אם גם אתם התאהבתם בשחקנית שמגלמת את חאליסי ב״משחקי הכס״, הספר הזה הוא הנאה מובטחת. השחקנית המפורסמת לנון לאב קלארק […]
1
דנטה
“I. Want. It. That. Way.” קולי רעם מעל שאגת המנוע של מכונית הצ’לנג’ר שלי, והפלייליסט הפציץ בקלאסיקה שלעולם לא אוכל להנמיך. “Tell me why…”, הצבעתי על הרדיו ונתתי ללהקת ה’בקסטריט־בויז’ לשיר את החלק השני. “Tell me why…”, כף ידי תופפה על ההגה בשעה שניווטתי בעיקולי הכביש המהיר שהוביל למשרדי ‘קובינגטון סקיוריטי’.
בוקר יום שני פאקינג מעולה עבר עליי. השמש זרחה. ה’בקסטריט־בויז’ ניגנו, והאדרנלין בגופי היה גבוה בזכות הידיעה שמוניתי להגן על לקוחה חדשה ומפורסמת.
החיים היו טובים. חיזור אחרי סכנה – ונשים – במקום היפה ביותר בעולם. עיירת חוף קטנה ומקסימה, חופים מרהיבים, וחשוב מכול – כבישים מתפתלים, שהחיה הרעה שלי יכולה לטרוף בכל שבע מאות שישים ושבעה כוחות הסוס שלה.
פתחתי את החלון. “I never wanna hear you say” שרתי בקול רם, ועל פניי חיוך מגוחך, בזמן שרגלי הצמידה את הדוושה לרצפה והזרימה למכונית דלק נוסף שאִפשר לה לטפס את העיקול הבא. “I want it… פאק!” ידיי סובבו את ההגה בחוזקה הצידה, הצמיגים חרקו בהתלהבות, ומכוניתי התחמקה בקושי מהמכונית שסטתה לתוך הנתיב שלי. “לעזאזל!”
צפרתי והבטתי במראה האחורית כדי לאתר את לוחית הרישוי, אבל הדבר היחיד שראיתי היה הסיבה שבגללה המכונית השנייה סטתה – היא.
האישה שהלכה לאורך הכביש מעברו השני.
לחצתי בחוזקה על הבלמים והנמכתי את עוצמת הקול של השיר האהוב עליי.
אתה תאחר לעבודה, דִי.
“לכל הרוחות,” קיללתי, וביצעתי פניית פרסה. הצמיגים חרקו על קו ההפרדה הרצוף.
חלפתי על פניה בזהירות ועצרתי בנקודת התצפית, בערך עשרים מטר מאחוריה, מתחלחל מהאבק והלכלוך שניתזו על מכוניתי השחורה שרק נשטפה.
נכון, היה שביל יפהפה לאורך הצוקים שמשקיפים אל החוף, והיו נקודות תצפית רבות שאפשר לעצור בהן כדי לצלם תמונות ולהביט על הנוף. אבל לצאת להליכה? עם כל הפיתולים והפניות – והתיירים עם כישורי הנהיגה הגרועים שלהם – צריך להיות חמישים אחוז מטומטם או חמישים אחוז אובדני כדי לטייל סתם כך על הכביש הזה. לא יודע איזו מהאפשרויות נכונה לגבי האישה הזאת, אבל מה שבטוח היא מאה אחוז יפהפייה.
רוח מהים נשבה בשערה, שהיה בצבע מהגוני כהה, והעיפה את התלתלים הפזורים כמו סערה מסביבה. מכנסי ג’ינס הדוקים בהירים וחולצת טריקו בצבע כתום זוהר נצמדו לקימורי גופה הזעיר, שהסתתר מתחת לסוודר גדול בצבע אפור. אבל היו אלה השפתיים שלה – מלאות ואדומות מהרוח, פעורות בהלם לנוכח נהיגתי הפרועה – שגרמו לזין שלי להפוך לאבן.
פאק.
היא האטה, הביטה לאחור בזהירות על מכוניתי – עליי – לשנייה אחת ארוכה. ראשה נטה, כאילו ניסתה להיזכר במשהו לפני שהתכווצה, ידה הורמה אל מצחה בכאב. לאחר מכן הסתובבה.
והמשיכה בהליכת הבוקר המסוכנת שלה.
מספר שניות לאחר מכן המנוע כבר היה כבוי ואני הייתי מחוץ למכונית, רץ לכיוון היפהפייה שפסעה על הכביש כדי להציע לה הסעה או אזהרה. כל דבר שירחיק אותה מצד הדרך.
אין ספק שאאחר לעבודה.
אייס, הבוס שלי ואחד הבעלים של ‘קובינגטון סקיוריטי’, המקום שעבדתי בו, לא יתלהב, כיוון שאנחנו פוגשים את הלקוחה החדשה שלי הבוקר, אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה באותו רגע.
אישה במצוקה הצדיקה איחור.
“סליחה, גברתי!” קראתי והאטתי את הקצב.
היא הלכה וטלטלה את ראשה מעט. הרוח נשאה אליי מילים שהיא מלמלה, ולא ניתן לפענחן. אבל כשקראתי לה, ראשה הסתובב בפראות, ופחד הבזיק בעיניה הירוקות הכהות. פאק.
“היי,” הרמתי את ידיי, מסמן שאין לי כוונה רעה. “את בסדר? את צריכה הסעה?”
לא רציתי להפחיד אותה. ידעתי איזה רושם יוצר גבר זר שלובש מכנסיים כהים וחולצת פולו כהה ורודף אחריה לאורך הכביש, אבל לא הייתי מוכן להפנות את עיניי לצד השני ולפטור את האירוע במחשבה – ‘בהצלחה, החזק שורד’. ידעתי מי יהיה החזק בתרחיש שבו תפגע בה מכונית שתגיח במהירות מעבר לעיקול.
“לא, תודה,” היא השיבה בנימוס, סובבה את ראשה והחלה ללכת מהר יותר. נעלי הספורט האפורות שלה כמעט העלו עשן מהמהירות שבה התקדמה.
לעזאזל.
“לא, חכי, אל-” שחררתי קללה עסיסית כשמוסטנג אדומה טסה מסביב לפינה, מפספסת אותה בקושי ומצפצפת ברוב אדיבותה בצופר המחורבן שלה כשחלפה על פניי.
“פאקינג-” נהמה רעמה בבית החזה שלי.
המצב הזה חייב להיפסק. רצתי אליה, על אף שלא לבשתי את המכנסיים המתאימים לריצת בוקר – או לזקפת בוקר.
“בבקשה, תעצרי,” הספקתי להושיט יד ולגעת בכתפה בעדינות לפני שהיא הסתובבה והמשיכה להתרחק ממני. הבזק הפחד בעיניה הוסווה במהירות במסכה בלתי ניתנת לפיענוח. מיומנות שלרוב האנשים אין, ובטח שלא ברמת מומחיות כזו.
פי נפתח, אבל בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי חסר מילים מול אישה יפהפייה.
מעולם לא נאלמתי דום. נשים יפהפיות היו כמו דגל אדום מולי, השור האיטלקי, והן עוררו כל גרם של קסם אישי וכריזמה שהיו בי. אבל היא הייתה יותר מיפהפייה.
היא הייתה קטנה יותר משהערכתי, כנראה קצת יותר ממטר וחמישים. מקרוב הבחנתי ששערה הערמוני, שנפל בגלים על גבה, היה מעוטר בפסים דקיקים בצבע דבש. צעיף משי בצבע חום כהה נכרך סביב ראשה כמו בנדנה. המשי התמזג בשערה, והקשר בבד נראה מתחת לאוזנה.
אצבעותיי נמתחו, משתוקקות להתיר את הקשר… משתוקקות להתפתל בשערות המתוקות והחושניות, עד שאי אפשר יהיה להוציא אותן משם.
עיניה היו שילוב עכור של ירוק וכחול, כמו טחב אפור שהיה רך וסודי בעת ובעונה אחת, בשעה שלכדו את מבטי. והיה בה משהו אחר… משהו מעט מוכר, כאילו פגשתי אותה בחלום. או בפנטזיה האהובה עליי.
לעזאזל.
לאלף עזאזל.
יחסית לבחור שהעמיתים שלו כינו קזנובה, ושבילה בחברת מספר מכובד של נשים, ידעתי שנשים יפות מגיעות בכל גודל או צורה. אבל בחיי, האישה הזאת ניחנה ביופי שהיה כישוף או שלמות. כך או כך, שמחתי להישבות בקסמה.
“אני לא רוצה לפגוע בך, אני רק רוצה לעזור,” אמרתי במהירות, כחכחתי בגרוני ומתחתי את זוויות פי לחיוך שהוכיח את עצמו כממיס חומות – ותחתונים – שוב ושוב. “אני דנטה. דנטה לוזאנו.”
הרמתי צד אחד של פי מעט גבוה יותר, באגביות, והושטתי את ידי לברכה.
היא רק מצמצה.
פעם. פעמיים.
כל תנועה אדישה הייתה כמו יריית אקדח שחוררה את הביטחון העצמי שלי.
“עזרה? אני ממש בסדר, רק יצאתי להליכה כדי לנקות את הראש. אבל תודה.” היא התעקשה בנימוס אך בהחלטיות והתעלמה מההצגה העצמית ומהחיוך שלי.
היא העיפה מבט הצידה, והמסכה שלה נסדקה וחשפה הבזק של פחד. אבל רק לשבריר שנייה.
לעזאזל, האישה הזאת פחדה ממשהו, וזה לא הייתי אני. אבל נראה שגם היא לא ידעה בדיוק ממה היא מפחדת.
“תראי, גברתי, אני חייב לחלוק עלייך בנימוס,” דבריי משכו את תשומת ליבה. גבה אחת מקומרת ומושלמת התרוממה. “את הולכת די קרוב לכביש, כמעט התנגשתי במכונית שניסתה שלא לפגוע בך,” הצבעתי על הכביש. “ואני בטוח שלתייר הבא שיבוא בנסיעה מהירה מעבר לפינה לא יהיו הרפלקסים או הדריכות שלי.” ידיי המשיכו לנוע בזמן שדיברתי, מְחַוות לעיקול בכביש, בהמשך אליה, ולבסוף אל המכונית שלי, מנהלות בעיקרון שיחה משל עצמן. גֵנים איטלקיים.
ראשה נטה ותלתל התגנב מעבר לכתפה. “זאת הייתה התרברבות מוצנעת?”
הנחתי את ידיי על מותניי, הרכנתי את ראשי וטלטלתי אותו. אני מנסה להגן עליה, והיא מאשימה אותי בשחצנות.
שפתיי התיישרו.
“גברתי,” הנימוסים שגלוריה לוזאנו החדירה בששת ילדיה הוכיחו את עצמם באותו הרגע. וגם הרגשות האיטלקיים הגואים. “אני מנסה לעזור לך. אני מחברת אבטחה מקומית בעיר.” סובבתי לעברה את כתפי ויישרתי את זרועי כדי שתוכל לראות את המגן שמעטר את שרוולי. אומנם זה לא היה תג או כרטיס ביקור, אבל הוא ייאלץ להספיק.
במקום הקלה או ביטחון או כל רגש אחר בסגנון לו ציפיתי, היא צעדה לאחור, קרוב יותר לשולי הכביש ודאגה הקדירה את פניה.
מי, לעזאזל, מפחד מהחבר’ה הטובים?
“יש לך מכונית? מישהו אוסף אותך? את הולכת למקום מסוים?” שמרתי על קול רגוע. “אני יכול לעזור לך להגיע ליעד שלך בצורה פחות מסוכנת?”
“הייתי צריכה לנשום אוויר ושקעתי במחשבות,” היא הידקה את הסוודר סביבה. עיניה נדדו הצידה, וכשחזרו להביט בי, הן היו מזוגגות, כאילו הוציאה מסכה של רוגע מכיסה האחורי. “אני בסדר, תודה.”
הרוח נשאה את נהמתי הנמוכה כשהיא הסתובבה והתרחקה.
“תראי, אני אהיה כן איתך, גברת…” קולי דעך. רצתי כדי להדביק את הקצב שלה. “יש לי חמש אחיות. אני יודע ש’אני בסדר’ זה בעצם קוד ל’אני ממש לא בסדר’.”
המתח עזב את כתפיה כשהזכרתי את אחיותיי, היה קשה לפספס את זה.
“אני אפסיק ללכת אחרייך אם תפסיקי לצעוד, תרדי מהכביש ותדברי איתי לרגע, אוקיי?” הצעתי בעדינות.
לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שהחיוך שלי לא הצליח להפשיר אישה, אבל האישה הזאת הייתה אדישה לחלוטין. במאה אחוז. אפילו לא סומק קל. לא חיוך מוחמא, לא ניצוץ של תשוקה בעיניה. לא, המטיילת המהממת הזאת נראתה חסינה לחלוטין בפני וירוס הקזנובה.
היא בחנה אותי. לא משנה אילו בחירות היא שקלה, הפורשה שהגיחה בטיסה מעבר לפינה בחרה בשבילה.
לא היה זמן לצעוק. לא היה זמן להזהיר אותה. לא היה זמן לשום דבר חוץ מאינסטינקט יוצא דופן.
זינקתי וכרכתי את זרועותיי סביבה, נהמתי בקול נמוך והסתובבתי, כך שאם המכונית תפגע באחד מאיתנו, היא תפגע בי. קפצתי מהאספלט אל הצמחייה הקוצנית.
צופר המכונית התערבב בצרחה שלה בדיוק כשגבי פגע באדמה הקשה, והקימורים הרכים של היפהפייה המטיילת נחתו מעליי.
“פאק.” גנחתי. זרועותיי רעדו מאדרנלין והצמידו אותה אליי.
לא ידעתי מה היה גרוע יותר – הכאב מהנחיתה הקשה או פרץ התשוקה שחלף בגופי.
“את בסדר?” שאלתי בקול נמוך.
כל גופה רעד בעוצמה. ראשה היה קבור בחזה שלי ופרצי נשימתה המקוטעת והחמה ניתזו מחולצתי. היא הטתה את צווארה לאחור באיטיות והישירה את מבטה אליי.
“מה קרה הרגע?”
גרוני הגיב בצליל נמוך וכועס. “כמעט דרסו אותנו.”
שפתה התחתונה והמלאה רעדה וגרמה לי לרצות למשוך אותה בין שיניי ולמצוץ אותה בעדינות עד שתירגע. שריקה יציבה של אוויר נפלטה מפי, והזין שלי התעבה במכנסיי. לעזאזל, ממש רציתי את האישה הזאת. בדרך כלל הסכנה שרטטה קו בחול, שהתשוקה לא חצתה, אבל המקרה שלה היה שונה.
והזין הקשה כמו אבן שלי, שחפר בור בבטנה, לא בדיוק יצר את הרושם הראשוני הטוב שרציתי, אפילו אם באותו הרגע הצלתי את חייה.
בטני התכווצה. יש הבדל בין להגן עליה לבין לִרְצות אותה. אבל שילוב של השניים? היה מדובר במשהו שמעולם לא חוויתי, וזה היה משתק ומכלה בו־בזמן.
“את בסדר?” שאלתי שוב.
עפעפיה, שהיו סגורים בחוזקה, נפתחו, ועיניה היו מלאות פניקה. היא נאבקה להתרומם, ובדרך דחפה את הברך שלה בזקפתי והשלימה את תחושת הכאב בכל גופי. נשכתי את לשוני כדי להחניק גניחה.
“אני בס-” התחילה לומר בעודה מנערת בפראות את החול והאבק מבגדיה, אבל אז נעצרה. “כלומר, לא נראה לי שנפצעתי.”
התיישבתי באיטיות, הנחתי את מרפקיי על ברכיי ונשמתי עמוק מספר פעמים, כדי לנסות להקל על הכאב הפועם בזין שלי. “יופי.”
“אתה… בסדר?” היא שאלה בהיסוס.
העפתי בה מבט. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התייחסה אליי בלי הסתייגות או חשד בעיניה.
“כן, בטח,” הרגעתי אותה. בחנתי את עצמי והבחנתי בחתך מדמם על המרפק שפגע ראשון באדמה. שמטתי את זרועי כדי שהיא לא תבחין בפצע. “אני די בלתי מנוצח,” שלפתי עוד חיוך רחב.
ועדיין, שום תגובה.
רטנתי, התרוממתי, אבל נשארתי רכון קדימה. ניערתי אבק מבגדיי בזמן שסידרתי את מכנסיי כדי להסתיר את הזקפה הלא הולמת שלי.
“תודה.” היא מלמלה. הרמתי את מבטי ופגשתי את עיניה לשנייה מחשמלת.
“לא צריך להודות לי שהצלתי אישה יפהפייה מדריסה,” השבתי בחלקלקות – בחלקלקות רבה מדי. זאת הייתה תשובה קלאסית של דנטה, והבעתה נאטמה מייד. “אולי נוכל לנסות שוב.” נשפתי אוויר באיטיות וניסיתי להרגיע את הדופק המשתולל שלי. לא היינו על הכביש, אבל התחושה בבטני הייתה שאני ניצב על סף תהום, ולא יצאתי מטווח הסכנה. “אני דנטה, נעים לפגוש אותך, גברת…”
שתיקה.
פסילה מספר שתיים.
לא היה סביר בעיניי שאציל חיים של בן אדם והוא עדיין לא יבטח בי מספיק כדי לומר לי מה שמו, בדיוק כפי שלא נראה לי סביר שאישה לא תושפע מחיוכי, או שתהיה יפהפייה כל־כך גם אחרי גלגול בצמחייה ובאבק. אבל היא ניצבה מולי… תרחיש בלתי סביר מכל זווית אפשרית.
חיוכי נמחק. “תראי, ברור שלא בטוח ללכת כאן. אני יכול להסיע אותך או שאני יכול להזמין לך הסעה…”
היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש ולעסה את זווית שפתיה המלאות. העברתי משקל מרגל לרגל בזעף, בעוד הזין שלי פועם על ירכי.
“אני בדרך לפגוש מישהו,” היא חשפה.
“ברגל?”
היא נאנחה, שילבה את זרועותיה והתוודתה. “ביקשתי מהמונית להוריד אותי כאן כי היה לי כאב ראש וחשבתי שיעזור לי לצעוד באוויר הפתוח.”
“את גם עלולה להידרס,” רטנתי. הפחד מהרגע שראיתי את המכונית פונה לכיוונה עדיין שעט בדמי. ידעתי שאם לא אביא אותה למקום מבטחים, אהיה אחראי לאובדן של הרבה יותר מרק חייה.
היא נרתעה, ראשה נטה הצידה ותלתל החליק מכתפה וחשף עור לבן בגוון שמנת, שכעבור רגע נעלם מתחת לסוודר שלה.
“לא חשבתי שהכביש עמוס כל־כך או שהנהגים חסרי זהירות כל־כך,” היא ענתה, והטתה את משקלה לצד אחד. “אבל עכשיו אני מבינה, ואמשיך את ההליכה שלי דרך הצמחייה.”
היא פאקינג צוחקת-
“תמשיכי את ההליכה שלך?” נחרתי וטלטלתי את ראשי. “אני מצטער, אבל אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה.” לא הצלחתי להבין למה היא תרצה בכלל לעשות דבר כזה.
“אני אהיה בסדר,” היא הבטיחה, והתכווצה כשמכונית נוספת עברה לידינו במהירות, קרוב לשולי הכביש.
“את אולי תהיי בסדר, אבל אני לא אהיה,” הנחתי את ידיי על מותניי, והפעם השתמשתי בחיוך הסקסי והביישני שלי. “התפקיד שלי הוא להגן על אנשים, אז לא נראה לי שאוכל לעזוב לפני שאדע שאת נמצאת בדרך ליעד שלך, לא משנה מה הוא, בבטחה.”
“אני באמת לא צריכה את העזרה שלך,” היא התעקשה, הרימה את היד שאחזה בטלפון שלה והראתה לי מפה עם הוראות על המסך. “אני יודעת לאן אני הולכת.”
“אני בטוח, אבל אני לא יכול לתת לך ללכת לשם לבד – במיוחד אחרי מה שקרה. אז אם את לא רוצה שאסיע אותך, אתקשר למשטרה והם יוכלו לקחת אותך-”
“אתה סוחט אותי?” היא נדהמה.
“לא,” הדגשתי את ההברה הבודדה הזאת. “רק מוודא שאת בטוחה.”
עיניה הצטמצמו, קודרות בעקבות החלטה שלא הצלחתי לפענח. “איך אדע שאתה לא רוצח סדרתי?”
הורס סדרתי? בהחלט. רוצח סדרתי? ממש לא.
התנדנדתי על עקביי. “אני כנראה רוצח די גרוע, אם סיכנתי את חיי כדי להציל אישה שאני מנסה לרצוח.”
“אלא אם כן היה קל מדי לתת למכונית לעשות את העבודה המלוכלכת.”
אלוהים. הלשון שלה הייתה חדה יותר מכל נשק שאי פעם נתקלתי בו. מעניין אם היא גם מתוקה יותר.
“את יודעת,” שילבתי את זרועותיי. “מעולם לא הייתי צריך לעבוד כל־כך קשה כדי לעזור למישהו.”
“אתה יודע,” היא השתתקה וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש באופן מכוון. “אני לא ממש מופתעת.”
הבחנתי בהבזק של מה שנראה כמו החיוך הכי יפהפה שראיתי אי פעם, לפני שהיא נשכה את שפתה והפנתה את ראשה, בלי יכולת להסתיר את עווית הכאב.
היה בה משהו מוכר. אולי הייתה זאת התחושה המבורכת של מפגש עם אישה שעוררה את תשוקתי, או האינסטינקט שהתחדד לנוכח המפגש עם אדם בצרה.
“רציתי לצעוד כדי להקל על כאב הראש שלי, אבל אתה צודק. אשמח להסעה.”
“נהדר.” חיוך ביקע את פניי לשניים, עצר את מחשבותיי ושחרר את המתח מגופי.
ולעזאזל, הייתי מתוח. מתוח כמו בסיטואציה של בני ערובה. כאילו שכנעתי אותה עכשיו לרדת מצוּק.
“מעולה.” הנהנתי מעבר לכתפי וסימנתי לה להתקדם לפניי. “יש סיכוי שבשלב הזה, אחרי שהצלתי את חייך, תסמכי עליי מספיק כדי להגיד לי איך קוראים לך?”
המבט החלול שלה הטריד אותי. הוא הזכיר לי את המבט שמקבלים מנרקומן מסומם, אבל תחושת הבטן שלי צרחה שלא. יש בזה יותר – יש בה יותר – מהנראה לעין. העניין שגיליתי בה קרא לי לחקור את הנושא, לעקוב אחרי הרמזים, כמו שביל עשוי מפירורים, ולראות לאן הם יובילו. אבל לשם שינוי, לא הייתי בטוח מה מפעיל אותי, תחושת הבטן או הזין שלי.
אם היה דבר אחד שלמדתי בזמן שעבדתי אצל אייס קובינגטון הידוע לשמצה, זה שתמיד צריך להקשיב לתחושת הבטן.
זה, ואת הכלל הראשון ב’קובינגטון סקיוריטי’… לא להתעסק עם לקוחות.
תודה לאל, היא לא לקוחה, אלא רק אישה שזקוקה להסעה. ולא מעוניינת בי בשום אופן.
“לני.”
ריגוש חלף בגופי, כאילו הסכימה לבוא איתי הביתה ללילה. מעולם לא עבדתי קשה כל־כך כדי לקבל שם.
נתתי לה לצעוד לפניי עד למכונית שלי, למען בטיחותה, אף שהנענוע המענג של ישבנה המלא אילץ אותי להתמודד עם מקרה חמור של ביצים כחולות.
פתחתי את הדלת ליד הנהג עבורה ווידאתי שהיא יושבת בבטחה במושב, ורק אז שלפתי את הטלפון וחייגתי לעמיתי, רוקו דמיאני.
“איפה אתה-”
“מקרה חירום לא צפוי בדרך לעבודה הבוקר,” קטעתי את חברי. “הייתי צריך להציל עלמה במצוקה.” המילים העלו חיוך על פניי בשעה שפתחתי את הדלת ונכנסתי למכונית.
“אתה יודע שלהשאיר עלמה עירומה במיטה שלך בלי לזיין אותה פעם נוספת לא באמת נחשב למצוקה, נכון?” הוא שאל באיטיות, בדיוק כששקעתי במושב הנהג.
עיניי זינקו לעבר לני, מחפשות סימן שהיא שמעה את הבדיחה של רוקו.
המוניטין שלי עם נשים היה תמיד מקור לבידור עבור כל הצוות. הייתי קזנובה מקסים ואבירי, והייתי גאה בזה. חוץ מ… אותו הרגע.
“איך אתה יודע?” רטנתי. “אני כבר מגיע.” ניתקתי את השיחה והתנעתי את המכונית שהתעוררה לחיים, ואיתה המוזיקה הרועמת.
“סליחה,” הושטתי יד בגיחוך והחלשתי את עוצמת הקול. “קשה לי להתאפק ולא להשמיע את הקלסיקות של שנות התשעים בקולי קולות.”
היא קימטה את אפה והטתה את ראשה קלות כדי להביט בי. “לא ידעתי שגברים מבוגרים מעריצים את להקת ‘אֵן סינק’.”
שאפתי אוויר בדרמטיות, וכל גופי קפא.
זהו זה. זה לא היה הרגע שבו היא הפגינה חסינות לחיוכי המקסים, לא הרגע שבו חשבה שטיול על הכביש המהיר הוא רעיון טוב, ואפילו לא העובדה שהיא המשיכה לא לסמוך עליי גם אחרי שהצלתי את חייה. לא. הרגע הזה היה הרגע שבו הבנתי שלא משנה כמה היופי שלה מושלם, חסרים לה כמה ברגים.
“גברים מבוגרים לא מעריצים את ‘אֵן סינק’,” נהמתי. הידקתי את אחיזתי במוט ההילוכים ושילבתי הילוך. “גברים מבוגרים כן מעריצים את ה’בקסטריט־בויז’.”
היא משכה בכתפיה.
היא. משכה. בכתפיה.
“לא ידעתי שיש כזה הבדל ביניהם.”
אלוהים, תעזור לי. יופי בל יתואר שהוכתם על ידי העלבון הגרוע ביותר שאפשר לעלוב במעריץ אמיתי של ה’בקסטריט־בויז’.
“כזה הבדל…” רעד עבר בי. “כן, ואין גם כזה הבדל בין מסעדת מישלן לבין מקדונלד’ס,” לעגתי בשקט.
זהו, לוזאנו. תשמור את העיניים והחיוכים שלך לעצמך כי זה – מה שזה לא יהיה – לא קורה.
“אז לאן את צריכה להגיע?”
היא התנועעה במושבה, והאופן שבו התמתחה כדי להגיע לטלפון גרם לזין שלי לפעום. ארצה!
“הנה הכתובת,” היא הפנתה אליי את הטלפון שלה.
הנהנתי עוד לפני שראיתי את המפה ואת המיקום על המסך.
“קובינגטון סקיוריטי?” כמעט נחנקתי. נקודות נוספות התחברו במוחי לגבי התהייה לָמה היא נראתה לחוצה, אבל כל הנקודות הובילו להרבה יותר שאלות.
גבותיה התרוממו. “אתה מכיר את המקום?”
“מכיר אותו כמו מישהו שעובד שם.”
בדיוק כשחשבתי שהמטיילת המהממת הזאת לא יכולה להיות יותר מסקרנת – או יותר מחוץ לתחום – התברר שהיא לקוחה של ‘קובינגטון סקיוריטי’. לקוחה עם משאלת מוות מפוקפקת, חסינות לקסם האבירי שלי ואדישות מוחלטת כלפי פופ משנות התשעים.
שלוש פסילות ושלוש דקות כדי לחסל את המשיכה שאני מרגיש, לפני שנגיע למשרד.
אין עדיין תגובות