בשנת 1821, על חוף חצי אי בברטנייה, צעיר שאפתן התרחץ בים. זמן קצר לאחר מכן הגיחה ידידתו מאמבט טבעי שנחצב בסלע. שני הצעירים המשיכו בהליכת הבוקר. בדרכם פגשו דייג והתרגשו ממסירותו, למרות עוניו, לאביו העיוור. כדי לשמח אותו ולו במקצת הם ביקשו לקנות את שלל הדיג שלו במחיר שעבור האיש האביון היה שווה להון של ממש, והבטיחו לו ארוחת ערב אם יסכים לקחת אותם לעיירה סמוכה.
השלושה צעדו בדממה והגיעו לפאתי צוק שהדייג התכוון לעקוף. הצעירים שאלו מדוע והלה הזהיר אותם שמתגורר שם אדם שלא כדאי להיתקל בו. סקרנותם גברה והם התעקשו להגיע לשם. ליד מערה הם ראו אדם שנצרב מהשמש והוא דומם כמו הגרניט המקיף אותו. הם שאלו את מורה הדרך על הדמות המוזרה.
האיש היה בעבר ספן גאה שהתגורר עם אשתו בבית מבודד מעל החוף. לזוג נולד ילד והם פינקו אותו מגיל צעיר ולא סירבו לשום גחמה מגחמותיו. כשהתבגר הפך הילד לאלים, שקרן, גנב, האמין שכולם נועדו לשרת אותו ונהג ברשעות רודנית במי שמנעו ממנו את מנעמיו. האב סירב לראות, או לא רצה לדמיין את הגרוע מכול. לילה אחד הבן עשה מעשה נורא עד כדי כך שהאב החליט לחסל את המפלצת שיצר. הוא עצמו נשבע לכפר על מעשהו בהענשת עצמו…
הסיפור ראה אור לראשונה בפריז ב־1834. הוא נכתב אחרי ביקורו של בלזק בברטנייה על רקע אופנת הרחצה בים שהחלה להתפשט בצרפת באותם ימים.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
37.00 ₪
מקט: 4-644-1184
לגברת הנסיכה קָרוֹלִין גָאלִיצִין דה גֶנְת'וֹד מבית הרוזנת וָלֶוְוסְקָה, ברכות ומזכרת מאת הסופר.
לצעירים, כמעט לכולם, יש מצפן שבאמצעותו הם נהנים לאמוד את העתיד. כאשר רצונם תואם את עוז רוחם מן הזווית שהם פתחוהָ, העולם שייך להם. אך תופעה זו של חיי המוסר אינה מתרחשת אלא בגיל מסוים. גיל זה, שלגבי כל בני האדם מצוי בין עשרים ושתיים לעשרים ושמונה, הוא הגיל של המחשבות הגדולות, הגיל של ההבנות הראשונות, מפני שהוא הגיל של התשוקות הגדולות לאין שיעור, הגיל שאין מטילים בו ספק כלל. כל האומר ספק אומר אוזלת יד. אחרי גיל זה, המהיר כמו תפוצת זרעים, בא גיל הביצוע. במובן מה יש שתי עונות נעורים, הנעורים שבמהלכם מאמינים, והנעורים שבמהלכם פועלים. לעיתים תכופות תקופות אלה מתמזגות אצל אנשים שהטבע האיר להם פנים, ואשר כמו קיסר, ניוטון ובונפרט, הם הגדולים מבין הגדולים בבני האדם. מדדתי כמה זמן דורשת מחשבה כדי להתפתח. ובמצפן בידי, עומד על צוק, מאתיים מטרים מעל האוקיינוס שגליו השתעשעו בין המשברים, אמדתי את עתידי, ממלא אותו ביצירות, כמו מהנדס אשר על פני שטח אדמה ריק משרטט מבצרים וארמונות. הים היה נאה, אך זה התלבשתי לאחר ששחיתי, המתנתי לפּוֹלִין, המלאך השומר שלי, שרחצה במְכל של גרניט מלא בחול דק, האמבטיה ההדורה מכול שהטבע צייר עבור פֵיוֹת הים שלו. היינו בקצה קצהו של לֶה קְרוּאָזִיק,[1] חצי אי נחמד בחבל בְּרטָנייה. היינו רחוקים מן הנמל, במקום שמִנְהל המיסים קבע שהוא כה בלתי נגיש עד שהמוכס כמעט לעולם אינו מגיע לשם. לשחות באוויר לאחר ששחיתם בים! אהה! מי לא היה שוחה בתוך העתיד? מדוע חשבתי? מדוע באה צרה? מי יודע זאת? המחשבות נופלות לך על הלב או על הראש בלי לשאול אותך. אף קורטיזנה לא הייתה פלאית יותר ולא שוררת יותר משההמשגה היא לאמנים. יש לקחת אותה כמו את המזל, במלוא בלורית ראשו, כאשר הוא בא. רכוב על מחשבתי כמו אַסְטוֹלְף על ההִיפּוֹגְרִיף[2] שלו רכבתי אפוא לאורכו ולרוחבו של העולם, והשתמשתי בו במלוא רצוני. כאשר ביקשתי לחפש סביבי איזה אות לבאות בשביל המבנים האמיצים שדמיוני המטורף הציע לי להקים, שמעתי צעקה הגונה, צעקת אישה הקוראת לך בדומיית מדבר, צעקת אישה העולה מן הרחצה, מאוששת, עליזה, חלשה על מלמול השוליים הנעים בלי הרף שציירו הגאות והשפל על ביתורי החוף. בשמעי צליל זה פורץ מן הנשמה, נדמה לי שראיתי בסלעים רגל של מלאך שפרש את כנפיו וקרא: "אתה תצליח!"
ירדתי קורן, קליל. ירדתי קופץ כמו חלוק נחל שנזרק על פני מדרון מהיר. כאשר היא ראתה אותי היא אמרה לי: "מה לך?" לא עניתי, עיניי התלחלחו. אמש פולין הבינה את כאביי, כמו שהבינה ברגע זה את שמחותיי, באמצעות רגישותו המאגית של נֵבֶל הנענה לשינויי האטמוספרה. החיים האנושיים יש להם רגעים נאים! הלכנו בשקט לאורך הגדה. השמיים היו ללא עננים, הים היה ללא קמטים. אחרים לא היו רואים אלא שתי ערבות כחולות זו על זו, אך אנחנו, אנחנו שהבנו זה את זה בלי צורך בדיבורים, אנחנו שיכולנו להפעיל בין שתי השמיכות הללו של האינסוף את האשליות שמתמלאים מהן בגיל צעיר, אנחנו לחצנו את ידי השינוי הזעיר ביותר שהציגו פני המים או פני האוויר כי אנו חשבנו שתופעות קלילות אלה הן ביטוייה החומריים של מחשבתנו הכפולה. מי לא חווה בתענוגות את רגע השמחה האינסופית שבו נדמה לנפש כי השתחררה מכבלי הבשר, ומוצאת עצמה כמו מושבת לעולם שבאה ממנו? ההנאה אינה מדריכתנו היחידה באזורים אלה. כלום אין שעות שהרגשות בהן מתלפפות מעצמן ומזנקות לשם, כמו שלא פעם שני ילדים משלבים ידיים ומתחילים לרוץ בלי דעת מדוע. כך הלכנו אנו. בשעה שהופיעו באופק גגות העיר וציירו שם קו אפרפר, פגשנו דייג מסכן ששב אל לה קרואזיק. רגליו היו יחפות, מכנסי האריג שלו היו קרועים בשוליהם, מחוררים, לא מתוקנים כראוי, וגם היו לו כותונת מאריג מפרשים, כתפיות שקצותיהן פגומים, ובלויי סחבות כמקטורן. דלות זו הכאיבה לנו, כאילו הייתה איזו צרימה בלב ההרמוניות שלנו. הבטנו זה בזה כדי להתלונן זה לזה על שאין לנו בו ברגע היכולת לדלות באוצרותיו של אָבּוּ־קָאסֵם.[3] ראינו סרטן ים מופלא ועכביש ים צמודים לחבל שהדייג נדנד בידו הימנית, בעוד ביד השנייה הוא טיפל בכלי הדייג ובמכשירים. ניגשנו אליו כדי לקנות ממנו את שללו, רעיון שעלה בדעת שנינו והתבטא בחיוך שהגבתי עליו בלחץ קל על הזרוע שהחזקתי בה וקֵירבתיהָ אל ליבי. הדברים הפעוטים הללו הם אלה שזכירתם מאוחר יותר מחוללת פואמות. ליד האש אנו נזכרים ברגע שדבר פעוט זה ריגש אותנו, במקום שזה קרה בו, ובאשליה שהשפעותיה עדיין לא הורגשו, אך הפועלת תכופות על החפצים המקיפים אותנו ברגעים שהחיים בהם קלילים ולבבותינו מלאים. האתרים היפים ביותר הם רק אלה שאנו עושים אותם ליפים. איזהו האדם הכמעט משורר שאין לו בזיכרונותיו גוש סלע התופס מקום רב יותר משתפסו ההיבטים הנודעים ביותר של ארצות שהתאמצו להגיע אליהן במחיר רב! ליד סלע זה מחשבות הומות. כאן, חיים שלמים שננקטו, שם, חששות מופגים. פה, קרניים של תקווה ירדו אל הנפש. ברגע ההוא, השמש, תמימת דעים עם מחשבות אהבה או עתיד אלה, השליכה על הצלעות הפראיות של סלע זה אור יוקד. כמה פרחי הרים משכו את תשומת הלב. השלווה והדומייה הגבירו חספוס כהה זה לכדי מציאות צבועה בידי החולם. אזי היא הייתה יפה עם צמחייתה הזעומה, אַבְרשׁיה החמים, שערות השולמית שלה על עליהם הקטיפתיים. חגיגה מתמשכת, קישוטים נפלאים, התפעמות עולצת של הכוחות האנושיים! פעם אחת כבר אגם בּיֵן, במבט מהאי סן־פייר,[4] כך דיבר אליי. הסלע של לה קרואזיק יהיה אולי אחרון השמחות הללו! ואז, מה יהא עם פולין?
"העלית דיִג נאה הבוקר, ידידי?" אמרתי לדייג.
"כן, אדוני," השיב לי ונעצר, מראה לנו את פניהם השחומים של אנשים הנותרים שעות תמימות חשופים להשתקפויות השמש על פני המים. פנים אלה הצביעו על ויתור מדעת ממושך על סבלנות של דייג ואורחות חייו המתונים. לאיש זה היו קול נטול נוקשות, שפתיים טובות, שום שאפתנות, משהו דקיק, חלוש. כל מראה אחר היה מרתיע אותנו.
"איפה תמכור את זה?"
"בעיר."
"כמה ישלמו לך בעד הסרטן?"
"חמישה עשר סוּ."
"בעד העכביש?"
"עשרים סוּ."
"מדוע הבדל כזה בין הסרטן והעכביש."
"אדוני, העכביש (הוא קרא לו כָּביש) הוא הרבה יותר עדין! והוא גם ערמומי כמו קוף, כמעט אף פעם לא נותן לעצמו להיתפס."
"אתה מוכן לתת לנו את הכול בעד מאה סוּ?" אמרה פולין.
האיש היה המום.
"לא תקבלי אותם!" אמרתי וצחקתי. "אני נותן עבורם עשרה פרנקים." צריך לדעת לשלם עבור הרגשות את מה שהם שווים.
"אם כך," השיבה היא, "כן אקבל! אני נותנת עשרה פרנקים ושני סוּ."
"עשרה סוּ."
"שנים עשר פרנק."
"חמישה עשר פרנק."
"חמישה עשר פרנק וחמישים סנט," אמרה היא.
"מאה פרנק."
"מאה וחמישים." נכנעתי. לא היינו ברגע ההוא עשירים מספיק כדי להעלות גבוה יותר את המכירה הכללית הזה.
הדייג המסכן שלנו לא ידע אם עליו לכעוס על הלהטוט או שמא להתמסר לשמחה. חילצנו אותו מצערו כשנתנו לו את שם המארחת שלנו והמלצנו להביא אליה את הסרטן ואת העכביש.
"אתה מרוויח למחייתך?" שאלתי אותו כדי לדעת לאיזו סיבה יש ליחס את עוניו.
"בקושי רב ובלא מעט קשיים," אמר לי. "הדיג על שפת הים, כאשר אין לך לא סירה ולא מכמורת ואפשר לדוג רק עם עזרים או עם חכה, זה מקצוע שתלוי במקרה. אתה מבין, צריך לחכות לדג או לצדפה. הדייגים הגדולים הולכים לחפש אותם בלב ים. קשה ככה להרוויח מספיק לפרנסה, ואני היחיד שדג ככה על החוף. אני מעביר ימים שלמים בלי לתפוס כלום. כדי לתפוס משהו צריך שעכביש ישכח את עצמו כשהוא ישן, כמו העכביש הזה, או שסרטן יהיה מספיק מבולבל כדי להישאר על הסלעים. לפעמים מגיעים דגי לוּבֵּן[5] אחרי הגאות, ואז אני חוטף אותם."
"בקיצור, זה וגם זה, כמה אתה מרוויח ביום?"
"אחד עשר או שנים עשר סו. הייתי מסתדר עם זה אם הייתי לבד, אבל אני צריך להאכיל את אבא שלי, והבן אדם לא יכול לעזור לי, הוא עיוור."
לשמע משפט זה, שנאמר בפשטות, הבטנו זה בזה פולין ואני בלי לומר מילה.
"יש לך אישה או איזו חברה?"
הוא הטיח בנו אחד מהמבטים המעציבים ביותר שראיתי מעודי וענה: "אם הייתה לי אישה, הייתי צריך להזניח את אבא שלי. לא אוכל לקיים אותו ועוד לקיים גם אישה וילדים."
"אם כך, בחורי המסכן, כיצד אינך מנסה להרוויח יותר בלשאת מֶלַח אל החוף או בעבודה בביצות?"
"הו, אדוני, לא אחזיק מעמד במקצוע כזה אפילו שלושה חודשים. אני לא חזק מספיק, ואם אמות, אבא שלי יצטרך לקבץ נדבות. אני צריך מקצוע שדורש קצת מיומנות והרבה סבלנות."
"ואיך יכולים שני אנשים לחיות עם שנים עשר סו ביום?"
"אוהו! אדוני, אנחנו אוכלים מציות מכוסמת וצדפות שאני מוריד מהסלעים."
"בן כמה אתה, תגיד?"
"שלושים ושבע."
"האם יצאת מכאן?"
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דרמה על חוף הים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות