דמוקרטיה על ספסל הנאשמים

הקדמה

רוצים להבין את משבר הדמוקרטיה? אל תפנו מבט להונגריה של אורבן. הניחו לטראמפ, לנתניהו, למודי ולמלוני. הביטו בפינלנד. כבר שמונה שנים ברציפות היא מדורגת ראשונה במדד האושר העולמי ובמקום ה־12 במדד הפיתוח האנושי. מערכת בריאות מתקדמת, שיעורי השכלה גבוהים, כלכלה משגשגת. ובכל זאת, בבחירות 2023 איבדה ראשת הממשלה הסוציאל־דמוקרטית סאנה מרין את השלטון; במקומה עלתה ממשלת ימין בראשות פטרי אורפו, הנשענת על ״מפלגת הפינים האמיתיים״, מפלגה שמרנית המקדמת הגבלות על הגירה, מתנגדת לחלק מסמכויות האיחוד האירופי, ותובעת להגדיר מחדש את הזהות הלאומית.

איך ייתכן שבמדינה המאושרת בעולם — עם מערכת רווחה משובחת, פערי אי־שוויון נמוכים והיקפי הגירה מצומצמים — האזרחים מצביעים למפלגה המערערת את הסדר הליברלי ומעדיפים כיוון פוליטי שונה? אין בכך חריג, זו מגמה רחבה. גם בגרמניה, בדנמרק, בהולנד, בשוודיה ובשווייץ — מדינות הנחשבות לדמוקרטיות מופתיות — מפלגות רדיקליות פורחות. לעיתים, דווקא צעירים משכילים מובילים את המפנה. הם אינם עניים בהכרח או בעלי השקפת עולם חשוכה. רבים מהם חווים זרות ערכית, אובדן זהות וניכור פוליטי. הם מבולבלים, חרדים לעתידם ומחפשים שינוי כיוון. אושר ועושר, מתברר, אינם תעודת ביטוח לעתיד המשטר הדמוקרטי. חשבנו כי חירות ושוויון, מערכת בריאות מתפקדת ופנסיה מכובדת מספיקים כדי להבטיח מחויבות לדמוקרטיה הליברלית. טעינו.

מי שנולד וחי במערב הליברלי סבור שלדמוקרטיה אין תחליף, בין היתר משום שמעולם לא חווה משטר אחר. אבל הדמוקרטיה היא חריגה היסטורית. לאורך רוב ההיסטוריה לא התקיימו בחירות, לא נחקקו חוקים שוויוניים, ולא פעלו מוסדות שלטון עצמאיים. למעשה, הדמוקרטיה התקיימה, בצורה זו או אחרת, בכ־5% בלבד מן ההיסטוריה המתועדת. מקובל לומר שהיא נולדה ביוון העתיקה, באתונה. אך הדמוקרטיה האתונאית, זוהרת ככל שתיתפס, שללה זכויות מנשים, מעבדים וממהגרים, וממילא נמשכה כמאתיים שנה, לכל היותר. הדמוקרטיה המודרנית נולדה רק במאה ה־18, בצרפת ובארצות הברית; וגם בהן נועדה בראשיתה רק עבור גברים לבנים ובעלי רכוש. נשים לא נכללו בדמוקרטיה האמריקאית, כך גם המיעוטים הילידים (האינדיאנים) ואפריקאים־אמריקאים — שנחשבו ״לקניין״. אפילו ב־1942, כשהעולם נלחם בפשיזם, רק קומץ מדינות היו דמוקרטיות; גם זאת באופן מוגבל, במונחים של ימינו. בארצות הברית הונהגה הפרדה גזעית והוקמו מחנות מעצר לאזרחים ממוצא יפני. בשווייץ לא הייתה לנשים זכות הצבעה. ובאימפריה הבריטית שרר שלטון קולוניאלי.

תור הזהב של הדמוקרטיה הגיע בסוף המאה ה־20. שנות ה‏־70 עד ה־90 היו שנים של צמיחה דמוקרטית: חומת ברלין נפלה, הקומוניזם קרס והדמוקרטיה הליברלית פרחה. המערב חגג גלובליזציה, שוק חופשי, שוויון מגדרי, גיוון ורב־תרבותיות. הדמוקרטיה הופצה למזרח אירופה, ובהמשך פרצו התקוממויות עממיות נגד משטרים מדכאים בתוניס, בקהיר ובטריפולי באירועי האביב הערבי. גם הדיקטטורות התרככו. נדמה היה שהדמוקרטיה ניצחה את כל יריביה: הפשיזם, הקומוניזם והפונדמנטליזם הדתי. ‘קץ ההיסטוריה’, קראו לזה, משל הדמוקרטיה הליברלית סימנה שיא התפתחותי, שלאחריו המין האנושי יתקשה לחדש עוד.

ואז, בתוך כשני עשורים נופצה האשליה. פיגועי 11 בספטמבר 2001, המשבר הכלכלי של 2008, משבר ההגירה של 2015, מגפת הקורונה (2021-2020), וצמיחת ענקיות הטכנולוגיה — כל אלו חשפו את פגיעותה ושבריריותה של הדמוקרטיה. המוסדות הדמוקרטיים נראו איטיים, אליטיסטיים ומנותקים. הפערים הכלכליים העמיקו ותחושת הזהות נשחקה. התוצאה: צניחה דרמטית. בשנת 2008 הונהגו דמוקרטיות מלאות בקרב 14.4% מאוכלוסיית העולם; בשנת 2024 ירד שיעורן ל־6.6%. המשבר אינו רק מוסדי. הוא נוגע בלגיטימציה של המשטר ובאמונה כי דמוקרטיה היא שיטה טובה וצודקת. הסיפור הדמוקרטי נשבר.

מדוע הדמוקרטיה הליברלית שוקעת דווקא בעידן של שגשוג בתוחלת חיים, בחינוך וברווחה הכלכלית? האם הבעיה בשיטה או שמא ביישום? האם המשטר הדמוקרטי הוא הקורבן או שמא האשם? זה אינו ספר עיון רגיל. זהו משפט. על ספסל הנאשמים ניצב המשטר הדמוקרטי. המשפט בנוי מעשרה דיונים בשלוש מערכות. בכל דיון יציג עו’ד אדם פלטשר מגוון טענות: הוא יצביע על הבטחות דמוקרטיות שלא קוימו, על זכויות אדם שלא הוגשמו, ועל מוסדות שאיבדו לגיטימציה. מנגד, תשיב לו באת כוחה של הדמוקרטיה, עו’ד חנה שטיין: היא תטען כי הכשלים, אם קיימים, אינם פרי שיטה פגומה אלא תוצאה של מציאות משתנה ובת תיקון, וכי הדמוקרטיה עודנה המשטר הטוב ביותר מבין החלופות הקיימות. בכל דיון יישמעו טיעוני הצדדים, יוצגו ראיות, ואתם, הקוראות והקוראים, תכריעו מי מציג עמדה משכנעת יותר — באמצעות סריקת QR קוד המובא בסופו. תוכלו להצביע ולצפות בתוצאות המשפט בזמן אמת באתר www.democourt.com.

נדגיש כי הספר אינו מתמקד במדינת ישראל. אך באמצעות בחינת המשברים הגלובליים הפוקדים דמוקרטיות ברחבי העולם, נוכל לבחון את בעיות היסוד של השיטה הדמוקרטית, ולהבין גם את מעמדה של ישראל. העלילה מתרחשת בין כותלי בית המשפט, אך התפאורה והדמויות אינן אלא אמצעי — כלי להמחשה, להעברת מידע ולהפעלת הדמיון. אמנם זהו דיון מומחז, אך דמויותיו הפיקטיביות מציגות נתוני אמת. כדרכו של דיון כללי, השימוש בהכללות ובסטריאוטיפים הוא בלתי נמנע, מבט־על, תוך ניסיון לדחוס את מורכבותן של דמוקרטיות שונות לסיפור משותף אחד ומתוך מטרה להעביר מידע, לעורר דמיון ולהפעיל את הקוראים והקוראות כחבר המושבעים בדיון. גם הדמויות שורטטו בקווים גסים, כדי לא לזלוג לחלוטין לסיפורת.

נזהיר: אם אתם מאמינים שהעם הוא הריבון והבחירות אכן משפיעות, ששלטון החוק חל על כולם במידה שווה, שחופש הביטוי חיוני לדמוקרטיה ושהדמוקרטיה תשרוד כי אין לה אלטרנטיבה — הספר הזה יוציא אתכם מעידן התמימות. אבל אולי, הוא גם יציל אתכם משאננות. תגלו את השקר של שלטון הרוב — כשבפועל, מעטים משפיעים על רבים; כיצד הטכנולוגיה ביקשה לשחרר אותנו משלטון האדם — רק כדי לכבול אותנו לשלטון האלגוריתם; ומדוע השכלה רחבה יותר מקטינה לעיתים את האמון בדמוקרטיה.

״דמוקרטיות הן שבריריות בכל מקום, כי הן נסמכות על הנכונות של אנשים להגן עליהן’, אמרה מרגרט אטווד, מחברת הספר סיפורה של שפחה. השאלה הגדולה שהספר מציב היא: האם צריך להגן על המשטר הדמוקרטי בגרסתו הנוכחית, ומדוע?

הצטרפו אלינו, אל אולם החמש־מאות, למסע אינטלקטואלי על אודות עלייתה של הדמוקרטיה הליברלית, ושקיעתה.