החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אפקט בבל

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2006 | 480 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

האם האלימות היא וירוס? האם הרשע הוא גנטי? האם ניתן לרפא אותם?

 

ריאן וג'סמין מקלאוד הם צוות מדענים, בעל ואשה, היוצאים למשימה לא שגרתית – לחקור את שורשי הרוע והאלימות האנושיים באמצעים מדעיים. שניהם, כמו רבים כל-כך בעולם המודרני, הושפעו באופן אישי מאלימות זו. אחותה של ג'סמין נרצחה בפיגוע במצרים ואילו אחיו של ריאן נפצע קשה בתאונת אופנוע. עבורם זהו יותר מאשר מחקר.

 

עד מהרה הם מגלים כי כוחות חזקים מנסים למנוע מהם להשיג את מטרתם. ג'סמין נחטפת, ועמה נעלם מידע החיוני להמשך המחקר.

 

מסע החיפושים של ריאן אחרי אשתו דומה למסע מסחרר ברכבת הרים הדוהרת במורד עלילה מורכבת ומסועפת שמובילה את הקורא בנשימה עצורה אל שיאה הבלתי נמנע.

 

אפקט בבל הוא מותחן מצמרר, סוחף וקריא שלא ניתן להניחו מן היד, המעוגן היטב בחידושי המדע האחרונים בתחומי הנוירולוגיה והמחקר הגנטי. זהו חיבור יוצא דופן בין רומן מתח מבריק למחקר מרתק השואל שאלות חשובות בנוגע לשורשי האלימות האנושית, ותוהה אם תוך חיפוש אחר שורש כל רע, יימצא גם שורש כל טוב.

 

מאז מייקל קריצ'טון, לא קם סופר מתח מתוחכם, מורכב, ועם זאת מספר סיפורים מן המעלה הראשונה כדניאל הכט, המבסס את סיפוריו על התגליות האחרונות בתחום הנוירולוגיה והמחקר הגנטי, והעושה זאת באופן מבריק. "אפקט בבל" מציב את הכט כמוביל דרך בספרות המתח של המאה ה-21.

 

דניאל הכט היה גיטריסט במשך 20 שנה בטרם הפך לסופר, קריירה שהובילה אותו להופעות ברחבי העולם שכללו קונצרט בקרנגי הול. הרומן הראשון שלו Skull Session זכה להצלחה בינלאומית. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בוורמונט.

מקט: 4-692-20
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
האם האלימות היא וירוס? האם הרשע הוא גנטי? האם ניתן לרפא אותם?   ריאן וג'סמין מקלאוד הם צוות מדענים, בעל […]

1

יום שישי, 3 במאי, 2002

ג׳ס נולדה עם חור בלבה – פגם במחיצה הבין־חדרית. הפגם תוקן בניתוח כשהייתה בת שנתיים, אבל ריאן חשב לעתים קרובות שבמובן מסוים, הוא לא התאחה מעולם: שלושים ושש שנה לאחר מכן, עדיין נדמה שבלבה פעור פתח, פצע וחלון כאחד. הוא היה יכול לחוש בו עכשיו כשהתקרבה אליו מאחור וכרכה את זרועותיה סביב חזהו. בלחץ גופה על גבו הוא חש בפעימה העדינה, העמוקה, באינטימיות הלא צפויה.

“הכול מוכן”, הכריז ליפ בעליזות. הוא התגלגל לעברם על הכיסא, מביא איתו מקלדת ועכבר אלחוטיים.

מרשל נעמד לצד ג׳ס, עם סילביה סורבנלי ועמיתיה מאיגוד הפסיכולוגים המשפטיים של אמריקה. ליפ הקליד פקודה. על הצג הגדול צנח משהו שנראה כמו טיפת גשם יחידה על משטח חלק, והעלה אדוות ממרכז המסך והלאה. תמונה יפהפייה, שלווה, כמעט מהפנטת.

“זה השלב הבסיסי ביותר”, הסביר ליפ. “התחלנו בדפוס פשוט של פיזור אנרגיה, גל אנרגיה המתפשט מהמוקד”.

ד”ר סורבנלי הנהנה בהערכה. “יופי של גרפיקה”, אמרה. “יש ל… מערכת… הזאת שם רשמי?”

“טיפה”. ליפ נראה מרוצה, כמו אב גאה המשוויץ בבנו התינוק. “אלה לא ראשי תיבות, רק קצת רגשנות פיוטית”.

הם עמדו בחדר הבקרה נטול החלונות של מעבדת עיבוד הנתונים של ליפ, במשרדי ג׳נסיס. מעבר למחיצת זכוכית נמצאו ארוניות הדיסקים וערמות החומרה של ארגוס, המחשב של ליפ. נורות הבהבו מכל עבר. הריח בחדר הבקרה הזכיר גן חיות כי החמוס של ליפ, סניקי פיט, חי בכלוב על אחד המדפים.

מרשל הגיע בטיסה מסטנפורד כדי להצטרף לאנשי ג׳נסיס ולד”ר סורבנלי. מטרת המפגש הייתה לערוך את הראיון הראשון עם נידון למוות ולהמשיך בדיונים בפרויקט הנוירו-פסיכולוגיה המשפטית. זאת הייתה הזדמנות טובה עבור אנשי אפמ”א לפגוש את צוות ג’נסיס על בסיס רשמי פחות, לכן שימשה ג’ס כמארחת. היא הובילה את ד”ר סורבנלי ואת עמיתיה ברחבי הבית ובמורד גרם המדרגות החיצוני הארוך אל המשרדים. לבסוף הם חזרו לכאן, למאורתו התת-קרקעית של ליפ, כדי להציג את מערכת טיפה, שכבר כמעט גמרה לעבד את הנתונים.

לסילביה סורבנלי היו שיער מאפיר ותווי פנים חזקים שהלמו את מעמדה הרם בתחום הנוירו-פסיכולוגיה. היא הייתה מלווה בשני עמיתים: אישה אסיאתית נאה, בעלת גינונים שקטים וצנועים, וגבר בסוף שנות החמישים לחייו, בעל עיניים חודרות וחיוך חד קטן. אף-על-פי ששמו של האיש לא הוזכר, הייתה לריאן הרגשה שהוא אמור לזהות את הפנים הבשרניות. האיש נראה יותר כמו מאפיונר שכונתי בעיר גדולה או בכיר בקרמלין מאשר כמו מדען.

על המסך צנחה טיפה נוספת, הפעם מעלה נתזים שצנחו גם הם ושלחו אדוות משלהם.

“העלילה מסתבכת”. ליפ רכן קדימה והצביע על הנתזים המשניים, לועס מסטיק במרץ. ריאן ידע שמדובר במסטיק ניקוטין. ליפ לא עישן מימיו – הוא פשוט אהב את תחושת הסוטול הקלה.

ג’ס הסבירה: “קיבלנו את המשימה מהתאגדות משרדי הבריאות של כמה מדינות – יוטה, קולוראדו, אריזונה וניו מקסיקו. התמריץ להקמת הפרויקט נובע מהתקרית הראשונה, ב-1993 – אתם זוכרים את המחלה המסתורית שפרצה בניו מקסיקו, בנקודת המפגש של ארבע המדינות? עם שיעורי תמותה גבוהים במיוחד?”

“בטח”, אמרה סילביה סורבנלי. “‘שפעת נוואחו'”.

“לא שזה מונח מחמיא במיוחד לבני הנוואחו, אבל כן, לזה התכוונתי. בסופו של דבר כינו אותו נגיף סין נומברה – ‘ללא שם’. נגיף האנטה שלא היה מוכר קודם לכן, שגורם חום, התנפחות של דופנות הלב והצטברות חמורה של נוזלים בריאות”.

“המרכז לפיקוח ולמניעת מחלות לא איתר בסוף את מקור הנגיף בעכברים?”

“בדיוק – העכבר הדרום-מערבי. הנגיף הועבר לאנשים דרך שתן עכברים שהתאדה. ב־1996 הייתה התפרצות נוספת של אותו נגיף בארגנטינה. והייתה ההתפרצות הנוראית ההיא באריזונה ב־99 – מאתיים קורבנות בשבועיים. המקור עדיין היה בעכברים, אבל הפעם היה מדובר בנגיף שמועבר גם מאדם לאדם – הרבה יותר מסוכן. היה חשש רציני שהמחלה תתפשט בכל המדינה”.

ליפ עבר לשלב הבא במצגת. פני המים הווירטואליים החלו להשתנות.

על המסך הופיעה מפה ועליה קווי כבישים, נהרות שדמו לעורקים מתפתלים, רחובות.

ריאן לקח על עצמו את תפקיד מדריך התיירים. “אחרי ההתפרצות של 99, ארבע המדינות האלה באו אלינו ואמרו, ‘תנו לנו כלי חיזוי, אמצעי לבניית מודל של דפוסי התפשטות מחלה – ומהר’. כשתגיע המגפה הבאה, הם רוצים שתהיה להם דרך להסיק בדייקנות את כיוון התפשטות המחלה על סמך המקרים הראשונים. משהו שיאפשר למשרדי הבריאות לפעול מהר – חיסונים, סניטציה, בידוד, מה שזה לא יהיה”.

טיפה צנחה על מפת העיר שעל המסך. הפעם, האדוות לא התפשטו במעגלים מדויקים אלא בתבנית לא אחידה דמויית כוכב. האדוות התגלגלו לאורך רחובות, ממלאות גושי בניינים שלמים כשהגיעו לאזורים צפופי אוכלוסייה. טיפות משניות ניתזו פה ושם והעלו אדוות משלהן.

“אלוהים”, קרא הגבר תפוח הלחיים. “זה נראה כמו איזו אמבה ענקית שבולעת -“

“שבולעת את פיניקס, אריזונה”. אמר לו ליפ. “כן. אבל גם זה בסך הכול מודל בסיסי”.

הסבירות שנציגי אפמ”א הבינו את המתמטיקה העומדת מאחורי המערכת הייתה קלושה, לכן ריאן התחיל להסביר. “האנלוגיה לדינמיקת נוזלים תקפה במידה מוגבלת בלבד. בסופו של דבר, אם רוצים לבנות מודל נכון, צריך להביא בחשבון את כל הדרכים שבהן אנשים יכולים לבוא במגע זה עם זה או עם מקור הנגיף. כלומר לשקלל נתיבי תחבורה ציבורית, דפוסי נסיעה, קשרים במקום העבודה, אזורי בתי ספר, ביקורים בכנסייה, טיסות לערים אחרות, משלוחי סחורה – כל דבר. אלפי משתנים”.

ריאן בחן בחשאי את תגובתו של מרשל. מערכת טיפה הייתה פרי שיתוף פעולה בין האנשים של מארש וצוות ג’נסיס, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שמארש ראה את הגרפיקה בפעולה. מרשל דחף למעלה על אפו את המשקפיים במסגרת המתכת, החליק את שערו לאחור ורכן קדימה בלהיטות – סימנים ברורים לשביעות רצון. סימן טוב – לא הייתה זאת משימה קלה להרשים את מרשל פאהיי, ראש מחלקת המחקר במכון בראנדט המפורסם.

ד”ר סורבנלי הנהנה בהערכה, וגם עמיתה אדום הפנים נראה מתרשם. למראה חיוך הכריש המוכר למחצה, תהה ריאן שוב, מי לעזאזל האיש הזה?

“לא היינו מסוגלים לעשות את זה לפני כמה שנים”, אמר ליפ. “אבל עכשיו יש לנו את המשוואות הנחוצות ואת מאגרי הנתונים הדמוגרפיים. והכי חשוב, את היכולת החישובית. אפילו הציוד שלי לא מספיק בשביל החלקים המסובכים. אנחנו בונים את התוכנית הזאת בשביל מחשבי העל של משרד ההגנה בסנדיה. אבל הנה זה – השחזור שלנו להתפרצות האמיתית ב-1999”.

ליפ התעסק במקלדת, והמפה התרחבה עד שכללה את כל חלקה המרכזי של אריזונה. הטיפה הראשונה צנחה בפיניקס, והאמבה החלה לשלוח סביב זרועות בגדלים שונים. טיפות משניות בצבע שונה הכתימו פתאום את המפה, מתרחבות גם הן. המסך כוסה במערכת מסחררת של גלים חופפים ומעגלים בכל צבעי הקשת. נקודות אדומות החלו להופיע: קורבנות בנפש. כולם השתתקו לרגע, מרותקים אל המורכבות המהפנטת של תנועה וצבע.

“בשלב זה אנחנו כבר בתחום תיאוריית הכאוס”, אמר ריאן. “אתה יכול להעלות את גרפיקת מרחב הפאזה, ליפ?”

ליפ הקיש על המקלדת והתמונה שעל המסך השתנתה. מבנה גיאומטרי ריחף בחלל, כמו פסל תיל חלול עשוי אלפי לולאות וקימורים מלאי חן. הוא סב על מקומו באטיות, כל ענף מייצג איטרציה נוספת של הנוסחה הפרקטלית.

“מתמטיקת כאוס מאפשרת לנו ליצור ‘מפה’ מסוג אחר”, הסביר ריאן. “מה שאתם רואים נקרא ‘מושך כאוטי’ – ביסודו זהו דיוקן מתמטי גרפי של התפשטות המחלה באוכלוסייה. באמצעות טיפה הוכחנו שיש למגפות דינמיקת מערכות הניתנת לחיזוי – מעין ‘חתימה’ מתמטית. כאשר מצרפים את החתימה הזאת למיפוי הגיאוגרפי והדמוגרפי, אפשר לצפות בדיוק רב את התפשטות המחלה ואפילו לחשב אחורה את הווקטורים המקוריים”.

הם צפו בפסל לרגע נוסף, ואז חזר ליפ לגרפיקת המפה. האמבה התפשטה, גוש נוזלי שבלע את כל פיניקס. ריאן חש ברטט ההתרגשות המוכר שהתעורר בו תמיד למראה דפוס מורכב המוצג בשלמותו. עיצוב, מנדאלה. לא שהוא רצה להפחית בערך התרומה של ליפ, אבל זה היה רק כלי להמחשה ויזואלית. עיקר העבודה היה במציאת דרך לקלוט ולנתח מערכות מורכבות להפליא – פרויקט שגזל כמעט שנתיים מהצוות המשולב של מכון בראנדט וג׳נסיס, ועדיין לא הסתיים. אבל ההמחשה הגרפית בהחלט קישרה את הכול בצורה נאה, ואפשרה להבין באופן אינטואיטיבי את המערכת המורכבת.

שביעות הרצון שלו נמשכה עד שג’ס פסעה לאחור, וריאן הבחין במתח שבעיניה.

“ל’טיפה’ הראשונה שצנחה בפרברי פיניקס, למקרה האפס, קראו חואן ארגוויו”, היא הזכירה להם. “אב לשלושה, טכנאי מזגנים, חובב סרטי מדע בדיוני. הנתז המשני ליד פלגסטאף הוא גיסתו של חואן, מלצרית עליזה שחסכה את הטיפים שקיבלה כדי לממן כתרים דנטליים. הנקודות האדומות הראשונות, האבדות בנפש, הן הילדים של חואן”.

במבט שג׳ס שלחה אל ריאן היה רק צל צלה של תוכחה. היא צודקת, הוא חשב. מה שג׳ס ראתה על המסך לא היה צעצוע הייטק מגניב, ואפילו לא מערכת דינמית מרתקת, מסתורית ויפהפייה. היא ראתה תיעוד של סבל אנושי ממשי, נתיב הכאב והאובדן שהותירה המחלה בדרכה. והיא צדקה בכך שהזכירה לו זאת.

הם בחנו את המסך כמה דקות נוספות, כולם רציניים כעת. ואז הזכיר מרשל את השעה המאוחרת, וליפ החל לסגור את טיפה. ג׳ס לחצה קלות על כתפו של ריאן והובילה את כולם אל מחוץ למעבדה. הגיע הזמן לנסוע לכלא ווילודייל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אפקט בבל”