מקבץ דמויות ססגוניות ואירועים משעשעים עד דמעות ילוו אתכם מהסיפור הראשון ועד האחרון. שלושים ושמונה סיפורים מצחיקים ומאוירים להפליא, חלקם […]
שקט! רופאה מנתחת!
"תשכב על הצד," היא אמרה ונעמדה מאחורי גבּי.
שתי דקות קודם, מילאתי לה את כל הטפסים וגם חתמתי עליהם בשמי.
"היום מסירים נקודת חן," היא קבעה דבר ידוע מראש.
המקום: מרכז רפואי גדול בחיפה, שכונת הדר הכרמל.
רופאה פלסטיקאית, בת 119 יותר מפחות, ואני מהרהר, איך נותנים לה לעבוד בגילה.
היא: "מה השם שלך?"
אני: "כרגע אמרתי לך וגם חתמתי לך. שמי יעקב גל.
ואת דוקטור, מה שמך, אם אפשר?"
היא: "דוקטור פולנסקי ולא מדבר עכשיו! מכופף רגליים לבטן. עוד, עוד, עוד!"
אני: "דוקטור, הברכיים כבר נוגעות בסנטר."
היא: "לא מדבר עכשיו!!!"
לזוועתי, דלת חדר הניתוח פתוחה לרווחה.
אני שוכב על הצד ורואה את האנשים בחוץ, יושבים בהמתנה לתורם.
האנשים בחוץ מביטים בי, אני מביט בהם, מרגיש שעצביי גואים בחלוּק הפרום שלי שמכסה פחות מטפח.
למה הדלת לא סגורה? אני חורק שיניים ושותק.
אולי אבקש ממנה שתסגור, אני חושב ומתחרט, מחליט לא לדבר בזמן שהיא עובדת מאחור, מרגיש שהיא עושה מלאכתה ביד רועדת ובה בעת היא גם מזמזמת ברוסית מזמורי תהילה לגיבורי מולדת שנפלו ולא ישובו עוד.
איזו רופאה עצבנית, אני חושב, אבל שְתוק, אני מצווה על עצמי, שהיא לא תתפור לך בטעות את הלשון לאף.
איש עם עיתון פרוש בין שתי ידיו חולף בחוץ, סמוך לדלת, לרוחבה, ונעלם.
האיש שב, חולף לרוחב הדלת, מעיין בעיתון ומציץ פנימה,
מסתכל עליי במצבי המגוחך, ובתנועה מתמדת הוא נעלם שוב.
"אדוני!!!" צועקת הרופאה.
סוף-סוף אני משנה את דעתי עליה לטובה, היא רוצה שמישהו יסגור את הדלת.
האיש עם העיתון לא מגיב לקריאתה וממשיך לנדוד הלוך ושוב, מציץ ונעלם.
"אדוני!!!" היא צועקת בחרי אף.
האיש מתעלם מקריאתה, הדלת נשארת פתוחה לרווחה.
"אדונִיייייייי," היא צורחת ומנחיתה לי כאפה עוצמתית על הלחי הימנית.
סטירה מצלצלת כזאת לא קיבלתי אפילו מאבא שלי אחרי יום הורים.
אני קופץ ונעמד על הרגליים,
היא מחזיקה עדיין את המחט,
המחט מחוברת לחוט, החוט מחובר לי לגב.
היא: "אדוני!!!" היא מתנשמת לעברי בהיסטריה ומניחה ידה על חזָה כמי שאומרת 'ברוך השם שקמת לתחייה'.
"אדוני!" היא נושפת, למה אתה לא עונה לי?"
אני: "דוקטור פולנסקי יקרה! כשצעקת 'אדוני' התכוונת אליי?"
היא: "כן, בטח, לך, מה… אדוני לא שומע? ראיתי שאדוני לא מגיב, נתתי סטירה כי חשבתי שהלכת."
אני: "לאן הלכתי? חשבתי שאת קוראת לאיש עם העיתון בחוץ שיסגור לנו את הדלת."
היא: "איזה עיתון? מה אדוני מדבר שטויות?"
אני: "דוקטור פולנסקי, רק לפני עשר דקות חתמתי לך על חמישה טפסים בשם יעקב גל, אז למה את קוראת לי אדוני? ולמה את צועקת? ולמה את מכה אותי?"
היא: "אדוני! נותנת סטירה זה אקט ידוע ואפקטיבי כשרופא מנתח חושב שפציינט מת פתאום באמצע ניתוח, נותנת סטירה ואחר כך מכות חשמל!"
"תודה רבה לך דוקטור, נהניתי מאוד, את רופאה ממש מנתחת."
לקחתי את המספריים מעל שולחנה וחתכתי בעצמי את החוט האחרון המקשר בין רופאה מנתחת לבין אדוני."
היא: "תהיה בריא."
אני: "גם את דוקטור, עד 120."
אין עדיין תגובות