החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אביר קיץ

מאת:
מאנגלית: ורד טוכטרמן | הוצאה: | 2017-06 | 353 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

מאז שהחברה שלו עזבה את העיר כדי להתמודד עם תשוקתה החדשה לטעמו של דם, הארי דרזדן הידרדר לתחתית. הוא לא יכול לשלם את שכר הדירה שלו. הוא מתנכר לחבריו. הוא אפילו לא זוכר מתי בפעם האחרונה התקלח. המכשף המקצועי היחיד בספר הטלפונים הפך לאדם נואש.

ובדיוק כשנדמה שהמצב אינו יכול להיות גרוע יותר, מלכת החורף של הפיות נכנסת לתמונה. יש לה הצעה שהארי אינו יכול לסרב לה. הוא יוכל להשתחרר מהאחיזה העל-טבעית שיש לפיה הסנדקית שלו עליו, ויש לקוות שכך יסתיים גם חוסר המזל שפקד אותו בזמן האחרון. כל שעליו לעשות הוא לגלות מי רצח את יד ימינה של מלכת הקיץ, ולטהר את שמה של מלכת החורף – החשודה המיידית.

זה נראה די פשוט, אבל הארי יודע שאין דבר גרוע יותר מאשר להסתבך בפוליטיקה הפנימית של הפיות, והוא נוטה לסרב.

עד שהוא מגלה כי גורלו של העולם כולו תלוי בפתרון תעלומת הרצח. לא שיש איזה לחץ או משהו …

מקט: 4-1088-48
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ירד גשם של קרפדות ביום שבו המועצה הלבנה הגיעה העירה.

יצאתי מהחיפושית הכחולה, הפולקסווגן הישנה והחבוטה שלי, וצמצמתי עיניים מול שמש אמצע הקיץ. פארק לייק מדו שוכן קצת דרומה מהלופ, אזור העסקים של שיקגו, מרחק ריצה ארוכה מגדות אגם מישיגן. גם בחום כמו זה שנחת עלינו בזמן האחרון, הפארק בדרך כלל מלא באנשים. היום הוא היה נטוש חוץ מקשישה עם עגלת קניות ומעיל ארוך שעשתה בו את דרכה ברגליים רועדות. עדיין לא הגיעה שעת צהריים, והטרנינג וחולצת הטריקו שלי כבר היו חמים מדי למזג האוויר.

הסתכלתי לרגע בפארק בעיניים מצומצמות, התקדמתי כמה צעדים על הדשא ונפגעתי בראש ממשהו לח ורכרוכי.

נרתעתי וטפחתי על שערי. משהו קטן נפל ועבר על פניי בדרכו אל הקרקע שלצד רגליי. קרפדה. לא גדולה ביחס לקרפדה – היא יכלה בקלות לשבת על כף ידי. היא קרטעה כמה רגעים אחרי שפגעה בקרקע, ואז פלטה קרקור מטושטש והתחילה לדלג בשיכרון לדרכה.

הסתכלתי סביבי וראיתי עוד קרפדות על הקרקע. הרבה קרפדות. קול הקרקור שלהן גבר ככל שהתקדמתי אל תוך הפארק. לנגד עיניי הצופיות צנחו מהשמים עוד כמה דו־חיים, כאילו הכול־יכול הפיל אותם דרך פיר כביסה. קרפדות דילגו בכל מקום. הן לא כיסו את הקרקע כשטיח, אבל אי אפשר היה להחמיץ אותן. בכל רגע או שניים שמעתי את החבטה המבשרת על נחיתתה של עוד אחת. הקרקורים שלהן קצת הזכירו את קול הפטפוט של חדר הומה אדם.

'מוזר, אה?' אמר קול להוט. הרמתי מבט וראיתי גבר נמוך צעיר בעל כתפיים רחבות והליכה בטוחה מתקדם אליי. בילי איש־הזאב לבש מכנסי טרנינג וחולצת טריקו שחורה פשוטה. לפני שנה בערך הבגדים היו מסתירים את עשרים עד עשרים וחמישה הקילוגרמים העודפים שהיו עליו. עכשיו הם הסתירו את השרירים שבהם המיר אותם. הוא הושיט יד בחיוך. 'מה אמרתי לך, הארי?'

'בילי,' השבתי. הוא לחץ בכוח את ידי. או שפשוט הוא היה הרבה יותר חזק. 'איך עסקי הזאבוּת?'

'נהיים מעניינים,' הוא אמר. 'נתקלנו בהרבה דברים מוזרים בזמן האחרון בסיורים שלנו. כמו זה,' הוא החווה על פני הפארק. עוד קרפדה צנחה מהשמים צעדים ספורים מאיתנו. 'לכן קראנו למכשף.'

סיורים. בשם כל הוויגילנטים, באטמן. 'מישהו מהנורמלים היה כאן?'

'לא, חוץ מכמה אנשי מטאורולוגיה מהאוניברסיטה. הם אמרו שיש טורנדו בלואיזיאנה או משהו, שהסערות בטח העיפו את הקרפדות עד לכאן.'

נחרתי. 'הייתי מניח שיהיה להם יותר קל עם ‘זה קסם' מאשר עם התירוץ הזה.'

בילי גיחך. 'אל תדאג. אני בטוח שבתוך לא הרבה זמן יגיע מישהו ויכריז שזאת סתם מתיחה.'

'אהא.' הסתובבתי אל החיפושית, פתחתי את תא המטען הקדמי וחיטטתי בתוכו. הוצאתי תרמיל ניילון וחילצתי ממנו שני שקיקי בד. זרקתי אחד לבילי. 'תפוס איזה שתי קרפדות וזרוק אותן פנימה בשבילי.'

הוא תפס את השקיק וקימט את מצחו. 'למה?'

'כדי לוודא שהן אמיתיות.'

בילי זקר גבות. 'אתה חושב שהן לא?'

הסתכלתי בו בצמצום עיניים. 'שמע, בילי, פשוט תעשה את זה. לא ישנתי, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אכלתי ארוחה חמה, ויש לי הרבה דברים לעשות עד הלילה.'

'אבל למה שלא יהיו אמיתיות? הן נראות אמיתיות.'

פלטתי נשיפה והתאמצתי לא להתרגז. הייתי די חסר סבלנות בזמן האחרון. 'הן יכולות להיראות אמיתיות בראייה ובמישוש, אבל יכול להיות שהן רק מבנים מלאכותיים. שנוצרו מחומר הלעולם־לא והונפשו בקסם. אני מקווה שזה באמת ככה.'

'למה?'

'כי אז זה אומר רק שאיזה בן־פיות השתעמם ועשה תרגיל. הם עושים את זה לפעמים.'

'בסדר. אבל אם הן אמיתיות?'

'אם הן אמיתיות, זה אומר שמשהו ירד מהפסים.'

'איזה סוג של ירידה מהפסים?'

'הסוג הרציני. חורים במרקם המציאות.'

'וזה יהיה רע?'

בחנתי אותו. 'כן, בילי. זה יהיה רע. זה אומר שמשהו גדול קורה.'

'אבל מה אם – '

איבדתי את הסבלנות. 'אין לי זמן או חשק לתת שיעורים פרטיים היום. סתום כבר את הפה.'

הוא הרים יד במחווה פייסנית. 'טוב, בסדר. מה שתגיד.' הוא התאים את צעדיו לצעדיי והתחיל להרים קרפדות תוך כדי חציית הפארק. 'אז, אה, טוב לראות אותך, הארי. אני והחברֶ'ה שאלנו את עצמנו אם תרצה לבוא בסוף השבוע, להיפגש קצת עם בני אדם.'

הרמתי קרפדה משלי ובחנתי אותו בחשדנות. 'ולעשות מה?'

הוא גיחך אליי. 'לשחק ארקאנוֹס. הקמפיין נהיה ממש כיף.'

משחקי תפקידים. השמעתי קול חד־הברתי. הגברת הזקנה עם עגלת הקניות טיילה לה לידנו וגלגלי העגלה חרקו והתנודדו.

'ברצינות, זה נהדר,' הוא התעקש. 'אנחנו מסתערים על המצודה של לורד מאלוקיו, רק שאנחנו צריכים לעשות את זה בחסות החשכה באמצע הלילה, כדי שמועצת האמת לא תדע מי הוויגילנטים שהפילו אותו. יש קסמים ושדים ודרקונים והכול. מעניין אותך?'

'זה דומה מדי לעבודה.'

בילי פלט נחרה. 'הארי, תראה, אני יודע שכל העסק הזה עם מלחמת הערפדים עושה אותך עצבני. וקוּטר. אבל אתה שורץ במרתף שלך יותר מדי בזמן האחרון.'

'איזו מלחמת ערפדים?'

בילי גלגל עיניים. 'השמועות מתפשטות, הארי. אני יודע שהחצר האדומה של הערפדים הכריזה מלחמה על המכשפים אחרי ששרפת את המקום של ביאנקה בסתיו. אני יודע שהם ניסו להרוג אותך כמה פעמים מאז. אני אפילו יודע שהמועצה הלבנה של המכשפים מגיעה העירה בקרוב כדי להחליט מה לעשות.'

הסתכלתי בו בזעף. 'איזו מועצה לבנה?'

הוא נאנח. 'לא כדאי שתהפוך למתבודד בדיוק עכשיו, הארי. זאת אומרת, תסתכל על עצמך. מתי התגלחת בפעם האחרונה? או התקלחת? או הסתפרת? או יצאת לעשות כביסה?'

הרמתי יד וגירדתי את זיפי הזקן הגסים שעל פניי. 'יצאתי. יצאתי הרבה פעמים.'

בילי תפס עוד קרפדה. 'מתי למשל?'

'הלכתי למשחק הפוטבול ההוא איתך ועם האלפות.'

הוא נחר. 'כן. בינואר, דרזדן. עכשיו יוני.' בילי הרים מבט אל פניי וקימט את מצחו. 'אנשים דואגים לך. כלומר, אני יודע שאתה עובד על איזה פרויקט או משהו. אבל הלוק הזה של איש הפרא המוזנח הוא פשוט לא אתה.'

רכנתי והרמתי קרפדה. 'אתה לא יודע על מה אתה מדבר.'

'אני יודע יותר ממה שנדמה לך,' הוא אמר. 'זה בגלל סוזן, נכון? בגלל משהו קרה לה בסתיו. משהו שאתה מנסה לתקן. אולי משהו שהערפדים עשו. בגלל זה היא עזבה את העיר.'

עצמתי עיניים והתאמצתי לא למעוך את הקרפדה בכף ידי. 'רד מהעניין.'

בילי התייצב מולי בעקשנות והבליט את סנטרו כלפיי. 'לא, הארי. לעזאזל, אתה נעלם מעל פני האדמה, אתה בקושי מגיע למשרד שלך, לא עונה לטלפון והרבה פעמים גם לא פותח את הדלת. אנחנו חברים שלך, ואנחנו דואגים לך.'

'אני בסדר,' אמרתי.

'אתה שקרן ממש גרוע. השמועה אומרת שהאדומים מביאים העירה עוד שרירים. שהם מציעים למעריצים שלהם ערפדוּת מלאה אם מישהו מהם יחסל אותך.'

'שאול ושבר,' מלמלתי. ראשי התחיל לכאוב.

'לא טוב שתהיה בחוץ לבד כרגע. אפילו בשעות היום.'

'אני לא צריך שמרטף, בילי.'

'הארי, אני מכיר אותך יותר טוב מרוב האנשים. אני יודע שאתה יכול לעשות דברים שאנשים אחרים לא יכולים – אבל זה לא אומר שאתה סופרמן. כולם צריכים עזרה לפעמים.'

'לא אני. לא עכשיו.' דחפתי את הקרפדה לשק והרמתי עוד אחת. 'אין לי זמן לזה.'

'אה, זה מזכיר לי.' בילי הוציא דף נייר מקופל מכיס הטרנינג שלו וקרא אותו. 'יש לך פגישה עם לקוח בשלוש.'

מצמצתי אליו. 'מה?'

'קפצתי למשרד שלך ובדקתי את ההודעות שלך. איזו גברת סומרסט ניסתה להשיג אותך, אז התקשרתי אליה וקבעתי לך פגישה.'

התחלתי להתרגז שוב. 'מה עשית?'

הבעת פניו נהייתה עצבנית. 'בדקתי גם את הדואר שלך. בעל הבית של המשרד השאיר לך הודעת פינוי. אם לא תשלם לו בתוך שבוע, הוא יעיף אותך.'

'מה לעזאזל נותן לך זכות לחטט לי במשרד, בילי? או להתקשר ללקוחות שלי?'

הוא נעמד לפניי והסתכל בי בזעף. נאלצתי להתמקד באפו כדי לא להסתכן במבט בעיניו. 'רד מההטפות, הארי. אני חבר שלך, לעזאזל. אתה מתחבא כל הזמן בדירה שלך. אתה צריך לשמוח שאני עוזר לך להציל את העסק שלך.'

'אתה לגמרי צודק. זה באמת העסק המזדיין שלי,' ירקתי. הגברת עם עגלת הקניות חגה בשולי שדה הראייה שלי וגלגלי העגלה שלה חרקו כשעברה מאחוריי. 'שלי. כלומר, לא העסק שלך.'

הוא הבליט את לסתו. 'בסדר. מה דעתך שפשוט תזחל בחזרה למערה שלך עד שיפנו אותך גם משם?' הוא פרש ידיים. 'אלוהים, בנאדם. אני לא צריך להיות מכשף כדי לשים לב כשמישהו שוקע למטה. כואב לך. אתה צריך עזרה.'

נעצתי אצבע בחזהו. 'לא, בילי. אני לא צריך עוד עזרה. אני לא צריך להיות שמרטף של חבורת ילדים שחושבים שאם הם למדו טריק אחד הם כבר מוכנים להיות ג'ון וויין עם ניבים וזנב. אני לא צריך לפחד שהערפדים יראו באנשים שסביבי מטרות אם הם לא יצליחו להגיע אליי. אני לא צריך לפקפק בעצמי כל הזמן, לשאול את עצמי מי עוד ייפגע כי אני פישלתי.' הושטתי יד למטה, חטפתי קרפדה ותלשתי את שקיק הבד מידיו של בילי כשהתרוממתי. 'אני לא צריך אותך.'

מובן מאליו שניסיון ההתנקשות התרחש בדיוק אז.

הוא לא היה מתוחכם, ביחס למקובל בניסיונות התנקשות. מנוע הרעים וטנדר קומפקטי שחור קפץ על שפת המדרכה אל תוך הפארק חמישים מטרים מאיתנו. הוא התנודד ונטה הצדה וצמיגיו חפרו תלמים בעשב המיובש מהשמש. שני גברים נאחזו במעקה בחלק האחורי של הטנדר. הם היו לבושים בשחור מלא, כולל משקפי שמש שחורים על מסכות סקי שחורות, עם רובים תואמים – כלי נשק אוטומטיים במסורת המיני־עוזי.

'זוז אחורה!' צעקתי. בידי הימנית תפסתי את בילי ודחפתי אותו מאחוריי. בשמאלית שחררתי בניעור את הצמיד על פרק ידי, שעליו תלויה שורה של מגנים זעירים בסגנון ימי־הביניים. הרמתי את ידי השמאלית אל הטנדר, אזרתי את רצוני ומיקדתי אותו באמצעות הצמיד לחצי־כדור פתאומי, שקוף, נוצץ שהתפרש ביני לבין הטנדר המתקרב.

הטנדר נעצר בחריקה. שני הרובאים לא חיכו שייעצר לגמרי. תוך הפגנת משמעת אש גרועה כמו של ניצב בסרט פעולה, הם כיוונו את כלי הנשק שלהם פחות או יותר אליי ורוקנו את המחסניות שלהם בפרץ רועם אחד.

ניצוצות ניתזו מהמגן לפניי, וקליעים ייללו ורחשו בכל הכיוונים כשחזרו ממנו. הצמיד שלי התחמם במידה לא נוחה בתוך שנייה או שתיים כשהאנרגיה של המגן העמיסה על המוקד עד לקצה גבול היכולת. ניסיתי לכוון את המגן בזווית שתסיט את היריות למעלה אל האוויר ככל האפשר. רק אלוהים יודע לאן הולכים כל הקליעים האלה – רק קיוויתי שהם לא יפגעו במכונית קרובה או בעובר אורח אחר.

הרובים השמיעו נקישה של מחסנית ריקה. שני הרובאים התחילו לטעון מחדש בתנועות עוויתיות, לא מקצועיות.

'הארי!' צעק בילי.

'לא עכשיו!'

'אבל – '

הנמכתי את המגן והרמתי את ידי הימנית – הצד שמקרין אנרגיה. טבעת הכסף שענדתי על אצבעי כושפה כדי לאגור קצת אנרגיה קינטית עם כל תנועה של היד. לא השתמשתי בטבעת כבר חודשים, והיא החזיקה בומבה של עוצמה – ברמה שלא העזתי להשתמש בה על הרובאים. כל־כך הרבה כוח עלול להרוג אחד מהם, וזה יהיה בעצם כמו לתת להם למלא אותי בכדורים, רק שלזה יידרש קצת יותר זמן להשפיע. המועצה הלבנה לא מתייחסת בחביבות לאיש שמפר את חוק הקסם הראשון: לא תרצח. הצלחתי להחליק את זה פעם אחת על סעיף טכני, אבל זה לא יקרה שוב.

חרקתי בשיניי, כיוונתי ממש לצדם האחד של הרובאים והפעלתי את הטבעת. כוח גס, בלתי נראה אבל מוחשי, הצליף בדרכו באוויר ופגע ברובאי הראשון במכה שטחית בפלג גופו העליון. הרובה האוטומטי שלו הוטח בחזהו, והפגיעה תלשה את משקפי השמש מעל ראשו וריטשה קרעים מבגדיו בזמן שהעיפה אותו לאחור אל מחוץ לטנדר, שם נחת אי־שם על הקרקע מעברו האחר.

הרובאי השני ספג פחות מהמכה. החלק שכן פגע בו הלם בכתפו ובראשו. הוא לא איבד את הרובה אבל כן את המשקפיים, והם לקחו איתם את מסכת הסקי וחשפו נער בעל מראה לא מרשים במיוחד, שלא ייתכן שהיה מבוגר מספיק כדי להצביע. הוא מצמץ מול האור הפתאומי ואז חזר לטעון בידיים רועדות.

'ילדים,' נהמתי והרמתי שוב את המגן. 'הם שולחים ילדים לתקוף אותי. שאול ושבר.'

ואז משהו גרם לשערות שבעורפי לנסות להרים אותי מעל הקרקע. בזמן שהנער עם הרובה התחיל לירות שוב, העפתי מבט לאחור.

הזקנה עם עגלת הקניות נעצרה אולי חמישה מטרים מאחוריי. ראיתי עכשיו שהיא לא זקנה כמו שחשבתי. קלטתי הבזק של עיניים כהות, צוננות, מתחת לאיפור המזקין. ידיה היו צעירות וחלקות. מעמקי סל הקניות היא שלפה רובה ציד קצוץ קנה, והניפה אותו לעברי.

קליעים מהאוטומטי המרעים הוטחו במגן שלי, ובקושי הצלחתי להחזיק אותו במקומו. אם הייתי מכוון קסם כלפי התוקפת השלישית, הייתי מאבד את הריכוז ואיתו את המגן – וטירון או לא, הרובאי שעל הטנדר ריסס סביבו מספיק עופרת כדי שבמוקדם או במאוחר הוא לא יחטיא.

מצד שני, אם המתנקשת במסווה תקבל הזדמנות לירות ברובה הציד ההוא ממרחק חמישה מטרים, איש לא יטרח לקחת אותי לבית החולים. אני אגיע ישר לחדר המתים.

קליעים הוטחו במגן שלי, ולא יכולתי לעשות דבר אלא להסתכל בתוקפת השלישית מכוונת את רובה הציד שלה. נדפקתי, וסביר שגם בילי נדפק איתי.

בילי זז. הוא כבר נחלץ מחולצת הטריקו שלו, והיו לו מספיק שרירים כדי שיעלו גלים – שרירים שטוחים, קשים, שרירים של אתלט, לא המבנה המפוסל בקפידה של מרימי משקולות. הוא צלל לפנים, אל האישה עם רובה הציד, ופשט את מכנסי הטרנינג שלו בעודו באוויר. מתחתיהם הוא היה עירום.

הרגשתי בגל הקסם שבילי השתמש בו אז – חד, מדויק, ממוקד. לא הייתה תחושה של טקס במעשיו, לא הצטברות אטית של כוח שמצטבר עד לשחרור. הוא היטשטש תוך כדי תנועה, ובין נשימה אחת לבאה אחריה, בילי־העירום נעלם ובילי־הזאב התנגש בתוקפת, חיה כהת פרווה בגודל של דני ענק, ניביו משספים את היד שלפתה מלפנים את הקת של רובה הציד.

האישה זעקה ומשכה את ידה לאחור כשדם ארגמני על אצבעותיה, והניפה את הרובה על בילי כמו אלה. הוא התפתל וספג את המהלומה בכתפיו, ונהמה התפרצה מתוכו. הוא התנפל על ידה האחרת של האישה, מהר מכפי שיכולתי לראות בקלות, והרובה נפל על הקרקע.

האישה צרחה שוב ומשכה את ידה לאחור.

היא לא הייתה אנושית.

ידיה נמתחו והתארכו, וכך גם כתפיה ולסתה. ציפורניה נהיו טפרים מכוערים, מחוספסים, והיא הורידה אותם על בילי ופגעה בו לרוחב הלסת, והפעם חילצה ממנו צווחת כאב מעורבת בנהמה. הוא התגלגל הצדה והתרומם על רגליו, וחג כדי לאלץ את היצור־האישה לסגת לכיווני.

לרובאי בטנדר שוב נגמרה המחסנית. הורדתי את המגן והסתערתי לפנים בצלילה לתפוס את רובה הציד. התרוממתי כשהוא בידי וצעקתי, 'בילי, זוז!'

הזאב זינק הצדה, והאישה הסתובבה בחדות להסתכל בי כשתווי פניה המעוותים זועמים ופיה מזיל ריר סביב ניבים דמויי חטים.

כיוונתי את הרובה אל בטנה ולחצתי על ההדק.

הרובה הרעים ונרתע, והוטח בכוח בכתפי. עשרה גייג', אולי, או קליעים של רובה ציד. האישה התקפלה, צווחה, כשלה לאחור וצנחה ארצה. היא לא נשארה על הארץ לאורך זמן. היא כמעט זינקה בחזרה על רגליה, אדום מרוסס על כל שמלתה הסמרטוטית ופניה עכשיו לגמרי לא אנושיים. היא זינקה על פניי לכיוון הטנדר ועלתה בקפיצה לתא האחורי. הרובאי משך את השותף שלו בחזרה אל תוך הטנדר והנהג לחץ על הגז. הטנדר העיף מעט אדמה לפני שהתחפר, עלה בחזרה בטלטלה אל הכביש והשתלב בחטף בתנועה.

הסתכלתי אחריו לשנייה כשאני מתנשם. הורדתי את רובה הציד, וכשעשיתי את זה נוכחתי לדעת שעדיין המשכתי איכשהו להחזיק בקרפדה שהרמתי בידי השמאלית. היא התפתלה ונאבקה באופן שרמז על כך שאני כמעט מועך אותה, וניסיתי להרפות מאחיזתי בלי לאבד אותה.

הסתובבתי לחפש את בילי. הזאב פסע אל הטרנינג הזרוק שלו, ריצד לרגע והפך שוב לצעיר העירום. היו שני חתכים ארוכים על פניו, מקבילים ללסת. דם זלג על גרונו ביריעה דקה. הוא הלך בשרירים מתוחים, אבל זה היה הרמז היחיד לכאב שניכר בהתנהגותו.

'אתה בסדר?' שאלתי אותו.

הוא הנהן ולבש במהירות את מכנסיו, את החולצה. 'כן. מה זה היה, לעזאזל?'

'שדת־קבר,' אמרתי לו. 'כנראה משבט לָה־שֵז. הם עובדים עם החצר האדומה, והם לא מחבבים אותי במיוחד.'

'למה שהם לא יחבבו אותך?'

'עשיתי להם צרות כמה פעמים.'

בילי הרים את פינת חולצתו והצמיד אותה אל החתכים בפניו. 'לא ציפיתי לטפרים.'

'הם ערמומיים כאלה.'

'שדת־קבר, אה. היא מתה?'

הנדתי בראשי. 'הם כמו ג'וקים. הם מתאוששים מכל דבר בערך. אתה יכול ללכת?'

'כן.'

'יופי. בוא נצא מכאן.' פנינו אל החיפושית. הרמתי את שק הבד המלא קרפדות בדרך והתחלתי לנער אותן בחזרה אל הקרקע. הנחתי איתן את הקרפדה שכמעט מעכתי, וניגבתי את ידי על העשב.

בילי צמצם אליי עיניים. 'למה אתה משחרר אותן?'

'כי הן אמיתיות.'

'איך אתה יודע?'

'זאת שהחזקתי חירבנה לי ביד.'

פתחתי לבילי את הדלת של החיפושית הכחולה ונכנסתי מהצד השני. הוצאתי את ערכת העזרה הראשונה מתחת למושב שלי והעברתי לו אותה. בילי הצמיד בד אל פניו והסתכל החוצה אל הקרפדות. 'אז זה אומר שהמצב גרוע?'

'כן,' אישרתי, 'המצב גרוע.' שתקתי לרגע, ואז אמרתי, 'הצלת את חיי.'

הוא משך בכתפיו. הוא לא הסתכל בי.

'אז קבעת את הפגישה לשעה שלוש, נכון? איך קראו לה? סומרסט?'

הוא העיף בי מבט והעלים את החיוך מפיו – אבל לא מעיניו. 'כן.'

גירדתי את הזקן והנהנתי. 'הראש שלי היה במקום אחר בזמן האחרון. אולי כדאי שאני אתנקה קודם.'

'זה רעיון טוב,' בילי הסכים.

נאנחתי. 'אני אידיוט לפעמים.'

בילי צחק. 'לפעמים. אתה בן אדם כמו כולנו.'

התנעתי את החיפושית. היא התנשפה קצת, אבל שכנעתי אותה להתעורר לחיים.

בדיוק אז משהו פגע במכסה המנוע שלי בחבטה קשה, כבדה. ואז שוב. עוד חבטה כבדה, על הגג.

סחרחורת פשטה בי, בחילה שהופיעה בפתאומיות ובאלימות כאלה עד שלפתּי את ההגה במאמץ פשוט לא להתמוטט. מרחוק שמעתי את בילי שואל אותי אם אני בסדר. לא הייתי בסדר. כוח נע ורחש באוויר בחוץ – הפרעה פראית. כוחות הקסם, הנעים בדרך כלל בדפוסים חלקים ושקטים, התעוררו פתאום במהומה, תוהו מבלבל, מטריף חושים.

ניסיתי להדוף מעליי את התחושות ונאבקתי לפקוח עיניים. מטר קרפדות ירד. לא צניחה פה ושם, כי אם גשם כבד וקשה כל־כך עד שהאפיל את השמים. והיצורים המסכנים האלה גם לא זכו לצניחה עדינה כמו בפיר כביסה. הם נחתו כמו ברד וניתזו על בטון, על מכסה החיפושית. אחת מהן נחתה בכוח שיצר רשת עכביש של סדקים בשמשה הקדמית שלי, ואני העברתי להילוך והאצתי לאורך הרחוב. אחרי כמה מאות מטרים התרחקנו מהגשם שלא מן העולם הזה.

שנינו התנשמנו מהר מדי. בילי צדק. גשם הקרפדות פירושו שמשהו קורה, מבחינת קסם. המועצה הלבנה מגיעה הערב העירה כדי לדון במלחמה. הייתה לי פגישה עם לקוחה, והערפדים בבירור חשפו את הניבים עוד יותר (ללא כפל משמעות), וניסו לפגוע בי בגלוי יותר מכפי שהעזו בעבר.

הפעלתי את המגבים. דם דו־חיים השאיר פסים אדומים על השמשה הסדוקה.

'אלוהים אדירים,' התנשם בילי.

'כן,' אמרתי. 'מצפים לגשם, מגיע מבול.'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אביר קיץ”