החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על מיכל הרטשטיין

מיכל הרטשטיין נולדה בשנת 1974 ברמת גן למשפחה מהציונות הדתית. היא בעלת תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות, תואר שני במשפטים ובעלת תעודת רו"ח משנת 2003. בשנת 2011 יצא לאור ספרה הראשון, וידויה של עגונת הייטק. בשנת 2013 יצא לאור ספרה השני, ... עוד >>

דז'ה וו

מאת:
הוצאה: | 2016 | 192 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

מה היית עושה לו היית לך הזדמנות נוספת לחיות את חייך?

ורד בת השש עשרה מתעוררת בבית חולים כשהיא סובלת מאובדן זיכרון מוחלט. חייה מתחילים למעשה מאותו רגע. היא לומדת להכיר את הסובבים אותה, את משפחתה ואת חבריה.

היא מסתגלת לחייה החדשים וגדלה להיות אישה מרירה וכעוסה.

בגיל שלושים ושתיים, שש עשרה שנים לאחר התאונה היא עוברת תאונה נוספת המקנה לה הזדמנות בלתי רגילה.

היא שוב בת שש עשרה…

מקט: 978-965-571-190-5
מסת"ב: 978-965-571-190-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בגיל שש עשרה ושבועיים התעוררתי בבית החולים ולא זכרתי איך קוראים לי.

סביבי התגודד צוות אנשי המחלקה שהתבוננו בי בפליאה ובאושר. לאחר דקות ספורות התירו לגבר ולאישה להתקרב אליי. עיני האישה היו מוצפות בדמעות והגבר אחז בה בעדינות בעודם מתקרבים בזהירות אל מיטתי. אני, מצדי, הייתי מבולבלת ומבוהלת.

אלו היו הוריי, אך אני לא הכרתי אותם. המבט המזוגג שלי הגביר את זרם הדמעות שקלח מעיני אמי. אבי ליטף אותה בעדינות ורכן לעברי על מנת לתת לי נשיקה. נרתעתי. לא הכרתי אותו.

'ורד', אבי לחש, 'אני כל כך שמח שהתעוררת'.

מי זו ורד? חשבתי לעצמי עד שהבנתי. אני ורד.

'כל כך דאגנו', אמי אמרה בקול מתייפח.

המשכתי להתבונן בהם במבט מזוגג והרופא ביקש שייתנו לי כמה דקות להתאושש.

בהתחלה הרופא אמר להוריי שבלבול זה דבר טבעי, אך לאחר חודש גם הוא נאלץ להודות שהאמנזיה שלי היא כרונית ושהסיכוי שלי להיזכר בעברי נמוך. אני לא מכירה אף אדם שזוכר את רגע לידתו. לא נראה לי הגיוני שיש לבני אדם זיכרונות על חייהם בגיל דקה, אבל מבחינתי, באותם רגעים, נולדתי מחדש. לא היה לי שום זיכרון שקדם לאותם רגעי התעוררות, אך את הרגעים הראשונים שלי, ערה, לאחר התאונה הקשה שעברתי, אזכור כל חיי. לאחר רגעי ההתעוררות המבוהלים והפגישה המוזרה עם הוריי, הניחו לי לנפשי. הרופא ביקש לתת לי מנוחה וכולם התפזרו. היה לי קשה להתרומם לבדי וביקשתי מהאחות שתגביה מעט את משענת המיטה שלי. התבוננתי סביבי, זה היה חדר בית חולים סטנדרטי.

בגלל מצבי ובגלל העובדה שהייתי מחוברת ללא מעט מוניטורים, שכבתי בחדר פרטי. התבוננתי בחלון, קרני השמש שחדרו מבעד לווילונות המוסטים הצליחו לסנוור אותי. מצמצתי בעיניי והמשכתי לסקור את החדר. התבוננתי באימה במוניטורים השונים. לא היה לי מושג מה מטרתם, אבל כמות המכשירים שהיו מחוברים אליי הדהימה אותי והבהירה לי עד כמה חמור היה מצבי. הרמתי את עיניי לכיוון הדלת והבחנתי בדלת נוספת שהייתה צמודה לדלת הכניסה. הבנתי מיד כי זו הדלת לחדר השירותים והמקלחת. מתי עשיתי פיפי? שאלתי את עצמי באימה והרמתי מעט את השמיכה שעטפה אותי. נדהמתי לגלות שאזור חלציי היה עטוף בטיטול גדול. כיסיתי את עצמי שוב במבוכה. התבוננתי בדלת השירותים ונדהמתי לגלות שאין לי מושג כיצד אני נראית. רציתי להגיע למראה שבשירותים באופן נואש. זמזמתי לאחות והיא נכנסה מיד לחדר.

'אני רוצה לשירותים'.

'את עוד לא יכולה לקום מהמיטה', היא חייכה אליי חיוך מנחם.

'ואם אני צריכה פיפי?'.

'כשהרופא יאמר שאת יכולה לקום אז נעזור לך להגיע לשירותים, בינתיים אני אסייע לך ליד המיטה'.

'את יכולה להוריד לי את הטיטול הזה?', שאלתי במבוכה.

'כן חמודה', היא שוב חייכה את החיוך המנחם שלה.

'האמת היא שאני רוצה בעיקר לראות את עצמי במראה', חייכתי אליה בחזרה, ניסיתי לחקות את החיוך שלה.

'ברור', היא חייכה שוב, אך הפעם החיוך שלה היה שונה, 'אני אביא לך מראה'.

היא חזרה כעבור דקות ספורות עם מראה קטנה, ואני התבוננתי בדמותי בתדהמה. אין לי דרך לתאר עד כמה מוזרה התחושה של התבוננות בעצמך מבלי להכיר את הדמות שאתה רואה. לא מפני שעברתי תאונה קשה ואת פניי כיסו חבורות רבות ושערי היה סתור מהשכיבה הממושכת. פשוט לא הכרתי את פניי. כעבור כמה ימים נותקתי כבר מכל המכשירים והאינפוזיה, עברתי לחדר עם עוד שתי מאושפזות וביקרתי בשירותים ללא סיוע של הצוות הרפואי. לאחר שהתאוששתי הקפדתי לסרק את שערי, הנפיחות בפניי ירדה ומלבד צלקת קטנה שמעטרת את לחיי הימנית עד לימים אלו, חזרתי להיראות כפי שנראיתי לפני התאונה.

לא היה לי כמובן מושג כיצד נראיתי לפני התאונה. הוריי הביאו את אלבום התמונות המשפחתי ודמותי הייתה זרה עבורי בדיוק כמו יתר הדמויות באלבומים. אהבתי את איך שנראיתי. ייתכן שאם לא הייתי עוברת את התאונה, הייתי, כמו כל יתר בנות העשרה, עסוקה עד אימה במציאת פגמים במראה החיצוני שלי, אך מכיוון שקיבלתי את דמותי כעובדה מוגמרת בגיל שש עשרה, אהבתי את מה שראיתי. הייתי נערה תמירה למדי, שערי החום היה ארוך וחלק ועיניי היו בגוון מתחלף של ירוק וחום. אף על פי שהייתי בשיא תקופת ההתבגרות, פניי היו נקיות מפצעי בגרות שהיו נחלתם של בני נוער רבים אחרים. הייתי נערה נאה למדי והבנתי זאת די מהר מהמבטים הנלהבים של גברים ונערים שביקרו במחלקה. אמי אמרה שיש לי חבר, אך אני ביקשתי שלא לפגוש עדיין איש. הייתי מבולבלת מאוד ורציתי ללמוד להכיר את עצמי בקצב שלי.

הוריי ואחיותיי ישבו איתי במשך שעות עם אלבומי תמונות וניסו להשיב לי את עברי האבוד, אך אני לא זכרתי דבר. דווקא הזיכרון הסמנטי שלי לא נפגע כלל. לא הייתי צריכה לחזור לכיתה א'. לא זכרתי מי לימד אותי קרוא וכתוב ומי לימד אותי לפתור משוואות באלגברה, אבל זכרתי איך לעשות זאת. בשנים הבאות למדתי לשקר. שיננתי לפרטי פרטים את הסיפורים של משפחתי ושל חבריי וכשרציתי לתת למישהו תחושה טובה הייתי משקרת שאני זוכרת 'משהו'. בפועל לא זכרתי כלום.

לאחר ימים אחדים הרופאים הציעו שנוסיף למעגל המבקרים גם חברים. הבנתי שכמעט כל הכיתה התנדבה לבקר אותי. לא זכרתי אם הייתי פופולרית בקרב חבריי לכיתה. אמי טענה שהילדים היו פשוט סקרנים. הוריי אישרו רק לשתי חברותיי הקרובות, ענבל ודריה, להגיע, וכן לדוד, החבר שלי. דוד רצה להגיע ראשון, אך היה צריך להתייצב בלשכת הגיוס לבדיקות מקדימות לגיוס ולכן ענבל ודריה הקדימו אותו. אחיותיי סיפרו לי קצת על דריה וענבל ולכן לא היה לי ספק מי זו מי כשנכנסו לחדרי. דריה פרצה לחדרי כרוח סערה והתנפלה עליי בחיבוקים מהולים בדמעות של אושר. מאחוריה עמדה ענבל שמשכה את דריה ממני והזכירה לה שביקשו מהן להיות עדינות איתי.

'זה בסדר', חייכתי. הייתי כבר מוכנה לאופי הסוער של דריה. 'את בטח דריה'.

דריה הסתכלה עליי המומה. למרות כל ההכנות היה לה קשה להתמודד עם העובדה שהיא זרה לי. 'נכון', היא ענתה במבוכה.

'מה שלומך?', ענבל הגיחה מאחוריה וליטפה בעדינות את כף ידי.

'אני בסדר', אמרתי והתרוממתי ממרבצי, 'בואו נצא החוצה'.

'את בטוחה?', ענבל שאלה בדאגה, 'זה לא יהיה לך קשה?'.

'זה בסדר'.

התיישבנו סביב אחד השולחנות בחצר הקפיטריה של מחלקת הילדים. דריה וענבל התבוננו עצובות בילד קטן ללא שיער ששיחק עם אמו בחצר המשחקים הקטנה.

'זה כל כך עצוב', ענבל ניגבה את הדמעות מעיניה, 'איך אפשר להתמודד עם המראות הללו?'.

התביישתי להודות שהייתי כל כך עסוקה בעצמי שלא הספקתי עדיין לרחם על ילדים אחרים במחלקה. 'מתרגלים', אמרתי ומשכתי בכתפיי.

'אז איך את מרגישה?', דריה שאלה.

'בסדר', עניתי, 'כבר לא כואב לי שום דבר והרופאים אומרים שבתוך שבוע-שבועיים אני כבר אחזור הביתה'.

'זה נהדר!', ענבל חזרה לחייך ואת פניה העגולות עיטרו זוג גומות חן ענקיות. חייכתי חיוך גדול, קיוויתי שגם פניי יוצרות גומות נהדרות כאלו. מאוחר יותר במקלחת הצמודה לחדרי גיליתי לדאבוני שלא, גם לאחר מאמצים רבים.

'ההורים שלך ביקשו מאיתנו להביא לך כל מיני תמונות ומכתבים כדי לרענן לך את הזיכרון', דריה אמרה והרימה את התיק על ברכיה.

'אני לא זוכרת כלום', אמרתי במבוכה.

'אז אולי ככה תזכרי?', ענבל אמרה.

בשלב זה של הטיפול בי הרופאים עדיין קיוו שהזיכרון ישוב אליי. למרות זאת, כמעט מהרגע הראשון הייתה לי תחושה שלא אצליח לעולם להיזכר בילדותי.

ענבל ודריה פרשו בפניי ערימה של תמונות, ספרי זיכרונות ומכתבים שונים שכתבנו זו לזו. התבוננתי בדמותי בת הארבע יושבת בין דריה וענבל בגן רבקה. את ראשינו הקטנים עיטרו כתרי פרחים מחגיגת חג השבועות. החברות שלנו החלה בגן. מאז ועד לתאונה שעברתי לא נפרדנו ליותר מימים ספורים. המשכנו לדפדף באלבומים עד שהגענו לאלבומים עדכניים יותר. תמונות ממחנות הקיץ של הצופים, ממסיבות כיתה. באחת התמונות ישבתי מחובקת עם נער נאה.

'זה דוד?', שאלתי.

'את זוכרת אותו?', ענבל שאלה בתקווה.

'לא… ההורים שלי סיפרו לי שיש לי חבר בשם דוד'.

'הם לא הראו לך אף תמונה שלו?', דריה שאלה בהפתעה.

'לא הייתה להם'.

'הוא עוד לא היה כאן?', ענבל הייתה מופתעת.

'הוא היה אמור להגיע יותר מוקדם היום, אבל היה חייב להתייצב בלשכת הגיוס'.

'את יודעת שהוא היה איתך בזמן התאונה?', דריה שאלה.

'כן… סיפרו לי שהוא הזמין את האמבולנס'.

'הוא ממש ראה אותך נדרסת, הוא עמד בצד השני של הכביש והמתין לך כשהשיכור ההוא נכנס בך. הוא נסע אחרי האמבולנס ולא זז מהמיון במשך יומיים', ענבל אמרה, ועיניה נצצו כשהזכירה את שמו. הייתה לי תחושה שהיא מאוהבת בו בעצמה. 'רק אחרי יומיים הוא הסכים לעזוב'.

'כשהתעוררתי הרופאים ביקשו שרק המשפחה הקרובה תבקר אותי', התנצלתי. זו הייתה אמת חלקית, הרופאים אסרו על ביקורים רק למשך יומיים, לאחר מכן אני הייתי זו שסירבה לפגוש אנשים. הייתי נבוכה מאובדן הזיכרון שלי ומהעובדה שלא הכרתי איש.

'אז מתי הוא יבוא?'.

'מחר', אמרתי והמשכתי להתבונן בעיון בתמונה של שנינו.

למחרת נמנמתי בחדרי וכשפקחתי את עיניי הבחנתי בבחור צעיר ונאה שישב ליד מיטתי והביט בי במבט חולמני.

'איך את מרגישה?', הוא שאל וחייך חיוך נבוך.

'בסדר', הסתכלתי עליו במבט מלא תמיהה.

'הבנתי שאת לא זוכרת', הוא התבונן בי במבט מאוהב. עיניו הכחולות נצצו מהדמעות שהוא אצר בתוכן.

'נכון', אמרתי והמשכתי להישיר את מבטי אל תוך עיניו המהפנטות.

'אז אין לך מושג מי אני…', הוא אמר בקול עצוב והשפיל את עיניו. כשעשה זאת זלגה דמעה אחת על לחיו.

'אני מצטערת'.

'אני דוד'.

הוא היה הרבה יותר יפה מהתמונה שראיתי יום קודם לכן.

'אתה דוד החבר שלי?'.

'כן', הוא אמר ונשך את שפתיו. הוא עצם את עיניו תוך כדי ונשם נשימה עמוקה.

'דוד, אני מצטערת', אמרתי וגרמתי לו לפתוח את עיניו הדומעות, 'אני באמת לא זוכרת אף אחד, זה לא אישי'.

'אני יודע', הוא אמר ותפס את ידי.

נרתעתי. לא הכרתי אותו והרתיעה שלי הבהילה אותו.

'אני אוהב אותך', הוא אמר, ולמילים שלו לא הייתה שום משמעות מבחינתי. הוא היה נער נאה למדי אבל זר לחלוטין.

לא עניתי. לא אהבתי אותו. לא אהבתי איש. לא היה לי עבר. איך יכולתי לאהוב? אהבה היא לא רגש שנוצר יש מאין. 'איך היה בלשכת הגיוס אתמול?', ניסיתי לשנות את נושא השיחה.

'בסדר', הוא ענה בקול מאוכזב, 'הצלחתי להעלות את הפרופיל שלי'. לא זכרתי כמובן מה היה הפרופיל שלו ומדוע היה צריך להעלות אותו. 'הרופא הצבאי אמר שכעת לא תהיה לי בעיה להתגייס לצנחנים'.

'יופי', חייכתי.

הוא חייך חיוך נבוך. בפעם האחרונה ששוחחנו היינו זוג אוהבים וכעת התנהגנו כמו זוג זרים. מבחינתי זה בדיוק מה שהיינו.

'הבאתי לך משהו', הוא אמר והושיט לי קופסה קטנה.

בתוך הקופסה נחה טבעת זהב עם אבן ירוקה קטנה. 'רציתי לתת לך את זה ביום ההולדת, אבל לא הספקתי', הוא אמר בצער, 'זה זהב טהור ואבן ברקת, זו האבן שהכי אהבת בחנות האבנים שהיינו בה שבועיים לפני התאונה. אני בדקתי, זו אבן של ריפוי ואהבה'.

היה לי קשה לשמוע אותו אומר שוב את המילה 'אהבה', אך לא יכולתי לפגוע בו. התבוננתי בו במבט בוחן. הוא היה אמנם רק נער בן פחות משמונה עשרה, אך גופו היה מוצק ושרירי כשל גבר צעיר. ידעתי שהוא היה קפטן נבחרת הכדורסל של בית הספר וכי הרבה להתאמן. בפגישה שהייתה לי יום קודם עם ענבל ודריה, ענבל סיפרה, בעיניים בורקות מהערצה, כיצד הוא עשה הכול כדי להגיע לסיירת הצנחנים, לכן גם היה צריך להגיע בדחיפות ללשכת הגיוס.

'תספר לי אולי איך הכרנו', ביקשתי ממנו. בתקווה שהרגש שלי ישוב אליי.

הוא חייך חיוך צחור שיניים והחל לספר לי כיצד הבחין בי לראשונה כשייצגתי את בית הספר בתחרות נואמים. 'ניגשתי אלייך בתום התחרות ואמרתי לך שהצלחת לשכנע אותי למה כדאי להיות צמחוני'.

'אני צמחונית?', שאלתי בתדהמה.

'ממש לא', הוא צחק, 'זה היה בדיוק הקטע, היית צריכה לייצג צד וכשניגשתי אלייך הסתכלת עליי במין מבט כזה המום והבהרת לי שאת לא צמחונית וממש לא חושבת שזו בחירה נכונה בחיים'. היכולת הרטורית שלי גרמה לדוד להתאהב בי אנושות ועכשיו כבר לא יכולתי לשכנע אותו להפסיק.

כעת, לאחר שמגבלת הביקורים הוסרה, הוא הקפיד לבקר אותי מדי יום, תוך שהוא משחזר עוד ועוד רגעים שחווינו יחד. התברר לי לתדהמתי כי כשבועיים לפני התאונה ציינו שנת חברות, וכתוצאה מאותה חגיגת זוגיות איבדתי את בתוליי. הייתי נבוכה מהתגלית, לא היה לי איש שיכולתי לשוחח עמו על הנושא. כולם היו זרים מבחינתי. כמה חודשים מאוחר יותר יכולתי רק לאשר את עובדת היותי לא בתולה, כשהלכתי לבדיקה אצל רופאת הנשים.

דוד רצה שנשוב להיות זוג. הוא היה מאוהב בי אנושות ורצה להשיב את הזוגיות שלנו למקום שבו נעצרה. אבל אני לא הייתי מסוגלת. לא אהבתי אף אחד, אך בעוד שהבנתי שאני צריכה ללמוד לאהוב שוב את הוריי ואת אחיותיי, ואולי אף את חברותיי, לא הרגשתי שאני חייבת לאהוב שוב את דוד. הרגשתי שזאת יותר מדי אהבה שאני צריכה ללמוד בבת אחת. לא היה לי מקום בלב. בהדרגה הוא הבין שאין מקום בלבי עבורו והפסיק לבקר אותי. כשחזרתי לתיכון שבו למדנו שנינו הוא התעניין מדי פעם בשלומי ושוחח איתי, אך לא חזרנו להיות זוג. אף נערה לא החליפה את מקומי וכעבור שנה, כשהייתי בשמינית, דוד כבר היה בצבא, והשתחררתי מהמועקה שהייתה כרוכה בעצם נוכחותו בתיכון.

את זיכרונות העבר שנעלמו תפסו עד מהרה זיכרונות חדשים. למדתי להכיר ולאהוב את משפחתי, וחברותיי הטובות שבו להיות מרכז עולמי, כפי שהיו לפני התאונה. מעולם לא נגמרו לנו נושאי השיחה והתאונה שלי רק הרחיבה אותם, מכיוון שדריה וענבל נהנו לשחזר את זיכרונות ילדותנו באוזניי. ענבל הייתה נערה עדינה וחולמנית. בזמן שלא בילתה איתנו או בבית הספר, היא נהגה לקרוא ספרים. היא הייתה חביבת הספרנית, ותמיד חלמה להיות גיבורה בספר של ג'יין אוסטין. בדמיונה מר דארסי שלה יתאהב בה אנושות, הם יתחתנו וייוולדו להם חמישה ילדים לפחות. ענבל הייתה בת יחידה, ולכן כנראה חלמה על משפחה מרובת ילדים. אף על פי שהגיעה מבית די דל באמצעים, לאורך כל התיכון היה לה תמיד מספיק כסף לכל בילוי אפשרי. הייתה לה רשימת המתנה של הורים שהתחננו בפניה שתשמור על ילדיהם בערבים ובחופשות.

דריה לעומתה הייתה השלישית מתוך ארבעה ילדים והחלום הכי גדול שלה היה לעבור לגור לבד. היא הייתה נערה יפהפייה, דקת גזרה וגבוהה. עיניה התכולות זהרו בשל גון פניה הזהוב ושערה הכהה. תשומת הלב שקיבלה בכל מקום שהגיעה אליו לא הספיקה לה, ובבית, שבו הייתה רק אחת מתוך ארבעה, היה לה חסך כבד בתשומת לב ראויה.

עד מהרה הבנתי שאני הייתי הדבק של השלישייה. דריה וענבל למעשה נאלצו להתחלק בי. לבדן, הן לא היו יכולות להיות חברות. תהום עמוקה חצצה בגישה של כל אחת לחיים. מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם הן בכלל סובלות זו את זו. הן גם נהגו לרכל באוזניי, האחת על האחרת. כך למדתי מענבל שדריה הייתה המומה כשדוד בחר בי להיות חברתו ולא בה. דריה אמנם לא הייתה מאוהבת או אפילו מעוניינת בדוד, אך כשקפטן נבחרת הכדורסל הביע עניין דווקא בי, התעוררה בדריה קנאה. מענבל למדתי שדריה קינאה בי ובדוד, ומדריה גיליתי כי ענבל הייתה אכן מאוהבת אנושות בדוד, אך כיאה לחברה נאמנה שמרה על מרחק ולא פצתה את פיה, גם לאחר שהסיפור בין דוד וביני הסתיים.

מכיוון שמבחינתי היחסים בין דוד וביני לא התקיימו כלל, לא הבנתי את הזהירות של ענבל – לא הייתה לי שום בעיה שדוד יהיה שלה או של כל אחת אחרת. מבחינתי הוא מעולם לא היה שלי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דז'ה וו”