'מה? גם אתה?' שואלת אותי המזכירה. הלב שלי הולם בחוזקה. 'גם אני' זה אומר שהיו עוד? זה אומר שהיא יודעת? […]
פרק 1. הרגע שבו הכול השתנה
"מה? גם אתה?" שואלת אותי המזכירה בלחש ואני שומע את התדהמה בקולה מצידו השני של הקו.
הנשימה שלי נעצרת. "גם אני" זה אומר שהיו עוד? זה אומר שהיא יודעת? ואיך היא תדע, כשהסוד הזה היה שמור איתי כמו בכספת כל החיים?
כנס המחזור שלנו הלך והתקרב. כולנו חגגנו 50, ואין ספק שמדובר בהזדמנות פז להיפגש אחרי כל כך הרבה זמן. אבל אני לא הייתי צריך אפילו להתלבט. היה לי ברור שאני לא מגיע. אין מצב שכף רגלי תדרוך שם. אני לא נכנס לגבעת עדה, אז בטח שגם לא לבית הספר שלי.
לא חזרתי לחנות שלו בגבעת עדה מעולם. בעצם הייתה פעם אחת. נכנסתי עם הרכב ונעצרתי מול החנות שלו, אבל לא העזתי לרדת. כל הזיכרונות עלו לי באחת. העור הבהיר שלו, פרט נוף שונה בנוף המושבה שכולם בה תימנים בצבע שלי, הכרס שלו, השיער הדליל, כמעט קירח. תוך רגע חזרתי להיות הילד שהייתי, ילד תמים, בן אחת-עשרה, שלא הבין כלום על העולם. קצת כמו היום.
באותו יום אימא שלי שלחה אותי לקנות בגד ים בחנות שלו. אם זה נראה לכם מוזר, אז זה לא. בגבעת עדה של אז היינו עצמאיים מגיל אפס. אולי עוד לפני. בגיל שמונה אבא שלי כבר לימד אותי לנהוג על הטרקטור ובגיל תשע כבר מצאתי את עצמי יושב על ההגה של הטרקטור, עוזר לאבא שלי ולאחים שלי בכרם המשפחתי. אז מה זה לשלוח ילד לקנות בגד ים לבד?
כמו כל דבר במושבה, היו חנות בגדים אחת, מכולת אחת, מספרה אחת. מושבה קטנה.
נכנסתי לחנות, ומייד הודעתי לו שבאתי לקנות בגד ים. הוא הסתכל עליי, סקר אותי מלמעלה עד למטה, ואז הצביע לעבר הקרוסלה של הבגדים. הוא שלף בגד ים ונתן לי, "קח, לך תמדוד, תאי המדידה שם, מאחורה".
אני זוכר שאפילו לא חשבתי לבקש בגד ים אחר – צבע אחר, גזרה אחרת, לקחתי את בגד הים הראשון שהוא שלף והלכתי לעבר תאי המדידה. כאמור, אף פעם לא התווכחתי.
תא המדידה היה מין יחידה מאולתרת כזאת, מופרדת בווילון, נכנסתי פנימה, סגרתי את הווילון אבל אחרי רגע הוא נכנס אחריי. אני כמובן לא הבנתי כלום, לא חשבתי כלום, ועל מה כבר יכולתי לחשוב? הייתי רק ילד, בן אחת-עשרה, מה הבנתי?
כלפי חוץ, אגב, תמיד נראיתי הרבה יותר גדול מגילי. וגם הרבה יותר מפחיד. כהה עור, שעיר. מגיל צעיר היה לי שפם, אמיתי, ומלא שערות על הידיים. אני זוכר שכשלמדנו על עשיו בבית הספר, שגם הוא התהדר ברעמת שיער על הידיים כמוני, לא פעם תהיתי למה אני שעיר כל כך. כשהייתי רואה את אבא שלי מסתובב עם תחתונים בבית, הייתי בטוח שמשם הגיעו כל השערות שלי. תמיד ראיתי דברים שלא הייתי אמור לראות.
בתא המדידה המאולתר הכול היה כל כך מהיר, שלא הבנתי בכלל מה קרה. זה היה מוזר, אבל לא הבנתי שזה לא טוב. הגוף שלי, לעומת זאת, אמר את שלו. אומנם הייתי רק בן אחת-עשרה, אבל כאמור הייתי מפותח מכל הבחינות. הריגוש שהרגשתי כשהוא נגע בי, ובעצמו, היה ריגוש שטרם חוויתי. לרגע התבוננתי בו. הבנתי ששוב אני רואה משהו שאני לא אמור לראות, אבל התחושה, התחושה הייתה כל כך טובה. איך זה יכול להיות?
הוא סיים, ניגב את הזיעה מפניו, רכס את הרוכסן והציץ מבעד לחלון, לוודא שאיש חלילה לא נכנס. "תבוא מחר, יהיו עוד בגדי ים", אמר לי ויצא מתא המדידה.
יצאתי משם המום. מה קרה פה? לא הבנתי כלום. אפילו לא הבנתי שנחצה פה גבול. גבולות, אגב, אף פעם לא היו משהו שהכרתי. באתי מבית שגבולות מעולם לא היו בו, בית פתוח, אין פינה אחת שהיא פרטית, אין דבר אחד שהוא פרטי. אין גבולות, אין פרטיות, הכול זולג. הרגשתי את זה ביתר שאת כשהייתי תולה את החזיות של אימא שלי ותחושת הגועל הייתה עולה בי. ילד לא אמור לעשות את זה, ידעתי שאני רואה מה שאני לא רוצה לראות. אני זוכר שלא פעם הייתי נכנס הביתה ומוצא מישהו ישן במיטה שלי, אין הפרדה. כולם ידעו איפה המפתח שלנו, כולם נכנסו ויצאו כאוות נפשם. לא ידעתי מה זה גבול, אז איך אדע שהוא נחצה?
כשחזרתי הביתה ההורים שלי עדיין היו בעבודה. אימא שלי עבדה במטבח של פנימייה לא רחוק מאיתנו, מהצוהריים עד הערב, ואבא עבד במפעל של תערובת זבל לחקלאות. הם עבדו קשה, אנשי עבודה, של פעם. לא היה חסר לנו דבר אף פעם, אבל הם פשוט לא היו שם, אז למי אספר? עם מי אדבר? ובכלל מה אגיד? לא ידעתי מה.
וכל הזמן הזיכרון של התחושה ההיא בגוף, הפיצוץ שהרגשתי, לא עזב אותי. אחרי יומיים חזרתי שוב לחנות, רק בשביל להרגיש את זה שוב.
היום אני מבין שנורמלי זה לא היה, אבל אז זה משך אותי. חזרתי על דעת עצמי לחנות כמעט כל יום במשך ארבעה חודשים. הייתי נוסע עם האופניים, תמיד באותה שעה, אחרי בית ספר, כשלא היו לקוחות, והיינו נכנסים לתא המדידה. ילד בן אחת-עשרה ואדם בן שישים. כשאני חושב על זה היום, אני מבין שמשהו בי כנראה הבין שיש פה משהו בעייתי, כי אני זוכר שכל הזמן הייתי בודק את הכניסה. הבנתי שיש כאן משהו אסור, שאסור שיגלו. אבל הריגוש היה חזק יותר. עשיתי כל מה שהוא ביקש ממני.
פעם אחת הגעתי לחנות ואשתו הייתה שם. לרגע חשבתי להסתובב ולברוח משם, אבל אז הוא עצר אותי.
"בוא איתנו הביתה, נעשה את זה ביחד", הוא הציע לי.
אני לא אשכח לעולם את החיוך על פניו כשאמר את המילים האלה. מסתבר שהיא ידעה הכול.
רק אז, אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל הפעמים האלה, נדלקה בי נורת האזהרה. מאותו יום לא חזרתי לחנות יותר.
אף פעם לא סיפרתי על כך לאיש. למעשה, רק עכשיו, בעת כתיבת הספר הזה, אני מדבר על זה לראשונה, חושף את הסוד הגדול ההוא, שהלך איתי שנים. באופן מוזר, אני לא חושב שהחוויה הזאת נחרתה אצלי כטראומה, אבל אני כן יודע שהייתה לה השפעה על חיי, ואיך אפשר שלא? אז הבנתי שאיכשהו, אני הוא זה שמוביל את עצמי למצבים האלה, שבהם אני רואה מה שאני לא צריך לראות ושומע מה שאני לא צריך לשמוע, ואם כך הדבר, אולי יש לי פה גם יכולת בחירה, אחריות, החלטה. התמקדתי בזה. את הסיפור הזה הכנסתי עמוק-עמוק פנימה, כלאתי אותו בתוכי והמשכתי בחיי, כרגיל לכאורה.
תמיד זה לכאורה.
כמה חודשים לאחר מכן חזרתי מבית הספר ובדרך חזרה התחלתי להרגיש לא טוב. אנחנו גרנו בשיכונים של גבעת עדה, מרחק של קצת פחות משני קילומטרים מבית הספר, ואני לא זוכר אפילו איך הגעתי הביתה. הבית היה ריק, כמובן, ואני נזרקתי על הספה בסלון. הרגשתי חולשה. עוד לא הספקתי לעצום את העיניים ולפתע ראיתי את הספרייה מתקרבת אליי. ניסיתי להבין מה אני רואה, אך ללא הצלחה. רק ראיתי את הספרייה מתקרבת אליי ומתרחקת ממני. לא פחדתי, אבל זה נראה לי מוזר, איך יכול להיות שהספרייה נוסעת? הספרים שהיו בה, קופיקו בקיבוץ, וגם האנציקלופדיה שהייתה לנו, התקרבו והתרחקו ממני כל הזמן, ואני רק התבוננתי עליהם בהשתאות.
באותם רגעים גם הזמן השתנה. אין לי מילים להסביר את זה, בטח לא מילים של הילד שהייתי אז, אבל הרגשתי שהזמן כמו נע אחרת, פועם אחרת, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. הזמן הפך חסר משמעות.
לפתע אחזה בי תחושת בחילה. הרגשתי שמשהו יוצא לי מתוך האף והפה, כאילו אני מקיא, אבל זאת הייתה מין הקאה "רוחנית" כזאת. הרגשתי שמשהו יוצא לי מתוך כל החורים בפנים – מהעיניים, מהאף, מהפה, מהאוזניים, כאילו אני יוצא מתוך עצמי.
התמונה הבאה שראיתי הייתה אותי עובר דרך הספרייה, ומשם הגעתי למנהרה. אני זוכר שטסתי במהירות אינסופית, מהירות שאי אפשר למדוד אותה, וכל הזמן התקדמתי לעבר אור לבן בוהק שראיתי באופק. זה היה נעים. לא כאב לי כלום, לא פחדתי, גם הבחילה נעלמה כלא הייתה. זה אפילו לא היה מוזר, טבעי. אבל אני כן זוכר שלא הבנתי איפה אני נמצא.
לפתע שמעתי קול חזק וברור, "תחזור!"
הסתובבתי לאחור, להבין מי מדבר איתי, ובאותו שבריר שנייה הבנתי שאני יכול לבחור אם לחזור או לא. במקום הזה אין זמנים, אבל חזרתי תוך רגע, תוך מחשבה אחת, תוך החלטה אחת.
התמונה הבאה שראיתי הייתה שלי מחוץ לבית. ראיתי את הבית שלנו מלמעלה, את החצר, וגם את האמבולנס שעמד מחוץ לבית. ראיתי את הגוף שלי שוכב על האלונקה בתוך האמבולנס וראיתי איך הוא מתחיל בנסיעה לעבר בית החולים. גם את כל הדרך ראיתי, מעבר לקירות הפח של האמבולנס, כאילו הוא היה שקוף. ראיתי את המכולת של רותי, ראיתי את בית הספר וגם את חנות הבגדים שלו, ראיתי את עצמי מוטל דומם על האלונקה. הכול היה מאוד ברור, לא הייתה לי אף שאלה, רק עובדות. אבל כשהגענו לצומת לפני הכניסה לבית החולים הכול נעלם. בום. חושך. לא ראיתי יותר כלום.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי יושב על ספסל עץ בבית החולים, ואימא שלי לידי.
"אימא?" הרמתי אליה מבט מבולבל, "מה קרה?"
"כלום, בגללך הפסדתי יום עבודה", היא טפחה לי על הלחי, ספק צוחקת, ספק רצינית, ספק בהקלה. להפסיד יום עבודה עבורה לא היה דבר של מה בכך, עבור שניהם, שהיו חלק מדור של הישרדות, דור של עבודת כפיים. אני זוכר שהרגשתי קצת לא נעים שבגללי היא הפסידה יום עבודה, אבל החיוך שלה כשהיא הבינה שאני בסדר, ריכך את התחושה. אגב, מעולם לא הייתה לי ולו טענה אחת כלפיהם. קיבלתי הכול, כמו שזה, אין שאלות, רק עובדות. בלי ויכוחים.
אחרי החוויה הזאת משהו השתנה בי. היום אני מבין שחוויתי חוויית "סף מוות", וכמוני יש מיליוני בני אדם ברחבי העולם שחוו חוויה כזאת, אבל אז, מבחינתי, הייתי היחיד בעולם שעבר חוויה כזאת. עולמי הפך עולם שלם שלאיש לא היה מפתח אליו. לסוד הגדול מחנות הבגדים התווסף עכשיו גם עולם של גילויים שגם בהם לא יכולתי לשתף אף אחד: הידיעה שיש חיים אחרי המוות, הגילוי שיש נשמה, שיש משהו מעבר לגוף, מעבר למציאות הפיזית, למי יכולתי לספר על זה? עם מי יכולתי לדבר על זה? למדתי להצניע, להדחיק פנימה את הכול.
אחרי החוויה הזאת האינטואיציה שלי התחדדה. הייתי מקבל פתרונות עוד לפני שהייתי מבקש, יודע דברים שלא הייתה לי דרך לדעת אותם, וגם הראייה שלי על העולם השתנתה. אגב, אם אתם שואלים אותי, הייתי ממליץ לכל אדם לחוות חוויה כזאת, של כמעט מוות, כי דווקא המפגש הזה עם המוות משנה הלכה למעשה את החיים. כשאנחנו מבינים את מהות המוות אנחנו מבינים את המהות האמיתית של החיים.
גם הזמן לא חזר להיות כפי שהיה. אחרי שהייתי במקום שבו אין לא זמן ולא מרחב, רק נשמה, מקום שבו אין טוב ואין רע, אין גבולות, אין הפכים, הכול בו אחד, תסכימו איתי שאי אפשר לחיות אותו דבר את החיים. אז מגיל צעיר הבנתי שאין טעם לתכנן. אדם מתכנן ואלוהים צוחק, ולכן למדתי לצחוק גם אני. ולזרום עם החיים, למצוא את הטוב בתוך הרע מתוך ההבנה הזאת שהכול אחד. למדתי לחבק את החיים, את המציאות, את הדברים הנעימים ואת אלה שפחות, מתוך ההבנה שהכול בר-חלוף. ונשארתי תמים. למרות הכול ואף על פי כן, התמימות שלי נותרה שלמה. גדלתי, צמחתי, סלחתי, התפתחתי, הלכתי ושבתי, אבל לכנס המחזור לא הסכמתי להגיע. לא יכולתי.
לא הייתי מסוגל לדרוך שוב במקום שבו ניטלה התמימות שלי לראשונה.
אין עדיין תגובות