המחיר כולל משלוח עד הבית! מאז פיתחתי מומחיות בלהחביא. החבאתי את המחשבות כשהיו עצובות או מפחידות מדי, החבאתי את […]
דניאל
מהפינה שבה ישבתי ראיתי ובלתי נראיתי. יכולתי לעשות בה כל העולה על רוחי, החל מקילופי אצבעות בסיטונאות עד אכילת יוגורט עם טונה ודבש מבלי שירימו גבה. זו היתה הפינה של המתלמדים, החשוכה, זו שהכי רחוקה מחלונות הזכוכית הגדולים, שבשעות הצהריים חודרות דרכם קרני שמש חמימות. אלו שקראו להם לבוא קדימה לחלל המשותף ידעו שהם בדרך לתפקיד משמעותי. שם, בהיכל התהילה, הם שהו בעננת האור הטבעי, ניגנו בגיטרות ודנוּ בתנועות אגן מעגליות על כדורי פיזיו זרחניים, ככאלו העומדים ללדת ולא כפותרי בעיות בקוד. בעוד אני, ישובה מול שולחן קטן ומקלידה במחשב שקיבלתי מזה שישב פה לפניי ועזב, נלחמתי בקבלת הרשאות למערכת וביצירת סיסמאות אינסופיות לכל דבר, כשהמזגן נשף מעליי רוח בטמפרטורה של מחלקת הקפואים בסופר ופלורסנט תקול לא הפסיק להבהב. ארבע פעמים דיברתי עם אריק, אפילו ניסיתי לדבר בשפה שלו. אריק בחייאת, מה זה בשבילך להחליף נורה?
והוא נשען קדימה כשהצלעות השבירות שלו מתחככות בשולחן דרך חולצת הפולו האפורה והסתכל עליי, אני איש איי־טי, זה של המחשבים, מבינה?
אבל זה קידום שקיבלת עכשיו, אתה עדיין זוכר איך להחליף נורה, זה לא כמו לרכוב על אופניים?
בסוף שבוע יגיע הבחור החדש, אני לא מחליף יותר נורות, הוא התכופף מתחת לשולחן לחבר איזה כבל. שערות כסופות מפוזרות שתי וערב בין שערותיו החומות. כששמע אותי מתופפת עם הנעל על הרצפה הסתובב ושאל, דניאל, תגידי, אין לך עבודה?
לפעמים קיבלתי מבקרים. ימית שראיינה אותי ממשאבי אנוש הגיעה לבקר אותי בעמדה אחת ליום. אז איך הולך לך, דניאל?
אם הייתי יוצרת ענן מילים מכל המשפטים שאמרה לי מאז שהגעתי, המילים האלו היו מופיעות בענק. והתשובה גם היא זהה. מעולה. תמיד מעולה.
רגל אחת באוויר, רגל שנייה כרכה את פינת השולחן, כמעט נגעה בדברים שלי אבל לא. היה אפשר להרגיש את המתח שנוצר בין בד הפוליאסטר שלה למסך. פעם היא אפילו חשמלה אותי, סטטית. סטטיסטית זה היה עניין של זמן עד שיקרה שוב. היא נהגה לאסוף חמצן בתחילת משפטים, ימית, כאילו בעוד רגע תגיד משהו דרמטי — למשל, מתי כבר אקבל את כרטיס הסיבוס — ואז לא, הקול המצונן שלה הבהיר שאין לה כמות מספקת למשפט שלם ברצף. בימים שישבה יותר מדי או שהתחילה לספר על הקייטנות של הילדים שלה, הייתי שולפת שתי כוסות זכוכית מהארון שלי ומציעה, קפה?
היה אפשר לסמוך על זה שיהיו ליד המכונה מספיק אנשים שידברו איתה וישחררו אותי מהעול. בטח, היא ענתה תמיד. מילה אחת עדיפה עבורה.
בפעמים אחרות פקד את שולחני אסף, אחד משני מייסדי החברה והמנהל של ענת, המנהלת שלי. איך התקדמת עם המשימה הזאת, דניאלוס, שפתיו התעקמו לחיוך לא חינני, ומתי את מסיימת את זאתי. את יודעת, לזאתי יש עדיפות על זאת, אבל זה בסדר שתעבדי גם על זאת, אם את לא מתקדמת עם זאתי. תכלס, מה אני מבלבל לך ת׳מוח, ענת כבר תשב איתך על הפריירוטיז, אכלת מהשוקולדים שנאור הביא מבולגריה? לכי תראי במטבח, הם בטעם מצחיק כזה, אפרסק או משהו, ידו החליקה על שערו הברונטי הדק שגלש בצורת וילון על פניו.
עוד לא, חייכתי ופתחתי את המגירה מאחוריי בניסיון להיראות עסוקה.
היו גם צמד האנליסטים חן את יוגב שהיו מגיעים אליי יחד מדי פעם להציע עזרה או להשליך עליי עוד משימות שלא מתחשק להם לעשות. הם היו דומים — שיער חום מתולתל, אף רחב, שפתיים דקות וארוכות, לחיים טיפה נפולות, אבל לא היה ביניהם שום קשר דם. הם טרחו לציין את זה בפעם הראשונה כדי לשבור את הקרח. אנחנו דומים, כן כן, אומרים לנו את זה כל הזמן, הם הסתכלו אחד על השני, יום אחד נעשה את הבדיקה הזאת של השושלות, בטוח יצוץ שם איזה סבא משותף, בשביל מה יוגב מגדל את הזקן בר מצווה שלו? רק בשביל שיבדילו.
צחקתי בנימוס ואמרתי להם שהם באמת דומים, אפילו יותר ממה שאני דומה לאח שלי. וכשהלכו חשבתי שאומנם אני לא דומה למיכאל פיזית, אבל שפתית דווקא כן, והוא אולי היחיד שאני לא צריכה לספק לו כוכביות פרשנות על הדברים שאני אומרת.
אילו יכולתי הייתי מוותרת על שיחות החולין במשרד, אבל הפינה שלי היתה ממוקמת בדרך למטבחון, כלומר היתה המולה לידי לאורך כל היממה. זה גרם לי להעריך את הקיר מאחוריי, שיחד עם העמודים בצדדים יצרו סביבי מעין קונכייה. לא היו אנשים שיכלו לצוץ יש מאין. אחרת איך הייתי מסבירה את הפער בין כל הדברים שרציתי לעשות לבין העובדה שהמסך שלי נשאר באותו החלון מהבוקר, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. שיש סיכוי שהפלורסנט יפסיק להבהב לפני שיעבירו אותי לשולחן בחלל המשותף.
המשרד הגדול בבאר שבע היה גדול במיוחד לעומת המשרד הקטנטן בתל אביב שאליו נסענו למפגש עם אדי, המנכ״ל. סי־אי־או בהייטקיסטית. שם, במגדל החדש שניצב במעוז ההייטק, נשכרו משרד אחד וכיסא אחד, רק בשביל להגיד, אנחנו חלק, אנחנו רלוונטיים. את חדר הישיבות שנקרא חומוס משאוושה, שהיו בו אמצעים טכנולוגיים שלא היה להם כל קשר לחומוס, הם דאגו לשריין חודשיים מראש. השמועות סיפרו שזה גם מה שהם הזמינו לארוחת הצהריים.
החדר היה ממוקם בקצה הבניין, קובייה שקופה מכל הצדדים שצפתה על העיר מהקומה העשירית. הצצתי על יושבי הקובייה מאחורי עמוד אקראי שמצאתי בחזרה מהשירותים. העמוד היה מקושט בחמישה פוסטרים גדולים שמספרים שכל יום הוא יום טוב לחיוך, שתוצאות מגיעות מעבודה קשה, אבל תוצאות טובות מגיעות מעבודת צוות — חשיבה חיובית להמונים. מחיאות כפיים אילמות נמחאו מבעד לזכוכית. אסף כנראה סיים את דברי הפתיחה כי החליף אותו אדי, בחור רחב כתפיים ונמוך עם חולצה מכופתרת לבנה צמודה מדי לטעמי — כפתור החזה נראה כאילו אם יעז לזוז, החולצה תיחצה כמו ים סוף — אבל מה אני מבינה באופנה תל אביבית. כשהרים את השַלט שמעביר שקפים, זה היה הסימן שלי להיכנס. אף אחד לא ינחש שבכל הזמן הזה עמדתי בתוך תא שירותים וחיכיתי שכולם יתפסו מקום לפניי. כפות ידיי החלו להזיע. בטלפון חיכתה לי הודעה מאמא שלי —
נו מה נשמע בתל אביב, כבר קיבלת קידום מהמנכ״ל?
כשהתקבלתי לחברה היא אמרה שזו טעות. ישבנו מול הטלוויזיה, ובזמן שקילפה לי שסק אמרה, דניאל, זו טעות, את יכולה הרבה יותר ממשרד ממשלתי, מה לך ולמקום כזה?
מה זה מקום כזה? זה מקום רציני, מכובד.
ואם תיתקעי שם. אם תיתקעי. כאילו התחלתי לעבוד ככורת פחם.
את זוכרת שזה לא משרד ממשלתי, זה משרד שעובד על טכנולוגיה חדשה שתעזור, בתקווה, למשרדים ממשלתיים.
אבל דניאל.
מה אמא.
למה לא נשארת באוניברסיטה, כמוני. יכולת לעשות דברים גדולים.
מי אמר שלא אעשה?
מה? תואר נוסף?
לא. דברים גדולים.
לקחתי נשימה וצעדתי לחדר הישיבות, מנסה לאתר במהירות תחת עיני הסקרנים מקום שאוכל לשבת בו. אומנם היה קשה למצוא אחד כשכולם ישובים, אבל לפחות לא הייתי צריכה לבחור ולקום, כי ההיא שמרה להיא או שההוא יושב תמיד עם ההוא. לרווחתי, חיכה לי כיסא בקצה החדר. לידו ישב אריק שסימן לי לבוא. תודה, ארקי, מלמלתי כשהתיישבתי.
כששמעתי לראשונה את הכינוי חשבתי שלעולם לא אשתמש בו, אבל הנה, שמר לי מקום וההבטחות שלי לעצמי התנדפו.
אדי סיפר שהחברה צומחת, שהאתגרים גדלים, שנבחרנו למקום ארבעים ושמונה בחברות המבטיחות של המדינה. רציתי לשאול מתוך כמה ולא העזתי. נדמה שגם השאר. הוא אמר שהמערכת שלנו תמפה את המקומות שבהם יש סיכוי למפגעים בכבישים קיימים, ובעיקר תדע לחזות את הסיכונים בבניית כבישים חדשים; לא עוד עשרות בעלי מקצוע וכלים, הוא חשף סט שיניים שיצאו מטיפול הלבנה, מערכת אחת. ב'דה מרקר' כתבו עלינו: הסטארטאפ הדרומי ששם לעצמו מטרה להפריח את הנגב ואת כבישי המדינה. חברים, זה עלינו, אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו מקור מים אמיתי במדבר ולא רק פטה מורגנה.
כביש תשעים נפרש על המסך — 478.7 קילומטרים שמתחילים במעבר טאבה ומסתיימים במטולה, נכתב בצבע חרדלי על רקע תמונה מטושטשת של מפת המדינה. הסיבה שהתכנסנו כאן היום, המשיך, היא שהגענו למאני טיים. ממקורות יודעי דבר נודע לי שהממשלה בדרך להעלות לדיון תכנון כולל לכביש תשעים בים המלח, ולאשר תקציב לסלילת מקטעים חדשים באזור שבין עין נאווית לעין פשחה, זה פרויקט שמדובר כבר שנים, ברור לכם שזה חייב להצטרף לפי־או־סי שלנו.
פי או מה? לחשתי לאריק.
פרוף אוף קונספט, פרויקט שנוכיח עליו את המערכת, תגידי, לא עבדת בהייטק?
תלוי. בקורות חיים כן.
הופה, ברמן, הפתעת.
בינתיים אנחנו רק אומרים שאנחנו יודעים לעשות, אדי הרים את קולו, עוד מעט נצטרך לקיים, זה יהיה קייס סטאדי משמעותי. אני מצפה מכם לדקלם מתוך שינה את מפת כבישי ישראל, לדעת מתי סללו אותם ואיך, מה היו האתגרים, כל פיסת מידע חשובה. תוואי השטח, סוג האדמה, הרכבת הקלה, זרימת מים. כשנדע בוודאות מה נמצא מתחת, נדע טוב יותר מה לחפש מעל. נצטרך לתת להם חיזוי מדויק לתוואי השטח, מפת סיכונים, לפתור כאבים שחברות אחרות לא הצליחו.
חבר׳ה, הוא קיבע אגרופים על השולחן במנח של גורילה, זה לא משחק יותר, זה הדבר האמיתי. התמימות של פעם עברה מן העולם, אמר בזמן שניגש לעכבר, מה שהיה ראוי וטוב בקום המדינה כבר לא רלוונטי, צריך לעבור מודרניזציה.
ניסיתי להבין אם הוא עדיין מדבר על כבישים ולתהות מה סבא שלי היה חושב על המשפט הזה. זו היתה תהייה לא הגיונית, הרי גם אם היו לו מחשבות בנושא, אני בטח לא הייתי יודעת על קיומן.
אדי לחץ כמה פעמים על העכבר עד שהצליח להפעיל את ההנפשה שמגדילה את החלק בכביש שעובר באזור ים המלח. צליל של חליל נשמע ברקע, צחקתי בלי כוונה. זה מכרה הזהב שלנו, זה האזור שאנחנו מתמקדים בו, אמר.
כשהמצגת הסתיימה הוא לחץ על המתג וכל האורות הלבנים במשרד נדלקו בבת אחת. הריסים העליונים והתחתונים שלי דבקו אלה באלה כשעפעפיי הצטמצמו. הכול היה מסנוור; הפלורסנטים, החיוכים של אלו שעובדים איתי שהחליפו מיד תובנות, התחושה שאני לא שייכת.
מחוץ לחדר הישיבות ישבו אנשים מכל מיני מקצועות ששכרו עמדות עבודה באופן אקראי; מעצבים גרפיים בחולצות ג׳ינס מכופתרות, יזמי סטארטאפ בחולצות טריקו שחורות. גם כאן היו כדורי גומי מתנפחים ענקיים, אבל גם פוּפים לאנשים שלא מחבבים תנועות אגן בציבור. נזרקתי על אחד כשהתיק על כתפי.
אריק חייך לעברי מהפוף הסגול הצמוד, בטוח שפה יש מי שיחליף נורה.
חייכתי אליו, אבל התחלתי לחשוש. התחברנו יותר מדי.
עכשיו איאלץ להתחיל לתקשר איתו במשרד, להציע לו קפה בעמדה הבארשבעית במטבחון הקטן שהיה בו הרבה פחות מקום. ועל מה נדבר כשייגמרו הבדיחות על הנורה.
הנשים שהקיפו אותי בבאר שבע נראו שונה באור התל אביבי, כאילו חדרה לתוכן איזו חיוּת חדשה. הן התלבשו בבגדים שלא הכרתי, כל מיני חולצות צבעוניות ונעלי עקב. וגם את עיניהן הזורחות לא הכרתי. כל כך שמחו לצאת מבאר שבע. דרך פלטות הזכוכית הענקיות היה אפשר לצפות בכל תל אביב; מגדלים גבוהים, מאחוריהם במרחק, ים, ובין לבין, קופסאות מגורים קטנות שצמודות זו לזו ללא אוויר.
על אף עובי הזכוכית והדממה שהעניקה — עד שכל העיר הסואנת נראתה כמו סרט שמוקרן על מסך — עדיין היה לי רועש. התגעגעתי לעיר שלי שאיכשהו הזמן זז בה לאט יותר, שהכיכרות בה כמעט עולות במספרן על הרמזורים, שהאוויר בה לא נדבק לעורף, שהאנשים בה ריקים מהצורך לבלוט. לכן בערב, כשהמיניבוס פתח את הדלת מול הבניין במרכז ההייטק הנמוך והשקט בבאר שבע, מיהרתי לצאת ולנשום את החמצן היבש. לקולגות מהמשרד נופפתי לשלום רק כשהמרחק היה מספק, שלא תיווצר התלבטות לגבי הענקת חיבוקים או גרוע מכך.
חשבתי שלפחות בבית אוכל להתפרש על הספה, להשיל מעליי את המאמץ הידידותי המופרז שהפגנתי במהלך היום, לפתוח בצום תקשורתי, לאסוף אליי חזרה את כל המילים שפיזרתי ולהתחרט על חלקן אם לא על רובן, אבל לאפיק, כמו תמיד, היו תוכניות אחרות.
כפות הרגליים שלי היו מונחות בידיו. הוא עיסה רק את הקרסוליים, לאצבעות לא הסכים להתקרב כי הן עשו לו צמרמורת. בעיקר אצלך, אמר, כי האצבע שצמודה לבוהן שלך גבוהה מהבוהן וזה לא טבעי, היא משובשת.
אני צחקתי ואמרתי שאם האצבע שלי משובשת, מה נגיד על האוזן שלו. כשרציתי להציק לו הייתי שולחת את האצבע המשובשת שלי לאוזן המשובשת שלו. בתגובה הוא היה מדגדג אותי בלמטה של הגב. היתה שם נקודה כמו כפתור — כשנגע בה הייתי מתקפלת לשניים. הזוגיות שלנו התנהלה בסלון המיושן שהורכב מרהיטים שאספנו; ספה צהובה צרה ששכבה במרתף של ההורים שלי, מדירת הסטודנטים הישנה של אפיק נסחבו טלוויזיה קטנה וכורסה בצבע בז׳ שהמשענת השמאלית שלה היתה מוכתמת בקפה, ושולחן מלבני זול בצבע חרדל שאותו אהבנו באמת, אולי כי קנינו אותו בעצמנו. בשאר היממה ומחוץ לסלון היינו עסוקים בעבודה, השאיפות גברו על הגעגוע. בערב העולמות התאחדו והיינו משלימים את כל הפערים, של אפיק. על העניינים שלי חשבתי מספיק בשביל שני אנשים. אבל בערב הבחין שמשהו מטריד אותי — אי־אפשר להסתיר ממנו וזו בעיה רצינית.
איך היה בתל אביב היום?
היה.
זהו?
אני באמת נדיבה.
איך שם, הוא הטה את גופו לכיווני, לא עשה לך קצת חשק?
תל אביב? איכסה. לחות ורעש.
לזה תמיד יש לך מילים, חייך, וכאן מה? לא רועש?
כאן? כאן זה אחרת.
אחרת איך?
כאן זה רעש שאני מכירה.
את יודעת, במרכז ובצפון העיר זה לא ככה, הסביר כאילו אין לי מושג.
אז לא סיפרתי על הלילות שבהם ישבתי עם אביגיל מול הים בחוף גורדון וצפינו בירח משתקף במים, ולא על עגיל ההליקס שהתעקשה שנחורר במעלה האפרכסת באחת מחנויות המבוך של דיזנגוף סנטר, ועל הזמן שלקח לנו למצוא את היציאה כשהתחרטנו אחרי שהמחט נגעה באוזן שלי, ובעיקר לא על הפעמים שנסענו עד תחנת האוניברסיטה, עלינו את מיליון המדרגות והלכנו רק בשביל להציץ, לדמיין איך יהיה ללמוד במקום כזה. למרות שהרגשנו שזה רחוק וזר, גבוה כמו אולימפוס, ולבנות שם היו קליפסים שתפסו את השיער הגולש בצורות משונות, ומכנסיים מתרחבים שהתנפנפו ברוח הלחה, וכשהסתכלנו זו על זו, לבושות בג׳ינס סקיני שטבלנו באקונומיקה ובגופיית סבא, ושׂערנו הפזור, המרוח נטורל פורמולה לשיער יבש ופגום מאוד, התמצק על כתפינו, גיחכנו, זה לא בשבילנו.
צפון, דרום, באר שבע הכי טובה, דקלמתי.
על צלחת חרסינה כחולה היו מונחים שלושה בורקסים. האיכותיים, שנשמע צליל בקיעה כשנוגסים בהם, שהגבינה המלוחה מתפוצצת על הלשון ושורפת אותה. גם הנמלה שטיפסה במעלה השולחן ידעה שיש פה משהו מיוחד, העמיסה על גבה פירור שמנוני וצעדה איתו במהירות.
הנמלים האלו היו כמו הריבים שלנו, הן הופיעו בכמויות בזמן שניסינו להכחיש את קיומן. אפיק סתם את החור באמבטיה, והן יצאו מאחורי התנור במטבח. כשסתם את החור במטבח, הן צצו פתאום בחדר השינה.
קיוויתי שלא יבחין בה, זה ישר היה מוביל לדיון על ניקיונות, ובעיקר לוויכוח אם להרוג אותה או לשחרר בחוץ. אפיק טען שהן חכמות, שהיא תוביל אחר כך את כל החברות שלה חזרה אלינו הביתה. שאני אולי לא רוצה להרוג אותן, אבל תמיד נחמד לי כשהן נעלמות.
רוצי למטה! צעקתי בראש, אבל הנמלה הוכיחה שהיא לא חכמה בכלל, והחליטה להישאר ולהקשיב לשיחה. כשהבחין בה קרא, נמלה, נמלה על השולחן!
זה ברחש, מלמלתי בתקווה שאיכשהו תצמיח ברגע כנפיים. אבל הנמלה נותרה בשלה.
זאת נמלה, קרא, ולפני שהספקתי להוציא מילה מעך אותה בעזרת האמה על השולחן. בחנתי את הכתם השחור הקטן, מלמעלה זה נראה כמו פירור של אבק, הרי חודשים לא ניקיתי אבק, בבאר שבע לא היה בזה טעם.
את רוצה גם טחינה? שאל וקם למטבח עם הנמלה המעוכה על אמתו.
למה להרוס את הבורקס? אני שונאת טחינה.
כשחזר עם קערת זיתים, טחינה ומפית, התיישב לידי. אם את לא רוצה לדבר על עבודה, אפשר לדבר על משהו אחר.
עיניי נדדו אל שכבת הצבע החרדלית שהתחילה להתקלף בפינות וגרמה לי ברגע לאהוב את השולחן קצת פחות.
אביגיל התקשרה לספר לי היום בצווחות שמורן אמר אמא.
למה את צוחקת? זה באמת מרגש.
מכל הסיפורים בחרתי דווקא את זה. ידיו פשפשו בקערת הזיתים. את רוצה?
מה? משכתי זמן תוך שאני בוררת את הזיתים ללא הכתמים.
מה לא בסדר בזה? הניף זית ירוק בצבע אחיד.
שבא לי את הסגולים, המשכתי להזיז אותם מצד לצד.
שאלתי אם את רוצה, הוא הנמיך את הטלוויזיה.
אמרתי לך, אני רוצה את הסגולים.
תוכנית טבע מלוּוה בבסים חזקים פעמה על המסך. הסבירו שם שזיהום היבשה שמתפשט גם אל הים וצמיחה בלתי פוסקת של האוכלוסייה יחממו את כדור הארץ, ושהדורות הבאים ייאלצו להתמודד עם ההשלכות, שאם לא יינקטו צעדים דרסטיים, אנחנו צועדים לקראת סופו של העולם כפי שהכרנו אותו.
נו, דניאל, ילדים, את רוצה?
יש אופציה נוספת?
מבחינתי אין.
הכנסתי לפה זית ירוק ומלא בכתמים. בזמן הלעיסה חיפשתי נואשות אחר סיפור מעניין שיסיט את השיחה למקום אחר. כשלא מצאתי, וכשעברו יותר מדי שניות, אמרתי: נו יופי, אז מה יש בכלל לדבר על זה.
השולחן געה בצחוק. רגעים כאלה היו נדירים במחוזות המשפחה שלנו, בעיקר כשעדיין לא הספיקו לשתות מספיק מהיין או מהליקר המוזר הצהוב שייתכן שנרכש במאה הקודמת, שנאווה, אחות של אמא, שלפה מהארון. רק אבא שלי היה יכול להוביל למצב כזה, לשינוי מצב צבירה של פנים.
זה התחיל בשיחה משפחתית רגילה — מבנה של תשובות קצרות לשאלות קצרות יותר. נו, דניאלי, סבתא קראה מהמטבח, איך העבודה החדשה?
אבא משך בכף ידו העדינה את המזלג ואת הסכין. אמא הניחה עליהם את כף ידה השמאלית, ובתנועה בלתי מורגשת תוך יישור המפה השיבה אותם למקומם. לאחר מכן אחזה בקצות שׂערה מימין ומשמאל, והידקה את טבעת הקוקו הנמוך שאסף את שערותיה המסולסלות.
סבתא חזרה עם תבנית זכוכית בידה והניחה במרכז השולחן עיסה צהבהבה ומעליה כמה כדורים אפורים, אמרה שזה אטריות עם קציצות שמוטי של נאווה הכין. ומוטי, שלבש תמיד חולצות פולו בצבעי פסטל, כאילו הוא נולד במגרש גולף באמריקה ולא בסורוקה, הזדקף בגאווה והעביר לאבא את התבנית. סנטרו הדחוק אל הצוואר של אבא, שגולח באותו הבוקר לבקשתה של אמא והשאיר מעין צל שחור אחריו, העיד, אני לא רואה פה לא אטריות ולא קציצות, ואני קירבתי אליו בהילוך איטי את צנצנת המלח. בעבודה בסדר, ניצלתי את רגע הבהלה מהאוכל, זו התחלה.
זה היה מין משפט כזה שהגיוני להגיד. המילה 'התחלה' מאפשרת מקום לחוסר התחייבות.
אפיק אסף מידיו של אבא את התבנית. הוא הרים מנה דביקה עם המצקת והניח אותה כיציקה במרכז הצלחת. לאחר מכן החליפה התבנית ידיים עד שנעצרה אצל נאווה, שהיתה עסוקה בסקירת הבית. יפה עשית פה, אמא, בטח נחמד לחזור לבית קטן שוב, שינוי מרענן. היא השתופפה לעבר התבנית והזיזה את הקציצות מצד לצד בצליל צורמני. תטעמו, זה ממש טעם של ילדות.
הילדות של מוטי, את מתכוונת, אמא צחקקה, וניכר שאבא שישב לידה עדיין מתלבט אם ואיך להכניס לפה את הכף שהכין.
או הו, הילדות היתה מזמן, נאווה, סבתא התמקמה וגבה המתוח נצמד לכיסא, אז עוד חשבת שתהיי רופאה.
נאווה הניחה קציצה אחת בצלחת ופרמה אותה לוודא שכולה עשויה ואפורה גם מבפנים. לאחר מכן העבירה לסבתא את התבנית ואמרה, באמת אכזבה גדולה לאנושות.
ניצן, הבת של נאווה ומוטי שתלתליה השחורים ליטפו את הצלחת, צחקה מהשיחה, או מהסרטון שהוקרן על פניה ממסך הטלפון.
מושבי הכיסאות הישנים חרקו תחת יושביהם, צלחות התרוממו ופגשו מצקות, שולחן האוכל העשוי עץ גושני שנפתח לכבוד המאורע לפי שניים מאורכו היומיומי, נמשך אחורה וקדימה. יין וליקר זהוב נמזגו לתוך כוסות קריסטל גבוהות. השקט הוסכם על כולם, עד שאמא, דווקא אמא, סיננה באיחור מוגזם, נו נאווה, לפחות לא יצאת מדענית.
המעשה שלה הפתיע אותי, למשוך אליה את כל תשומת הלב כדי לדבר. למרות שנושאי עבודה היו הנושאים היחידים שעליהם הצליחה לדבר באופן רציף, ועם משפחה חייבים לדבר לפעמים. ככה אבא אמר לה פעם.
סבתא סידרה את הכרית מתחת לישבן. אם כבר העלית את זה, שקמה, איך מתקדם המחקר? אני אזכה לקרוא עליו בגלגול הזה?
זה יפורסם כשיהיה מושלם, אמא משכה מטה את צווארון חצי הגולף שלבשה, אימפולסיביות היא דרעק, והציצה לעבר נאווה שהתראיינה לרדיו לפני שנה במסגרת העבודה שלה כתחקירנית בהפקת טלוויזיה ופרסמה ציטוט שהיה מיוחס לבכיר כלשהו שהתברר שבכלל לא אמר. חג הפסח באותה השנה היה מביך בצורה בלתי רגילה, במיוחד כשסבתא הציעה להוסיף להגדה את המכה הנוספת, חוסר דיוק.
נו, אז על מה אתם עובדים שם בחברה, דניאלי? סבתא ניסתה שוב, לא ייאמן איך גדלה, אה? המשיכה, כולנו דאגנו לך כשהיית בבטן, לגלות תינוק בחודש חמישי, מי היה מאמין.
אמא התכווצה בכיסא עד שבעצמה כמעט הפכה לעובר. היא מתחה את גבה ואמרה בטון מתגרה, טוב, אמא, זה לא יכול להתחרות בסיפור הלידה שלך.
סבתא נעצה בה מבט. שטויות, אני ידעתי שאני בהיריון איתך מהחודש הראשון, אז נולדת בטבע, מה רע, קצת דאגנו, אבל הנה יצאת יפה, בגלל זה בטח הפכת למדענית.
וכשדניאל נולדה, מה? אבא דילג בין הסיפורים, גם אז לא הפסקנו לדאוג. כלום לא אכלה, כלום, חלב, מקיאה, דוחפים לה טחינה, מקיאה, האחיות בטיפת חלב האשימו אותנו.
אותי, אמא מלמלה.
ניצלתי את השיחה המוכרת כדי לחשוב על תשובה שתסביר את העבודה שלי.
וכל הזמן בוכה בוכה בוכה, אבא המשיך, אוף, תינוקת סיוט.
אבל איזו ילדה מוצלחת את היום, אה? סבתא חייכה בעיניים נוצצות, משהו.
דמיינתי את מיכאל מפנה אליי את המבט ומגלגל עיניים, מוצלחת, משהו.
בעבודה אנחנו… התחלתי להגיד, ואבא קטע אותי, תראו את הצלחת שלה, עד היום היא כל טיפת שומן מוציאה, מנתחת כמו בעבודה. זה עוף, לא נתונים!
כולם צחקו. גם אני. המים שמזגתי לכוס היו מלאים באבנית, בכל זאת שתיתי אותם. הם מפתחים מערכת לחיזוי מפגעים בכבישים, אמא אמרה, בנוגע למה ששאלת, אמא.
דניאל תגשים את מה שאני לא הצלחתי להיות, אבא אמר.
ואמא שאלה, מה רצית להיות?
שכחת שרציתי להיות מהנדס, זוכרת כמה אבא שלך ישב איתי על זה.
מי שמסיים כהנדסאי, אמא השתעלה קלות, לא באמת רוצה להיות מהנדס.
שאפתני, נאווה הצמידה את משקפיה לאפה המַקורי כשהביטה בי, איך תעשו את זה?
בעקבותיה עצרו כולם את ההתעסקות בצלחת ופנו אליי.
בבית החדש של סבתא היו רהיטים שמהם כנראה לא יכלה להיפרד והם שרדו את המעבר מהבית הישן שלה ושל סבא. שולחן העץ הנמוך הקטן שעליו מצויר מלבן של פילים הולכים בשיירה, מנורת התקרה מהקש העגולה שבסלון, ספת הבד הלבנה שצבעה הצהיב עם השנים, ושלושה מהציורים מאתיופיה בעלי מסגרות הזהב העבות של נשים בפרופיל עונדות תכשיטי זהב גדולים, מצוירות בגיר לבן על רקע שחור.
זה מסובך, חייכתי.
קיוויתי שהדיון הסתיים, אבל נדרשתי להמשיך; יש כל מיני שיטות שניסו עד היום אבל הן יקרות ודורשות תיאום בין המון גורמים, אנחנו מנסים לבנות מערכת שתאחד הכול.
כן, אבל איך? נאווה המשיכה לנקר ואספה את שערותיה החומות החלקות, שחלקן חומצנו לזהב, בקליפס כחול מיושן ששתיים משיניו עקורות.
בינתיים זה בשלב החקירה, הכביש יהיה ה… אנחנו נחקור את כביש תשעים בים המלח, אזור עין נאווית, לקראת התוכנית לסלול שם מחדש חלקים מהכביש.
נחקור, אמא צקצקה.
דניאלי תעשה חיל בכל מקום, אבא אמר, היא אף פעם לא היתה ממוצעת, ילדה שהיא נס.
באמת, זאביק, אני אמרתי ממוצעת? אם היתה ממוצעת הייתי אומרת משהו?
עין נאווית? סבתא דילגה על המשוכה בקלות — תהיתי אם פעלה כך ביודעין או שביקורת של אם על בתה חודרת רק את עור התוף של הבת — את מתכוונת למה שאהוד סלל?
עינות צוקים לעין נאווית את מתכוונת? נאווה נדחפה לשיחה, חה! בכל פעם שנדמה שהסיפור עם המקום הזה נגמר…
השולחן השתתק.
סיפור? הסתכלתי על אמא.
מה, שקמה, נאווה נראתה מרוצה, זה מור״ק משפחתי, עוד לא סיפרת? כלומר, עוד מור״ק משפחתי, למה קוראים לי נאווה עם שתי ו׳.
כן, סבתא שילבה את כפות ידיה, לאהוד היה עניין עם לתת לכן שמות שהתאימו לתקופה שבה חיינו.
אז למה קראו לך שקמה? אבא פנה לאמא, מוזר שעד עכשיו לא חשבתי לשאול.
נו, בגלל אתיופיה, סבתא ענתה במקומה, היו שם לא מעט עצים כאלה, פיקוסים, הם היו מאוד מרשימים.
גם היה סטודנט הבניין ההוא שגילה בזה עניין, נאווה המשיכה, זה שהיה צמוד לאבא, האתיופי, אור קראו לו? מאור? לא זוכרת. בכל אופן, הם דיברו על זה לא מעט.
על העצים באתיופיה?
אויש, באמת דניאל, על הסיפור עם הכביש, מה לא ברור? אמא אמרה והגבות שלה נמשכו מעלה וצנחו מטה באותה שנייה כאילו לא חלים עליה חוקי הפיזיקה, וניצן שישבה מולי התפקעה מצחוק בחיוך שחשף כמעט את כל שיניה.
איזה סטודנט? פניתי לנאווה שניגבה פירורים מצידי החיוך, מי שהיה בשבעה?
נו, אמא ליפפה תלתל על אצבעה, סיפור, את מי זה מעניין, כמה זמן שעבר.
רציתי לשאול מה פשר העמימות, אבל הן הורידו את המבט, כל אחת לצלחת שלה, וסבתא כבר עברה לדבר עם מוטי על הבית החדש שהם בונים במודיעין ועל איך הוא מתכנן להגיע לעבודה בתל אביב עם כל הפקקים האלו.
את התחלת פעם לבדוק את הסיפור הזה, לא? אבא שאל את נאווה, לאיזה סרט שרצו לעשות איתך.
ונאווה משכה בכתפיה, לא, ואז, לאחר שניגבה את פיה בידה, הוסיפה, אמרתי להם שאני לא מעוניינת, שזה סתם כאב ראש.
נו, עדיף, סבתא שלחה מבט מהיר סביב השולחן, ונאווה אמרה בעודה מסרקת באצבעותיה את הפוני הקצרצר, הגזור גבוה מעל גבותיה, הם באמת ירדו מזה.
וחשבתי שמעניין באיזה כאב ראש מדובר, ושמזל שזה לא יצא לפועל כי מה נאווה קשורה, וסבא הוא זה שבטח היה מדבר כמו שצריך על הנושא. אבל לא זכרתי שום סיפור שסיפר לנו על העבודה שלו.
חבר׳ה, חבר׳ה, אבא פרש את ידיו לצדדים, מה יהיה עם כל השיחות האלה? לא יכול להיות שאני איחשב הבנאדם השקט פה.
נו, הגיע הזמן שידברו קצת, סבתא צחקה, כולם פה יצאו כמו אבא שלהם.
בסדר, רות, אבא העביר יד בשערו שלאחרונה החל לסגת לאחור, לא לכולם יש סיפורים עסיסיים על מי רימה ברמי, בשביל זה יש לנו אותך.
משפחות אחרות אולי לא היו צוחקות חזק כל כך ממשפט גנרי כל כך, אבל לא אנחנו. אנחנו רק חיכינו שיצילו אותנו מעצמנו, שיגאלו אותנו מרעש הסכו״ם המתכתי על צלחות הזכוכית, מצלילי השאיפה והבליעה.
לאחר עשרים שניות, ואולי קצת יותר, הצחוק ללא ספק בלבל אותי, סמוקים ומסופקים חזרנו לשיחה שבה התמחינו, אצל מי נמצא הקטשופ.
הצלחנו לסגור את הכנס במדריד, חברימוס! אסף קרא בקול כשעמד באמצע המסדרון, ממש ליד העמדה שלי. אספתי מהר את בקבוק המים והחטיפים לארון ואת העכבר והמקלדת הרחקתי לאחור, זה היה עניין של שניות עד שכולם יתאספו וישבו על השולחן שלי.
שיט! יוגב הצטרף ונתן כיף לאסף, זה אומר שאין תקציב לחלב סויה שלי החודש?
לא תצטרך יותר חלב, אסף חייך, כי נגמר לנו הכסף לתיוני צ׳אי שלך, תשתה מים, זה עדיף.
תיקח לו את התיונים והוא מתפטר מחר בבוקר, חן התגלגל עם הכיסא ועצר בחריקה כשהגיע אלינו.
אה, לא נורא, אסף צחק, הכנס כל כך יקר שגם הכסף לעובדים נגמר, אז פחות אחד, לא שחסרים לנו פה אנליסטים, אה, דניאלוס? הוא הסתובב אליי כשפניו מקושטות בחיוכו העקום.
אה, כן, צחקתי, אבל אנליסט כמו יוגב לא תמצא בכל יום.
את מתכוונת לאחד כזה שכל היום עושה רעש במקום לעבוד וחושב שהוא חי בלונדון כי הוא שותה תה עם חלב? חן הניף את עצמו לחצי סיבוב עם הכיסא, יאללה, גדלת בשכונה ד׳ פה, זוכר? הוא נעמד וטפח ליוגב על הכתף.
נו, מה, חגיגה? ענת נעמדה לצד אסף וגרמה לי להניח מיד את היד על העכבר ולהקליק כמה פעמים למרות שהמסך היה כבוי. לאחר רגע וכפי שצפיתי, הניחה את ערמת הישבן שלה על השולחן מבלי להעיף אליי מבט. מי נוסע, אסף, כבר יש שמות? מתאים לי מדריד, זה עושה לי מדהים לשיער וגם זארה מחירים טובים.
ענת, את זוכרת שאת נוסעת להביא לידים לחברה, כן? זה לא שיש לנו מחלקת סיילס מי יודע מה. כרגע יש בעיקר את רני, זארה זה על יום חופש שלך.
אה, אז לא להבריז באמצע הכנס בשביל מסע שופינג? חבל, נשמע כיף, היא שיכלה את רגליה ורכנה קדימה לעבר אסף, כמעט נגעה בו עם הכתף.
מה שבאמת חסר לנו בכנס זה מישהו שידע להסביר לעומק על למה בכלל צריך את הטכנולוגיה שלנו, מישהו מהשטח שחי כבישים, אסף התרחק ממנה צעד קדימה.
יש לנו את עוז, ענת ציינה, ואסף ענה שעוז צריך להישאר כאן, ושהוא רוצה לצרף לחברה מישהו חדש, מהנדס בניין שיכיר את העסק מהצד השני שלו, שיחיה כבישים ויוודא שאנחנו לא מפספסים, ושידע גם למכור את המערכת.
פרסמת כבר? ענת הרימה רגל אחת מהשולחן, משאירה את השנייה על המחברת שלי שלא הספקתי להזיז. אני חושבת שיש לי מישהו מתאים, אחיין של בעלי סיים עכשיו תואר ראשון בהנדסה אזרחית וכבר חצי שנה מחפש עבודה.
או־ואה, נשמע מועמד מבטיח. מתי הוא יכול להתחיל? חן צחק.
יא רשע, ענת צחקה בקול גדול והרימה סוף־סוף את שאר האיברים מהשולחן שלי, תגיד לי כשאתה מפרסם, כן, אסף? היא פנתה לעבר המטבחון, אשלח לך קורות חיים.
את עושה קפה? לא עם חלב סויה, בפעם שעברה גמרת אותו! יוגב השתרך אחריה, וחן אחריו.
את מכירה מישהו? אסף שאל אותי כשנשארנו שנינו.
מהנדס כבישים? לא עולה לי כרגע מישהו, אבל אני אחשוב על זה.
יופי יופי, תעדכני אותי אם מישהו צץ, אין לי סבלנות לראיין עכשיו מאה מועמדים, ובינינו, בטח שלא את האחיין של ענת, אל תגידי לה, אה.
אני? אני לא אומרת כלום לאף אחד, צחקתי.
והוא חשב לרגע, חייך, נקש פעמיים עם האצבע על השולחן שלי, והלך.
זה כאילו אין לך דמיון. זה המשפט שקטי המורה לספרות אמרה לי מול כל הכיתה כשסיימתי להקריא את הקטע שכתבתי. היא טענה שהפרענו, ביקשה שנאלתר טקסט של חמש שורות וכיוונה את הסטופר לחמש דקות. התקשיתי לחשוב כששעון הסטופר נזל מעל המחשבות שלי כמו הגבינה הצהובה בטוסט שאבא הכין לי בבוקר. העופרת ניתזה מקצה העיפרון הלחוץ אל הדף, ולנגד עיניי הופיעו רק ספרות. ארבע דקות, דקה ועשרים, שנייה.
כשהשעון צפצף כמעט התעלפתי. בידיים רועדות הקראתי את שכתבתי:
זה סיפור על מורה ביסודי,
שבלילה עושה משהו סודי.
על הבמה אוחזת בזוג מקלות,
וכשנדלקים האורות,
היא מתחילה לתופף בקולי קולות.
אביגיל שישבה מאחוריי לחשה, וואו, אבל כשקטי אמרה שאין לי דמיון, קולה התפוגג ונותרה רק דממה מורטת עור. בזמן שקילפתי אותו מאצבעותיי מתחת לשולחן עברה קטי לנווה שישב לידי והקריא איך עף לחלל ונחת במאדים. זה היה לא אמין. מעבר לעניין המאדים, נדרשה לסיפור לפחות מעבורת. אבל כשסיים להקריא קטי מחאה כפיים ואמרה, הו! את מבינה את ההבדל, דניאל? את כתבת על מורה מתופפת, גם אני יכולה הערב להפוך למתופפת.
אורי צעק מהשולחן האחורי, המורה, אם את מתופפת אני בא להופעה אפילו שאני שומע רק מזרחית!
קטי הסמיקה, לחייה נצבעו בצבע הפלטפורמות האדומות שלה. גם אני הסמקתי, בשביל מה הכריחה אותי להקריא. היא ביקשה שנכתוב קטע בדיוני, לא מדע בדיוני.
קטי הסיטה את שערה השחור אל מאחורי האוזן, הוא היה כל כך חלק שהתחמק וחזר ללטף את פניה. היא אמרה, מקווה שלמדתם את הלקח. וחשבתי שנווה אשם בכל הדבר הזה, שאני סיפרתי לו בדיחה בשקט והוא צחק בקול. לא אספר לו בדיחות יותר לעולם.
טוב, בואו נחזור ליגון, קטי אמרה.
יונה הוא עגלון ולדניאל אין דמיון, אורי קרא שוב, אולי כי היא רוסייה.
מלמלתי שרבע, רק רבע, וכעסתי על אביגיל שסיפרה, זה היה ידוע שרק לבנות יפות במיוחד היה מותר להיות רוסיות, והיא היחידה שידעה.
אולי דניאל זה בכלל עברוּת של נדיה, הוסיף.
כולם צחקו חוץ מאביגיל, שאמרה שנדיה זה בכלל שם של ערבים.
וקטי אמרה, היי, עניין הדמיון לא היה עלבון, רק ביקורת בונה.
אז בניתי, בהמלצתה, חיוך מזויף וצחקתי עם כולם. כולם חוץ מחמודי, שישב לפניי ובעט עם הרגליים בברזל מתחת לשולחן שלו.
כשקטי סיימה להקריא את המשפט האחרון — 'יונה מתעודד ושופך לפניה את כל ליבו', שאלה, מישהו יודע מה המסר של הסיפור?
ביקורת על החברה האטומה, מן הסתם, חשבתי, כמו שהייתי מנסה לספר משהו לכיתה הזו. קטי חיפשה את המבט שלי, לא הסתכלתי חזרה. הדלת של הכיתה היתה מלוכלכת, לא מבריקה כמו בתחילת השנה. שתבקש מאורי תשובה, חבר שלה. חשבתי על יונה, איך החברה לא הקשיבה לו עד שנאלץ לשפוך את העצב לפני סוסה. תשובה בסדר דווקא, התחיל להתחדד בי רצון להרים את היד, אבל התשובה היתה זקוקה לליטוש, שאישמע חכמה ולא מדי, לא היה שילוב גרוע מלהיות רוסייה וחנונית.
בינתיים תופפתי עם האצבעות על השולחן בתקווה שקטי תשים לב, תשאל אם יש לי מה להגיד. היא ידעה שאם פונים אליי אני מספקת תשובות טובות, אולי לא עם דמיון, אבל עם הרבה היגיון. בשיעור מתמטיקה זה נחשב יתרון. עמוס המורה למתמטיקה תמיד העריך את התשובות שלי. כששאל שאלה, אפילו שהתעקשתי לא להצביע, הוא התעקש לבחור בי. קטי, לעומתו, לא הבינה שאני רוצה לדבר, אבל נווה קלט והתחיל להניע את הטוסיק בכיסא. התנועה הזו, הוא תמיד עשה אותה לקראת הצבעה. הוא נשען קדימה ואני צרחתי בראש, תרימי את היד, זאת ביקורת על החברה, ביקורת!
כיווצתי את היד. האצבע שנשלחה קדימה ליטפה את השולחן עד שכמעט, והתיישרה.
רגע לפני שהרמתי אותה נווה קרא, מה הבעיה? הוא מבקר את החברה, שכל אחד דואג לתחת של עצמו.
עיניה של קטי הצטמצמו בחיבה. איזה מזל שאתה כאן להציל אותנו, נווה, אין כמוך!
שריקות נשמעו ברחבי הכיתה, כאילו חָסַר לו. נווה הסולניסט — סולן הטקסים המתבודד, שבגלל השיזוף, הגובה והעיניים הכחולות, הפך ממנודה פוטנציאלי לילד המקובל בשכבה. כשהושיבו אותי לידו בתחילת השבוע התביישתי, מה היה לי לתרום לו. בעיקר חששתי שזכר את הפעמיים שתפס אותי בוהה בו. בגלל זה סיפרתי לו בשקט בדיחה, בשקט, שהאומללות של פוטאפוב היא כלום לעומת האומללות של קטי כשתבדוק מבחנים. והוא צחק בקול גדול, ענק, אפילו דפק על השולחן עם היד.
וכעת הצטרפתי לקריאות, לשרוק לא ידעתי, אז באצבע שהיתה מונחת קדימה טפחתי על השולחן. כשקטי הסתכלה עליי אפילו קראתי, וו־הו! כמו סתומה, כשהמילים נבלעו ושרפו לי את הבטן.
כשנשמע הצלצול קמתי מיד מהכיסא אבל קטי קראה לי. היא אמרה בקולה הצרוד המעצבן, תגידי, לא נעלבת, נכון?
ברור שלא, הפניתי אליה את הגב ופניתי לדלת, שלא תראה שהעיניים שלי מבריקות.
כשחזרתי מבית הספר הבנתי למה אמא שלחה אותי לאכול צהריים אצל אביגיל. היו לפחות עשר שמלות על המיטה שלה, למרות שלבשה רק ג׳ינסים וטריקו, והיא דחפה את הראש לתוך הארון, בדומה לדרך שבה התנהגה כשחיפשה חטיפים שאבא החביא. נצמדתי למשקוף, עיניי סקרו את השמלות שעל המיטה, כולן כהות וישרות. היא שלפה את ראשה כשתלתליה מלטפים את המדף. דנילי, כמה זמן את פה?
מה את עושה? התיישבתי על קצה המיטה.
זה לא ברור? מחפשת שמלה.
למה לא זאת? משכתי אחת אדומה מהמדף התחתון, יש לה צבע יפה.
אדום?! היא הניפה את ראשה קדימה עד שנוצר תחת סנטרה סנטר נוסף, נראה לך שלאירוע של נאווה אגיע באדום?
את מפחדת שהיא תכניס בך קרניים כמו שור?
היא חייכה. לכי להתארגן, דנילי.
אבל השעה חמש.
אנחנו לא דוגמניות, לוקח לנו זמן להתייפייף, היא הביטה בי דרך מראת הקיר, שלחה אותי לחפש בגד שבנס יהפוך אותי ליפה.
יופי, התלבשתם טוב, אמא בחנה אותי ואת מיכאל כשעמדנו על שפת המדרכה וחיכינו לאבא שיבוא לאסוף אותנו. קרסוליה הדקיקים נצמדו, והיא כל הזמן משכה מטה את קצה השמלה הכחולה שבחרה — השמלה הכי משעממת שהיתה על המיטה. למרות זאת אמרתי, גם את התלבשת יפה, אמא.
היא לא שמעה או שלא התייחסה, והורידה את רגליה לכביש לחפש אחר הרכב של אבא. מיכאל ירד אחריה ואני אחריו.
דניאל, תחזרי למדרכה, אמא הניחה יד על בטני.
אמרתי שגם מיכאל על הכביש. היא אמרה שמיכאל ילד גדול. אבל אני גדולה ממנו כמעט בשנתיים, חשבתי וטיפסתי חזרה למדרכה.
דניאל בת חמש־עשרה, אמא, מיכאל צחק, אפילו שהיא נראית כאילו היא חוגגת היום עם ניצן בת מצווה, נראה לי שהיא יודעת להיזהר ממכוניות.
בוטן את, בוטן, אמא הסתכלה לעברי ושלחה למעלה את ידיה כשאבא הגיע עם הסקודה־טרנטה הלבנה מהרמזור.
נכנסנו לאוטו, אמא מלפנים, אני ומיכאל מאחור, בינינו ארגז גדול מהמפעל. מיכאל צחק בלי קשר לכלום. בוטן, הוא התפקע מצחוק דרך האף.
שקמה, הכנסת את הנענע? אבא שאל, היתה שמש חזקה, בטח התייבשה טוב.
אם רק היית משקיע בעבודה כמו בכוסות התה שלך, היית היום הבעלים, אמא גיהצה באצבעותיה את שולי שרווליו המקומטים, באמת, זאביק, החולצה הזו ממש מרושלת.
נו, יופי, אז את יכולה להיות רגועה שאף אחת לא תתחיל איתי.
כשהרמזור הפך לירוק הוא לחץ על הגז ואמא קראה, אלוהים אדירים, זאב, לא צריך למהר, אנחנו לא חתני השמחה!
שמחה? אבא קרץ לנו מהמראה, חס וחלילה שמחה, מה לנו ולזה? וצחקנו כולנו.
בדרכנו לאולם הצצתי לעבר מיכאל. הוא היה יפה ונראה שהיה מודע לכך. האף ישר, הוא גבוה ממני ביותר מראש, השיער השטני מדגדג את העיניים האפורות־ירוקות שלו — העיניים של סבא. איך יכול להיות שאנחנו אחים. דניאל נראית כאילו היא חוגגת בת מצווה, קולו הדהד בראשי, בוטן. השמלה שלבשתי באמת נראתה מזעזע, הכתפיות לא הפסיקו ליפול לצדדים כי עדיין לא היה לי ציצי שיחזיק אותן. האזור היחיד שבו השמלה נתפסה כמו שצריך היה בבטן, שהיתה מלאה בהרבה מכל חלק אחר בגוף. לא פלא שבחוג ריקודי הג׳אז שאליו נשלחתי בחוסר רצון מוחלט בהמלצת סבתא, שאמרה שאני חייבת לעשות איזשהו ספורט כי אני רכה כמו אטרייה, המורה בחרה באביגיל לעמוד בשורה הראשונה בלעדיי. בגוף של אביגיל כבר הכול עמד במקום, ואני, אגס גמלוני, היחידה בכיתה שעדיין לא קיבלה מחזור, נשלחתי לשורה האחרונה בכל הריקודים, עם אלו שלא יודעות לזוז. התחשק לי לקרוע מעליי את השמלה הצמודה ולהשתחל לתוך טייץ וחולצה גדולה.
מיכאל, לעומתי, הלך זקוף ובטוח. מעניין איך ייראה אם ייפול על הרצפה ברגע הזה. איך החיוך השחצני שלו יימחק. איך הגובה שלו יצטמק. כמשחק, שלחתי רגל הצידה לתוך הצעדים שלו, מבלי להסתכל, הסטטיסטיקה תבחר באיזה צד היא. הוא נתקל בה ועף קדימה על הצד. הכתף שלו פגעה בחוזקה ברצפה, והוא צעק, איה!
אמא ואבא נעצרו ואמא התכופפה אליו, אפילו לא שינתה לה השמלה שליטפה את המדרכה. יורד לך דם, איך זה קרה?!
היתה שם בלטה גבוהה, מיכאל לכסן אליי את עיניו.
איפה? אבא הביט סביבו, אני אקרא לבעלים.
הכדורסל מחר, מיכאל התבכיין, יש משחק חשוב.
אל תדאג, אמא הניעה את כתפו בעדינות, רק שפשוף.
אנשים נוספים עצרו לראות מה קרה. מיכאל נראה לי מסכן פתאום. ניצן לבשה שמלה סגולה מבריקה, ופרח לבן היה נעוץ בשערה השחור הגלי. נרגעתי שאפשר לזהות שהיא זו שחוגגת בת מצווה. היא עמדה בכניסה לצד דודה נאווה שלבשה, כמו אמא, שמלה כחולה כהה אבל נראתה אלגנטית, שערה היה אסוף וצבוע בלונדיני. כשהבחינה בי ובהמולה עזבה את הכניסה ואחזה בידי. מילטה אותי מהבלגן שיצרתי.
היא הובילה אותי לשולחן בחוץ שבו עמדו סבתא וסבא עם זוג זקנים שלא הכרתי, והלכה.
כמה יפה את, סבתא שהיתה יפה באמת בז׳קט המחויט הלבן שלבשה ליטפה את מצחי ופנתה לעברם, זו הבכורה, ישבה כל כך בשקט בבטן עד שגילו אותה שם רק בחודש החמישי. אהוד! היא ניענעה את זרועו, אתה לא רואה מי פה?
סבא, שלבש חולצת טריקו דקה ומכנסי בז׳ רפויים ושעד אותו רגע מבטו התמקד בענפי עץ הדקל שהתעופפו ברוח, הסתובב אליי. חביבה׳לה, הוא טפח על לחיי בכפות ידיו הקפואות.
כמו לדבר לקיר, סבתא מלמלה, וצמד השתקנים האפרורי צחק בהיסוס, וסבא, שהזדקף בחזרה והסתובב לעברם, השיב להם בחיוך.
פעם כשלא הרגשתי טוב אבא הניח חצי בצל ליד מיטתי, שיספוג בלילה את החיידקים. אמא אמרה שזה שטויות, שתועלת אמיתית תהיה לבצל הזה בסיר מרק עוף. אבל אבא התעקש, ובאמת קמתי כמו חדשה. והפעם זו אני שהתבצלתי, ספגתי לתוכי את כל חוסר הנוחות של המבוגרים.
סירת עץ צבעונית עוגנת בחוף נקי ושקט, ומאחוריה אוקיינוס בצבע טורקיז והרים גבוהים ירוקים. זו תמונת הקנבס שתלויה לנו שנים מעל דלת הכניסה. קנינו אותה בדייט בשוק הבדואי. הוא צחק עליי שהוא לא מבין איך נפל על בארשבעית כמוני שחושבת שזה מקום לגיטימי לדייט, אבל מדוכן לדוכן ראיתי איך הוא מתחיל להתמקח עם הסוחרים על חמש גופיות בשמונים במקום במאה, ואפילו נכנס למדוד טרנינג אביבס — אין פה טעות הקלדה — מאחורי הווילון המאולתר. כשיצאנו משם הוא כבר שאל מתי חוזרים, ואני אמרתי שאני מצפה שהוא ייקח אותי למקומות יותר מושקעים, כי מי לוקח את הדייט שלו לשוק.
אף פעם לא יצאתי עם דרומית, הוא גיחך, אבל אז הרצין בבת אחת.
ואיך זה מרגיש, שאתה יוצא עם חייזר?
לא נו, גירד בעורפו, התכוונתי שזה רחוק.
אז?
אז אם זה לא יעבוד?
אז מקסימום זה לא.
והוא צחק, אבל הרגשתי שזה לא באמת הצחיק אותו, ושמאז המשפט הזה נשאר תלוי מעלינו במידה מסוימת.
אני בחיים לא אתן לו להתחתן! אביגיל הניחה את כוס התה בדרמטיות על השולחן, אף אחת לא תהיה מספיק טובה בשבילו.
את משוגעת, צחקתי והנחתי לזיכרון להתפוגג.
אולי, אבל לפחות אדאג שאשתו לא תהיה, היא הרימה מעלה את הגבות בערמומיות.
בחנתי אותן, להבין אילו מהשערות אמיתיות ואילו מקועקעות בטכנולוגיה החדשה. לא מצאתי הבדל. הגבות של שתינו לא שרדו את שנות האלפיים, כולם הזהירו מפני הבאג כשבעצם היו צריכים להזהיר מפני הפינצטה. אבל אביגיל תמיד טיפחה את עצמה, ולי לא היתה סבלנות. פעם היא אמרה שהכול אצלי טבעי בהגזמה, שאני משחקת את עצמי טובה מדי לשטויות האלה עם השיער היבש והציפורניים המקולפות שלי. היא טעתה, לא שיחקתי את עצמי בכלל.
רוצה עוד תה? ניענעתי את הכוס שבידי, שלי נגמר.
אני צריכה עוד מעט ללכת לאסוף את מורן מאמא של ינאי ואולי אחר כך לפגוש איזו אמא מהגן, אמרנו שנעשה דייט בפארק עם הילדים.
נשמע מעייף.
דווקא לא, היא הדביקה לאצבעה כמה פירורים מעוגת התפוחים שנשארו בצלחת שלה וליקקה את האצבע, אני נהנית להיפגש ולדבר.
על מה כבר יש לדבר עם אימהות מהגן?
כמו שאני מדברת איתך.
אז כבר עשית מפגש חברתי אחד להיום, לא הספיק לך?
דניאל, היא גררה לאחור את הכיסא שעליו ישבה, רק לך ארבעה משפטים ממלאים את המכסה היומית.
הגלולות שלי נגמרו, אמרתי. גם מבלי להסתכל לכיוונה הרגשתי שהמבט שלה השתנה.
בכל הארץ לא מייצרים יותר. לא נשמע לי הגיוני, אולי אקבע תור לרופאת נשים, שתבדוק.
שתבדוק לך מה? נגמר אז נגמר, נו באמת.
לאחר מכן שלחה יד לתיק הצבעוני הענקי, שמאז מורן החליף את תיקי העור הקטנטנים שאיתם נהגה ללכת, ונעמדה.
את שמחה על מורן? זאת אומרת, שיש לך אותו? שאלתי רגע לפני שאתחרט והיא תלך.
למה את מתכוונת? היא ניטעה חזרה במקום.
זה יצא מוזר, אני מתכוונת שלמה, לא היתה לך איזו התלבטות? לפני.
התלבטות?!
עזבי.
למה את שואלת?
סתם.
אין אצלך סתם. את יודעת, נראה לי שאת חושבת יותר מדי, תחשבי פחות תעשי יותר, זה טוב לזוגיות, תאמיני לי. יאללה, הניפה את התיק על הגב, אני צריכה ללכת, תתקשרי אליי מחר לספר מה קורה? דרך אגב, היא נעצרה בדלת, מה אפיק אומר על זה?
בערב צפינו במותחן בריטי על פושע שמהלך אימים על תושבי כפר פסטורלי. הייתי מתוחה ולא בגלל הסדרה. בזמן ששוק שמאל היתה מונחת על אפיק, מתחת לירך ימין ריעננתי שוב ושוב את הדף כדי לבדוק אם משהו השתנה, אם הגלולות חזרו למלאי ואוכל לדחות את השיחה, או אפילו לבטל אותה. אפיק בהה במסך, ניגב את ביצת העין עם הפיתה והכניס לפה מבלי לוודא שאין בה ריר חלבוני שצריך לנקות. מתחת לירך לא היה שינוי. חשבתי איך לנסח את זה. אם להציג את זה כהצהרה — הגלולות שאני לוקחת נגמרו. או להניח את זה כשאלה, להתייעץ איתו מה הוא חושב, הרי הוא תמיד מתלונן שאני לא עושה את זה מספיק. אבל מה יענה? שאלות פתוחות הן דבר מטריד, ולא היו לי אופציות לאמריקאי. הנחתי את המזלג ולחשתי, אפיק…
כשהמשיך לנעוץ את עיניו בטלוויזיה חשבתי שאדחה את השיחה למחר, אבל מחר כבר הייתי אמורה להתחיל חבילה חדשה. קראתי לו שוב, והוא הסתובב.
הלכתי היום לקנות גלולות ו… מתברר שהן נגמרו.
אז? לכי לסניף אחר, מה הבעיה? ענה בלעיסה.
איזה יופי שיש לו פתרונות להכול. שאין בסניף אחר, הן נגמרו בכל הארץ.
שתקנו.
הטלוויזיה צווחה. הפושע הבריטי בדיוק הבהיל איזה זוג מבוגר בסמטה חשוכה. בלאדי הל, צעק סבא באפודה אפורה כשהפושע בקפוצ׳ון הירוק הניח יד על הפה של אשתו שפערה זוג עיניים כחולות.
אוקיי, הוא לחץ על כפתור ההשהיה, אז, תפסיקי לקחת?
פעימות הלב שלי נשמעו בתוך הראש. זו היתה תגובה שלא ציפיתי לה. לא כל כך מהר. מה זאת אומרת להפסיק לקחת? שאלתי ותלשתי מאחורי גבי פיסת עור מהאצבע שבקושי הספיקה לגדל עור חדש, זה מגיע עם משמעויות, אתה יודע.
העיניים שלו הצטמצמו. אנחנו כבר בני שלושים, הגיע הזמן שנתחיל לעבוד על זה, לא? לכולם מסביבנו כבר יש.
אבל אנחנו עובדים ויש לנו עוד תוכניות, למה אתה מתכוון, בעצם?
אני מתכוון למה שאת חושבת שאני מתכוון, מה זה שייך לזה שאנחנו עובדים, הורים מפסיקים לעבוד?
הבטן שלי התכווצה. הוא הניח את כף ידו הגדולה על ראשי והצמיד אותו לכתפו. אני כבר הרבה זמן חושב על זה, רק פחדתי להגיד משהו כי לא ידעתי איך תגיבי.
פחדת להגיד משהו?! ממה פחדת בדיוק? הרמתי ממנו את הראש.
הוא משך את שפתיו פנימה למעין חיוך. הסתכלתי על התמונה של הסירה הצבעונית, נחה באמצע שומקום באוקיינוס. דניאל, הוא ליטף את הכתף שלי, זאת אמורה להיות שיחה כיפית, מרגשת, מה את אומרת, שנפסיק עם הגלולות?
נפסיק, רק אני צריכה להפסיק, אצלך לא ישתנה כלום. הוא חקר את פניי בעיניים תוהות, ציפה ממני להגיב. עוד רגע יתחיל לחשוד שיש לי מחשבות אחרות. זה כבר הגיל, חזרתי, לכולם כבר יש. טוב, המהמתי, נפסיק.
אורו של הירח מהחלון האיר את חפיסת הגלולות הריקה שהיתה מונחת על השידה לצידי. חפיסה שעדיין לא זרקתי, שסימלה את העובדה שיש לי עוד זמן לעשות דברים גדולים, כמו שאמא פעם אמרה לי, לנשים יש זמן קצוב לבנות בסיס יציב לקריירה. ועכשיו הזמן להצליח החל לנזול כמו בציור השעונים של סלבדור דאלי. אני כבר הרבה זמן חושב על זה, כאילו לא דיברנו לפני שבוע על התוכניות שלנו להתקדם בשנה הקרובה בעבודה לתפקיד משמעותי, כאילו הוא לא הציע לפני שבועיים שנקנה בספונטניות כרטיסים לטיול של חודש ליפן, ואני הצעתי שנוותר על הספונטניות ונתכנן את זה במסודר לעוד ארבעה חודשים לפחות, ואיך בדיוק הוא מצפה שאטוס בהיריון מעל אחת־עשרה שעות לקצה השני של העולם?
ניסיתי לדמיין איך ייראה הילד שלנו. אם יירדם ברגע שייכנס למיטה ויחייך מתוך שינה כמוהו, או שיהיה לו קשה להירדם כמוני. אתמול לא הצלחתי להחליט איזו קפסולה להכניס למכונת הקפה, והיום החלטנו להפסיק עם הגלולות, השתגענו לגמרי. נזכרתי באביגיל ובפגישות האימהות שלה שבהן הן מפטפטות שעות, מתמרמרות על שעות שינה, פעם סיפרה שהן אפילו מחליפות מתכונים. לא היה לי שום מתכון להחליף. בישלתי בסדר, אבל אלו היו דברים שכל אחת ידעה להכין; פתיתים, ביצה, אורז. מה אם אשב עם אמא שתתחיל לספר לי איך היא מכינה עוף בלימון? תמיד שנאתי עופות, אם זה היה תלוי בי הייתי צמחונית מעופות, אבל אבא שלי אמר שאני גם ככה חיוורת ושעוף יעזור לי לגבוה. כשהייתי קטנה הייתי אוכלת חצי בכוח וחצי דוחפת לצלחת של מיכאל, מה שיכול אולי להסביר את העובדה שהוא זה שנהיה צמחוני, וגבוה.
ואם ארצה לעבוד שעות ארוכות, או בשבתות, ולא אוכל לעשות את זה יותר כי יהיה בן אנוש שזקוק לי, באחריותי. או גרוע מכך — אם אתמכר לתפקיד הזה מתוך תחושת האחריות העמוקה, אפילו אישאב לזה, ואוותר על כל שאיפה אחרת, אם חיי יתמקדו בזה. אם איעלם. הסתובבתי מצד לצד. סימפוניית הנחירות של אפיק הבהירה שהלילה הזה יהיה ארוך רק עבור אחד מאיתנו.
השמש עלתה. ניסיתי להיזכר אם ישנתי. אפיק שכב על גבו כשידיו תחת ראשו. שפתיים דקיקות ומחויכות, הסנטר בטוח בעצמו, העיניים פונות מטה גם כשהן עצומות, האף הסולד מצביע לעבר התקרה. מילימטר לפני שליטפתי את פניו נעצרתי, עדיף שיישן בזמן שאני עורכת מחקרים. לקחתי את הטלפון וכתבתי איך להתכונן לאימהוּת. כל מיני מאמרים הופיעו שם; כשהתזמון הוא נכון, יש סיכוי להיות מאושרת יותר בהיריון ואחריו. יש נשים שמשיגות כך סיפוק מהחיים. לצד זה דברים יכולים גם להשתבש, זה להיכנס מצד אחד ולא לדעת מה מחכה בצד השני. אפיק הניח את הזרוע על הבטן שלי. הטלפון עף לי מהיד ונחת בבום רועש על הרצפה.
מה קרה?! הוא פקח עיניים.
לא היתה לי תשובה והחלטתי להיבהל יחד איתו: מה זה היה?
לא יודע, היה איזה בום.
אולי חלמת.
אבל גם את שמעת.
בטח השכנים מלמעלה, חידדתי, זה היום של הנכדים.
ההסבר סיפק אותו ועיניו שוב נעצמו. אצא לרוץ, חשבתי, הספורט ישיל את המחשבות, בעיקר ישיל ממני אותו.
משכתי את בגדי הספורט מהקולב בחדר העבודה, וערמה של חולצות וחזיות שלא היו נקיות מספיק לארון אבל לא מלוכלכות מספיק לכביסה נמשכה איתם והתפזרה על הרצפה. זה היה המקום היחיד שהרשיתי לעצמי לחיות באי־סדר, זה והארון של הבמבות.
עמדתי בדלת כשהופיע בתחתונים והכריז שהוא מצטרף. מה, לא נחמד? שאל כשהצצתי לעבר השעון.
אין על האוויר של באר שבע, זה הדבר היחיד שטוב פה, הוא מתח מעלה את ידיו ואז ניער אותן לצדדים. אני חייב בשבוע הבא להתקדם לפתרון עם הלקוח הסיוטי הזה שקיבלתי, הוא פצח בריצה קלה מסביבי.
מי זה?
הבחור שסיפרתי לך עליו.
אוֹדי, עם החולם המלא.
כן, הוא משגע אותי.
טוב, עם שם כזה.
דניאל, הוא משגע אותי. שום פשרה שניסיתי להציע להם לא טובה עבורו. אשתו, גרושתו, כבר משתגעת, אני אומר לך. כמעט עצרתי אתמול את הפגישה מרוב שהוא עצבן אותי.
אז אולי תעביר אותם למה שמה.
ליאורה?
ליאורה.
להעביר, מה? את שומעת את עצמך? את היית פורשת ממשהו אם הוא לא היה מסתדר?
בחיים לא, חשבתי, אבל עניתי, תלוי.
שום ליאורה ושום פשרה, אוֹדי היחיד שייאלץ להתפשר פה.
טוב, בטוחה שתצליח, אמרתי. למרות שלא הייתי. אבל אחרי הפעם הקודמת שהתווכח איתי — למרבה הזעזוע, מול ההורים שלי — שאני לא תומכת בו מספיק, הבנתי שאין ברירה. הוא ידע שאין סיכוי שאגיב מולם בשום מילה אחרת חוץ מצודק וחיוך מטופש.
ואצלך? מה קורה בעבודה?
אין חדש, נתחרה מי מגיע ראשון לסורוקה?
את מתחמקת, אבל בסדר.
נעצנו את נעלי הספורט במדרכה, הכחולות שלי, האדומות שלו.
אחת, שתיים, שלוש. התחלנו לרוץ. חלפנו על פני החנות לחיות שהשלט שלה הבהב גם כשהיה מואר בחוץ, וליד הפאבים של הסטודנטים שהיו פתוחים ומלאים גם בצהריים, והגברנו את הקצב כשרצנו על רחבת הדשא שעליה שכבו אנשים עם שרוואלים שנשאו את חבריהם באוויר על רגליהם. אקרובלאנס הם קראו לנדנוד המוזר הזה שבכלל מיועד לתינוקות.
אגב תינוקות, התנשפתי תוך כדי הריצה.
דיברנו עכשיו על תינוקות?
אביגיל אמרה פעם שיש כל מיני עניינים שעושים לפני שמתחילים.
לא בטוח שיהיה זמן לעניינים, הוא מתח את זרועותיו מעל ראשו, אחים שלי אמרו שאיך שהפסיקו עם הגלולות, תוך רגע נקלטו. ניצחתי! קרא כשהבחין בבניין של סורוקה מעבר לכביש.
אחים שלך?
כן, מה, מדברים.
בכניסה לבניין שלנו הוא הרים את ידו והצביע על הכביש, את רואה את המקום הזה? זאת הנקודה שבה עצרתי את האוטו ורצתי לבניין שלך.
בנייני בטון מרובעים, אפורים וסדוקים הקיפו אותנו, גדרות אלומיניום חלודות מעוטרות בסרטים ובסטיקרים אדומים, חורים במדרכה מלאים בחול, שלט גדול בחזית הבניין הראשון — פרסומת למשקפיים שעדיף שתוחלף, אם אנשים פה ייראו טוב יותר הם ירצו לעבור דירה.
איזה לילה זה היה, נשאתי מבט לשמים, מעניין איפה היינו היום אם לא היתה אזעקה.
***
השעה שהופיעה בשעון הדיגיטלי שהיה מונח על השידה בכניסה התחלפה לשמונה, ומהטלוויזיה בקע מיד קול הקדימון הדרמטי של החדשות כאילו לא שודרו ברצף מהבוקר. הרמתי את השלט שהיה זרוק על הספה הצהובה שלי, ״המבצע נמשך הערב, ובפעם הראשונה מאז תחילתו ניתן לומר שיש רגיעה מסוימת, גורמים בכירים מדברים על הפסקת א…״ לחצתי על המקש האדום בשלט. שקט. קצת שקט.
הנחתי את הראש בין הידיים. השיער הרטוב טפטף על הג׳ינס שלי. היה מוזר ללבוש ג׳ינס אחרי המקלחת, אבל אחרי הלילה הקודם, שבו יצאתי לבושה בפיג׳מת צמר ורודה לחדר המדרגות שבו שהו ארבעה שכנים שבקושי החלפתי איתם מילה במהלך החודשים הארוכים שבהם גרתי בדירה הזו, העדפתי לא לקחת צ׳אנסים. אבל החלטות לחוד ואזעקות לחוד, ובאזעקה הבאה מצאתי את עצמי באמצע מקלחת, עומדת בחדר המדרגות במגבת לבנה שהיתה ללא ספק קצרה מדי. מולי עמדו שוב ארבעת השכנים; ריקי, אפרים ושני גברים מדירת הגג שעברו לשם אתמול. הם היו לבושים בבגדים זרוקים שבטח קנו בטיול אחרי צבא והעיניים שלהם היו דלוקות, לעומת הג׳וינט הכבוי שאחד מהם החזיק בידו.
אחלה קבלת פנים, אמר אפרים בחיוך, וריקי הוסיפה, אל תדאגו, זה בניין חזק זה אני גרה פה כבר בוכטה של שנים, ותוך כדי המשפט הסירה מעצמה את המעיל האפור הצמרירי שלבשה והניפה אותו לעברי.
לא, זה בסדר, צעדתי צעד אחורה, אבל היא הניחה אותו על הכתפיים שלי בכל זאת. היה לו ריח חזק של סיגריות ולא הפסקתי לחשוב על המקלחת החדשה שאעשה כשאחזור פנימה.
הרוח הקרה של סוף נובמבר חדרה דרך חריצי הבניין. בבום הראשון אפרים המגודל כיסה את אוזניו והצטמק לתוך עצמו. אחד מהבחורים עם השרוואלים הצבעוניים צחק ואמר, זה ממש סרט אקשן, אבל בבום השני עיניו התרחבו והוא צנח אל הרצפה. ריקי אמרה שיש לה קופסת אקמול אם הוא מרגיש לא טוב, ואני חשבתי שאקמול בטוח לא יעזור לו. נשארנו בחדר המדרגות עשר דקות, עד שמבחוץ החלו להישמע קולות הסירנה. מסרתי לריקי את מעיל המאפרה ונכנסתי הביתה. החלטתי שמחר אוותר על המקלחת, ובכלל, אחזור להתקלח כשייגמר המבצע. רק שלמחרת הבנתי שאם אחכה לשקט כדי להתקלח, יתחילו לחוג מעליי זבובים.
ביום למחרת כבר לא דרכתי מחוץ לבניין, חוץ מפעם אחת שבה רצתי לזרוק את הזבל בפח שממול. כשחזרתי הוצאתי כוס זכוכית גבוהה מהארון שמעל הכיור, נזהרת שלא לגעת עם האצבעות המקולפות שלי בציר החלוד שכנראה לא הוחלף מאז שהדירה נבנתה. שנאתי את הדירה ההיא, אבל זה מה שהתקציב אפשר לי כסטודנטית חרשנית להנדסת תוכנה. מדי פעם, כדי לא להיתלות לחלוטין בהורים שלי, תפסתי משרות מזדמנות שמהן התפטרתי במהרה בשלל תירוצים. כשהייתי ילדה בבית הספר חשבתי שבכלל אלמד מתמטיקה. ראש אנליטי, זה מה שיש לבת שלכם, עם קצת יצירתיות היא תגיע רחוק. כך אמרה המחנכת שלי, ז׳אנה מקסימוב, שהאודם הסגול תמיד היה מרוח לה מעבר לגבולות השפתיים, באספת ההורים בכיתה י'א. ההורים שלי ישבו מרוצים משלל המחמאות, אבל אני התרכזתי בדבר אחד — בציון הכושל בספרות בתחתית התעודה. המאיות והתשעימים צפו בו ממגדל השן שלהם, בשמונים וארבע המבויש, עד שיכולתי לשמוע אותו אומר, את יודעת לכתוב נובלות על משולשים ישרי זווית, ואת לא מסוגלת לכתוב פסקה אחת על שיר?
לקחתי את התיון הישן שהיה זרוק בכוס שליד הכיור כבר יומיים והנחתי בכוס החדשה, לחצתי עליו עם כפית עד שפיזר צבע חיוור לתוך מי האבנית. שתיתי לגימה חסרת טעם וריח.
בחדר השינה המיטה היתה מבולגנת, חצי מהסדין עזב את המזרן. השעה היתה רק שש בערב, אבל הייתי כל כך עייפה מהלילות חסרי השינה. אני צריכה לקום לצחצח, חשבתי, ותוך שהרהרתי ברעיון והנחתי את כוס התה על השידה ליד המיטה ראשי צנח אל הכרית ועיניי נעצמו בכבדות.
מישהו דפק על דלת הדירה בחוזקה. קומי, דניאל, קומי, ריקי צעקה, עוד מעט פיצוץ!
השלכתי את הפוך הכבד מעליי לצלילי הסירנה העולה ויורדת, השתחלתי לנעלי הספורט שהחליפו את מקומן של נעלי הבית, ורצתי החוצה. את לא נורמלית את, דניאל, היא התנשפה, תביאי לי מפתח לדירה שלך, בפעם הבאה אני שולפת אותך מהשערות.
טיפסנו קומה אחת למעלה. אפרים, שכבר עמד שם ואולי מעולם לא הלך, אמר, הפריעו לך לישון, אה?
העיקר, ריקי אמרה, כולנו פה יחד, אפילו יש לנו חדש הפעם, אפיק.
אפיק? מי זה אפיק? סרקתי את חדר המדרגות, ושם ישב בישיבה מזרחית בחור גבוה עם מכנסיים מחויטים בצבע שחור, חולצה לבנה מכופתרת ונעליים אדומות מרוחות לכּה. שערו החום היה קצר ורטוב מהגשם, שפתיים דקות משורטטות, משולשים חופפים בשפתו העליונה, סנטר רחב, כמעט מאה שמונים מעלות, עיניים חומות, מלוכסנות, מסקרנות ואפילו זרות בנוף הישראלי, והחיוך שלו נדיב — חושף שתי שורות שיניים. אפרכסת שמאלית רגילה, אליפטית, הימנית קטנה יותר ויש לה שלוש פינות. כאילו בפס הייצור נגמרו האוזניים הרגילות והשלימו עם אוזן המן. היי, הוא נפנף בצורה חמודה עם היד, אפיק.
אפיק הגיע מרחוק לחתונה של חבר מהצבא כשהאזעקה תפסה אותו ממש מחוץ לבניין שלנו, ריקי ציינה, זה קטע קטע, אה? ועוד בכזה גשם, אף פעם לא יורד לנו פה גשם, אבל דווקא היום כן.
אז הלכת ברגל מחוץ לבניין? כי אין פה ממש אולמות אירועים, גיחכתי.
לא לא, הייתי בדרך, הבהיר, בדיוק נכנסתי לעיר. כששמעתי את האזעקה עצרתי את הרכב באמצע הכביש ורצתי לבניין הראשון שהיה מולי.
ריקי שלחה אליי מבט מדרבן וטפחה בי, כאילו בטעות, עם רגלה מעוטרת הוורידים.
הייתי צריך להבריז, זה חבר זה? למה להתחתן כשיש טילים?
בן אדם הולך לצבא ונתקע עם חברים לחיים, חייכתי וגל חום התפשט לצוואר שלי.
הפרצוף הנרגש של ריקי נתקע כאילו הוציאו ממנה את הסוללות.
ארבעה בומים ועשר דקות שבהן האזעקה נעלמה אל תוך הלילה, והשכנים התפזרו.
ריקי הזדרזה לרדת במדרגות, ואפילו אפרים שנהג לסכם גיאוגרפית את אירועי הנפילות על פי עוצמת הבום ששמענו התאייד לדירתו בצעדים מדודים. הטלפון שלי צלצל. אבא שלי שאל אם אני בסדר, עניתי שכן. הוא הציע שאבוא לישון בבית, שלא טוב להיות לבד באזעקות, ועניתי שאני לא יכולה לעזוב את הדירה, שאני צריכה ללמוד ושלא ידאג, יש חדר מדרגות.
ניתקנו כשמילות הדאגה נגמרו. השיחות עם ההורים שלי היו קלות יותר פנים מול פנים, שם יכולנו להתעסק באוכל או בחדשות, את הטלפון השארנו למלחמות.
אפיק נעמד מולי, התנדנד אחורה וקדימה על כפות רגליו — מהעקב לבהונות ובחזרה. שילבתי, מבלי לשים לב, את ידיי על החזה. תקשיבי, הוא התחיל לומר ונעצר לכמה שניות. זאת סיטואציה מוזרה אבל את נחמדה, וחשבתי שאולי אפשר לקבל את המספר שלך?
מה, אתה ממשיך לחתונה עם כל האזעקות?
את הצ׳ק כבר כתבתי, הוא אסף חזרה את המכשיר לידיו ושמר את המספר שהקלדתי, וכשהניח את רגל ימין על המדרגות אמר, חוץ מזה, אני מרגיש שהמזל איתי.
כשנכנסתי הביתה וסגרתי אחריי את הדלת אפשרתי לחיוך להימתח. וידאתי שנעלתי והשלכתי את עצמי על הספה. ניסיתי להיזכר איך הוא נראה. אם היה גבוה ממני. כן, בטוח שכן, הצוואר שלי נמתח כשעמד מולי, ואיזה צבע היה לשיער שלו? חדר המדרגות היה כל כך חשוך, שלא הייתי בטוחה, העיקר שאפרים גבה דמי תיקון למנורה בחדר המדרגות. ולמה, למה קרא לי נחמדה? זה נשמע תיאור של אבא שלי לחולצה שקניתי לו. השעה היתה שמונה וחצי. תהיתי אם תהיה אזעקה נוספת ותלשתי חתיכת עור עסיסית מהאמה. כבר חודש שהצלחתי — כמעט — להיגמל, וכמו נרקומן, מעידה אחת קטנה ומצאתי עצמי עם שלוש אצבעות מדממות.
הלכתי לשירותים. אם כבר העירו אותי, לפחות אצחצח שיניים. כשסיימתי הדלקתי את האור ובחנתי את עצמי במראה. מולי נגלתה דמות בעלת שיער שָׁטֶנִי מבולגן, עיניים חומות עייפות ושפתיים דקות שעליהן התקעקע צבעו האפרפר של התיון. הידיים רזות, שקע הצוואר עמוק, המזל היה גם איתי, אם היה אור נורמלי בחדר המדרגות אין סיכוי שהיה מבקש את הטלפון שלי. חלצתי את נעלי הספורט וצנחתי חזרה למיטה.
שנתיים עברו מהפעם האחרונה שביקרתי במרפאה. היה לי חשש מרופאים, בעיקר כאלו שלא ביקרתי זמן רב. בפעמים שהרגשתי לא טוב ונאלצתי לגשת לרופאת המשפחה נהגתי לספר לה רק חצי מהסיפור, השמטתי את הפרטים המטרידים, חששתי שלא אצטיין. לכן כשהגעתי לרופאת הנשים הדגשתי שאני רק צריכה הפניה לבדיקות שעושים לפני היריון. היא בכל זאת התעקשה לבדוק אותי, אני התעקשתי שלא צריך. היא ניצחה, ומצאתי את רגליי בתנוחת וי על המזרן הקר. כשפסקה מלפסק את רגליי ופסקה — הכול נראה בסדר גמור, אנחת רווחה התפשטה בבית החזה שלי ומיהרתי לתור אחר התחתונים שזרקתי לתוך התיק בזמן שברחה למחשב.
הביוץ לא נראה באופק, קראה בקול מעברו השני של הווילון האטום, בואי נתחיל בבדיקות דם, הקלידה במחשב תוך כדי שדיברה, עושים את זה בכל מקרה לכל הנשים לפני שהן רוצות להתחיל.
התיישבתי על הכיסא מולה. היא היתה מבוגרת, חריצי אכזבות נמתחו על לחייה, הג׳ל השקוף בשערה הידק תלתלים לראשה, בעוד הג׳ל הקר מהבדיקה נשפך ממני החוצה, נספג בתחתוניי. החדר היה צבוע בכחול חיוור ולא מזמין.
חומצה פולית, אצבעותיה תקתקו ללא הפסקה.
למה היא כותבת כל כך הרבה?
את יודעת, זה לא בריא לַהיריון יכולים להיכנס כל מיני, אמרה כשהסתכלה על קילופי האצבעות שלי, מתי הפעם האחרונה שקיבלת את הווסת?
אמרתי שלא יודעת, מזמן, מאז שהפסקתי את הגלולות שזה… כמה חודשים, אבל שזה תמיד היה ככה, גם לפני שלקחתי אותן אז זה בטח לא אומר כלום.
והיא הקלידה משהו ארוך במחשב ונאנחה תוך כדי, ומחקה, ואמרתי, גם אצל אמא שלי זה היה ככה, ה… מחזור פעם ב, אז זה הגיוני, והיא המשיכה להקליד, ואמרה, טוב, בדיקות גנטיות, שלחתי לך הפניה. ולהפסיק לאכול אצבעות.
כשהגיע הצלצול מהמספר הלא מוכר הייתי מוכנה לשיחה, יותר מחודשיים שהמתנתי שיגידו לי שהכול בסדר. ציפיתי לקול סמכותי כזה, מכובד, קול הנושא בשורה — טובה, קיוויתי. אבל הקול שבקע מהטלפון היה ילדותי ונרגש, זכית! אמרה לי.
זכיתי במה? שאלתי בהיסוס. אבא שלי תמיד אומר, אם מתקשרים אלייך לטלפון ואומרים שזכית, תנתקי מיד.
המדינה מריצה פיילוט חדש, המשיכה לצייץ, היא מכניסה את הגנים שלך לשמונים בדיקות נוספות לגמרי בחינם, על חשבון הבית.
אוקיי, ומה גיליתם? שאלתי ולרגע הפסקתי לנשום.
מצאנו כמה גנים רצסיביים, דברים קטנים, כלומר, קטנים אם לבן הזוג אין, נשלח גם אותו לוודא, מתי תרצי לקבוע?
לא יודעת, אנחנו עסוקים, אני אגיד לו להתקשר.
הנה זה מתחיל, חשבתי, החקירה הפנימית. וכל מה שמוכר וידוע עלול להיסדק.
אך לרווחתי לאחר שחקרו, הנדסו, זיקקו ופיילטו את שנינו, גילינו שאנחנו רשאים להשתלב. רק שהמשימה הזו, התברר, לא היתה כמו ללמוד למבחן בחדו״א, ולא ידעתי איך להצליח בה.
אני לא מבינה את זה שאומרים משבר גיל הארבעים, אמרתי לאביגיל ולינאי שישבו מולי.
מה זאת אומרת לא מבינה? ינאי ברר אחר הקבוקים החריפים בצלוחית הפיצוחים שבמרכז השולחן.
אלה עם הכי הרבה צבע מאכל, אביגיל דחפה את היד שלו, אולי תשקול למתן.
בגיל שבע־עשרה אמרה לי, השגתי רק שלושים שקל לוודקה, בואי נקנה את הכי זולה ונשתה אותה מהר לפני שנרגיש את הטעם.
מה עם משבר גיל שלושים? למה אף אחד לא מדבר עליו? ניסיתי למזוג מים שבמקום להיכנס לכוס נשפכו לכל עבר.
איזה כיפית דניאל כשהיא שותה יין, אביגיל צחקה, תוך רגע היא משתכרת.
שתשתה כל יום יין, אפיק חזר לשולחן, החיים יהיו קלים יותר.
מה קשה בחיים שלנו? מה קשה בי?
התכוונתי שזה נחמד שאת ככה, מדברת.
טוב, הרגשתי איך החום בצוואר שלי מחליף את מקורו מכוהל לכעס.
אז איזה משבר יש בגיל שלושים?
חששתי שהשיחה תשורטט למשבצת לא מוכרת ואמרתי שסתם, צחקתי.
מילה או משפט אחד לפעמים הספיקו בשביל לחולל ריב. כמו בפעם ההיא שנקלענו לוויכוח של שעה כשטיפסנו על הר כלשהו, ואמרתי לו שהטיפוס קל יותר מלשמוע את כל הסיפורים שלו. הוא יכול לדבר במשך שעות על תהליכי גישור שעשה. כל פרט חשוב. הדרך שבה המנהלת נשענה על השולחן והשתעלה לכל אורך השיחה שבה העובד שלה פרש לפניה את טיעוניו, איך בן הזוג הנבגד לא הוציא מילה כשעורכי הדין דיברו, וברגע שאשתו פתחה את הפה הוא צרח, על המשפחה שנקלעה לחובות ונאלצה להחליט מי יקבל את המתכון ומי את המותג. ואחרי זה סיפר את הפרטים היבשים, איזה סעיף כתב בחוזה שהצליח לפייס את שני הצדדים, בכמה המנהלת פיצתה את העובד. הוא אמר שהוא מספר לי כי אני אוהבת סיפורים. רק שהפרטים הטכניים של סגירת העסקה לא עניינו אותי, הם לא תרמו לי כלום. והוא אמר שאני לא מנהלת עמותה, שאני לא צריכה לקבל רק מה שתורם לי, שזוגיות זה להכיל ולעשות ולשמוע גם דברים שלא נוחים לנו. ואני ניסיתי לחשוב מה הוא שומע ממני שלא נוח לו, שאני גם ככה לא מספרת לו כלום, וקינאתי בו.
באמת, אפיק התעקש, אני רוצה לשמוע איזה משבר יש בגיל שלושים.
וחשבתי, חצי שנה מאז שהפסקתי את הגלולות והמחזור לא הגיע, עבר חודש מהבדיקה שעשיתי, בכלל מותר לי יין?
אבל אין לי מה להגיד, תפסתי את הבקבוק, זה קברנה? מוצלח.
מה קרה לך? אביגיל שאלה את אפיק, זה ה־גיל של המשבר.
ינאי אמר שזה נכון ושלף עוד קבוק בצבע כתום זרחני שהזכיר את צבע השיער שלו.
למה? אפיק שאל שוב, תסבירו.
כי בגיל עשרים אתה ילדון, אביגיל צחקה, דניאל בכלל חשבה אז שהיא תעשה תואר במתמטיקה, אני חשבתי שאהיה רקדנית מקצועית.
באמת רקדת יפה, אמרתי.
גם את רקדת יפה, זאת אומרת, אם היית מגיעה למופע סיום.
הברזת מהמופע סיום? אפיק הסתכל עליי מופתע.
לא הייתי חסרה לאף אחד, תאמין לי.
ובגיל שלושים… אביגיל התחילה לומר ונעצרה, נו דיני, זרקי לנו עצם.
שירז! ינאי קרא במבטא שאמור להישמע צרפתי, וכשאביגיל הנידה בראשה, הוסיף, סליחה, על מה דיברנו?
סתם, יש החלטות גדולות כאלה שצריך לקבל.
אביגיל וינאי הסתכלו עליי במבט סתום.
אתם יודעים, עבודה, ובמקביל כל ה, התלבטויות האלה לגבי ילד —
איזה התלבטויות? אפיק שאל עוד לפני שסיימתי את ההברה האחרונה.
לא, לא התלבטויות, נו, פשוט זה שצריך, שצריך כבר לעשות ילדים.
צריך? ראשה של אביגיל נמשך לאחור.
אם היית שואל אותי היום, הייתי דוחה את כל הסיפור הזה של ילדים לגיל ארבעים, ינאי הפליק לפיסטוק שעף עד לדלת הכניסה ונחת מטה, לגיל הזה שגם ככה יש משבר, כמו שדניאל אמרה.
כשאביגיל הפנתה אליו את הראש הוא מיד קם מהכיסא, סתם, נו, אין על ילדים, הוא הרים מהרצפה את הפיסטוק ופיצח אותו בין שיניו, פשוט מבינים שאפשר לחיות גם בלי לישון.
בסדר, מה שינה חשובה, שתיתי עוד שלוק מהיין, לעומת המשמעות היחידה שזה נותן לחיים?
מה זאת אומרת? ינאי התחיל למיין את הפיסטוקים בשורה על פי סדר פתיחת הקליפה שלהם.
זאת הסיבה המרכזית שאנשים עושים ילדים, לא? בשביל להגשים את עצמם דרכם, לפגוש גרסה מחודשת שלהם כשהיו צעירים, אפילו שאני לא מבינה את הכיף בזה, לפגוש את עצמי מפעם.
אביגיל וינאי הסתכלו עליי. אבל בעיקר אפיק. בעיקר אפיק הסתכל עליי.
איזה תשובה מפורטת, נשמע שחשבת עליה הרבה, ינאי צחק צחוק גרוני מעצבן.
זאת הסיבה היחידה לדעתך? אפיק לחש לי בזמן שאביגיל משכה את ינאי לשיחה צדדית. את לא חושבת שזה נס, שזה הקסם של הטבע שהופך אתכן לאמזונות, שזה נותן להכול —
משמעות? קטעתי אותו, זה בדיוק מה שאמרתי.
וחשבתי כמה זה נוח לו, שאין נס שמוטל על כתפיו.
ועוד חשבתי, מה לי ולאמזונה, אפילו בחדר הכושר לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי אז בחדר הלידה.
ומה לגבי המשבר? שאל.
זו סתם מילה, אמרתי.
נהיה לי חם. כמעט קמתי לפתוח חלון, אבל לא רציתי שיגיד שאני מתחמקת אז נשארתי להזיע בשקט.
בתור אחת שבוחנת כל מילה שלה, הוא חיפש את המבט שלי, משבר זאת חתיכת סתם מילה.
בשביל שייפער חור באדמה צריך להיווצר תחתיו חלל. באזור ים המלח הגירעון הזה נוצר עקב ירידת מפלס הים, והמסה של שכבת המלח בַּתת־קרקע על ידי מי תהום תת־רוויים במלח, אמר עוז הגיאולוג בעל הצוואר הגבעולי, כשסיים לכתוב עם הטוש המחיק על הזכוכית.
לפעמים התמקדתי כל כך בצוואר שלו, ששאר חלקי הגוף נעלמו, מלבד המכנסיים. הכיסים הצדדיים שלהם היו כל כך נפוחים שלא היו ניתנים למחיקה, ותמיד נשרכו מהם חוטי מדידה.
אני חש שאני בתת־ריכוז, יוגב צחק בזמן שגירד את סנטרו.
בואו נתאסף, עוז המשיך בטון חד וקצר. את החתיכה האחרונה החסרה בכביש תשעים, מעין פשחה לעין נאווית, סללו בסוף שנות השישים בואכה שבעים לאחר מלחמת ששת הימים. המטרה היתה ליצור דריסת רגל של המדינה. בעצם כשהסתיימה הסלילה, לראשונה היה כביש רציף מצפון עד דרום, כביש תשעים, ועין נאווית, שעד אז היה יישוב מבודד, קיבל דרך גישה סלולה. הדרך מעין פשחה לעין נאווית היתה מורכבת מאוד לפריצה, הצוות שהגיע לאזור לבחון את הרעיון הגיע דרך הים, בסירה.
כשהחברים בקיבוץ עין נאווית הציעו את הרעיון, עוז תחב את ידיו בכיסים כשסייר לאורך החלל, לא בטוח שהם דמיינו כמה מסובך יהיה הפרויקט הזה, ושכדי להגשים אותו נדרש מהנדס שלא מאמין באי־אפשר. למזלם, האדם הזה נכח בסירה, קראו לו אהוד ברמן.
כפות הרגליים שלי שהיו משולבות אחת בשנייה, ניתרו יחד למעלה. חיכיתי שמישהו יגיד, ברמן, כמו, דניאל ברמן? אבל נראה שלאף אחד זה לא חלף בראש.
רק שבזמן שסללו את הכביש, עוז התקדם לעברנו, מבטו חלף על פני היושבים מולו — שמחתי שהתיישבתי רחוק, במקום שבו אי־אפשר לשים לב לדקויות בפנים שלי — לא היו מודעים לתופעת הבולענים. למרות שהכביש נסלל במרחק מהים, אף אחד לא חזה את ירידת המפלס הדרמטית שהובילה לשינויים מדהימים בשטח.
שינויים מרחיקי לכת, הוא הניף את ידיו מחוץ לכיסים, כשהימנית מביניהן אחזה לפתע בעט.
כל החלק ההוא בעין נאווית, הוא החזיר את העט לכיס, הכביש, חוף הים, המטע, הכול ננטש. דרך הבולענים, אפשר לכנות את האזור, מצוין עבור המחקר שלנו.
פחות מצוין עבור מי שגר בעין נאווית, יוגב צחק.
כן —
קולו של עוז נסדק והוא עצר ומזג מים מקנקן לכוס הזכוכית שהיתה מאחוריו, ניכר כי הוא רגיל לעבודת שטח ולא לדיבורים. אף על פי שלא שתה, המשיך לדבר. לא רק הדרך עצמה היתה מופרכת. סליחה, מפרכת. יודעים מה, גם וגם. היו שם גם כל מיני נחלים וכפרים, אז עבר המון זמן של תכנון ומדידות לפני שהסלילה התחילה בכלל.
עוז שלח יד לאחור וסוף־סוף הרים את כוס המים, שתה אותה עד תום בזמן שכל מיני אנשים התחילו לשאול כל מיני שאלות. זה סבא שלי, חשבתי, הוא מדבר על סבא שלי ואני לא אגיד כלום? אבל מה אגיד, מה יש לי להגיד אם אני לא מכירה את הסיפור? הסיפור היחיד שהכרתי היה שהוא סלל את הכביש הזה וכבישים באתיופיה, ושהיו לו עשרות אם לא מאות חפצים משם שעליהם שמר בקפדנות, אבל גם את הסיפורים מאתיופיה לא הכרתי, לא ממנו ולא מאף אחד אחר. בעצם לא ידעתי כלום. ועכשיו איך אגיע למידע הזה? הוא נקבר יחד עם סבא שלי. למרות שהיה הסטודנט ההוא שנאווה הזכירה, זה שהיה בשבעה. זכרתי אותו, לא היה אפשר לפספס, אבל מה זה משנה? הרי לא אלך לאנשים אקראיים ואשאל עליו.
עוז צייר דברים על הזכוכית. אליפסה שמסמלת בולען ומעליה שני קווים מקבילים שמסמלים את הכביש. דמיינתי איך אני מרימה את היד ואומרת, זה סבא שלי תכנן את הכביש שם, בים המלח, אהוד ברמן, זה סבא שלי. ושואלים אותי, באמת? וסרטי המדידה של עוז מסתלסלים באוויר מרוב התרגשות, ואסף אומר, מה את אומרת, דניאלוס! אז בואי לכאן וספרי לנו, וכולם מסתכלים עליי ואין לי מושג מה להגיד, אני עומדת כמו מטומטמת וכולם צוחקים.
בזמנו, כשהגיעה ידיעה על בולען צפוי בכביש תשעים, עוז הניח את הכוס, נפרשה יריעה גיאוטכנית מעל האזור המסוכן, שהכביש לא יתמוטט כשמכוניות נוסעות מעליו, ובאמת אחרי לא הרבה זמן נפער בולען תחת היריעה ונאלצו לסלול כביש חלופי.
היו שם מכוניות בזמן הזה? אריק מתח את ידיו הגרומות מעלה.
מה שכן, עוז התעלם מהשאלה שלו, בדרום כמו בדרום, הזמני הפך לקבוע ורק עכשיו, שנים אחרי שהכביש כבר לא מתפקד במתכונת המקורית וחלקים ממנו נסללו במקום בדרכים חלופיות, לפעמים על חשבון הטבע, ועקב בעיות בלתי פוסקות באזור, פעם זה הבולענים, עכשיו הנחלים שמתחתרים תחת הכבישים, אפשר לומר בוודאות דבר אחד — הבעיה העיקרית של האזור היא חוסר תכנון. למרות שהפעם משרד התחבורה הכריז, הוא גיחך בקול, שהם רוצים פתרון שיביא בחשבון מראש את כל הגורמים של האזור. טוב, קל להגיד.
בעבר קיבלו את עמדת החוקרים, הוא הציץ בשעון החאקי שחבק את מפרק כף ידו השמאלית, שהעדיפו להסיט את הכבישים מערבה במקום לבנות גשרי ענק, אפילו חשבו בשלב מסוים לבנות תעלה, אבל העלות והמורכבות ביטלו את העניין. הפעם שוב הכול יעלה לדיון. אנחנו ננצל את זה בשביל לבחון את המערכת שלנו, הדבר העיקרי שנתרכז בו הוא הבולענים.
ענת לא הפסיקה להתגלגל עם הכיסא. כפות הרגליים שלה ננעצו בהדום הכבד שרכשה רק לעצמה כי קיבלה התאמות ארגונומיות לכאבי גב, כאילו למישהו כאן אין. הגב של אריק כבר התעקל כמעט לסימן שאלה. אבל ענת ידעה לדאוג לעצמה, ואריק לא. בכל זאת גבה הדואב לא הפריע לה למשוך עצמה קדימה ואחורה, לחכך את גלגלי הכיסא, לסלול כבישים משל עצמה בערבות השטיח.
בקרוב נתחיל לפרוש רחפנים ומכ'ם חודר קרקע שיסרקו את פני השטח באזורים שמעניינים אותנו, עוז משך מעלה את מכנסיו הבלויים, נתַגבר גם בגיאופונים שיקלטו תזוזות מתחת לאדמה בשטח חשוד.
מישהו מאחוריי פיהק בקול. השעה היתה שבע וחצי בבוקר. אנשים שבדרך כלל הגיעו בעשר ונאלצו להקדים נראו מנומנמים, הם נשענו על השולחן ואחזו בראשם.
אתם ערים? אסף קרא מהשולחן האחורי שעליו ישב, משך את רגלו הימנית והניח אותה על הברך השמאלית, חבר׳ה, תהיו איתנו, אנחנו חייבים להיבחר במכרז הזה של המדינה ללוות את התכנון, אנחנו לא החברה היחידה שחמה על הפרויקט הזה ואנחנו הכי צעירים, זה יקרה רק אם הפי־או־סי שלנו יעבוד כמו שצריך.
עוז המשיך אותו, אתם איתי?
הנהנתי למרות שלא הייתי איתם. גם בבית הספר נהגתי כך עד שיום אחד מורה מחליפה שלא הכירה אותי הסתכלה עליי ושאלה, אוקיי, אז מה התשובה?
אולי נעשה הפסקת קפה? ענת הציעה.
קפה אחר כך, אסף אמר, גיאולוגוס! ספר להם על האנשים שנפלו לבולען, אולי זה יעיר אותם.
אוקיי, עוז מלמל בבלבול מהתפנית הרכילאית שחלה בהרצאה, הבולען הראשון הופיע בסוף שנות השמונים, המפלס של הים התחיל לרדת, ומשם מי התהום פגשו לראשונה את שכבות המלח. כשנשמע לחשוש מהקהל עוז הרים את קולו, כמה אנשים מצאו את עצמם בתוך בולען.
סהר גמעה את מילותיו וחזרה אחריהן: בול־ען. האם הייתי היחידה שהבחינה בכך? כל השאר נראו מרוכזים בעוז.
ממה שאני שמעתי, הראשון נפל במטע התמרים, עוז המשיך, לשמחתו, בחורה מתחנת האוטובוס הקרובה חיפשה מקום לפיפי ושמעה אותו קורא הצילו מהאדמה.
הקהל השתתק. עוז שילב את ידיו על חולצת הטריקו הירוקה, המצח הגבוה שלו התמלא בקמטי מחשבה. הוא נראה איש מלא ידע, חוקר אמיתי. לא כמוני — כף יד על מקלדת, אוספת נתונים ומוחקת, יוצקת לאקסל ומייצרת יותר עוגות מהמאפייה מתחת למשרד. לא מעט פעמים רציתי לדבר איתו, אבל לא מצאתי משהו מדויק מספיק לומר. לפעמים חשבתי לזרוק איזו בדיחה לאוויר, משהו שיבלע אותו מצחוק, רק כדי להחליף איתו כמה מילים אחרי זה. לפעמים כשהיה נכנס למטבחון הייתי אוזרת אומץ ומתקדמת לשם. מנסה לחשוב על משפט אחד, לא יותר, אבל כשנכנסתי גיליתי שם את סהר או ענת, והן תמיד היו יפות וצוחקות והסנטר שלהן סמכותי ואני הייתי נאלמת. לפעמים הייתי שולפת כוס מהארון — ופעם כשנגמרו נאלצתי לקחת אחת מפלסטיק — כדי לא להסתובב שם תמוהה וחסרת מטרה, ומזגתי בה מים. כשהסתובבתי ללכת הייתי אומרת משהו, למשל, יום טוב, והוא היה מפנה את הראש כלפיי, תוהה אם אני עובדת שם בכלל ומהנהן. אחרי הפעמים האלו, בעמדת המחשב מעל המקלדת, הייתי מקלפת את כל האגודל.
עוז, אסף קרא שוב והניע את ידו במעגל, תמשיך.
השנייה היתה המנקה בחוף הים, עוז ציית, ניקתה ומצאה את עצמה בפנים, שם הבינו שכבר אי־אפשר להתעלם מהבעיה. בהמשך היה אפילו אלי רז בכבודו ובעצמו, הגיאולוג וחוקר הבולענים של ים המלח, שהיה זה שהציע שהבולען הראשון הוא רק סנונית. כינו אותו בימים ההם הנביא ירמיהו, אנשים לא אוהבים תחזיות זעם, גם אם נכונות. בכל מקרה, הוא יצא לסיור עם הג׳יפ למדוד ולצלם בולען חדש, ורגע אחרי שיצא מהרכב והתקרב קרס פנימה, צילם את הכול מבפנים. כשהשעות עברו התחיל לכתוב על נייר טואלט מה עובר עליו בחשכה, שתים־עשרה שעות היה שם, יודעים מה היתה המסקנה שלו?
לא ליפול לבולענים? ענת הצחיקה את עצמה.
לא, עוז פסק, תמיד לצאת עם עט וגליל נייר בכיס.
חברים, אסף נעמד על רגליו ונע לקדמת החדר, וכשהגיע הניח יד כבדה על כתפו של עוז שברגע נעשה נמוך יותר. אני רוצה שנתמקד באיך. איך הפעם סוללים את זה במקום הנכון, בלי הפתעות. להחלטה על התוואי החדש יהיו השלכות אדירות על התקציב, מדובר בפערים שיכולים להסתכם בעשרות מיליונים, במקרה הטוב.
כולנו יודעים איך זה עובד פה בדרום, וכשאמר את זה הסתכל על ענת שהגיעה בכל יום מגבעתיים, אין כאן כסף ומקום לטעויות נוספות, בשביל זה צריך אותנו. את מפת התת־קרקע שלנו.
סהר שוב עקבה בתנועת שפתיים, ש־ל־נו.
הישיבה עמדה להסתיים ולא הוצאתי מילה, זה נראה זמן מתאים, ההזדמנות שלי לומר משהו שיזכיר לאנשים שאני פה, גם אם לא על סבא שלי, משהו שיגרום לעוז להכיר אותי במטבחון, אמירה משעשעת עם ערך מוסף. אריק ישב מרוח על הכיסא, בקו ישיר לאחורי הכיסא של ענת. הישבן שלו מלפנים והראש במקום להיות באוויר, נשען בזווית עקומה על המשענת. הייתי חייבת להגיד את זה מהר, אם אתחיל לנסח בראש אפספס, לא היה זמן לערך מוסף. מתחתי את הצוואר, הסטתי את השיער מהפנים ודחסתי את החולצה למכנסיים, בדרום יש תקציב לכיסאות? שאלתי בקול רם להעפיל על שאר הקולות, לאריק כבר יש בולען בכיסא.
שתיקה. כולם הסתובבו אליי. אסף פקח את עיניו ולשנייה הזמן נעצר. אוי לא, הגזמתי, אוי ואבוי, כמה שהגזמתי, בשביל מה בכלל פתחתי את הפה? מכל המילים שיכולתי לבחור צחקתי על מישהו, ועוד על האדם היחיד שבכלל שם לב שאני פה. למה עשיתי את זה. למה למה למה.
אבל אז אסף צחק. אחריו הצטרפו כל השאר. הם הסתכלו על אריק, חלקם אפילו כיסו את הפה מרוב צחוק, אפילו עוז. הצלחתי, איזו הקלה. עכשיו הם יכירו אותי, מקומי הוסדר. אבל כשהסתכלתי על אריק הוא לא צחק בכלל. אין לי שום בעיה בכיסא, הוא הזדקף.
טוב, אסף המשיך אחרי שהצחוק שכך, אתם יודעים, המכון הגיאולוגי בלחץ, אם זה יצליח, יום אחד תהיה פה מחלקה שלמה של עוֹזים.
גיחכנו בעל כורחנו, הצחוק הפעם היה מדוד בעוצמתו, מתחנף.
אתם יודעים, הוא המשיך, בים המלח יודעים למפות באמצעות קידוחים ותצפיות את אזור הקרקע המלוחה, ובגלל שיודעים איפה לחפש, יודעים איפה למצוא. אבל מה מעבר לכבישים בים המלח? מה לגבי שאר המדינה? העולם! בכל מקום שיש זרימה של מים יש סיכוי לבולען, בכל התערבות של האדם יש סכנה, שזה כידוע, כמעט בכל מקום, לא רק בכבישים. יש לנו כמה פי־או־סי בקנה, גם עם המדינה ואולי אפילו עם חברת קבלן גדולה שאנחנו מנסים לשכנע. רני, סומכים עליך, אה? זה ימכור קרח לאסקימוסים. בכל מקרה איפה הייתי, כן, אנחנו רוצים למצוא את הדרך לתת תחזית מדויקת, מבוססת נתונים וסטטיסטיקה, צריכים לתת תוצאות, בואו נעמיק, אנחנו בונים פה מערכת, חברימוס, מרקטינג, אני עוד מחכה למספרים שהבטחתם לי, איך הלך הקידום הממומן? אנליסטים, אתם קצת רדומים לאחרונה אז בואו נעיר אתכם, יודעים מה, יש לי הברקה, האקתון! אני רוצה שתתחלקו לזוגות בתוך המחלקות, כל החברה, ותבחרו שאלת מחקר, פרויקט שנוכל לקדם מחוץ לפרויקטים הרגילים, שידחוף את המערכת קדימה, תוסיפו לזה פרזנטציות, כל זוג יחקור נושא — כבישים, קרקע, מבנים, תציגו את זה שם, אולי נקבל מזה תובנות גם לכנס, אפילו נוסיף איזה לאנץ׳ לזה, אבל משהו קליל, אה ימית, בפעם שעברה נחנקנו מהשווארמה.
ענת הסתובבה אחורה וחייכה לסהר. חן לחץ יד ליוגב למרות שישבו צמודים. היינו מחלקה של חמישה, ובפעם האחרונה שבדקתי זה לא מתחלק לזוגות. גלגלתי את הכיסא הצידה, לא בפראות כמו ענת, אלא בשקט, לאט, עד שכמעט נעלמתי. חזרתי לפינה עם בת הזוג המועדפת עליי.
אתם יודעים, אסף דחס את קצות המכופתרת לכותלי הג׳ינס, אם נצליח תהיה פה מערכת שיכולה לעשות מהפך, מי יודע איך בנו פעם את הדברים וכמה בולענים עוד צפויים פה, ואני לא מדבר על ים המלח ששמה יש לוויין וחוקרים, אני מדבר על המקומות שאין ציפייה שיהיה בהם, שאם לא תהיה מערכת התראה לא יהיה שום סיכוי לגלות אותם.
זה לא מדויק, עוז השיב אליו את גובהו, זאת אומרת, זה נכון שלמראית עין קשה מאוד עד בלתי ניתן לזהות שיש שינוי מתחת לפני השטח, אבל הרבה פעמים כשבוחנים את הדברים בדיעבד, מתגלים סימנים מקדימים.
אין עדיין תגובות