החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דרכו של הגשש

מאת:
מאנגלית: גילת ארד | הוצאה: | 2003 | 223 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

סטוקינג וולף, גשש אינדיאני קשיש משבט האפצ’י, התבקש להעביר את המורשת האינדיאנית של ההישרדות בטבע שרכש במשך שנים ארוכות, לשני נערים אמריקאיים בני שבע. אחד מהם היה טום בראון. במהלך חניכותו שנמשכה שנים ארוכות, למד טום לקרוא ולפענח על בוריין עקבות של חיות ובני אדם, להאזין לרוחות האדמה כדרך האינדיאנים, ולשרוד לבד ביערות בהרמוניה עם הטבע. הספר מתאר את סיפורו האמיתי של טום בראון, את תהליך חניכותו, במהלכו עבר אינספור הרפתקאות מסמרות שיער, ואת תחילת עבודתו כגשש במהלכה הציל עשרות אנשים שאבדו ביערות.

טום בראון הפך לגשש בעל מיומנויות מיוחדות במינן, והקים בניו ג’רסי בית ספר גדול וחשוב למיומנויות שרידה בטבע. זהו ספרו הראשון של טום בראון שכתב מאז ספרים רבים נוספים, חלקם היו לרבי מכר בארצות הברית, ובינהם דרכו של הגשש.

מקט: 4-415-72
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 / העקבה העילאית

העקבה הראשונה היא קצה חוט שעליו נעה ישות מסתורית, מדי כמה פסיעות היא מפזרת רמזים על עצמה, מוסיפה עוד ועוד פרטים, עד שכמעט אפשר להבחין בממשותה עוד לפני שמגיעים אליה. התעלומה מתפענחת אט אט, עקבה אחר עקבה, חושפת כבר בהתחלה עץ משפחתי מסועף כדי לפתות אותך לעקוב. בהמשך היא תפרוש לפניך פרטים אינטימיים מחייה ומפועלה, עד שתגיע לכלל היכרות עם בעל העקבה ותחוש כאילו הוא ידידך הקרוב מזה שנים.

התעלומה נפרשת לפניך כמו שביל של פירורי לחם. עד שתודעתך אוספת ובולעת את הפירורים ומגיעה אל בעל העקבות, כבר שוכנת התעלומה בקרבך והיא חלק ממך לנצח. העקבות שהותירה כל תעלומה שאי-פעם עקבת אחריה, נעות בתוך העקבות שאתה עצמך משאיר, צובעות אותן מעט או מקשטות אותן בניואנסים שמראים בבירור עד כמה השתנית והתעצמת.

אדם מהלך בעולם ואוסף בדרכו את התעלומות שמרתקות אותו. אני עקבתי אחר כל תעלומה שנקרתה בדרכי בעשרים השנים שחלפו מאז שהתחלתי את חניכותי אצל גשש קשיש בן שבט האפאצ׳י בשם סטוקינג וולף[1]. לא הייתה לי ברירה: תעלומות הן פיתוי שאיני יכול לעמוד בפניו, הן דבר שחובה עלי להתחקות אחריו, עד שיסגירו בפני את סודותיהן או שיפגישו אותי עם עקבות של דבר-מה מדהים עוד יותר. עקבות הן דבר מרתק.

אני מתבונן בעקבותיי י שלי ללא הרף. הן מתנהלות כמו כלב סקרן בעל זרבובית רוטטת, שקולט כל ניחוח לא מוכר שמרפרף בקצה התודעה. כשאני ניגש למכולת לקנות חלב, אני מותיר אחרי נתיב עקבות המתפתל מאות מטרים, אף-על-פי שהחנות מרוחקת מביתי גוש בניינים וחצי בלבד. אפילו בעיירתי הקטנה שבניו ג׳רזי הסביבה מלאה בבעלי חיים בלתי נראים, כמו במשחק הילדים ״מצא את בעל החיים שבתמונה״.

יום חורף אחד, אחרי שירד שלג קל, יצאתי לקנות חלב וגיליתי עקבות של פרוש, ציפור קטנה ואפורה. חביבה עלי צלליתו של הפרוש; ראש הציפור מתעגל בקימור חלק אל קו הגב – עיצוב אידיאלי ליציקה במתכת מבהיקה. ציפורים הן תמיד תעלומה. רוב הזמן הן מותירות את עקבותיי הן באוויר, ואני – האף שלי אינו רגיש דיו כדי לעקוב אחריהן. אבל עקבותיי הן על הקרקע הן פיתוי שאינני יכול לעמוד בפניו.

השתופפתי והתבוננתי בעקבות, בודק את גודל טביעות הכף וצורתן כדי לזהות את הציפור. ראיתי את תנועתה הקלילה על הקרקע וידעתי שאין זה דרור. העקבות ניתרו מזירעון לזירעון בזיגזג עליז. מקרוב יכולתי לזהות היכן עצרה הציפור ונטתה מעט לצד אחד, מטשטשת את שולי העקבה כשהשתופפה ופיתלה את צווארה כלפי מעלה. זיהיתי היכן ניתרה מעט הצדה כשמשהו מאיים לכאורה עבר מעל.

המעבר מניתור ליציבה מאוזנת יותר גילה לי שאכן הייתה סכנה. האופן שבו הטפרים נאחזו בשלג ונקפצו, לימד אותי שכפות רגליה נשאו חלק גדול יותר ממשקלה של הציפור מאשר אילו הורידה לרגע את ראשה ומיד הרימה אותו חזרה להתבונן למעלה.

למדתי איזו עקבה נוצרת ממחווה שכזאת בדרך האחת האפשרית: התבוננתי בציפור דומה שעשתה תנועה זהה על הקרקע ואחר-כך ניגשתי

לראות איך נראית העקבה. בעשותי כך שוב ושוב עם ציפור ועם עוד ציפור, עם בעל חיים ועם עוד בעל חיים, עם אדם ועם עוד אדם, הייתי לגשש.

מאז התחלתי לעסוק בגששות, בגיל שמונה, מעולם לא קרה שראיתי עקבות של יצור כלשהו, בלי שהתעורר בי חשק לגשת ולבדוק אותן. עם כל עקבה שבחנתי התווספה פיסת מידע למאגר שצברתי עד לאותו רגע. לאט לאט אני לומד לעקוב באופן שלם יותר אחר התעלומה המצפה בקצהו של כל נתיב עקבות.

העקבות התוו בדמיוני תמונה חיה של ציפור, מעורפלת תחילה אך מתבהרת עם כל עקבה, עד שיכולתי לראות את הראש הקטן, האפור-חלק, סב מצד אל צד כשניקר והרים זרעון ותר אחר חתולים, כלבים, ילדים, מכוניות, ציפורים אחרות שביקשו לגזול ממנו את שללו, ואחר יצורים גדולים ורעבים יותר המחפשים טרף קל. עקבותיי ו קיפצו קדימה, וכשכרעתי שם יכולתי לראות את המקום שבו רפרפו כנפיו על-פני השלג כשהתעופף לדרכו. עקבותיי ו על הקרקע אמנם נעלמו, אך יכולתי לראותו בעיני רוחי פולח את האוויר. הבטתי קדימה בקו ישר, זיהיתי את העץ הבולט ביותר בשטח, וניגשתי אליו.

הפרושים אינם מבזבזים זמן בחיפוש אחר חרקים או בטיסה בטלה כדי לראות את הנוף. הם חיים את חיי המעש של הקו הישר. הם יורדים למטה היישר אל מוות פתאומי העלול לארוב להם שם, נוחתים על הקרקע ושורדים עליה הודות לתבונתם ולזהירותם. ציפורים הן מטעם נחשק בתפריטו של כל טורף, וכאשר הפרוש נוחת על הקרקע, הוא ערני וצופה בלי הרף. הוא נוהג לדלג ולקפץ, לנקר ולשמוט מחצית ממה שהעלה במקורו, משום שהוא מרים את ראשו בתנועה חדה כדי לראות מיהו הרודף הבא שיש להיזהר מפניו.

סילקתי הצדה את הזירעונים המנוקרים למחצה שהפרוש שמט. כשמקורו מלא הוא נשא כנפיים והתעופף לעבר העץ. כאשר הגעתי אליו, מצאתי למרגלותיו זרעונים כמו אלה שהותיר במקום שממנו המריא. סביבם ומתחת לחלקם מצאתי אבק שלג טרי שנשר מהענף שהפרוש נחת עליו.

הוא בוודאי חש בטוח שם, שלושה מטרים גבוה יותר ממחצית היצורים שהיו שמחים לאכול אותו. בוודאי ידע שקשה לראותו בין ענפי העצים וכי הנץ מעדיף ממילא לצוד אותו במעופו. בעל חיים במנוסה הוא בעל חיים פגיע וכל טורף ביער מעדיף טרף קל.

כאשר הפרוש שינה את מיקום הזירעונים שבלועו, הוא שמט חלק מהם על השלג שנשר מהענף. מצאתי סימני ניתור במקום שבו נחת אחר-כך כדי לאכול את הזירעונים ששמט, אך העובדה שמצאתי ציפוי עדין של אבק שלג על חלקם לימד אותי, שמן הסתם התיישב הפרוש על אותו ענף קודם לכן, כדי לבלוע את מה שהביא עמו במקורו.

נשפתי על אבק השלג כדי לסלקו וגיליתי סימני ניתור מתחתיו. נראה היה שאותה זהירות קופצנית שלטה גם בהם. מובן שהכרתי את הציפור, הרי ראיתי את הפרט הזה בסביבת מתקן ההאכלה שבחצרי. לכל זן התנהגות ייחודית, אך כל פרט מציית לה באופן אישי משלו. הם שונים זה מזה ממש כמו בני אדם.

זיהיתי את הרעידות הקופצניות, את הפסיעות המהוססות שלבסוף לא נפסעו. פעם יצאתי לבדוק את עקבות הפרט הזה אחרי שצפיתי בו מחלון ביתי. ראיתי אותו מנקר ומשתופף בסגנון האכילה הקופצני והחצוף שהיה ייחודי לו, ממש כמו ההליכה האנושית. בדקתי את האופן שבו גרמה המראתו לאבק השלג להתפזר מאחוריו. בדקתי היכן נחת בהשוואה לאבק השלג שנשר מהעץ וניחשתי שהרוח שינתה בדיוק את כיוונה, או שהפרוש התעופף לו לכיוון ההפוך והדף את הענף אחורנית וכלפי מטה כשהמריא – ומשום כך נחת אבק השלג רחוק יותר מאשר עם נחיתתו הראשונה על הענף.

כיוון שלא היו לי עוד פרטים, עברתי מהעקבה אל הנתיב, ובדקתי הרחק קדימה כדי לגלות להיכן עשוי הנתיב להוביל. יכולתי לזהות את הציפור דרך העקבה הייחודית שלה, אך הייתי זקוק להקשר שבו נוצר נתיב העקבות כדי להבין את העניין כולו. הציפור עסקה באכילה. נשורת השלג מהענף שעליו נחתה הצביעה על הכיוון שאליו היא התעופפה: הבית שלי, ואכן, כשחזרתי אליו גיליתי את הפרוש הקופצני ההוא סמוך למתקן ההאכלה שבחצר ביתי. התיישבתי לצפות בו כשהוא מנקר-מתבונן-מנקר-מתבונן-מנקר-מתבונן- מנקר-מתבונן, עד שאחד מבני הבית יצא ושאל אותי מה עם החלב.

***

עולם הטבע ריתק אותי מאז ומתמיד, עוד לפני שסטוקינג וולף לימד אותי את מלאכת הגששות, אלא שתצפיות הטבע שלי היו מוגבלות, בשל הצורך לשבת ולהמתין בסבלנות זמן רב במקום שבו קיוויתי שמשהו יתרחש. סטוקינג וולף נתן לי את הכלים לעקוב אחר התעלומה עד למקורותיה. הוא לימד אותי

ללמד את עצמי. מאז ועד היום אני מוסיף להשתמש בכלים שהעניק לי.

סטוקינג וולף היה גשש בן שבט האפאצ׳י. הוא בא לניו ג׳רזי כדי להיות קרוב לבנו, שהיה מוצב שם. נכדו, ריק, היה חברי הטוב ביותר, וסטוקינג וולף לימד את שנינו איך ללמד את עצמנו את תורת הגששות, את אמנות ההתגנבות אחר בעלי חיים ואת החיים ביער וההישרדות בו. הוא הציב בפנינו שאלות שיובילו אותנו לתשובות משלנו, אך מעולם לא אמר לנו מה התשובות. הוא לימד אותי לראות, לשמוע ולהלך בדממה; הוא לימד אותי סבלנות ותושייה, כיצד לדעת ואיך להבין. הוא לימד אותי לראות בנתיב העקבות את הדברים הסמויים שכל פעולה מחוללת. הוא לימד אותי ללמד את עצמי את מסתרי העקבה.

מעת שסטוקינג וולף החל ללמד אותי, טרחתי מדי יום ללמוד עוד ועוד על הטבע ועל גששות. מה שלמדתי לא בא בקלות, אך כל אדם שיגלה נכונות להשקיע זמן יוכל לעשות זאת. רוב העקרונות הבסיסיים של הגששות נמצאים בספר זה וכל אדם יכול ללומדם. כל מי שנכון להשקיע עשרים שנה ולשקוד על נושאים אלה יוכל ללמוד גם את גוני הגוונים של הנושא. סטוקינג וולף סבר, שיש לי כישרון מיוחד לגששות. אדם שחונן בכישרון גדול משלי בוודאי יוכל ללמוד את כל הדקויות בפחות זמן. גם אחרי עשרים שנה אני עדיין מוצא בשבילי העקבות דברים שמעולם לא ראיתי, על כן אינני חושש שמא ייגמרו לי התגליות.

בית הספר לימדני קרוא וכתוב. סטוקינג וולף לימד אותי ללמוד. מאז ועד היום אני לומד דבר חדש מדי רגע, ואין שיטה טובה יותר לפענח תעלומות מסתוריות מאשר לראותן בשעת תנועה. אלא שתעלומות מטיבן הן ביישניות ונוטות לחשאיות, ופעמים רבות נוכל להתקרב אליהן רק באמצעות השרידים שהותירה תנועתן בשטח ובאמצעות השינויים הקלים בסביבה שפעולותיהן הותירו. אמנם לא יכולתי לראות את הפרוש עצמו, אך יכולתי לראות את פעולותיו בשיירים שהותיר ובשיבושים שהותירו פעולותיו. יכולתי לראות מה זז ממקומו מהרגע שהגיע ועד שפרח לו, זירעונים פזורים במקום שאינו מקום צמיחתם, עקבות בשלג, נשורת שלג במקום שאינך מצפה למצוא אותה באופן טבעי. יכולתי לדמיין את מהלכיה של הציפור כאילו עמדתי שם וראיתי אותה במו עיני.

אלא שעקבה היא בת חלוף. אם הבוץ לא מתקשה בפתאומיות ואחר- כך מתאבן, עקבות אינן שורדות זמן רב, הן נשחתות. וכשהן מתייבשות, הרוח משטחת אותן ללא רחם כדי להחליק לעצמה את דרכה על-פני הקרקע. עקבות הן דבר שמתקיים בנקודת המגע שבה השמיים נסחפים על-פני הקרקע. הן מתקיימות זמן קצר יחסית, קרוב מאוד לקרקע, בנקודה שבה הרוחות ומזג האוויר מתגלגלים על האדמה, משנים את הטמפרטורה ומוסיפים מידע לעקבה. הרוח משטחת את העקבות; הגשם משתדל לטשטש אותן במים. הטבע כולו כאילו קושר קשר להסתיר כל שריד של מעבר בעל החיים. רוב העקבות בעולם מיטשטשות ונעלמות בלי שראתה אותן עין אדם. אני משתדל לעקוב אחר כל אחת ואחת שאני מוצא.

כל נתיב עקבות הוא אחד ויחיד. צירוף זהה של מזג אוויר, תנאי שטח, טמפרטורה ובעל חיים הוא מן הסתם נדיר ממש כמו שני פתיתי שלג זהים. סביר להניח, שיחסי הגומלין בין משתנים כה רבים אינם עשויים לחזור על עצמם לעולם. אפילו בסגנון ההליכה הייחודי של כל אדם, שכה קל לזהותו, יש שינויים קלים כתוצאה מהשינוי העשוי לחול ברגשותיו תוך כדי תנועה. המגוון העצום של עקבות פשוט מדהים; המידע שאפשר להפיק מהן הוא פיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו.

הודות לכישרון שניחנתי בו, או שמא בגלל איזו קללה, יש בי דחף בלתי נשלט ללמוד עוד ועוד על הטבע. לעולם איני אומר די. כל דבר שאני לומד מראה לי כמה עלי עוד ללמוד וכמה קצר הזמן הניתן לנו בחיינו כדי ללמוד את כל מה שאפשר. סטוקינג וולף העניק לי את הכלים שהיו דרושים לי כדי ללכת בעקבות הסקרנות, ומאז ועד היום אני לא חדל לשכלל ולהשחיז אותם.

תמונת העולם כפי שצייר לי אותה סטוקינג וולף הפכה עבורי לאשנב אל הזמן. ככל שאני מרבה לראות עוד ועוד עקבות, כך מתבהרת אצלי תמונת בעל החיים, עד שאני יכול לראותו בתנועתו כפי שנע דקה, שעה או חודש לפני שהזדמנתי למקום. כאשר יש עצירה בעקבות אני יכול לראות את החיה, איך עצרה לרגע, כיצד נח גופה, היכן הניחה את כפותיה. תמונת החיה כה ברורה, עד שכמעט אפשר לגעת בה. היא מקובעת בזמן באמצעות העקבות שהותירה. מהעקבות האלה אני למד על תנוחת רגליה, על תנועת הגוף; אני רואה את החיה עצמה פורשת לפני את תעלומת בואה והיעלמה.

דבר אינו עשוי לצייר תמונה חדה יותר מאשר גולגולת. כשריק ואני מצאנו גולגולת, היא העסיקה אותנו ימים על גבי ימים. ניקינו אותה, הרכבנו אותה, שרטטנו, וציירנו סביבה את בעל החיים כולו. כשמצאנו שלד שלם, לפעמים אחרי שכלבי הפרא פיזרו את חלקיו על-פני שטח גדול, היינו עסוקים שבועות רבים. מלבד תצפית ממשית על בעל החיים שהותיר את העקבות, דבר לא שימח אותנו יותר מאשר מציאת גולגולת.

גולגולת היא העקבה העילאית שיכול יצור להותיר אחריו. כשהזמן החולף שוחק כל שריד אחר ומעלים כל שריטה וטביעת רגל, הגולגולת נשארת. כשאני מוצא גולגולת, הדבר דומה בעיני להתקרבות כמטחווי יד לתעלומה השנייה בגדולה ביקום – לאן הולך כל יצור חי כשהוא נפרד מהתעלומה הגדולה מכול, מתבנית החיים עצמם, מהתבנית הנראית של הדבר הסמוי המכונה ״הטבע״.

המקום שבו איבדת את הנתיב אינו בהכרח המקום שבו הוא מסתיים. שביל אבוד תמיד נמשך הלאה, מעבר לראיות, וגם השבילים שאנחנו מגלים הם רק חלק מהשבילים המשתרעים מעבר ליכולת השגתנו. כשהציפור שעקבתי אחריה התעופפה ממתקן ההאכלה שבחצרי, יכולתי לעקוב אחריה רק בכוח ההיסק, אך בפועל, השביל שהותירה אחריה נמשך מעבר לנקודה שבה אבד לי. אני סבור שהוא ממשיך כך גם מעבר לגולגולת, אם כי אינני יודע כלל מה דמותו, או איך לעקוב אחריו. גולגולת אינה אלא סימון של נקודת יציאה וכיוון תעופה, בדומה לכנף של ציפור המרפרפת קלות על השלג.

את הגולגולת הראשונה שלי מצאתי בביצה, במרחק של מייל בערך מביתי בביצ׳ווד, סמוך לנהר טומז, במקום שהפך ברבות הימים למרינה ולמגרש חניה. כשמצאתי אותה, הייתה כל כולה ערימה של שברי עצמות, אבל אני לקחתי אותן הביתה והרכבתי את הפיסות זו לזו, עד שהייתה בידי התשובה לשאלה, באיזה יצור מדובר.

אלא שכל תשובה מעוררת את השאלה הבלתי נמנעת הבאה: מה לעניין זה ולכל שאר הדברים? לשאלה זו תשובה אחת בלבד, אך אותה נדרש כל אחד לגלות בעצמו, מעט מעט בכל פעם לאורך השנים. שאלת פשר העצמות הובילה אותי לשאלה באיזה יצור מדובר, והתשובה לשאלה זו הולידה את השאלה איך חי בעל החיים הזה ומה היה מקומו במארג הכללי של החיים.

עד עצם היום הזה אני ממשיך לצעוד בשביל השאלות, שעל עקבותיי ו עליתי כאשר הפכתי את ערימת שברי העצמות הקטנה ההיא לגולגולת. ספר זה הוא סיפורו של אותו שביל, ככל שהצלחתי להרחיק ולפסוע בו עד כה. תחילתו כשהייתי בן שבע. באותה תקופה גדלו עצי האורן עד גדת הנהר.

גם בחלקים המאוכלסים ביותר של אזור פיין בארנז[2], היו הבתים פזורים בדלילות. מעבר לנהר טומז היה אפשר למצוא כמה בתים קטנים סמוכים זה לזה פה ושם, או פזורים במרחקים לא סדירים זה מזה לאורכן של דרכי עפר כבוש. בכל אזור פיין בארנז לא היו די תושבים ליצירת עיר ראויה לשמה. מאסבורי פארק ועד טרנטון, מקמדן ועד קייפ מאי, באזור ששטחו גדול מזה של שמורת הגרנד קניון, השתרע אזור פראי ובו אורני אשון וסבך צפוף, שאותו חצתה רשת סבוכה, אינסופית, של דרכי עפר ללא שם או מספר.

לאורך הדרכים האלה היו כמה מאות ילידי האזור נוסעים הלוך ושוב בין כפרים עם שמות כמו הוג וואלו (מרבץ חזירים) וניו איג׳יפט (מצרים החדשה) במכוניות ישנות ובטנדרים שהתרפטו לאיטם מפגעי תלוליות הענק והמהמורות העמוקות שבדרכים. אלא שרק לעתים רחוקות הם נהגו לצאת מרכבם. אילו הרחקת כמאה יארד משוליה של דרך עפר שכזו, מן הסתם היית עומד בנקודה שכף רגל אנושית לא דרכה בה מזה מאה שנים.

אך מסוכן לצאת ולבדוק. הדרך נמוכה בכמחצית הרגל מהסבך הממלא את המרחבים שבין עצי האורן הגבוהים, ומטייל שירחיק רק עשרה יארד אל תוך היער, יתקשה למצוא מחדש את הדרך. פעמיים בשנה, בערך, היה מישהו תועה אל תוך יערות פיין בארנז, מאבד את דרכו וגווע בנסותו לשווא לצאת מהם. אפילו ילידי האזור, שמשפחותיהם חיו בפיין בארנז יותר דורות משיכול מישהו מהם לזכור, מקפידים שלא לסטות מהדרכים.

אני חציתי תמיד את דרכי העפר כשהלכתי בעקבות עדרי צבאים, יוצר שבילים בעצמי, עוקב אחר כל נתיב שמצאתי. אני אוהב את היערות הללו מאז שאני מסוגל לזכור וחייתי בהם כל חיי. התגוררנו בשולי היער, סמוך לנהר, אך הדלת האחורית בבית נפתחה אל אזורי הפרא. בעיני הייתה זו החצר האחורית ולא יותר. כאשר הורי שאלו לאן אני הולך, תמיד אמרתי להם ״סתם לטייל בחצר האחורית.״ התכוונתי לכך והדבר היה אמת לאמיתה. רק שבעיני החצר האחורית השתרעה על-פני מאות רבות של מיילים רבועים. עד הרי הגרנד טטון וקליפורניה הגעתי בנדודי לפני שגיליתי מהו גבולה של החצר האחורית.

כמעט אף-פעם לא סיפרתי להורי מה מתרחש ביער, וחלק ניכר מהכתוב בספר זה מן הסתם יפתיע אותם; ידעתי עד כמה הם דואגים לי וחששתי שאם אספר להם על הרפתקאותי הם ייבהלו וידרשו שלא אתרחק מהבית. חלק מהדברים שאירעו לי היו עולים לי בחירותי אילו סיפרתי עליהם, לכן לא סיפרתי דבר. היערות היו חיי ומצב זה לא השתנה עד היום. לא יכולתי להסתכן באובדנם. היו לי שם שבילים שהייתי חייב ללכת בהם ותעלומות שדרשו שאתחקה על עקבותיי הן. ייעוד הוא לפעמים דבר שאסור להתכחש לו.

תחילה הנחו אותי סקרנותי וספר הזהב של הטבע, אך כל זה השתנה יום אחד, כשטיילתי לאורך הנהר לא הרחק מביתי. פסעתי על הגדה בחיפוש אחר מאובנים ולפתע נתקלתי בילד כהה שיער, לא גדול אך שרירי, שעסק באותו הדבר. ככל שידעתי, הייתי היחיד בניו ג׳רזי כולה שהתעניין מעט במאובנים, או שהיה בקיא דיו בנושא כדי לדעת שעדיף לחפש על גדת הנהר.

שאלתי אותו מה הוא עושה והוא השיב, ״מחפש מאובנים.״ קצב לבי הואץ. סוף סוף פגשתי מישהו שאוכל לדבר איתו! מישהו שיבין מה אני אומר ויתעניין בדברי. התיישבנו על גזע על גדת הנהר והתחלנו לדבר על הטבע. זה היה בשמונה בבוקר. עד הצהריים כבר היינו שותפים ובשלוש כבר היינו חברים. בסופו של דבר הפכנו לאחים.

במקומות מסוימים הייתה חפיפה בינינו בתחומי ידע ובמיומנויות, אך ברוב המקרים השלמנו זה את זה. ריק היה נמוך, שרירי ורזה. הוא היטיב לרוץ ולהתגנב אחר חיות. היה לו כישרון התגנבות יוצא דופן ותנועתו הייתה שקטה בהרבה משלי, אפילו בהתחשב בהבדלי הגודל בינינו. אבל לי הייתה תשוקה לוהטת לגששות ובזה הצטיינתי יותר ממנו. לעתים רחוקות התעוררה בינינו תחרות ובמשך כל הזמן שהייתי חניך של סבו, אי אפשר היה להפריד בינינו.

לאחר שבילינו מחצית משעות אחר הצהריים בשיחה, לקח אותי ריק לביתו כדי לפגוש את האדם שיהיה מורי ומדריכי בתשע השנים הבאות. מהרגע הראשון חשתי יראת כבוד כלפי סטוקינג וולף. גובהו היה בינוני והוא היה רזה כמו נכדו ריק, אך תווי פניו היו אינדיאניים מובהקים. בפניו השתקפו מאות שנים של תרבות נכחדת, ועיניו כאילו צפו בדברים רחוקים שריתקו אותו. כאילו צפה באיזו שלמות מורכבת השואבת את מרבית תשומת לבו.

שנים חלפו עד שהבנתי עד היכן מגיעה תפישתו החושית, כמה הוא מצליח לראות במבט חטוף, עד כמה חדה שמיעתו, ומה עצומה כמות הידע שלו. אך מן הרגע הראשון היה ברור לי שיותר מכל אדם אחר שאפגוש בחיי, הוא יודע את מה שראוי לדעת. ריק העריץ אותו וככל שהיטבתי גם אני להכיר את סטוקינג וולף, התברר לי יותר ויותר מדוע.

סטוקינג וולף היה קשיש מאוד וכשפגשתיו לראשונה הרבה להיסחף למעין חלימה בהקיץ. כשעשה זאת הוא נראה כמו ישיש סנילי. במשך הזמן הבנתי, לאחר שנדהמתי להיווכח עד כמה חדים חושיו, שהוא פשוט נסוג אל תוך עצמו לרגע כדי לבדוק את תפישתו החושית בהשוואה לתבנית העולם. רק אחרי שלמדתי ממנו להיות דומם, הבנתי שהוא עצר את תנועתו כדי להבחין בין ההפרעות שמסביבו לבין אלה שהוא גרמן.

זוהי דממה, שמתוכה מקשיב הגשש לפטפוטי הציפורים במעמקי היער, או לצליל החריקה של ענפים בתוך רשרוש הרוח. רק באמצעות דממה ותשומת לב יתרה יכול אדם לקוות שהוא יחוש באדוות שבזרם החיים ביער, אדוות המתפשטות מנקודת החדירה או ההפרעה. למשל, קריאתו של עורב תחולל התרגשות בקרב כל הציפורים המצויות בטווח שמיעה.

לציפורים נועד תפקיד הצופה ביער; הן מפיצות התראות מקומיות. אפשר לשמוע את קריאותיהן פולחות את האוויר כמו איתותי חירום. אדם שעובר ביער מחולל רעש רב, ממש כפי שהוא מחולל שינוי גדול בנוף. כל שעליך לעשות כדי לשמוע זאת, הוא לשמור על שקט ולהקשיב. שתיקותיו של סטוקינג וולף היו אות למיומנותו, הרגל שנקנה בשנים של אימון מעשי. הוא היה נכדו של רופא השבט, ושימש גשש וצייד. בעיני ריק ובעיני הוא גילם את רוח היער. דומני שהוא אימן אותנו באותה דרך שבה אימנו והדריכו אותו בילדותו, בשנים האחרונות של המאה התשע-עשרה. הוא לימד אותנו אורח חיים שריק ואני ניסינו לסגל לעצמנו.

הוא היה כמו דוד העוזר בחינוכם של אחייניו, מרוחק אך מלא חיבה, ביקורתי אך משועשע בסתר, עדין ונוקשה גם יחד, מנחה בלי לפקוד. מה שלימד אותנו חלחל לכל מה שעשינו. הוא לימד אותנו לחפש רמזים דקים, ניואנסים, ואנחנו נדרשנו לזריזות מחשבה כדי לקלוט את רמזיו.

פעם שאלתי אותו מדוע הוא כה דומם לפעמים והוא השיב, ״כדי לראות יותר טוב.״ אולי נראיתי נבוך אבל לא אמרתי דבר, מפני שריק ואני חששנו במשך שנים שסטוקינג וולף יחשוב אותנו לטיפשים. חוץ מזה, ידענו שלעולם לא נקבל ממנו תשובה מפורשת. בדרך כלל היינו אומרים לו שהבנו ואז היינו פורשים הצדה כדי לברר בינינו את העניינים. אחר-כך היינו חוזרים לסטוקינג וולף ומספרים לו מה העלינו. סטוקינג וולף היה מאשר את מה שעשינו, או שהיה אומר לנו שלא חיפשנו די, או שלא היינו מספיק שקטים.

אז היה רומז לנו מה עלינו לעשות כדי לשפר את מה שכבר עשינו, עד שלבסוף היינו מעבדים שיטה שהתאימה לנו. ללא הדרכתו בוודאי היינו מצליחים ללמוד חלק ממה שלמדנו, אבל הדבר היה גוזל מאתנו זמן ארוך שבעתיים, וחלק מהדברים לא היינו לומדים לעולם. הוא נתן לנו את המידע שיוביל אותנו אל הצעד הבא במנות קטנות, ותמיד חיכה עד שהטמענו את מה שלמדנו לפני שהפנה אותנו לכיוון חדש.

סטוקינג וולף הוליך אותנו מילדות לבגרות מיוחדת במינה. את המיומנויות שלנו רכשנו בדיוק כפי שהוא רכש את שלו, באמצעות סדרה של רעיונות ותובנות שהגישה אליהם אפשרית רק על-ידי התנסות. הוא לימד אותנו להשתמש בכל דבר, לחיות תוך גרימת נזק מזערי לסביבה, להוקיר את מה שנטלנו מהיער, לשלוט בפחדינו, ללטש עוד ועוד את המיומנויות המיוחדות שלנו, לחדד את חושינו ולהרחיב את מודעותנו, לחיות במרחבי ההווה ולהבין את הנצח.

מסטוקינג וולף למדתי מיומנות שיכלה להכיל כל דבר שנקרה בדרכי. למדתי את מלאכת הגששות; לא התגנבות אחר בעלי חיים או בני אדם, אלא מעקב אחר הפרעות, דברים שהוסטו ממקומם, סימנים זעירים ולא ברורים, צל של עקבה, אבן שנהפכה על צדה, שערה על ענף.

סטוקינג וולף לימד אותנו לעקוב בדממה אחר המתרחש. היה לו מבט מיוחד, שפירושו היה שהוא מעניק לנו רמז על משהו שבעוד רגע קט יתחוור לנו. כשראה שאינני מבין מדוע יש הכרח בדומייה כדי להיטיב לראות, אמר: ״לך תאכיל את הציפורים.״

ריק ואני הוצאנו מיד זירעונים ויצאנו להאכיל את הציפורים. סטוקינג וולף יצא אחרינו, התבונן בנו והסתיר צחקוק בכף ידו. כשחיפשנו אישור בעיניו, הסיט את מבטו. השלכנו את הזירעונים באוויר, פיזרנו אותם, ערמנו ערימות – שום דבר לא נשא חן בעיניו. לבסוף הניד בראשו ונכנס פנימה.

כל פעם שראה אותי לאחר מכן, שאל אותי אם כבר למדתי להאכיל את הציפורים. אמרתי לו שאני לא יודע איך הוא רוצה שאאכיל אותן. הוא השיב, ״איך היית מאכיל אותי?״

הוא נראה כאילו כל רגע הוא עלול לפרוץ בצחוק. הנהנתי והלכתי לחפש את ריק. כשמצאתי אותו שאלתי, ״איך היית מאכיל את סבא שלך?״ ריק היה רגיל לשאלות כאלה ולא הביט בי כאילו השתגעתי, כפי שאולי היה עושה מישהו אחר במקומו. לא יכולנו להרשות לעצמנו לחשוש שמא נישמע מטופשים. התשוקה לתשובות בערה בקרבנו ושאלנו כל שאלה שעלתה בדעתנו. איש מאתנו לא לגלג מעולם על רעהו בגלל שאלה. ״הייתי מושיט לו את האוכל,״ אמר ריק לבסוף.

בדיוק מתשובה כזו חששתי. ״הוא רוצה שנושיט אוכל לציפורים כאילו אנו מושיטים אוכל לידיד.״ ריק אמר שאם נשים זירעונים בכף היד ונשב בדממה מוחלטת, אולי הציפורים יבואו וינקרו. הזכרתי לו שלא מדובר בציפורי פארק שמורגלות לחברת בני אדם, אלא בציפורי בר, אבל ריק אמר שאם סטוקינג וולף רוצה שנעשה כך, סימן שזה אפשרי, לפחות כמו כל שאר הדברים שחשבנו בעבר שאין סיכוי לעשותם או להבינם.

מכל מקום, נראה היה לנו שכדאי לבדוק את השיטה הזאת. השתרענו על הדשא, כל אחד עם חופן זירעונים בכף ידו, ובמשך כל שעות אחר הצהריים השתדלנו להיות דוממים עד כמה שרק יכולנו. ציפורים אחדות התעופפו בסמוך, אך אף אחת לא העזה לנחות או להתקרב כמטחווי זרוע. עם רדת החשכה התייאשנו ונכנסנו פנימה. משכתי בכתפי ואמרתי לסטוקינג וולף שכנראה לא היינו דוממים די הצורך. סטוקינג וולף הניד בראשו כאילו אמרנו דבר שטות. ״מתי צריך להאכיל ידידים?״ שאל.

הרהרתי לרגע עד שהבנתי למה הוא התכוון. למחרת, הרבה לפני עלות השחר, השתרענו ריק ואני על הדשא הרטוב מטל בזרועות מושטות ועם ערימות של זירעונים בכפות ידינו. כבר הורגלנו בדממה ובחוסר תנועה בשעות ההתבוננות ביצורי היער, אך מה שעשינו עכשיו חייב אותנו שלא להזיז אף שריר במשך שעות, ומן הסתם היינו מתקשים בכך עוד יותר, אלמלא היינו כה מרוכזים במטרה.

המחשבה על הגשת מזון לציפורים כאילו הן אחיותינו הייתה חזון שראוי להאמין בו. אם האמנת בזה, הכל נראה אפשרי. בדמדומי השחר הראשונים החלו הציפורים להתעורר ושריקות האזהרה של הבוקר פילחו את האוויר בכל רחבי היער. לאחר זמן קצר הגיע ביעף דרור פשוט וניקר מתוך כף ידי תוך כדי מעופו. אחרי כשעה של ניסיונות יעף שכאלה נחת אחד הדרורים על כף ידי וניקר כמה זירעונים. הרגשתי את הדקירות הקלות של דורבנות רגליו באצבעותיי. אחרי רגע היטה את ראשו הצדה ושלח מבט היישר אל תוך עיני. הוא מצמץ, התנער מעט והמריא לדרכו, מעמיד פנים שלא ראה אותי עד שיצא מטווח זרועותיי.

אצל ריק כבר אכלו ציפורים מכף היד מזה עשר דקות. הוא היטיב ממני לשמור על חוסר תנועה, אבל בדרך כלל יכולתי לשבת בשקט יותר זמן ממנו. יצורים מסוימים יתקרבו בהתאם למידת חוסר התנועה של הצופה, בעוד שאחרים ייגשו לפי אורך הזמן שבו נשאר שקט וחסר תנועה. למדנו להתגנב אל חיות שעקבנו אחריהן. למדנו לשרוד ביער כשאנו פותרים בעיה אחר בעיה, עד שיכולנו לצאת לבדנו אל היעד ולא נזקקנו אלא לסכין כדי לשרוד.

חשוב מכך, למדנו השקפת עולם שבה הטבע גדול מסכום כל היצורים שבו ושהדרך הטובה ביותר לראותו היא דרך זרימת קשרי הגומלין המתקיימים בו, בתנועתו של כל בעל חיים, שכן כל בעל חיים נע. לא ברור לי אם הרעיונות האלה היו של סטוקינג וולף עצמו, או של השבט שאליו הוא השתייך, אבל ריק ואני קיבלנו אותם כעיקרי אמונה שיש לחיות לפיהם והתמסרנו ככל שיכולנו לחיים ביער וללמידת כל שהיה בו. את תשע השנים הבאות בילינו ברובן בפעילות הזאת.

חיינו על תערובת של דברים ששמענו מסטוקינג וולף ועל ניחושים אישיים שסברנו כי הם הם ״אורח החיים האינדיאני האמיתי״. חתרנו לאידיאל הזה בכל מה שעשינו. הלוחם האינדיאני תמיד כשיר. חתרנו בסירת משוטים כבדה נגד הזרם בנהר טומז וחטבנו עצים מדי יום. הלוחם האינדיאני הצטיין בקרב. למדנו קונג פו אצל שכן ותרגלנו בעיטות ללא הרף ליד הבקתה שבנינו ביער. אורח החיים שלנו הגביר את כושרנו. הלכנו, רצנו, זחלנו כל היום, או שישבנו חסרי תנועה כבול עץ שעות על גבי שעות כדי לראות דבר-מה מופלא – כל אלה חישלו אותנו טוב יותר מכל תוכנית אימונים מסודרת. מהרגע שסטוקינג וולף הראה לנו איך ללמוד את הסודות, עסקנו ללא הרף בגששות. לפני כן – צפינו.

צפינו והתבוננו בכל: בחיות, בציפורים, בצמחים, בחרקים, במזג האוויר, באור השמש, בכוכבים, במאובנים, בבני אדם – במאות דברים. תחילה צפינו בחיות. ישבנו בביצות, ביער, על גדות אגמים, סמוך לנחלים, על גדת הנהר – בכל מקום שבעל חיים היה עשוי לבחור כמשכנו. וחיכינו. כשהתמזל מזלנו, ראינו משהו מיוחד. כשלא, ראינו דברים אחרים.

אחר-כך למדנו על גששות. עקבנו אחר כל דבר שזע, וגם אחרי דברים שלא. עקבנו אחרי עצמנו. עקבנו אחרי אנשים אחרים. עקבנו אחרי חיות, מכוניות, חלזונות. לא נדרשנו עוד לחכות לטבע שיבוא אלינו. לפני שלמדנו את מלאכת הגששות, הנחה אותנו בשיטוטינו רק כוח הזיכרון. הלכנו למקומות שהכרנו. אך מרגע שידענו את עקרונות הגששות, תמיד יכולנו לחזור על עקבותיי נו במקרה שהלכנו לאיבוד, ומשנה לשנה הגדלנו את טווח השיטוט שלנו.

מהחצר האחורית הממשית של ביתי הרחקנו עוד ועוד אל תוך היער, עד אשר בגיל שש-עשרה כבר לא נותרה שום פינה בפיין בארנז שהיינו עלולים ללכת בה לאיבוד. הארכנו עוד ועוד את שהותנו מחוץ לבית וההורים התרגלו לכך שאנו מבלים כל דקה פנויה בלימוד הטבע. הקפדנו בדרך כלל לעשות את המוטל עלינו בבית הספר והתרחקנו מצרות, פרט לכך שהיינו מאחרים הרבה ושכמעט תמיד היינו מחוץ לטווח קריאה. אם נתעלם משקרים הכרחיים, היינו למעשה ילדים למופת ביחס למקום ולזמן.

העניין שלנו בגששות החל כשהיינו בני שמונה. מצאנו בבוץ טביעת כפה ענקית במרחק של מייל בערך מביתו של ריק, וגררנו עמנו את סטוקינג וולף כדי שיראה, מדברים כל הדרך בהתרגשות ובלהט על כך שבוודאי זוהי טביעת כפו של השד מג׳רזי, משום שהכפה הייתה גדולה והיו לה ציפורניים.

המעשיות של ילדותנו היו מלאות בסיפורים על השד מג׳רזי. תמיד אהבתי לדבר עם זקני האזור שהתגוררו ביער זמן כה רב, עד שאיש במשפחתם לא זכר עוד שאי-פעם התגוררו במקום אחר. היו להם סיפורים מדהימים על יצור ענקי ושעיר ששדד קברים וקרע אנשים לגזרים. השד מג׳רזי היה יצור אמיתי בעיני באותה תקופה ואהבתי את הסיפורים עליו, למרות שחייתי בפחד מתמיד שמא אתקל בו באחד הימים. הייתי משוכנע שיום אחד אפגוש בו פנים אל פנים. לא יכולתי להעלות בדמיוני באיזו דרך זה יקרה, כשגררנו ביום ההוא את סטוקינג וולף לראות את העקבה.

סטוקינג וולף הביט בעקבה ואחר-כך התקדם מעט והביט עוד. הוא עמד והתבונן סביב זמן-מה ואחר-כך ניגש לכמה שיחים סמוך לאחת העקבות והציץ פנימה. אחר-כך חזר. חיכינו בנשימה עצורה לאישור שאכן גילינו עקבה אמיתית של השד מג׳רזי.

סטוקינג וולף הניד את ראשו ואמר שמדובר בכלב זכר, בצבע חום ולבן, שמשקלו כשלושים ושניים קילוגרם ושהיה מרוגש מאוד, כי עלה באפו ריח של ארנבות או דביבון. הוא הוסיף וסיפר לנו עוד עשרה דברים שונים על הכלב ואחר-כך תיאר לנו בדיוק מה עשה כששוטט בביצה. ריק ואני יצאנו מכלינו וצעקנו, ״איזה ארנבות? איזה דביבון?!״ התלהבות יתרה הייתה המגרעת העיקרית שלנו כצופי טבע. קרה לא אחת שראינו משהו מופלא, ואז קפצנו בשמחה וחגגנו את המאורע ותוך כדי כך הברחנו עוד חמישים דברים מופלאים שיכולנו לראות.

סטוקינג וולף הראה לנו את עקבות הארנבות והסביר לנו היכן חזרה ארנבת אחת על עקבותיי ה ומדוע. הוא הראה לנו היכן גילה הכלב את הריח וכיצד התגלית שינתה את קצב פסיעתו. עקבות הכלב הובילו עד לשיח ואחר-כך דילגו משם במקום שבו הארנבת זינקה מתוך עשביית הביצה. הוא הצביע לכיוון שאליו נסה הארנבת, כשהיא מושכת אחריה את הכלב מאתנו והלאה. הוא הראה לנו את הנקודה שבה הצליחה לבסוף לחמוק מהכלב, ואיפה המשיך הכלב במעלה הגבעה כשהוא נוהם והולך בעקבות אפו.

אחר-כך החזיר אותנו לנקודת ההתחלה והראה לנו את הקן ואת גורי הארנבת שהאם רצתה להסיט את הכלב מהם. היינו המומים. ״איך ידעת את כל זה?״ שאלנו אותו. לבסוף הוא סיפר לנו על העקבות והראה לנו איך לקרוא אותן. רצינו לשמוע עוד ועוד – כל דבר שיכול היה לספר לנו. תחילה צייר עקבות, אבל אחר-כך אמר לנו לצייר אותן בעצמנו. בשלב הבא יצאנו וחיפשנו עקבות וציירנו אותן עם הצללה שהעניקה להן עומק. כשהשתכללנו ויכולנו לצייר עקבה במדויק, התחלנו לצייר עקבות חלקיות, עד שיכולנו להבדיל ביניהן על-פי קו קלוש אחד או שניים.

עם כל עקבה היה סטוקינג וולף מספר לנו על בעל החיים שהשאיר אותה, המשפחה שהשתייך אליה ומדוע הוא מטביע עקבות כאלה. מדוע האינדיאנים נהגו להלך כמו שועל, כשהם מציבים רגל לפני רגל בקו ישר. מדוע מרמיטות לעולם אינן משאירות עקבות הדומות לעקבות שועל, בקו ישר. התהליך הזה לא היה מידי. הוא התפרש על-פני חודשים ולפעמים שנים. הגששות הפכה לעיסוק העיקרי שלנו. עסקנו בו בכל מקום. תמיד כשצפינו במשהו חזרנו אחר-כך וחקרנו את העקבות, כדי להתאים במוחנו את צורת העקבות למה שבעל החיים עשה בעת התצפית.

ריק אהב את הגששות והיה גשש מצוין, אבל אני הצלחתי לעשות זאת בקלות מדהימה. אמנם עמלתי על כך, אבל תמיד נהניתי. לעולם אינני מתעייף מכך. ריק אהב יותר להתגנב אל חיות ולצפות בטבע בפעולה, יותר משאהב את הגששות כשלעצמה. אני רציתי לדעת לעשות מה שעשה סטוקינג וולף, להתבונן בעקבות ולשחזר את האירועים כאילו התבוננתי אחורה בזמן.

זמן רב ומאמץ מרוכז נדרשו לי ללמוד את המלאכה. גיששנו בכל מקום. לצד כביש העפר הדו-נתיבי, שמלבד הכביש הראשי היה הכביש המרכזי ביותר באזור, שכנה חנותו של קצב אחד שנהג לעשן בשרים בעצמו. ריק ואני היינו הולכים אליו כדי ללמוד ממנו שיטות עישון אחרי שהתחלנו להתעניין בפחלוץ, אך אהבנו את המקום בעיקר משום שסמוך לדלת החנות היה שטח קרח של אדמה בוצית שנשארה לחה תמיד. מצאנו שם אינספור עקבות.

נהגנו לשבת בצד ולהתבונן במי שנכנס פנימה, ולאחר מכן היינו רצים ובודקים את העקבות שהשאיר, מסמנים היכן עצר או הסתובב או קשר את שרוכי נעליו. היינו מציירים את העקבה ומוסיפים הערות כמו, ״צליעה עקב פציעה ברגל, כעבור שבועיים״, או ״איש שמן, בוהן פונה כלפי חוץ״.

לאחר שקיבענו את העקבה ואת האדם בזיכרון, היינו מחליקים את העפר ומחכים לאדם הבא. כשאישה אחת נכנסה פנימה בסערה ויצאה מפויסת לאחר שתלונתה טופלה, אפשר היה לראות בבירור את ההבדל בין שתי סדרות העקבות. נתזי האבק הארוכים שמצאנו לפני החרטום המחודד בדרך פנימה התחלפו במצעד יציב ואחיד עם עקבות ברורות ביציאה. קשה היה למצוא ניגוד גדול מזה.

שנים רבות חלפו לפני שהצלחנו להגיע לרמת דיוק גבוהה, אך השתפרנו בהתמדה ואף שילבנו ללא הרף את מה שלמדנו בכל דבר אחר שעשינו. כשצפינו בבעלי חיים נהגנו לגשת אחר-כך ולהתבונן בעקבות של מה שזה עתה ראינו. כשחזרנו על עקבותיי נו נהגנו להתבונן בעקבות שהשארנו ביציאה לדרך ולראות מה עשה להם הזמן שחלף. לפעמים היינו עוצרים בכל נקודה של שינוי בקצב ההליכה האחיד של העקבות ומנסים לשחזר מה בדיוק עשינו באותה נקודה בדרך ומדוע.

כשמצאנו קרקע מסוג חדש יצרנו עקבות בכוונה תחילה ותקענו מקלות קטנים בעקבות כדי למדוד את קצב ההיטשטשות. כל פעם שחלפנו ליד עקבות ישנות בדקנו אילו שינויים חוללו בהם מזג האוויר והזמן. יכולנו לבלות יום שלם, או יותר, בתצפית על ההיטשטשות של עקבה, יוצרים עקבה באדמה ומתבוננים כיצד היא מתייבשת ונסחפת ברוח גרגר אחר גרגר. לפעמים היינו נועצים מסביב לעקבה מקלות ומקיפים אותה בחוט, כדי למנוע מחיות לטשטש אותה והיינו מתבוננים בשינויים שחלו בה במשך שבועות וחודשים.

כך עשינו במשך שנים, עקבה אחר עקבה, בכל סוג קרקע שמצאנו.

בכל סוג קרקע צפינו בשינויים שחלו בעקבות בהקשר עם השינויים במזג האוויר. כשישבנו וארבנו ליצור כלשהו שרצינו לצפות בו, כשמיקמנו עצמנו כך שהפכנו לחלק מהנוף זמן רב לפני שהיצור היה אמור לצאת ממחילתו, נהגנו ליצור בקרקע עקבה בעזרת טלף של צבי שהיה לנו ולהתבונן כיצד היא מיטשטשת במשך שעה או שעתיים.

כל כמה דקות היינו יוצרים ליד העקבה הקודמת עקבה חדשה ומשווים ביניהן ובודקים אם אותם שינויים עברו על שתיהן. כך עשינו ללא הרף. בכל מקום ששהינו בו, אם לא היה דבר טוב מזה לעשותו. התבוננו בשינויי העקבות עד שיכולנו לראות חלק מהשינויים הזעירים שסטוקינג וולף הצליח לראות.

למדנו את מלאכת הגששות וההתגנבות, למדנו לחיות באזורי הפרא ואחר-כך למדנו גם איך לשרוד בהם. תוך כדי חיים פעילים למדנו איך לחיות. ביער נהפכנו לגברים ולאחים. ביער הגענו לבגרות ובו ניצת בנו ניצוץ החיים. סטוקינג וולף הזקן הוא שהנחה והדריך אותנו. ספר זה מספר כיצד עשינו זאת וכיצד יישמתי אני את מה שהוא לימדני.

בספר זה כמעט שאינני נוגע במקרי הפשע שהייתי מעורב בחקירתם, משום שבחלקם החקירה עדיין בעיצומה ובאחרים כרוכים פרטים העלולים לחשוף את זהותם של המעורבים בדבר, שכבר סבלו דיים. גששות הקשורה לחקירת פשעים מציבה אתגר בפני כל המיומנויות שרכשתי, אך אין בה שום הנאה. בסופו של דבר, ואין זה משנה מה פסיקת הערכאות בעניין, מקרים אלה כרוכים בספקות, באי ודאות, בזעם ובמחלוקת. חלק ניכר מהדברים אי אפשר ליישב לעולם, ואפילו מה שנראה ודאי עלול להיטשטש, כמו עקבה בגשם עז, נוכח טיעוניהם של עורכי הדין. האמת, כאשר מבטאים אותה במילים, נתונה תמיד לפרשנות.

בספר זה ניסיתי להתוות את גרסת האמת שלי וכיצד הגעתי אליה. המילים האלה הן עקבותיי שלי, הספר כולו הוא נתיב העקבות ואני נמצא בקצהו, תר אחר עקבות נוספות ואחר המשמעויות שמעבר להן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דרכו של הגשש”