החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אל תהיה אוגר

מאת:
הוצאה: | 2021 | 136 עמ'
קטגוריות: ניהול ועסקים, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

55.00

רכשו ספר זה:

אוגרים רצים על אותו גלגל, מוציאים הרבה אנרגיה, מתעייפים – ולא מגיעים לשום מקום. הספר 'אל תהיה אוגר' מספר את המסע שלי מתוך משבר הקורונה להצלחה עסקית ענקית. אז אם החלטתם לא להיות אוגרים, הספר הזה יעניק לכם שלושה כלים אדירים:

הכלי הראשון – יכולת ניהול עצמי;

הכלי השני – תרגול של פיתוח תעוזה והימנעות מאזור הנוחות שלנו;

והכלי השלישי – התגברות על כל מצב בלתי צפוי כדי שידכם תוכל להיות תמיד על העליונה.

אל תהיה אוגר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מספר על ההתמודדות שלי בתקופה הנוכחית, משבר הקורונה, על הקשיים ועל המהפך שעשיתי אשר שינה את חיי. בחלק השני אני מלמד בצורה מעשית את שלושת הכלים שבעזרתם הצלחתי לחולל את המהפך, שלושת הכלים הבלעדיים שכל אחד ואחת יכול להשתמש בו ולהצליח בישראל.

 

תומר פורת, בעלים ומנכ"ל של BE A LEADER ושל "אקזיט קלאב", מאמין בלהגיע הכי רחוק ולהרוויח מעבר לדמיון בדרך ייחודית הרואה הזדמנויות, ולא בעיות. המטרה של תומר היא לעזור לכם בדרך להצלחה.

גאה להתנדב מדי שבוע במכינות הקדם-צבאיות "שחר" ובתוכנית לפיתוח יזמים צעירים JA-ISRAEL.

תומר, הנשוי באושר לשחר, הוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים, קואוצ'ר מוסמך ומאמן עסקי מוסמך, ומאחוריו ניסיון רב-שנים בליווי אנשים פרטיים ועסקים.

מקט: 4-1272-949
אוגרים רצים על אותו גלגל, מוציאים הרבה אנרגיה, מתעייפים – ולא מגיעים לשום מקום. הספר 'אל תהיה אוגר' מספר את […]

 

מדריך למימוש מקסימלי של הספר

ספר זה נחלק לשניים: החלק הראשון, הוא סיפור שמטרתו לעורר בכם השראה ולחדד את הצורך שלכם בחלק השני.

 

החלק השני, בנוי בצורת מדריך, ובו כל התרגילים והמשימות שלדעתי בני האדם השאפתנים זקוקים להם כדי לממש את הפוטנציאל שלהם.

 

אם אתם בעלי אמביציה, ואם אתם מרגישים שיש לכם עוד מה לתת לעולם ושמגיע לכם להגשים את חלומותיכם, כל שאתם זקוקים לו הוא כלים נכונים ומסלול להצלחה. בוודאי קראתם ספרים דומים בעבר, אולם ספר זה ייחודי מפני שהוא מציג כלים שרלוונטיים במיוחד למציאות המקומית שלנו כאן בישראל. כמו כן, מדובר בספר אינטראקטיבי שבו תוזמנו לכתוב, לסמן ואף לגזור ולהשתמש בתכני הספר בצורה מעשית, ולא רק תיאורטית.

 

הצטרפו למסע שבו תתחייבו לעצמכם, תרכשו כלים אדירים ותגבשו לעצמכם דרך חיים שתוכל להוביל אתכם להצלחה ענקית בחיים. כדי להגשים את חלומותיכם, תידרשו לפעול בצורה שמקדמת אתכם. אכן, גם תצטרכו להקריב את תפיסות העולם הקודמות שלכם ואת נוחותכם, לוותר על דברים בדרך, לעבוד בשעות לא שגרתיות ולבצע פעולות שייתכן שאנשים סביבכם לא יזדהו עימן, ואולי יותר מכול: תצטרכו לגייס סבלנות. כדי להצליח בחיים, יש ללמוד לדחות סיפוקים, ובמילים אחרות:

 

  • לא לצפות לתמורה מיידית
  • לדעת לספוג הפסדים
  • לדעת לקבל ״לא״
  • לדעת להתנהל לבד
  • לא לוותר לעצמכם כאשר קשה

 

לסיכום, הספר הזה יוכל לעזור לכם אם תהיו נחושים וטוטליים לאורך הדרך אל עבר המטרות שלכם. אז היפרדו מעצמכם הישנים ותגידו שלום לאתם החדשים!

 

החיים הם דבר לא צפוי. יום אחד אתה בגג העולם, ויום לאחר מכן אתה בתחתית. ככה לפחות אני בוחר לחיות את חיי.

 

מצד שני, אם אתה אוגר, האלטרנטיבות שלך בדרך כלל מאוד נוחות וצפויות. אין יותר מדי טלטלות ושינויים. יש כלוב נחמד, ארוחות בשעות קבועות, אנשים נחמדים שמדי פעם נותנים לך תשומת לב, חציר חמים ונעים וגלגל שפשוט גורם לך להרגיש שאתה רץ… ורץ… ורץ… עד שנגמרת לך האנרגיה.

 

והכול חוזר חלילה — בכל יום מחדש!

 

אומנם זה נשמע מפתה, וגם הסביבה תמיד הראתה לי כמה זה חשוב להיות אוגר טוב, ובכל זאת, אני לא מצליח להיות כזה. ותאמינו לי — ניסיתי!

 

הסיפור שלי מתחיל בסיום השירות הצבאי שלי. שירתי שלוש שנים כלוחם, נתתי למדינה הרבה, תפסתי קווים בלב האוכלוסייה הערבית מעבר לקו הירוק, השתתפתי במבצע צוק איתן, חוויתי אין־ספור טרטורים והינה הגיע הרגע שבו אני, תומר פורת, סוף־סוף אראה מה אני שווה ולאן אני יכול להגיע בעולם האמיתי — שאחרי הצבא.

 

ההתחלה שלי הייתה די קשה, עבדתי בסוכנות ביטוח ומכרתי ביטוחים. עד היום, אם מתקשרים אליי סוכני מכירות המציעים לי לרכוש ביטוח, אני מאזין למה שהם מציעים, מכבד את עבודתם ואת הצעתם ומתייחס אליהם בכבוד רב, מפאת ניסיוני וחוויותיי בתחום הזה.

 

האמת היא, שכל אחד שעבד או שעדיין עובד בתחום הזה יודע שזו אחת העבודות הכי מתסכלות שיש. יום־יום, שעות על גבי שעות, אתה מתקשר מתוך משרד קטן לאנשים רנדומליים שלא בטוח בכלל שמעוניינים בביטוחים. רק אחד מתוך עשרים אנשים היה מוכן לשמוע מה אתה מציע — זו הייתה השגרה שלי.

 

יום־יום לא בדיוק הבנתי מה אני עושה שם, המשכורת הייתה נמוכה, האנרגיות שלי היו נמוכות, היו ימים שפשוט שיקרתי לבוס שאני לא מרגיש טוב והברזתי, ובת'כלס חיפשתי כל דרך וכל תירוץ אפשרי לצאת מוקדם יותר מהעבודה.

 

אתם בטח שואלים מה בכל זאת החזיק אותי שם. האמת היא, שאני לא בדיוק יודע מה הייתה הסיבה.

 

מה שכן, באותה תקופה כבר התחלתי להרגיש שאני אוגר לא כל כך מוצלח. שאלתי את עצמי, למה אחרים מצליחים להחזיק מעמד יותר שעות ביום ממני? מה יש בהם שאין בי? אלה היו רק מעט מהשאלות שערערו לי את הביטחון.

 

הבנתי, לאחר תקופה קצרה יחסית, שכנראה תחום הביטוחים הוא לא בשבילי. ולאחר זמן מה, בזכות הקשרים שהיו לי לפני הצבא, יצרתי קשר עם בעלים של עסק קואוצ'ינג מסוג קצת שונה — והצעה זו שינתה את חיי. העסק הזה התמחה בליווי גברים למציאת זוגיות. מטרתו הייתה אשכרה להעביר גברים תהליך שבסופו, לא משנה מאיזה מקום הם הגיעו או איזה ניסיון רכשו, הם ישתדרגו ביכולות החיזור שלהם ויצליחו להכיר נשים למטרות זוגיות.

 

די מיוחד, אה?

 

כך התחיל הסיפור שלי בתור עצמאי.

 

בתחילת דרכי בעסק הזה, התפלאתי כמה גברים ונשים זקוקים לעזרה שלנו בתחום הזוגיות. גם התפלאתי כמה אנשים מפורסמים ומוכרים זקוקים לליווי שהצענו. החוויות שם היו הזויות, קיצוניות, מצחיקות ומרגשות עד דמעות. יצא לי להיפגש עם אנשים כל כך מוכשרים באינטראקציות, עד שהיו שמים את אומני החושים והקוסמים המפורסמים ביותר בכיס הקטן. אנשים כאלה יכלו לקחת מהבחורות היפות ביותר בתל אביב את מספרי הטלפון שלהן בתחילת היום, בצוהריים עורכים קניות בסופרמרקט ובדרך לא דרך פשוט לא משלמים שקל, ובערב נפגשים עם אחת הבחורות לדייט סוער, וגם מוצאים מיטה לישון בה באותו לילה.

 

יצא לי להיפגש עם אנשים חסרי ביטחון עצמי אך עם לב זהב, שהזמינו אותי לחתונה שלהם והודו לי על הסיוע שלי. חוויתי עולם חדש.

 

בעבודתי באותו עסק הייתי בהתחלה שכיר, עד שהבוס שלי הציע לי להרוויח יותר בכך שאהפוך לעצמאי. כשאני חושב על זה, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מתוך גלגל האוגרים שבו התרוצצתי עד אותו היום. סוף־סוף המשכורת שלי לא הייתה תלויה בכמות השעות שבה עבדתי, אלא בתפוקה שנתתי.

 

בתמימותי שאלתי את הבוס, "כמה יותר?"

 

באותם ימים המשכורת שלי נעה בין 4,000 שקל לבין 9,500 שקל. הייתי חייל משוחרר, ובסך הכול היה לי נוח בתוך כלוב האוגרים שלי. הרווחתי יפה ביחס לחבריי, עבדתי ארבע־חמש שעות ביום ואפילו היה לי יום חופש אחד באמצע השבוע — מבחינתי זה היה כלוב אוגרים ממש נחמד! אפילו לונה פארק!

 

הבוס שלי ענה לי, "האמת תומר, זה כבר תלוי בך, אבל סתם לשם המספרים — זה יכול להיות עשרות אלפי שקלים."

 

משום־מה לא התלבטתי יותר מדי. תפסתי את ההצעה שלו בשתי ידיים ויצאתי למסע שלי.

 

אני חושב שכל אוגר שאי פעם ברח מהכלוב שלו הרגיש את זה: דלת הכלוב פתוחה לרווחה, אתה יוצא ממנה ופתאום חווה הרגשת חופש אדירה, מרחב ענק לעשות בו כל מה שבא לך, עד שהבטן מתחילה לקרקר, המציאות מכה בך ואז מתחילים הקשיים.

 

בשלושת החודשים הראשונים התגעגעתי לכלוב. במשך כל התקופה הזו הרווחתי אולי 2,000 שקל. רק 2,000 שקל בשלושה חודשי עבודה!

 

הנסיעות לעבודה הכבידו עליי, קשיים התחילו לצוץ מכל כיוון והייתי צריך לבצע המון שינויים כדי להתקדם ולהרוויח. הייתי מוכרח להשתנות, לשים את מה שאני יודע בצד ולטפח תכונות ספציפיות שיעשו אצלי מהפך בחיים. היוםֿ, בדיעבד, אני מזהה שאותן תכונות היו בדיוק מה שהייתי צריך כדי לפרוץ את הדרך קדימה. איכשהו, במזל, יצא לי לעבוד עליהן ולפתח אותן! (אל דאגה — בדיוק את התכונות הללו אלמד אתכם לפתח בהמשך הספר).

 

אז, באותם שלושה חודשים, יריתי לכל כיוון אפשרי ופיתחתי את התכונות החשובות הללו. אומנם לא הייתי מספר אחת, אבל הגעתי לרמה גבוהה, וסוף־סוף התחלתי להרגיש על בשרי את טעם ההצלחה.

 

פתאום המשכורת עלתה ל־6,000 שקל בחודש. המשכתי לעבוד קשה, להתאמן ולתרגל את אותן תכונות, וחודש אחרי זה — 8,500 שקל נכנסו לחשבוני.

 

עשיתי לי הרגל: בכל סוף חודש, ציינתי היכן אותן תכונות עזרו לי והיכן הן היו חסרות. אותה רפלקציה חודשית עזרה לי רבות בחיזוק אותן התכונות.

 

חודש לאחר מכן כבר הרווחתי 12,500 שקל. המשכתי לגדול בחודשים הבאים ל־15,000 שקל וגם ל־20,000 שקל, והמשכתי והמשכתי והמשכתי.

 

לאחר זמן־מה עצרתי רגע והרהרתי. אני משוחרר יותר משנה וחצי, אני עובד ביום כמה שעות שאני רוצה וההכנסות שלי הן 30-15 אלף שקל, ואני ילד, בסך הכול בן 22.

 

אני זוכר שבאותה תקופה פשוט קניתי כל מותג שקיים: בגדים יקרים, שעונים, תיקים, טיסות לחו"ל כמה פעמים בשנה, גם אם היה חודש חלש לכאורה. עדיין גרתי עם ההורים, ולכן כמעט שלא היו לי הוצאות.

 

אותה תקופה הייתה תקופת השיא של העסק, טבענו מרוב לקוחות שהגיעו אלינו וביקשו את שירותינו. חגגנו כל יום בהרמת צ'ייסר בברים בתל אביב, מחצית מהזמן בעבודה הבוס שלי ואני ישבנו בבית קפה ופשוט דיברנו על החיים, על חלומות והיכן נהיה בעוד כמה שנים. בקיצור, חיינו בסרט — וסרט יפהפה!

 

עד ששילמנו את מחיר השאננות שלנו.

 

באותה תקופה הבוס שלי נתן לי כ־50% מהכנסות העסק, ואף השתתפתי בחלק מההוצאות שלו, כלומר נהייתי שותף. עבדתי שעות נוספות, נשאבתי פנימה לעסקֿ, ובדיוק החלו לקום לנו מתחרים רבים. אותם מתחרים לא הרפו, לא התרגשו מעבודה קשה, ולבסוף גם גרמו לנו להפסדים רבים.

 

בשנה וחצי הבאות העסק דעך, הרווחתי פחות ופחות מחודש לחודש, היחסים עם הבוס הורעו ונדרשו ממני המון תעוזת נפש, סבלנות, השקעה וכוח עמידה בקושי כדי להמשיך.

 

באותה עת התחלתי גם ליזום פרויקטים משלי. עשיתי הרצאות למיניהן, נרשמתי לתואר ראשון במנהל עסקים ואף למדתי קואוצ'ינג. הדרכתי קבוצות ואנשים פרטיים בנושאי מכירות, התפתחות אישית, קואוצ'ינג, פרופיילינג — אבל הרווחתי גרושים וכל הזמן הפנוי שלי פשוט נמחק.

 

לבסוף, בנוסף לכל המעמסה שיצרתי לעצמי, הבוס שנתן לי כל כך הרבה פיטר אותי. ההרגשה שלי הייתה נוראית, ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים לא ידעתי מה אני צריך לעשות ולא היה לי שום כיוון.

 

אותה מסגרת של העסק שבו הייתי שותף הייתה הדרך היחידה שהכרתי עד אז. ואז נזכרתי בכלוב החמים עם הגלגל, ואפילו שכל כך קרץ לי לחזור לשם, החלטתי לנסות כיוון משלי.

 

יצרתי קבוצות בוואטסאפ וליוויתי אותן בתהליכי אימון למיניהם. נשאתי הרצאות בפני עשרות ואף מאות אנשים באולמות גדולים בארץ. ליוויתי אנשים אחד על אחד, אפילו עבדתי עבור חברות היי־טק, סטארטרפים ועסקים מוצלחים ורווחיים אחרים.

 

באותה תקופה גם התחלתי להעריך יותר את האוזניים שלי, לאחר כמות הקרינה שספגו בעקבות כמות שיחות הטלפון שביצעתי. אבל זה התחיל לעבוד טוב. לקוחות התחילו להגיע והמצב נראה חיובי מתמיד.

 

ואז החלטתי לקחת סיכון.

 

לקחתי כסף מחסכונות העבר שלי והשקעתי אותם בעסק שלי, כדי להניב תוצאות אפילו יותר טובות. לפי הנתונים, הייתי אמור לשגשג מבחינת כמות הלקוחות, הנרשמים החדשים והפרסום.

 

אז נכון, הייתי אמור, בדגש על אמור.

 

זוכריםֿ, בתחילת הספר, שבחרתי בחיים שבהם לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה? אז הינה, לפתע הגיעה לה הקורונה.

 

לכל הקוראים שבוודאי חושבים לעצמם, וואו, עוד תקלה? חשוב לי לומר שמדובר בתקלות נבחרות בלבד, שכן היו עוד המון! זכרו, ההצלחה מגיעה בדרכים רבות ומשונות, ובכולן אנו נבחנים ביכולת שלנו להמשיך קדימה, לא משנה מה!

 

אז הקורונה הגיעה, החלו להטיל הגבלות על ההרצאות, שהיו עד אותו הזמן מקור ההכנסה העיקרי שלי, והכסף שהזרמתי לעסק מהחסכונות ששברתי אזל.

 

אז מה, עוד לפני שהמדינה נכנסה לסגר, המשכתי למשוך כסף מהחסכונות שלי כדי לשלם את החשבונות השוטפים לחיות. באותם ימים כבר התגוררתי עם בת זוג וכלבה, למדתי לתואר והיו לי שלל הוצאות.

 

התחלתי לאבד תקווה. לא נראה שהמצב עומד להשתנות בקרוב, ובתקשורת בישרו רק רעות. והכלוב — היה כל כך מפתה לחזור לכלוב, לגלגל היפה שלי, לרוץ ולהסתובב ולרוץ…

 

ישבתי בבית במשך רוב הזמן, התקשרתי ללקוחות קיימים וללקוחות מהעבר, השקעתי עוד כסף בפרסום, וגם הוא ירד לטמיון, וכבר התחלתי להשלים עם העובדה שעליי לחזור לכלוב, להיות שכיר במשך תקופה מסוימת עד שדברים יסתדרו, ואז להפסיק להיות אוגר ולחזור לעצמי.

 

אתר AllJobs הפך באותה תקופה לחברי הטוב ביותר. הגעתי דרכו לאין־ספור הצעות עבודה: מנהל מכירות, יועץ להגדלת תפוקה בארגון, מנהל של חנות נעליים, איש מכירות בין־לאומי דרך בנק גדול בארץ ועוד. אותן הצעות עבודה גרמו לי לנסוע למגוון כלובי זהב יפהפיים ומפנקים, אבל בכל פעם שנכנסתי לאחד המשרדים האלה הייתה לי הרגשה נוראית. משהו בי פשוט לא הסכים לזה.

 

באחת הפעמים, הגעתי למשרד פיננסי בלב תל אביב, ובאותו יום הגיעו כלל הילדים של העובדים. נכנסתי למשרד המפואר של המנכ"ל, ישבה שם מנהלת משאבי האנוש שלו שניסתה לשדר תדמית מקצועית, אך בכל כמה דקות התפרץ איזה ילד למשרד ופשוט שבר את רצף הריאיון. אחרי כמה פעמים שזה קרה, המראיינת נעלה את המשרד, אבל הילד הבא שהגיע היה הילד שלה, שבכה מחוץ לדלת, ולכן היא נאלצה לפתוח לו לבסוף ולהרגיע אותו. בקיצור, בסוף ברחתי משם.

 

הבנתי בעקבות האירוע הזה שכנראה יש סיבה טובה לכך שאני לא מתקבל לעבודות מסוג זה או לא מעוניין בהן, ושכנראה עליי לשנות כיוון. הרגשתי מתוסכל מעט. לפתע הוזמנתי לריאיון בחברת פורקס, שבה הוצע לי הרבה כסף עבור עבודה במכירות. לא הבנתי עד הסוף מה חברות מסוג זה עושות, ולכן אישרתי שאגיע לריאיון. עם זאת, לאחר מחקר קטן שערכתי, הבנתי שמדובר בחברות שמתעסקות בתחום מעט אפור (בלשון המעטה). חברת פורקס היא חברת השקעה עם סיכון גבוה שנאסרה למסחר בישראל ובהמון מקומות בעולם. יש שיאמרו שמדובר בחברת הימורים, או כפי שציינה ידיעה באתר Mako, "פורקס זה הדבר הכי קרוב לקזינו."

 

אוגר או לא אוגר, כבר הייתי מוכן לשמוע מה הם מציעים, כי כבר הרבה זמן הייתי ללא הכנסות. התארגנתי באותו יום לפגישה ויצאתי מהבית חצי שעה מוקדם מכפי שצריך. את הנסיעה הזו לא אשכח לעולם. בדרך למשרד, שנמצא במקום מרכזי מאוד בתל אביב, טעיתי בארבע פניות משמעותיות בתל אביב, שלוש מהן פשוט פספסתי, בפעם הרביעית פניתי לא נכון, והווייז לא ציין שאחד הרחובות נסגר לבנייה ולשיפוצים. מה הסיכוי שאטעה כל כך הרבה פעמים? אחר־כך חיפשתי חניה זמן ארוך מאוד, ולבסוף, אף שהייתי אמור להקדים בחצי שעה, איחרתי ב־45 דקות.

 

אולי זה היה איזה רמז? אולי מישהו למעלה ניסה לסמן לי משהו? בכל אופן, החלטתי להיכנס. כשהגעתי למשרד קיבלה אותי מזכירה יפהפייה, בלונדינית וגבוהה, ייצוגית מאוד, שביקשה ממני בנימוס להיכנס לחדר הראיונות, להתחיל למלא טפסים ולהמתין למראיינים.

 

נכנסתי לחדר, הנחתי את התיק שלי, שתיתי כמה כוסות מים וקפה, אחרי הנסיעה המשוגעת הזו וחיפוש החניה, ולבסוף נשענתי לאחור על הכיסא הנוח ומילאתי את טופסי הריאיון. כתבתי שם, כתובת, ניסיון בתחום, עד שלפתע, בעודי ממלא פרטים, שמעתי בחורה צעירה ממררת בבכי בטלפון לאימא שלה. הנחתי את הטפסים לרגע בצד והסטתי את תשומת ליבי לקולה: "אימא, אני לא מבינה למה הם הזמינו לי משטרה, מה כבר עשיתי? אני רק עושה את העבודה שלי כאן, הבטיחו לי שדברים כאלה לא קורים." האזנתי לאותה שיחה ושאלתי את עצמי פעם נוספת, יכול להיות שזה עוד רמז? אולי אני צריך ללכת מכאן? אבל לא הייתי במצב כזה שבו יכולתי להרשות לעצמי לוותר על הזדמנות להרוויח טוב, המשכתי למלא טפסים.

 

כמה דקות חלפו, והבחורה שבכתה השתתקה. מראיינת נחמדה נכנסה לחדר ושאלה אותי כמה שאלות אישיות: "מה הרזומה (קורות חיים) שלך? מהי הרמה שלך באנגלית? אתה משקיע זמן בלקוחות שלך מעבר לשעות העבודה?"

 

לאחר שעניתי לה בצורה מספקת על כל השאלות, היא ביקשה ממני להמתין למראיין נוסף שייכנס בעוד כמה דקות. לאור ניסיוני בעבר, תמיד לקחתי עימי ספר למקרים שבהם איאלץ להמתין, ולכן לא כל כך הפריע לי לחכות למראיין. אבל בזמן שחיכיתי, שמעתי בחורה אחרת בוכה! היא דיברה עם המזכירה בכניסה ואמרה שהתקשרו גם אליה מהמשטרה. טוב, אין סיכוי שזה צירוף מקרים, חשבתי. אם כל היום קיבלתי סימנים למה לא כדאי לי להגיע לכאן, אני כנראה לא צריך לחכות למשיח.

 

כשהמראיין נכנס לחדר, אמרתי בביטחון: "מצטער, אני חושב שלא אמשיך כאן," ופשוט הלכתי משם.

 

חזרתי הביתה והרגשתי מבולבל. לא רציתי לחזור להיות אוגר, אבל הרגשתי שאין לי ברירה. ועם זאת, משהו כל הזמן טרפד לי את ההזדמנות לחזור לכלוב חמים עם ארוחות קבועות ויחס חם. הרהרתי לא מעט והגעתי לבסוף למסקנה הבאה: אני אמשיך להשקיע בעסק שלי, אצור תכנים, אחדד את מה שאני מוכר ואתעסק בבנייה מחדש של העסק, אבל לפחות בזמן הזה ארוויח כסף באיזה מקום עבודה שדורש רק "מחממי כיסאות" — מקום שבו אוכל לשבת מול מחשב, לעבוד על העסק שלי ולקבל משכורת. במילים אחרות, לא אהיה סתם אוגר, אלא אוגר מתוחכם! אוגר עם משקפיים!

 

קיבלתי אין־ספור הצעות עבודה בסגנון הזה, אבל לבסוף החלטתי לקחת הצעה מחנות חיות שהייתה קרובה אליי לבית ולעבוד שם בדלפק. הודעתי שאשמח לשוחח עם המנהלת ולהתחיל בעבודה.

 

כשיצאתי לדרך, הרגשתי מוזר. שאלתי את עצמי אם זה המקום הנכון בשבילי. הרי לא תכננתי להימצא במקום כזה בגילי ובתקופה זו, אבל מה לעשות? לא הייתה לי ברירה. הגעתי חצי שעה לפני הזמן, חניתי במרכז המסחרי ונכנסתי לחנות החיות. ברגע שנכנסתי גל ריח הדף אותי החוצה: אוכל של בעלי חיים, תוכים, אוגרים, עכברים, מזון טיפולי מיוחד — מיקס מבחיל של ריחות שאף אחד לא מריח ביום־יום שלו. אומנם יש לי כלבה, וכבר ביקרתי בחנויות חיות, אבל בחנות ההיא היה משהו מוגזם.

 

לקחתי נשימה עמוקה, התעשתי ונכנסתי שוב לחנות. ערכתי סיבוב במקום, לבחון מה יש בה, אפילו שוחחתי עם מוכרת צעירה שהייתה שם. דיברנו על היקף העבודה בחנות, על מה שנדרש בה, וכבר הצלחתי לדמיין את עצמי יושב מאחורי הדלפק ועובד כמעט כל היום על העסק שלי ומעט מאוד זמן מטפל בלקוחות של החנות.

 

לפתע קטעה המוכרת הצעירה את הדמיון שלי ואמרה לי שפעם ברבע שעה המנהלת מבקשת לעשות משהו בחנות — להעמיס למשאית אוכל לחיות, להעביר למחסן, לנקות את השירותים. לא שמחתי לשמוע את זה, בעיקר אחרי התוכניות שרקמתי, ובכל זאת נשארתי והמתנתי לריאיון עם המנהלת. קיוויתי שהיקף העבודה בכל יהיה אחר ושאצליח למכור את עצמי טוב וכך לעבוד פחות. נשארו עשר דקות למועד הריאיון. המנהלת התקשרה להודיע שתגיע בזמן.

 

או־טו־טו אחזור להיות אוגר והכול יתחיל מחדש: טופס 101, בוסית, מטלות.

 

לפתע תקפה אותי שוב ההרגשה החזקה שזה לא מה שאני רוצה לעשות, אלא שהפעם היא לוותה בדפיקות לב ורציתי לצאת משם. המחשבות לא עזבו אותי. זה כדאי לי? כמה זמן אני רוצה לעבוד כאן? זה מה שאני מתכוון לעשות כל היום? איך אוכל לצאת מכאן כמה שיותר מהר?

 

הזמן עבר לאט כל כך והייתי בדילמה רצינית. חיכיתי לרמז, משהו שיעזור לי לקבל החלטה, ופתאום, משום מקום, לאחר שכבר התרגלתי לריח של החנות, הגיע גל ריח חדש, פשוט נוראי, מכלובי האוגרים. כמעט עפתי לאחור על מדפי החנות והפלתי את שקי המזון שהיו מונחים עליהם. ואז קיבלתי החלטה ששינתה את חיי.

 

נותרו רק שתי דקות עד להגעתה של המנהלת. הודעתי למוכרת שאני מצטער ושאין בכוונתי לעבוד שם, לקחתי את הרגליים וברחתי כמה שיותר מהר.

 

כשחזרתי הביתה, החלטתי שבחיים לא אהיה אוגר.

 

כך החל העסק שלי מחדש באופן רשמי. הידד!

 

אבל רגע, צריך לקוחות, לא? צריך פרסום ושיווק! אין לי תקציב לזה בכלל.

 

כדי להתמודד עם השאלות האלה, השתמשתי בתכונות החשובות שפיתחתי בעבר, ועשיתי את הדבר הקשה ביותר האפשרי: פתחתי את הטלפון, נכנסתי לכל קבוצות הוואטסאפ שהייתי חלק מהן, והתחלתי להתקשר לאנשים ולהציע את שירותיי.

 

ממש ככה.

 

הצעתי לאנשים אימוני קואצ'ינג, מכירות, מציאת זוגיות. הנחתי שאמצא אנשים שבדיוק זקוקים לשירותים הללו. לאט־לאט למדתי לערוך שיחות כאלה בצורה יעילה וחדה (השיטה הזו מכונה "שיחות קרות"), וזו אומנות בפני עצמה, שהיא מתישה מאוד ולכן עסקים רבים נמנעים ממנה. אבל לא הייתה לי ברירה.

 

בהתחלה, רק אחד מתוך עשרה בכלל התייחס אליי. אחר־כך אחד מחמישה, ולבסוף גם אחד משלושה.

 

התחלתי לגייס עובדים שיערכו את השיחות האלה בשבילי. הדברים התחילו לזוז באופן מדהים והעסק שלי גדל וגדל. היום אני המנכ"ל והבעלים המאושר של העסקים BE A LEADER, ו"אקזיט קלאב", אני מרוויח כמו שאני רוצה, אני יודע שאני יכול להתפתח ולצמוח, כעסק וכבן אדם, והשארתי את האוגר מאחור. לתמיד.

 

קוראים יקרים, חשוב שתדעו, לכל אדם יש דרך משלו וכל אדם מתמודד עם קשיים משלו. מי שמוותר — לא יצליח. מי שלא מוותר — בדרך כלל יצליח, ושלא יגידו לכם אחרת.

 

אז אם החלטתם לא להיות אוגרים, הינה הגעתם לחלק החשוב. בספר זה תקבלו מתנה מדהימה: שלושת הכלים החשובים ביותר שאדם צעיר שחולם בגדול בישראל יכול לקבל:

 

הכלי הראשון, שהוא הבסיסי ביותר ושבלעדיו אף עסק, יזם או איש עסקים אינם יכולים להצליח, הוא יכולת ניהול עצמי מקסימלית, ייעול של הפעולות שלכם על־ידי פירוק מטרות ויעדים לפעולות קטנות ויום־יומיות.

 

הכלי השני הוא, תרגול של פיתוח תעוזה. כשאני מדבר על תעוזה, אני מתכוון למידה שבה אתם מפגינים גבורה ואומץ בחייכם ונמנעים מלהישאב לאזורי הנוחות שלכם. אזורי הנוחות הללו מונעים מכם לבצע פעולות קשות שלעיתים קרובות נדרשות כדי להצליח. הכלי השני יאפשר לכם לתרגל את תכונת התעוזה, אותה תכונה שיכולה להפוך את השכר השעתי שלכם מ־50-30 שקל בשעה ל־7,000-1,500 שקל בשעה, להפוך את שווי הפגישה שלכם מ־100 שקל לפגישה ל־30,000 שקל לפגישה.

 

למרבה הצער, אדם שאינו נועז בדרך כלל גם לא ידרוש עבור עצמו ולכן לא ירוויח יותר מדי, ומנגד, אדם שיודע לדרוש, יודע מתי לבקש ועומד מאחורי דרישותיו — ככל הנראה גם ירוויח. אם אתם מרגישים שאין לכם את זה, ושתכונת התעוזה חלשה אצלכם — אל דאגה! זו בדיוק מטרת התרגול. הוא יקדם אתכם ויעורר בכם אומץ שלא ידעתם שקיים בכם.

 

הכלי השלישי הוא, היכולת שלכם ושל העסק שלכם להתגבר על כל מצב בלתי צפוי. בתקופה זו, שבה משתוללת מגפת הקורונה, זה כלי רלוונטי במיוחד לעסקים שעומדים בפני פשיטת רגל ולדורשי עבודה שפוטרו מעבודתם. במילים אחרות, אתם תלמדו כיצד למכור את עצמכם ולהשיג לקוחות בלי להוציא שקל אחד על פרסום.