לה אותו פעם. בגלל שאני היחידה שדוברת אנגלית במועדון, חוץ מיאנה, אני מחליטה להתעלק על קבוצת האירים ומדדה לכיוונם. החוטיני נכנס לי לתחת ואני מזכירה לעצמי לא לעשות הנפת רגל אם מישהו מהם ייקח ריקוד.

"מה קורה, בנים?" שאלתי באנגלית בקול הכי חברותי שהצלחתי לזייף תחת הוואליום.

"טוב, מה שלומך?" ענו כמקהלה, מהופנטים מהסט הכתום הזוהר שלי, ומזה שבחורה מדברת איתם בכלל.

"מה אתם עושים בישראל?" שאלתי וקיוויתי שאני נשמעת מתעניינת.

החתיך המקועקע מהם פלט כמה מילים במבטא בלתי אפשרי. החלטתי להתביית עליו. הנחתי שאין לווייתן בחבורה שלהם, אז לפחות אקח את החתיך. דחפתי את החבר שלידו והתיישבתי ברווח המזערי ביניהם. ליטוף על הרגל, חיוך מבויש ו"אז, מה שלומך?" שָקט ואישי שנחלו כישלון חרוץ.

"לכי תשבי איתו", הצביע על החבר עם הסוודר האדום שישב בספה ממול. "הוא בתול", הוסיף.

אני לא יודעת אם הוא ניסה לעבוד עליי, או שהיה לו חוש שישי והוא קלט שיש לי חיבה לבתולים חסרי ניסיון. משהו בחוסר הניסיון שלהם גורם לי לרצות להשחית אותם ולטמטם להם את המוח, להיות הראשונה שלהם, ולהבטיח שלא אֶשָכח כסתם עוד אחת. ביקשתי ממנו חמישים ותחבתי אותם לכפפה באיטיות; תמיד חשבתי שהלקוחות רואים זאת כחולשה. רק לא לדרוך על אף אחד. רק לא ליפול על אף אחד. רק לא להפיל אף משקה… עשיתי את דרכי בהצלחה והתיישבתי ליד סוודר אדום.

"אז שמעתי שאתה בתול?" אמרתי כיודעת סוד, וכל חבורת הלפריקונים התחילה לצחוק. לא הבנתי אם הבדיחה היא על חשבונו או על חשבוני, אבל הבנתי שאני נאלצת לשחק איתם את תפקיד המצחיקה ואמרתי, "מה?! אני מתה על בתולים!" צחקתי בקול.

הוא הגיב בצחקוק מבויש ואמר משהו שלא הבנתי אם הוא באנגלית או בגאלית, אבל צחקתי בכל זאת. לא משנה בכלל מה הוא אמר.

"בוא, נעשה ריקוד", אמרתי.

"אני צריך לשתות קודם, אני עדיין לא מסטול", ענה.

"יותר טוב! ככה תזכור אותי יותר טוב", עניתי. הוא כנראה לא ידע שיש לי תשובה לכל דבר.

"מה את שותה?" שאל.

"הו, אתה מזמין אותי לדרינק?" שאלתי בהתלהבות מזויפת. אני גם ככה לא שותה בעבודה או כשאני על ואליום.

"כן, שנוכל לעשות לחיים!" ענה. יופי, הוא רוצה את חוויית הדייט לפני שאני מעמידה לו את הזין. סבבה. קראתי לאלכסנדרה המלצרית וביקשתי קוקטייל.

היא חזרה עם כוס ארוכה ורזה, מלאה בנוזל אדום, קוביות קרח מרשרשות ופיסת לימון שנחתכה על קרש חיתוך שלא נוקה מעולם. בתנועה דיסקרטית היא החליקה לי פתקית עם השם אליס. בסוף הערב אני מקבלת החזר של עשרים שקלים על כל קוקטייל שלקוח מזמין לי.

"ארבעים וחמש", אמרה בלקוניות והושיטה את ידה לכיוון סוודר אדום. ממש תהיתי איך לקוחות נותנים לה טיפים.

הוא הסתכל עליי בציפייה לתרגום. "ארבעים וחמש", אמרתי באנגלית והוספתי, "ואתה צריך גם לתת טיפ".

הוא פתח את הארנק וראיתי שני שטרות של חמישים שקל ועוד חמישים יורו. סעמק! אין לו כסף. איזה בזבוז שהוא קנה לי דרינק. יכולתי לקחת את החמישים ישירות לכיס. הוא הושיט לה חמישים והיא באנגלית קלוקלת אמרה לו, "פייב טיפ אוקיי?" והלכה בלי לחכות לאישור.

עשינו לחיים עם הבירה שלו ועם הקוקטייל המזויף שלי, והכוס האלגנטית התחילה 'להזיע' טיפות מים על הרגל שלי. ליטפתי את הרגל, אספתי את טיפות המים והעברתי אותן בליטוף אל הרגל של סוודר אדום.

"מה אתה אומר, נעשה ריקוד?" כבר נהייתי חסרת סבלנות.

"אהה.. אוקיי", כאילו הייתה לו ברירה.

"כמה זה?" שאל.

הגיע הזמן לפיץ' הקבוע שלי. "המחיר הוא 25, אבל אני לוקחת 50 לריקוד", אמרתי בטון ילדותי בטמפו עולה יורד, עם אצבע בחזה ופרצוף שובב. השילוש הקדוש שעובד כל פעם. בדרך כלל ישראלים שואלים למה, אבל עכשיו נחסכה ממני ההצגה המגלומנית.

הוא שלף בהיסוס את החמישים האחרונים שנותרו לו. ממש קיוויתי שיתבלבל בין השקל ליורו. לא קרה. לקחתי את השטר בחוסר סבלנות, קיפלתי פעמיים והתיישבתי עליו. הנחתי את הזרועות שלי על הכתפיים שלו, ומאחורי הראש שלו הכנסתי את השטר לכפפה. תחת למעלה, תחת למטה, תנועות חתוליות, רגל הצידה… נו שייגע בי כבר, אין לי כוח להשקיע.

תיירים לא תמיד יודעים שבמועדונים בארץ יש 'פול קונטקט' – מגע מלא, שמאפשר ללקוח לגעת בחשפנית בחזה ובתחת.

לקחתי את הידיים שלו והצמדתי אותן לציצים שלי, כי נראה שלא התכוון לעשות את הצעד הראשון. הדבקתי את האף שלי לצוואר שלו מצד שמאל, וביד ימין משכתי את הראש שלו לכיוון הנגדי והסנפתי אותו. בושם גנרי של אירופאי בן 30 מארץ קרה… החלטתי לסיים מהר ולנטוש אותו. הם גם ככה לא יודעים כמה זמן זה ריקוד בארץ.

"על כמה את?" התנפלה עליי עדן בחדר בנות. "לא עשיתי כלום, מה זה החוּיניה הזה?" גם עדן נדבקה בקללות ברוסית שלמדה במועדון.

"170!" אפילו לא טרחתי לחשב, "אפילו לא מכסה את המונית הלוך!" הוספתי בתרעומת.

"פאק איזה בזבוז זמן", אמרה עדן בייאוש והדליקה סיגריית טיים.

"איך את עדיין מעשנת את החרא הזה?" שאלתי בביטול והדלקתי סיגריית אל-אם ארוך.

"די כבר, אין לי כוח לזה", אמרה ובאמת נראתה ככה.

"די בובה, מה קורה?" ישר נכנסתי לתפקיד המטפלת.

"כולם קמצנים מגעילים ומשחקים אותה, ומי בכלל היה משתין עליהם בחוץ? יצורים אחד אחד", התלוננה.

"את יודעת שאפשר להרוויח הרבה כסף מאנשים עם פטיש לשתן, כן?" ניסיתי לעודד אותה.

"נראה לי שבסוף אני באמת אצטרך לעבור מקצוע", אמרה בפנים רציניות. ניסיון העידוד כשל. "איך קוראים לו היה פה אתמול, נו הכתב הזה שאת שונאת, הקמצן, את יודעת מה הוא אמר לי?" שאלה.הסתפקתי בהבעת פנים תמהה כי כבר לא היה לי כוח לדבר.

"הוא אומר שעוד מעט יסגרו כל המועדונים כי יוציאו את הלפדאנס מחוץ לחוק! מה בדיוק אני אעשה אז???"

"נו, הם תמיד אומרים את זה, כבר שנים. אל תתרגשי מזה", ניסיתי להרגיע אותה, אבל את עצמי בעיקר. מה אני אעשה אם יסגרו את המועדונים?

"לא, גאיה!" אמרה וישר תיקנה, "אליס, סליחה". גם לעדן היה קשה עם שם הבמה שלי. "הפעם זה אמיתי! הולכת לצאת הצעת חוק שלפדאנס ייחשב לזנות!" אמרה.

"מה זה השטויות האלה? מאיפה הוא בכלל יודע? ואיך קוראים לו, תזכירי לי?"

"נו! אבידן משהו! פוץ מלא בעצמו שלא מוציא שקל. רק מזמין דרינקים ומבקש קבלות וקורא לזה הוצאה מוכרת. לא יודעת מאיפה לו. תאמיני לי נמאס לי מכולם! מגברים, נשים, פמיניסטיות, חברי כנסת ומה לא!" עדן מעכה את הסיגריה ברצינות סימבולית והתחילה להתלבש למופע שלה.

"וואלה בובי, אני מבינה אותך. באמת עולם חרא. אבל לפחות אנחנו פה ביחד!" אמרתי וחיבקתי אותה בדיוק כשהורידה את החזייה.

"עם איזה שיר את עולה?" שאלתי.

"ההוא של אריאנה". עדן הייתה מעריצה של אריאנה גראנדה ואני הערצתי את לאנה דל ריי. למרות היריבות שתמיד הייתה בינינו, שתינו מסוגלות ליהנות מהמוזיקה שלהן.

עדן לחצה על מתג הדיג'יי והקפיצה את הציצים שלה בסט השחור מוויניל שנראה עליה הרבה יותר טוב מאיך שנראה עליי.

"קבלו את ליה המהממת שלנו!" אמר הדיג'יי במיקרופון ועדן יצאה לבמה. כיביתי את הסיגריה וחיכיתי מאחורי הווילון כדי לאפשר לעדן את כל הבמה לפני שאני יוצאת.

קולה המלאכי של אריאנה בשיר Dangerous Woman נפלט מהבוקסות, ועדן זזה על הבמה כמו מלאך שנפל. התקרבתי לבמה כדי להדביק לה שטר של חמישים. אריאנה המשיכה לפזמון ועדן התקדמה בתנועה חתולית לקדמת הבמה ונתנה לי נשיקה בפה. החזרתי לה נשיקה צרפתית עם לשון, ומאחוריי הרגשתי שנדחף לי שטר לחוטיני. ראיתי עוד שניים מתעופפים לבמה.

בזווית העין קלטתי את ברבי בוהה בנו בפרצוף עצבני ובשילוב ידיים, והלכתי לשבת על הספה ולהעריץ את איך שעדן רוקדת. ברבי מאוד קפדנית בנוגע לכוריאוגרפיות שלה, וכל סטייה מהרוטינה המקורית מדליקה לה את הפיוז הסובייטי. רק שלא תיתן לנו קנס על הנשיקה, גם ככה לא עשינו כלום היום. הספקתי לעשות עוד כמה ריקודים ב-25 לפני שהדיג'יי הודיע בשעה טובה שהמועדון נסגר.

הורדתי את נעלי הפליזר השקופות שלי שמגביהות אותי ב-17 סנטימטר, ועיסיתי את כפות רגליי הרצוצות. הוצאתי את השטרות בזהירות מהכפפה והתחלתי לספור. 315. הספירה נגמרה מהר מהרגיל. הלכתי ללונה הברמנית להחליף את השטרות של המועדון בכסף אמיתי ולשלם את היומית. אני בעצם משלמת כדי לעבוד במועדון, אבל זה רק 25 באמצע שבוע, אז זה לא כל כך נורא.

"כמה עשית בסוף?" שאלתי את עדן בדרך החוצה מהמועדון, חצי צולעת.

"אל תשאלי. 105. לא כולל יומית. אני לא מאמינה שהרווחתי שתי ספרות… וגם זה רק בגלל שנתת לי טיפ וצרפתת אותי על הבמה", נאנחה.

"כן, אין ספק שזה היה היום הכי גרוע שלנו אי פעם. עשיתי 290. המונית עליי, ויותר אנחנו לא עובדות ביום ראשון!" הפצרתי בה. בדרך כלל עדן מנסה להתווכח כשאני מנסה להזמין אותה למוניות, אבל הלילה היא אפילו לא ניסתה ובצדק. אני זאת שמתעקשת על מוניות ספיישל, עדן הייתה סבבה עם אוטובוס הלוך ומונית שירות בחזור.

הגענו לירושלים בארבע בבוקר והיה קפוא. עדן התיישבה בסלון והדליקה את הדרמה הקוריאנית העצובה ביותר שראינו, והטביעה את יגונה בעוד עוגה, הפעם בעוגת יער שחור עם שמנת צמחית שעוד לא הספקתי לטעום. הורדתי את האיפור והסתכלתי על עצמי במראה. הפעם השתקפה מולי דמות עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שפתיים יבשות וגבות שמתחננות למריטה. הם חייבים להיות משוגעים כדי להימשך ליצור כמוני, חשבתי. שמתי שעון לשבע וחצי ומיד התחרטתי ושיניתי לשמונה וחצי. אין סיכוי שאני מגיעה לשיעור ספורט על הבוקר.

נכנסתי למיטה והתכרבלתי בשמיכה. נרדמתי אפילו בלי ואליום ולא הספקתי לשמוע את עדן מקיאה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.