החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על עידית תמיר

עידית תמיר היא מנטורית לחיים טובים יותר בקלות ובפשטות. מרצה, מנחת קבוצות ומאמנת אישית, מרתוניסטית ואמא לחמישה. גרה בעיר ואוהבת את עצמה בדיוק כמו שהיא. ככה זה. ... עוד >>

לאכול. לרוץ. לאהוב

מאת:
הוצאה: | 2021 | 284 עמ'
קטגוריות: בריאות, פנאי
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

כשכתבתי את הספר הזה דמיינתי אותך מחזיקה אותו ומרגישה איך הוורוד שבו מצליח לחלחל לך לתוך החיים ולעשות שם משהו טוב.

לאכול. לרוץ. לאהוב הוא הסיפור שלי והוא גם הסיפור שלך.

הוא עוסק בדרך בה אנחנו בוחרות לחיות את החיים ולהפוך אותם להכי טובים שאפשר עבורנו.

לאכול. לרוץ. לאהוב זאת הנוסחה שלי לחיים טובים יותר.

זאת נוסחה שעובדת.

לאכול כי צריך לאכול כדי לחיות. לאכול טוב, טרי, טעים, בריא, בלי להימנע, ובלי לספור קלוריות ולהרגיש רע.

לרוץ כי ספורט הוא חלק בלתי נפרד מאורח חיים בריא, לרוץ כדי להאיץ דופק. לרוץ כדי להרגיש את הלב פועם ולהקשיב למה הוא אומר. הלב תמיד יודע והלב רוצה אהבה.

לאהוב זאת התשובה. לאהוב את עצמך בדיוק כמו שאת – זה הפתרון.

הספר הזה נותן לך יד ומלווה אותך בדרך לשם.

מקט: 978-965-571-441-8
מסת"ב: 978-965-571-441-8
כשכתבתי את הספר הזה דמיינתי אותך מחזיקה אותו ומרגישה איך הוורוד שבו מצליח לחלחל לך לתוך החיים ולעשות שם משהו […]

ברוכות הבאות לסיפור שלי

1972. אני בת 8. כתה ד’1. בצפר שילה ברמת גן. רותי, האחות של בית הספר דופקת בדלת ומבקשת מהמחנכת מיכל לשלוח את הבנות לשקילה בקבוצות של שבע בנות כל פעם. אני יוצאת יחד עם ורד וגלית, חנה וחיננית, מאירה וסיגל, וטל גם. אנחנו עומדות מחוץ לדלת של האחות, וכל פעם מישהי אחרת נכנסת למדוד משקל וגובה. הבנות יוצאות.

גלית שוקלת 31, מאירה שוקלת 28, ורד – 30, חנה וחיננית הצמד-חמד שוקלות 29 כל אחת, ואז אני נכנסת, עולה על המשקל, ורותי מסתכלת עלי במבט מוזר ואומרת לי: ״את שוקלת 50, חביבתי, אולי תדברי על זה עם אמא שלך? זה משקל גבוה מאוד לגילך.״

כשיצאתי לא אמרתי לבנות כמה אני שוקלת. כשאמא שלי חזרה לפנות ערב הביתה והזכירה לי לאכול עד הסוף מהצלחת כי ״את יודעת, דיתי, כמה ילדים רעבים יש בעולם,״ אכלתי הכל בשתיקה. לא סיפרתי לה על האחות רותי ועל השקילה, אבל הבנתי בפעם הראשונה שאני ילדה שמנה.

שמונה שנים עברו מאז שקלתי 50 ועד שהגעתי ל-100 קילו, הרגע שבו החלטתי שאני הורגת את השמנה הזאת שבי והתחלתי דיאטה – דיאטה שהתחילה כשהייתי בת 16 ונמשכה 30 שנה. דיאטה? דיאטות!!! אלף סוגים ונגזרותיהם.

ממאוזנות ורגועות ועד קיצוניות ומופרעות. ניסיתי הכל, ולא יאומן – זה עבד. השיטה הזאת של לאכול חסה עם עלי מנגולד או תרד בשילוב עם המון מים וכדורים משלשלים ממש עבדה. הייתי רזה.

עד ששחררתי חזרה לבורקסים ולמאפים וחזרתי להיות שמנה. עליתי וירדתי, ירדתי ועליתי. שוב ושוב, וחשבתי שככה זה. הסתכלתי סביב, לא הייתי מיוחדת. כולן סביבי היו תמיד בדיאטה, דיברו על מה הן אוכלות ובעיקר על מה הן לא.

ישבתי בבתי קפה וראיתי איך שמנות אוכלות סלט עם רוטב בצד ורזות נהנות מהמבורגר וצ’יפס או שניצל עם פירה. יופי, אמרתי לעצמי. את שמנה, אז תאכלי סלט. זה גם לא כזה נורא. כשאני שמה עליו את כל הרוטב זה אפילו טעים.

היה לי בור בבטן

העניין הזה של הדיאטה השפיע על כל החיים שלי. אף פעם לא הייתי ממש מרוצה. כל הזמן הייתי במרדף.

רציתי לרדת עוד במשקל ולהשיג יותר. רציתי ללמוד – למדתי. רציתי להרוויח כסף – הרווחתי. רציתי ללמוד עוד – למדתי עוד. רציתי עבודה שווה – השגתי. רציתי להתקדם בעבודה – התקדמתי. רציתי להרוויח כסף ואז עוד כסף – הרווחתי. עבדתי במשרד פרסום, רציתי להשיג תקציבים – השגתי. רציתי גם טייטל מרשים – קיבלתי. רציתי לנהל אז ניהלתי, רציתי להיות שותפה במשרד – קיבלתי שותפות.

זה לא הספיק לי.

התחתנתי עם זה שהיו לו הכי הרבה סימני וי בצ’ק-ליסט, ורציתי שגם הוא יצליח. הוא הצליח ואז רציתי שנצליח יחד. הצלחנו. הייתה לנו דירת ארבעה חדרים. אז רציתי חמישה חדרים. עברנו. היה לנו ילד ורציתי עוד ילד ועוד ילד ועוד אחד ועוד אחד – ילדתי חמישה ילדים. רציתי לרדת עוד מידה במכנסיים ועוד קילו – ירדתי. רציתי לטוס לאירופה, ואז לאמריקה ואז למלדיביים. טסתי.

סימנתי יעדים והייתי במרדף אינסופי לכבוש אותם. סיפרתי לעצמי סיפורים יפים, שאני נקבת אלפא, שאני קרייריסטית, שאני הישגית, שככה עושות נשים שרוצות להצליח. לא נשמתי. היה לי בור בבטן. הייתי כל הזמן רעבה ולא הרגשתי את הרעב שלי. ובעיקר לא הרגשתי אותי.

חיפשתי אישורים מבחוץ: רציתי שיראו אותי, שיכירו בי, להיות מוכרת ומוערכת, ובעיקר רציתי להרגיש אהובה.

יום אחד זה קרה.

לא היו דרמות, ברקים, רעמים, שוד ושבר. להיפך. זה היה רגע מאוד שקט. זה היה רגע שבו התבוננתי בעצמי במראה והכל השתנה. בפעם הראשונה ראיתי את עצמי כמו שאני, והתאהבתי.

באותו רגע מול המראה פתאום הבנתי שהאישה שמסתכלת עלי מהמראה היא אני. וכל מה שהיא רוצה הוא שאני אוהב אותה ככה, כמו שהיא. פתאום הבנתי כמה התעללתי בה כל החיים, כמה רדפתי אחריה, דרשתי ממנה, לא ויתרתי לה. הייתי רעה. התאכזרתי אליה ממש, הרעבתי אותה בימים מסוימים ודחפתי לה אוכל זבל בימים אחרים.

מאז אותו רגע, לפני יותר מעשור, החיים שלי השתנו. באותו רגע הרגשתי כאילו קרן של אהבה שוטפת אותי מלמעלה, והבנתי שהאור והאהבה העצמית הם התרופה שלי.

מאז התחלתי להתייחס לעצמי אחרת. למדתי לאהוב אותי. להיות שלמה גם עם מה שלא מושלם. למדתי להיות נוכחת ברגע, לנשום עמוק ולהוקיר. זה בא לידי ביטוי קודם כל באוכל. הפסקתי לעשות דיאטה והתחלתי לאכול ממקום אחר. הבנתי שאוכל זה לא עונש או פיצוי – שזה דלק וכוח ואנרגיה וגם הנאה. הבנתי שאני צריכה להזין את עצמי כדי שאוכל לתפקד כמו שאני רוצה. התחלתי לסדר לעצמי צלחות יפות וצבעוניות ולשבת בזמן שאני אוכלת. לאכול בנחת. הפסקתי לאכול בהיסח הדעת והתרכזתי במה שאני מכניסה לפה.

אנחנו מפסיקות לעשות דיאטה ולומדות לנתק אוכל מרגש. אנחנו אוכלות כדי לחיות ומתחילות לחיות את החיים בפול פאוור, בלי לפחד מהעוצמה שלנו.

זה עבד. עד היום אין עלי עודף משקל וזה מחזיק, גם בסופי שבוע, גם כשאני מוזמנת לאירועים, מסעדות או חגיגות, גם כשאני נוסעת לחו״ל. אני חיה עם עצמי בשלום ובאהבה.

ואז קיבלתי עוד מתנה. הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים – שאני כאן כדי להעביר את האור הזה הלאה ולרפא את כל מי שרוצה לצאת מהלופ האינסופי הזה של דיאטות ושנאה עצמית. כמנחת קבוצות ומאמנת אישית פיתחתי את שיטת NoMoreDiets, שהיא בעצם אורח החיים שלי ושל כל מי שרוצה חיים טובים, עם אושר וסיפוק – לצד כל הדברים הלא פשוטים שיש לכולנו בחיים.

את הנוסחה שלי אני מיישמת קודם כל על עצמי. הפסקתי לעשות דיאטות, הפסקתי לרדוף אחרי אישור והכרה מבחוץ. הפסקתי לחפש את התשובה ״שם״. הבנתי שכל האמת וכל התשובות נמצאות ממש פה. בתוכנו. בחיים החדשים של NoMoreDiets אנחנו מפסיקות לעשות דיאטה ומורידות מעלינו את עודף המשקל. אנחנו לומדות לנתק אוכל מרגש. אנחנו אוכלות כדי לחיות ומתחילות לחיות את החיים בפול פאוור, בלי לפחד מהעוצמה שלנו.

בשיטה שלי אין איסורים או חסר או הימנעות. מותר לאכול הכל. איך זה עובד באמת? הנחת היסוד תהיה שזה ראוי לגוף היפה שלנו ובמידה הנכונה לנו, ואנחנו לוקחות על זה אחריות. אנחנו רצות או עושות כל פעילות גופנית אחרת שמאיצה דופק וגורמת לנו להקשיב לקצב פעימות הלב שלנו. התוצאה היא המובן מאליו, כל כך פשוטה וכל כך ראויה: אהבה.

לאכול. לרוץ. לאהוב. זאת הנוסחה שלי. זאת התשובה. זה כל הקסם. ככה זה.

עידית תמיר

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.