החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קארי

מאת:
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2013 | 218 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קארי וייט חיה בעיירה קטנה עם אמה הדתית הקנאית שממררת

את חייה. בבית־הספר היא הנערה המוזרה והדחויה. היא לעולם אינה לובשת את הבגדים המעודכנים, או אומרת את הדברים הנכונים, או מבינה את הבדיחות – שהן בעיקר על חשבונה. ואז, ברגע של חסד לא צפוי, מקבלת קארי הזדמנות להיות נערה רגילה וללכת כמו כולם לנשף הסיום של התיכון. אלא שבין השמלות הנוצצות וקישוטי הנשף אורב לה מעשה של אכזריות בלתי צפויה.

ואולם, איש אינו יודע שלקארי וייט יש כישרון מיוחד. היא יכולה לגרום לדברים לנוע באוויר בכוח מחשבתה בלבד. היא יכולה לגרום לדלת להיסגר, למאפרה ליפול, לספר לרחף באוויר. היא יכולה גם להפוך את הנשף למאורע שאיש מבני כיתתה לא ישכחו לעולם.

זהו הרומן הראשון של סטיבן קינג, שמרגע צאתו לאור ב-1974 ועד ימינו מפחיד, מבעית ומעביר צמרמורת בגופו של הקורא עד העמוד האחרון. קארי סלל את דרכו של קינג להכרה כאחד הכותבים המשובחים של ספרי אימה בימינו, ועל פיו הופק גם סרט קולנוע.

מספריו: ‘זה‘, סדרת “המגדל האפל“, ‘הניצוץ‘, ‘מיזרי‘ ו‘מתחת לכיפה השקופה‘, שיצאו לאור בעברית בהוצאת ‘מודן‘.

"ספר שיקפיא אתכם – באחריות.“ הניו־יורק טיימס

“האיש האיום והנפלא ביותר על פני כדור הארץ.“ יו.אס.איי. טודיי

מקט: 4-20-52916
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ידיעה חדשותית מה'אנטרפרייז', השבועון של וֶסטוֹבֶר (מיין), 19 באוגוסט 1966:

גשם של אבנים

מספר דיווחים ממקורות אמינים מספרים על גשם של אבנים שניתך ב-17 באוגוסט משמיים בהירים וצלולים ברחוב קרלין שבעיירה צ'מברליין. האבנים נפלו בעיקר על ביתה של גברת מרגרט וייט, הסבו נזקים כבדים לגג והרסו שני מרזבים. הנזק נאמד ב-25 דולר. גברת וייט האלמנה מתגוררת בבית עם בתה בת השלוש, קארייֵטָה.

לא התקבלה תגובה מטעמה של גברת וייט.

איש לא הופתע באמת כשזה קרה, לא ממש, לא עמוק בתת־ההכרה, שם צומחות המחשבות הפראיות. על פני השטח, כל הבנות בחדר ההלבשה היו המומות, נרגשות, מבוישות או סתם מאושרות, כשווייט הכלבה קיבלה שוב את מה שמגיע לה. היו שטענו שהופתעו, אבל זה לא היה נכון. קארי למדה עם כמה מהן עוד מכיתה א', ומאז זה הלך ונבנה, הלך והתעצם, בהדרגה אבל באופן בלתי נמנע, בהתאם לכל חוקי הטבע האנושי, באותה שיטתיות של תגובת שרשרת שמתקרבת למסה קריטית.

אלא שאף אחת מהן לא ידעה, כמובן, שקארי וייט היא טלקינטית.

גרפיטי שנחרט על אחד השולחנות בבית־הספר היסודי ברחוב בּרקֶר בצ'מברליין:

קארי וייט אוכלת חרא.

חדר ההלבשה נמלא צעקות, הדים וצלילים תת־קרקעיים של קילוחי מים שפוגעים באריחים. הבנות שיחקו כדורעף בשיעור הראשון, וזיעת הבוקר כיסתה את גופן קלילה ולהוטה.

בנות נמתחו והתפתלו מתחת לזרם המים החמים, צווחו והתיזו מים זו על זו, החליקו סבונים לבנים מיד ליד. קארי עמדה קפואה ביניהן, צפרדע בין להקת ברבורים. היא היתה בחורה עבת בשר, עם פצעונים על צווארה, על גבה ועל ישבנה, ושערה הרטוב נראה חסר צבע לחלוטין. הוא צנח על פניה, רטוב ומדוכדך, והיא פשוט עמדה ללא ניע, בראש מורכן קלות, והניחה למים לצנוח על גופה ולנזול מטה. היא נראתה כמו השֶׂה לעולה, הנלעגת הנצחית, המאמינה הגדולה בבדיחות על חשבונה, המפשלת הקבועה, והיא אכן היתה כל אלה. בייאושה, ייחלה תמיד שיותקנו מקלחונים – ותתאפשר מידה של פרטיות – בחדר ההלבשה של תיכון יואין, כמו בבתי־הספר התיכוניים בוֶוסטוֹבֶר או בלוּאיסטוֹן. הן בהו בה. הן תמיד בהו בה.

ברזים נסגרו בזה אחר זה, בנות יצאו מהמקלחות, הסירו כובעי רחצה בצבעי פסטל, התנגבו, התיזו דאודורנט, הציצו בשעון שמעל הדלת. חזיות נרכסו, תחתונים נלבשו. אדים נתלו באוויר. המקום היה נראה כמו בית־מרחץ מצרי אלמלא ההמיה המתמדת של הג'קוזי שבפינה. קריאות ותגובות ניתזו בין הקירות כמו כדורי ביליארד.

"—אז טומי אמר לי שהוא שונא לראות אותי בדבר הזה, ואני—"

"—אני הולכת עם אחותי ובעלה. הוא מחטט באף, אבל גם היא עושה את זה, אז כנראה הם—"

"—מקלחת אחרי הלימודים ו—"

"—יותר מדי קמצן בשביל להשקיע אפילו סנט, כך שסינדי ואני—"

המורה להתעמלות, מיס דֶז'רדאן הצנומה ושטוחת החזה, נכנסה פנימה, מתחה את צווארה וסרקה את החדר קצרות, ואז מחאה כפיים פעם אחת, בקוצר רוח. "למה את מחכה, קארי? לקץ הימים? הפעמון יצלצל בעוד חמש דקות." המכנסונים שלגופה בהקו בלובנם, ורגליה לא בלטו בקימוריהן אלא הרשימו בשריריות הלא־מתפרצת שלהן. על צווארה היתה תלויה משרוקית כסופה, פרס שקיבלה בתחרות חץ וקשת בעת לימודיה בקולג'.

הבנות ציחקקו, וקארי נשאה את מבטה, עיניה קהות ומעורפלות מהחום ומשאגת המים. "אה?"

הצליל היה מוזר וצפרדעי, גרוטסקי והולם להפליא, והבנות שבו וציחקקו. סוּ סְנֶל הסירה את המגבת משערה בזריזות ידיים של קוסם ומיהרה להסתרק. מיס דֶז'רדאן נופפה באצבעה אל קארי ויצאה מהחדר.

קארי סגרה את הברז. המים השמיעו גרגור וגוועו.

רק כשיצאה מהמקלחת ראו כולן את הדם שזרם במורד רגלה.

מתוך 'הצל שהתפוצץ: עובדות מתועדות ומסקנות הנגזרות מהמקרה של קארייטה וייט', מאת דיוויד ר' קונגרס (הוצאת אוניברסיטת טוּלֵיין: 1981), עמ' 34:

אין עוררין על כך שאת הכישלון באבחון אירועים ספציפיים של טלקינזיס בשנים המוקדמות בחייה של הילדה וייט יש לייחס למסקנה שמגיעים אליה וייט וסטֶרנז במאמרם, 'טלקינזיס: ניתוח הכישרון הפראי' – שהיכולת להזיז חפצים בכוח הרצון בלבד מתפרצת אך ורק ברגעים של מצוקה קיצונית. הכישרון אכן חבוי היטב, שאם לא כן, לא היה נותר שקוע מאות רבות של שנים, כשרק קצה קצהו של הקרחון מבצבץ מעל לים של נוכלים.

לרשותנו עומדים רק רסיסים של עדויות שמיעה, שעליהן ניאלץ לבסס את טיעוננו במקרה זה, אבל די בכך כדי להבין את הפוטנציאל האדיר לט"ק שהיה גלום במוחה של קארי וייט. הטרגדיה הגדולה היא שכולנו חכמים רק בדיעבד…

"מח־זור!"

היללה הראשונה בקעה מפיה של כריס הארגֶנסֶן. היא פגעה בקיר האריחים, ניתזה לאחור ופגעה בקיר הנגדי. סו סנל פלטה נחרת צחוק וחשה תערובת מוזרה ומטרידה של שנאה, בחילה, כעס וחמלה. היא פשוט נראתה מטומטמת כל כך, כשעמדה מולן ולא הבינה מה קורה. אלוהים אדירים, אפשר לחשוב שמעולם לא קיבלה—

"מח־זור!"

המילה הפכה למזמור, לניגון. מישהי צעקה ברקע (אולי זו שוב היתה הארגֶנסֶן, סו התקשתה להבחין בתוך ג'ונגל הקולות), "תסתמי כבר את החור שלך!" במין צרידות מופקרת וחסרת עכבות.

"מח־זור! מח־זור! מח־זור!"

קארי עמדה פעורת פה במרכז המעגל שנוצר סביבה, ואגלי מים התגלגלו מעורה כמו חרוזים. היא עמדה מולן כמו פר סבלני, מודעת לכך שהבדיחה היא על חשבונה (כמו תמיד), נבוכה וקהת חושים אך ודאי לא מופתעת.

סו חשה בבחילה הגואה בה, כשטיפות ראשונות וכהות של דם וסת צנחו על המרצפות, גדולות כמו מטבע. "אלוהים אדירים, קארי, קיבלת מחזור," קראה הנערה. "לכי תנקי את עצמך!"

"אה?"

היא הביטה סביבה בעיני עגל. שערה דבק ללחייה בצורת קסדה. את כתפה כיסה מקבץ של פצעוני אקנה. כבר בגיל שש־עשרה היתה טבועה בבירור בעיניה חותמת חמקמקה של עלבון צורב.

"היא חושבת שמנקים בהם את השפתון!" קראה לפתע רות גוגאן במין חדווה מסתורית, ומייד פרצה בצחוק צווחני. רק מאוחר יותר נזכרה סו באותה קריאה ושילבה גם אותה לתמונה כללית, אבל לעת עתה היא נשמעה כמו עוד קול חסר פשר בתוך המהומה. היא בת שש־עשרה! חשבה לעצמה. היא חייבת לדעת מה זה, היא כבר—

עוד טיפות של דם. קארי המשיכה למצמץ בעיניה ולהביט במבוכה בחברותיה לכיתה.

הלן שַיירז הסתובבה, והעמידה פנים שהיא מקיאה.

"את מדממת!" צווחה סו בזעם פתאומי. "את מדממת, חתיכת מפגרת!"

קארי השפילה את מבטה.

היא צווחה.

הקול הידהד חזק וברור בחדר ההלבשה המהביל.

לפתע פתאום פגע בה טמפון בחזה, וצנח לרגליה. פרח אדום הכתים את ספוג הכותנה והתפשט.

הצחוק המזועזע של בוז וגועל ליבלב ונעשה מכוער ואכזרי הרבה יותר, והבנות החלו להפציץ אותה בטמפונים ובתחבושות היגייניות, שכמה מהן שלפו מתוך תיקים, ואחרות מהמתקן השבור שעל הקיר. טמפונים התעופפו כמו פתיתי שלג, והמזמור השתנה: "תסתמי את החור, תסתמי את החור, תסתמי את החור, תסתמי את החור—"

גם סו יידתה טמפונים, יידתה וזימרה עם כל השאר, ולא ממש הבינה מה היא עושה – במוחה עלתה מין מנטרה שהיבהבה כמו שלט ניאון: אין בזה שום רע אין בזה שום רע אין בזה שום רע – היא המשיכה להבהב ולהאיר באורה המרגיע, גם כשקארי פרצה ביבבות ונסוגה לאחור, כשהיא מנופפת בזרועותיה, מייללת ובוכה.

הנערות עצרו משהבינו שהתקרית הגיעה לסף רתיחה ולפיצוץ. בשלב זה, ובמבט לאחור, יטענו כמה מהן שהופתעו. אבל קדמו לזה שנים כה רבות, שנים כה רבות של בואו נצבע לקארי את הפרצוף כשהיא ישנה בקייטנה לנוער נוצרי או מצאתי מכתב אהבה מקארי לזמר בובי פיקט אז בואו נעתיק אותו ונעביר אותו לכל הבנים ונסתיר את התחתונים שלה ונשים את הנחש הזה בנעל שלה ובואו נזמבר אותה שוב נזמבר אותה שוב. קארי הצטרפה בעקשנות לכל טיולי האופניים, אף על פי שפעם קראו לה בטטה וכעבור שנה פרצוף־תחת, והיא תמיד הסריחה מזיעה ואף פעם לא הצליחה להדביק את הפער, וקיבלה פריחה מאוג ארסי אחרי שהשתינה בשיחים וכולם שמעו על זה (היי, גָּרֶדֶת, מגרד לך בתחת?) ובילי פרסטון מרח חמאת בוטנים בשערה כשנרדמה בשעת הלימוד העצמי, ומה עם כל הצביטות, והרגליים המושטות במעברים כדי שתמעד או הספרים שנפלו פתאום מהשולחן שלה או הגלויה המגונה שדחפו לתיק שלה, והפיקניק שאירגנה הכנסייה, כשכרעה ברך בגמלוניות כדי להתפלל והחצאית שלבשה נקרעה לאורך הרוכסן בצליל אדיר של נפיחה. קארי תמיד פיספסה את הכדור, גם במשחק כדורגל, ונפלה כמו שק תפוחי אדמה בשיעור מחול מודרני בכיתה י' והסתבכה ברשת במשחק כדורעף. ואיך אפשר לשכוח את הרכבות שהיו לה תמיד בגרבונים או את כתמי הזיעה מתחת לבתי השחי שלה, ואת הפעם שכריס הארגֶנסֶן התקשרה אליה אחרי הלימודים מקֶלי פרוּט קומפּני שבמרכז העיירה, ושאלה אם היא יודעת איך מאייתים "חרא של חזירים". ק־א־ר־י. פתאום כל זה הגיע למסה קריטית. פתאום התגלה הביזיון המוחלט, העלבון הנורא שכולם חיפשו במשך שנים. ויש לנו ביקוע.

היא נסוגה לאחור, המשיכה ליילל בדממה שהשתררה בחדר וסוככה על פניה בזרועותיה השמנמנות, שעה שטמפון נדבק לשיער הערווה הרטוב שלה.

הבנות עקבו אחריה בעיניים נוצצות.

קארי נסוגה אל הקיר של אחד מארבעת תאי המקלחות המשותפות, וקרסה באיטיות לתנוחת ישיבה. מגרונה עלו גניחות איטיות וחסרות אונים. עיניה התגלגלו בחוריהן ובהקו בלובנן הרטוב, כעיניו של חזיר שמובל לשחיטה.

סו אמרה לאט, בהיסוס: "נראה לי שזו הפעם הראשונה שהיא קיבלה—"

ופתאום נפתחה הדלת בחבטה עמומה וחפוזה, ומיס דֶז'רדאן התפרצה לחדר כדי לבדוק על מה המהומה.

מתוך 'הצל שהתפוצץ' (עמ' 41):

הרופאים והפסיכולוגים שנדרשו לנושא תמימי דעים: האיחור יוצא הדופן והטראומטי במחזור החודשי של קארי וייט עשוי להיות המניע להתפרצות הכישרון החבוי שלה.

זה כמעט בלתי נתפס שבשנת 1979 לא תדע נערה כמו קארי דבר או חצי דבר על המחזור החודשי של כל אישה בוגרת. זה בלתי נתפס באותה מידה שאמה של הנערה תניח לבתה להגיע כמעט לגיל שבע־עשרה בלי להיוועץ ברופא נשים על האיחור יוצא הדופן בווסת שלה.

אבל עם העובדות קשה להתווכח. כשקארי וייט גילתה שהיא אכן מדממת מפתח הנרתיק, לא היה לה מושג מה קורה. היא היתה חפה מכל ידע בנושא המחזור החודשי.

אחת מחבריה לכיתה ששרדו, רות גוגאן, תיארה מקרה שאירע כשנה לפני אותה תקרית במקלחות. היא נכנסה לחדר ההלבשה של הבנות בתיכון יואין, וראתה את קארי משתמשת בטמפון כדי לספוג את השפתון שלה. מיס גוגאן שאלה אותה: "אלוהים, מה את עושה?" ומיס וייט ענתה לה: "עשיתי את זה לא נכון?" על כך השיבה לה מיס גוגאן: "לא, עשית את זה בסדר גמור." רות גוגאן סיפרה על כך לכמה מחברותיה (לימים, סיפרה למראיין שזה נראה לה "די חמוד"). מאז אותו יום, אילו ניסתה מישהי להאיר את עיניה של קארי באשר לייעודם האמיתי של טמפונים, היתה הנערה רואה בזה ניסיון נוסף לצחוק על חשבונה. עם השנים היא למדה להיות זהירה וחשדנית…

כשנדם הצלצול, ושאר הבנות פנו לחזור לכיתה לקראת השיעור השני (כמה מהן הספיקו לחמוק חרישית מהדלת האחורית לפני שמיס דֶז'רדאן הספיקה לרשום שמות) השתמשה המורה בטקטיקה הידועה לטיפול בהיסטריה: היא סטרה לקארי על פניה. היא לא היתה מודה גם בפני עצמה בהנאה ששאבה מעצם המעשה, ואילו נשאלה היתה מכחישה שראתה בקארי שק בכייני של שומן. זו היתה שנתה הראשונה כמורה, והיא עדיין האמינה שהיא רואה רק את הטוב בכל הילדים.

קארי עיוותה את פניה ונעצה בה מבט מטופש. "מ־מ־יס ד־ד־ז'־ר—"

"קומי," פקדה מיס דֶז'רדאן בקור רוח. "קומי ותנקי את עצמך."

"אני מדממת למוות!" צרחה קארי, וידה גיששה סביבה בעיוורון ולפתה את קצה מכנסוניה הלבנים של מיס דֶז'רדאן. היא השאירה טביעת יד מגואלת בדם.

"אני… את…" פניה של המורה להתעמלות התעוותו בהבעה של גועל, והיא הרימה את קארי בפראות על רגליים לא יציבות. "בואי כבר!"

קארי עמדה מתנודדת בין המקלחות לבין הקיר שעליו נתלה המתקן לתחבושות היגייניות. כתפיה שחו, שדיה הצביעו על הרצפה וזרועותיה נתלו ברפיון. היא נראתה כמו קוף, ועיניה הנוצצות נותרו חלולות.

"נו," אמרה מיס דֶז'רדאן בקול שורקני ובהטעמה קטלנית, "תוציאי תחבושת… לא, עזבי את חריץ המטבעות, המתקן שבור בלאו הכי… תוציאי תחבושת… לעזאזל, אולי תזוזי כבר? את מתנהגת כאילו מעולם לא קיבלת מחזור."

"מחזור?" שאלה קארי.

חוסר ההבנה שבפניה היה אמיתי מדי, עשיר מדי באימה אילמת וחסרת תקווה, מכדי להתעלם ממנו או להתכחש לו. תובנה איומה ואפלה קנתה אחיזה במוחה של ריטה דֶז'רדאן. זה לא ייאמן, זה לא ייתכן. אצלה הופיעה הווסת זמן קצר לאחר יום הולדתה האחד־עשר, והיא מייד ניגשה אל מעקה המדרגות וקראה למטה בהתרגשות: "היי, אמא, קיבלתי!"

"קארי?" אמרה כעת. היא התקרבה אל הנערה. "קארי?"

קארי נרתעה לאחור. באותו רגע נפל בקול חבטה מהדהדת מעמד של מחבטי בייסבול שעמד בפינה. המחבטים התגלגלו לכל עבר, ודֶז'רדאן קפצה בבהלה.

"קארי, זה המחזור הראשון שלך?"

אבל כעת, לאחר שעלתה התובנה בדעתה, היא כבר לא היתה צריכה לשאול. הדם היה כהה וזרם בכבדות נוראה. רגליה של קארי היו מרוחות בפסים ובנתזים, כאילו שיכשכה בתוך נהר של דם.

"זה כואב," גנחה קארי. "הבטן שלי…"

"זה עובר," אמרה מיס דֶז'רדאן. הרחמים והכלימה התנגשו בתוכה, והתערבבו זה בזה באי נוחות. "את חייבת… לעצור את הדימום. את—"

אור מסמא הבליח מעל לראשיהן, ומייד לאחריו נשמע מעין פּוּף של מבזק, ואחת הנורות רחשה וכבתה. מיס דֶז'רדאן זעקה בהפתעה, ולרגע חשבה לעצמה

(כל החדר הזה קורס)

שדברים מסוג זה תמיד מתרחשים סביב קארי, משום מה, במיוחד כשהיא נסערת, כאילו רודף אותה מזל רע על כל צעד ושעל. המחשבה נעלמה כמעט באותה מהירות שבה הופיעה. היא שלפה תחבושת היגיינית מהמתקן השבור והסירה את העטיפה.

"תראי," אמרה. "ככה צריך—"

מתוך 'הצל שהתפוצץ' (עמ' 54):

אמה של קארי וייט, מרגרט וייט, ילדה את בתה ב-21 בספטמבר 1963, בנסיבות שניתן לכנות מוזרות. למעשה, כל סקירה של פרשת קארי וייט מעוררת תחושה אחת יותר מכול: שקארי היא בת למשפחה המוזרה ביותר שנודעה אי־פעם.

כפי שצוין עוד קודם לכן, ראלף וייט הלך לעולמו בפברואר 1963, כשקורת פלדה נפלה ממנוף באתר בנייה בפורטלנד. גברת וייט המשיכה להתגורר לבדה בבונגלו קטן, בצ'מברליין שבפרברי העיר.

בשל אמונתם הדתית הפונדמנטליסטית (אפשר לומר קיצונית) של בני־הזוג, לא היו לגברת וייט חברים שיתמכו בה באבלה. כעבור שבעה חודשים, כשהחלו הצירים שלה, היא היתה לגמרי לבדה.

ב-21 בספטמבר, בסביבות 13:30, שמעו השכנים ברחוב קרלין זעקות שעלו מהבונגלו של משפחת וייט, אך המשטרה לא הוזעקה למקום אלא אחרי 18:00. יש שתי סיבות אפשריות, אם כי לא נעימות, שעשויות להסביר את פער הזמנים: ייתכן ששכניה של גברת וייט פשוט לא רצו להיות מעורבים בחקירת המשטרה, או שסלידתם מגברת וייט התעצמה עד כדי כך שהעדיפו לחכות ולראות. גברת ג'ורג'יה מקלפלין, היחידה משלושת השכנים שעמדו ברחוב באותו יום שניאותה לדבר איתי, סיפרה שלא התקשרה למשטרה כי חשבה שהצרחות קשורות ל"שיגעון הדתי" של האישה.

כשהגיעו השוטרים לזירה ב-18:22, כבר היו הזעקות בלתי סדירות. גברת וייט נמצאה במיטתה שבקומה העליונה, והשוטר, תומס ג' מירטון, סבר תחילה שהיא נפלה קורבן לתקיפה. המיטה היתה ספוגה בדם, וסכין קצבים נחה על הרצפה. רק אז ראה את התינוקת, עדיין עטופה חלקית בקרום השליה, צמודה לשדה של גברת וייט. מסתבר שהיא חתכה בעצמה את חבל הטבור בסכין הקצבים.

המוח מתקשה להאמין או אפילו לדמיין שגברת מרגרט וייט לא ידעה שהיא הרה או מה פירוש הדבר. לכן העלו לאחרונה חוקרים כמו ג"ו בּנקסֶן וג'ורג' פילדינג השערה סבירה הרבה יותר, שמושג ההיריון היה קשור במוחה קשר הדוק ל"חטא" שבקיום יחסי מין, ושלכן היא חסמה אותו לחלוטין ממוחה. ייתכן שהיא פשוט סירבה להאמין שדבר כזה יכול לקרות לה.

יש לנו תיעוד של שלושה מכתבים שכתבה לחברה בקֶנוֹשָה, ויסקונסין, ומהם עולה בוודאות כי מהחודש החמישי להריונה האמינה גברת וייט שלקתה בסרטן ב"איבריה הנשיים", ובקרוב תצטרף לבעלה בגן עדן…

כשמיס דֶז'רדאן הובילה את קארי למשרד, כעבור חמש־עשרה דקות, היו המסדרונות למרבה החסד שוממים מאדם. רחש עלה מאחורי דלתות סגורות.

הצווחות של קארי פסקו סוף־סוף, אך היא המשיכה לבכות ללא הרף. בסופו של דבר נאלצה דֶז'רדאן להניח את התחבושת בעצמה, לאחר שניקתה את הילדה במגבות נייר לחות והלבישה אותה בתחתוני הכותנה הפשוטים שלה.

פעמיים ניסתה להסביר את המציאות שבשגרת הווסת, אבל קארי אטמה את אוזניה בידיה והמשיכה לבכות.

מר מורטון, עוזר המנהל, יצא מייד ממשרדו כשנכנסו למבואה. בילי דֶלוּאָה והנרי טרֵנָנט, שני נערים שהמתינו לנזיפה לאחר שהבריזו משיעור צרפתית, נעצו מבטים ממקום מושבם.

"בואו," נחפז לומר מר מורטון. "תיכנסו." הוא הביט מעבר לכתפה של דֶז'רדאן בשני הנערים, שבהו בטביעת היד המגואלת בדם על מכנסוניה הלבנים. "על מה אתם מסתכלים?"

"על הדם," אמר הנרי, וחייך במעין הפתעה נבובה.

"ריתוק ליומיים," התפרץ מורטון. הוא ליכסן מבט אל טביעת היד המגואלת בדם ומיצמץ.

הוא סגר את הדלת והחל לפשפש במגירה העליונה של ארונית התיוק, בחיפוש אחר טופס תאונה.

"את בסדר, אה—"

"קארי," השלימה דֶז'רדאן. "קארי וייט." מר מורטון מצא לבסוף טופס תאונה, מקושט בכתם גדול של קפה. "אין צורך בטופס, מר מורטון."

"אני מניח שזו היתה הטרמפולינה. בואו פשוט… לא צריך?"

"לא. אבל אולי כדאי שנרשה לקארי לחזור היום הביתה מוקדם. היא עברה חוויה מפחידה." עיניה הבזיקו לעברו, והוא הבחין בסימן אך התקשה לפענח אותו.

"כן, בסדר, אם את אומרת. טוב. בסדר." מורטון דחף את הטופס בחזרה לארונית התיוק, טרק את המגירה באגודלו ונאנק. הוא הסתובב בחינניות אל הדלת, פתח אותה לרווחה, הביט בבילי ובהנרי וקרא: "מיס פיש, אפשר לקבל בבקשה פתק שחרור? לקארי רייט."

"וייט," תיקנה מיס דֶז'רדאן.

"וייט," הסכים מורטון.

בילי דֶלוּאָה גיחך.

"ריתוק לשבוע!" נבח מורטון. שלפוחית של דם נוצרה תחת ציפורן אגודלו. כאבי תופת. בכייה הסדיר והחדגוני של קארי נמשך ונמשך.

מיס פיש הביאה את פתק השחרור הצהוב, ומורטון שירבט עליו את ראשי התיבות שלו בעיפרון שהחזיק בכיסו. הוא עיווה את פניו בשל הלחץ על אגודלו הפצוע.

"את זקוקה להסעה, קאסי?" הוא שאל. "אם תרצי, נזמין לך מונית."

היא נדה בראשה. הוא הבחין בסלידה בבועה גדולה של ריר ירוק שנוצרה בנחירה. מורטון הרים את מבטו אל מיס דֶז'רדאן.

"אני בטוחה שהיא תהיה בסדר," אמרה המורה. "קארי בסך הכול צריכה ללכת עד רחוב קרלין. האוויר הצח ייטיב איתה."

מורטון מסר לילדה את הפתק הצהוב. "את יכולה ללכת, קאסי," אמר ברוחב לב.

"זה לא השם שלי!" צרחה פתאום.

מורטון נרתע לאחור, ומיס דֶז'רדאן קפצה במקומה כנשוכת נחש. מאפרת החרס הכבדה שנחה על שולחנו של מורטון ('האדם החושב' של רודן, שראשו הפך לכלי קיבול לבדלים) נפלה פתאום על השטיח, כאילו ביקשה לתפוס מחסה מעוצמת הזעקה. בדלי סיגריות ופתיתי טבק מהמקטרת של מורטון התפזרו על שטיח הניילון הירוק בהיר.

"תקשיבי לי טוב," אמר מורטון, וניסה להישמע חמור סבר. "אני יודע שאת כועסת, אבל אני לא מוכן לשמוע—"

"בבקשה," לחשה מיס דֶז'רדאן.

מורטון מיצמץ לעברה, ומייד הינהן קצרות. הוא ניסה להקרין תדמית חביבה כשל ג'ון ויין, גם כשעסק בהטלת משמעת – תפקידו העיקרי כסגן מנהל – אבל זה לא עלה יפה. במִנהלת בית־הספר (שאותה ייצג בדרך כלל המנהל הנרי גרייל, במיוחד בארוחות ערב רשמיות, באספות הורים ובטקסים של פרס הלגיון האמריקני) הוצמד לו הכינוי "מותק של מורט". התלמידים, לעומת זאת, נהגו לכנות אותו "ההומו ההוא מהמשרד". אך תלמידים כמו בילי דֶלוּאָה והנרי טרֵנָנט לא נאמו בדרך כלל באספות הורים או בישיבות בעירייה, כך שעמדתה של מִנהלת בית־הספר היתה לדעה הרווחת.

מותק של מורט, שליטף בסתר את אגודלו הדואב, חייך אל קארי ואמר, "את יכולה ללכת, מיס רייט. או שאולי את מעדיפה לשבת עוד קצת ולחזור לעצמך."

"אני אלך," היא מילמלה, והעבירה יד בשערה. היא קמה וסובבה את ראשה אל מיס דֶז'רדאן. עיניה היו פעורות ואפלות מהבנה. "הן צחקו עלי. הן זרקו עלי דברים. הן תמיד צוחקות."

דֶז'רדאן רק הביטה בה באין אונים.

קארי יצאה מהחדר.

לרגע השתררה דממה. מורטון ודֶז'רדאן הביטו בה בלכתה. ואז מר מורטון כיחכח בגרונו במבוכה, השתופף בזהירות והחל לטאטא את הלכלוך מהמאפרה.

"על מה המהומה?"

היא נאנחה, והביטה בסלידה בטביעת היד החומה שהתייבשה על מכנסוניה. "היא קיבלה מחזור. המחזור הראשון שלה. במקלחת."

מורטון כיחכח שוב בגרונו, ולחייו האדימו. גיליון הנייר שבעזרתו טיאטא את הלכלוך החל לנוע מהר יותר. "היא לא קצת—"

"מבוגרת בשביל המחזור הראשון שלה? כן. ולכן זה גם טראומטי כל כך. אבל אין לי מושג למה אמא שלה…" המחשבה התפוגגה, נשכחה לרגע. "לא נראה לי שטיפלתי בזה כמו שצריך, מורטי, אבל לא הבנתי מה קורה. היא חשבה שהיא מדממת למוות."

הוא נשא את ראשו ונתן בה מבט חד.

"נראה לי שעד לפני חצי שעה היא בכלל לא ידעה על קיומו של מחזור חודשי."

"תני לי את המברשת הקטנה ההיא, מיס דֶז'רדאן. כן, בדיוק." היא הושיטה לו מברשת קטנה. את הידית קישט הכיתוב "צ'מברליין חברה לעץ ולכלי עבודה אף פעם לא מטאטאת אותך". הוא החל להבריש על גיליון הנייר את ערימת האפר שיצר. "נראה לי שעדיין תישאר פה עבודה לשואב האבק. הערימה עמוקה מאוד. חשבתי שהנחתי את המאפרה על השולחן במרחק בטוח מהפינה. מוזר איך שדברים נופלים." ראשו נחבט בקצה השולחן והוא מיהר להזדקף. "קשה לי להאמין שילדה יכולה ללמוד שלוש שנים בתיכון הזה או בכל בית־ספר אחר בלי לדעת מהי וסת, מיס דֶז'רדאן."

"לי אפילו קשה עוד יותר," היא אמרה. "אבל אין לי דרך אחרת להסביר את תגובתה. והיא תמיד השעיר לעזאזל בחבורה הזאת."

"הממ." הוא השליך את האפר ואת בדלי הסיגריות לתוך הפח וניקה את ידיו. "אני חושב שהבנתי מי היא. וייט. בתה של מרגרט וייט. זו האפשרות היחידה. עכשיו זה כבר נשמע פחות מוזר." הוא התיישב בחזרה מאחורי שולחן הכתיבה שלו וחייך בהתנצלות. "הם רבים כל כך. אחרי חמש שנים, פחות או יותר, כולם מתמזגים לפרצוף קבוצתי אחד. פתאום אתה קורא לבנים בשמות של האחים הגדולים שלהם, כל מיני דברים כאלה. זה קשה."

"כמובן."

"חכי עד שתצברי עשרים שנות ניסיון, כמוני," אמר לה בעגמומיות, והשפיל את מבטו אל שלפוחית הדם. "אתה פוגש ילדים שנראים מוכרים, ומגלה שלימדת את אבא שלהם בשנה הראשונה שלך. מרגרט וייט למדה כאן לפני שהגעתי, ואני אסיר תודה על כך. היא אמרה לגברת בּיסֶנטֶה, תנוח על משכבה בשלום, שהאֵל שומר לה מקום מיוחד בגיהינום, רק משום שהסבירה לילדים את עיקרי תורת האבולוציה של מר דרווין. היא הושעתה פעמיים בזמן לימודיה – פעם אחת משום שהיכתה תלמידה עם התיק שלה. מספרים שמרגרט ראתה את התלמידה מעשנת סיגריה. השקפות דתיות מוזרות. מוזרות ביותר." ארשת הג'ון ויין שעל פניו השתנתה פתאום. "שאר הבנות. הן באמת צחקו עליה?"

"גרוע מזה. כשנכנסתי לחדר הן צעקו והשליכו עליה תחבושות היגייניות. הן השליכו אותן ממש… כמו בוטנים."

"אוי." ג'ון ויין נעלם כליל. מר מורטון האדים כסלק. "יש לך שמות?"

"כן. לא של כולן, אבל כמה מהן עשויות להלשין על אחרות. נראה שכריסטין הארגֶנסֶן היתה מנהיגת הכנופיה… כרגיל."

"כריס והבובות על חוט," מילמל מורטון.

"אכן. טינה בלייק, רייצ'ל ספַּייז, הלן שַיירז, דונה תיבּוֹדוֹ ואחותה מרי, ליילה גרייס, ג'סיקה אָפּשוֹ. וגם סוּ סנֶל." היא קימטה את מצחה. "לא היית מצפה להתנהגות כזאת מסוּ. היא לא נראית הטיפוס המתאים ל… תרגילים כאלה."

"דיברת עם הבנות שהיו מעורבות באירוע?"

מיס דֶז'רדאן גיחכה בעצב. "רק סילקתי אותן משם. הייתי נבוכה מדי. וקארי היתה בהיסטריה."

"המממ." הוא הצמיד את קצות אצבעותיו. "את מתכוונת לדבר איתן?"

"כן." אבל היא נשמעה מסויגת.

"אני מזהה נימה של—"

"נראה שכן," אמרה בעצב. "כי אני גרה בבית זכוכית, אתה מבין. אני מבינה לליבן של הבנות האלה. כל הסיפור הזה רק עורר בי רצון לאחוז בילדה ולטלטל אותה בכל הכוח. אולי יש איזה אינסטינקט שקשור במחזור שגורם לנשים לחשוף שיניים, אני לא יודעת. אני כל הזמן רואה בעיני רוחי את סו סנל ואיך שנראתה."

"הממ," שב מר מורטון ונהם בחוכמה. הוא לא הבין בנשים, ולא היה לו כל רצון לדבר על וסת.

"אני אדבר איתן מחר," היא הבטיחה, וקמה ממקומה. "אני ארד עליהן כמו שצריך."

"יופי. תדאגי שהעונש יתאים לפשע. ואם תרגישי צורך לשלוח אלי מי מהן, תרגישי חופשייה— "

"בסדר, תודה," אמרה בנועם. "אגב, אחת הנורות נשרפה בזמן שניסיתי להרגיע אותה. זה רק הוסיף את המסמר האחרון."

"אני מייד שולח לשם את השרת," הבטיח. "ותודה שעשית ככל יכולתך, מיס דֶז'רדאן. תוכלי לבקש ממיס פיש שתקרא לבילי ולהנרי?"

"בוודאי." היא יצאה מהחדר.

הוא נשען לאחור ושכח לגמרי מכל הסיפור. כשהתיישבו מולו צמד המבריזנים המופלאים, בילי דֶלוּאָה והנרי טרֵנָנט, הוא נעץ בהם בשמחה רבה מבט זועם, והכין את עצמו לתוכחה ארוכה.

כפי שנהג לומר לעיתים קרובות להאנק גרייל, הוא אכל מבריזנים לארוחת צהריים.

גרפיטי שנחרט על אחד השולחנות בחטיבת הביניים של צ'מברליין:

הוורדים אדומים, הסיגליות כחולות.

מה נעימה היא נגינת הגיטרה, אבל קארי וייט אוכלת חרא.

היא צעדה בשדרות יואין, ופנתה לרחוב קרלין ברמזור שבצומת. ראשה היה מורכן, והיא השתדלה בכל כוחה שלא לחשוב על דבר. הכאבים באו והלכו בגלים אדירים שאחזו בבטנה, והיא האטה את צעדיה ומייד האיצה שוב כמו מכונית עם בעיה בקרבורטור. היא בהתה במדרכה. רסיסים של קוורץ נצצו בתוך המלט. ריבועים של קלאס צוירו בגיר רפאים שדהה בגשם. גושים של מסטיק שנרמסו ונשתטחו. פיסות של נייר כסף ועטיפות כסופות של ממתקים שנקנו בפני. כולם שונאים וזה לא נגמר. לא נמאס להם אף פעם. מטבע של פני ננעץ בסדק. היא בעטה בו. דמייני לעצמך את כריס הארגֶנסֶן מכוסה כולה בדם ומתחננת לרחמים. עם חולדות שזוחלות על הפנים שלה. יופי. טוב מאוד. זה יהיה נפלא. צואת כלב ובמרכזה טביעת נעל. גליל של קפצונים מושחרים שאיזה ילד היכה בהם באבן. בדלי סיגריות. דמייני לעצמך שאת מרוצצת את ראשה באבן, בסלע ענקי. את הראשים של כולם. יופי. מצוין.

(ישו מושיענו, מה עניו ובר לבב)

אם זה מתאים לאמא, שיבושם לה. אבל היא לא צריכה להסתובב בין הזאבים מדי יום ביומו, בתוך קרנבל שלם של ילדים צוחקים, מלגלגים, מצביעים, מגחכים. ואמא הרי אומרת שיום הדין בוא יבוא

(וְשֵׁם הַכּוֹכָב נִקְרָא לַעֲנָה… וּכְאֵבָם כִּכְאֵב אִישׁ אֲשֶׁר יַכֵּהוּ הָעַקְרָב)

וגם מלאך עם חרב?

הלוואי שזה היה קורה היום ושישו היה מגיע – אבל לא עם שֶׂה ומטה רועים, אלא עם סלע ענקי בכל יד, כדי למחוץ את כל הצחקוקים והגיחוכים, לעקור את הרע ולהשמיד אותו בזעקות אדירות – ישו נורא שכולו דם ועשיית דין.

והלוואי שהיא היתה יכולה להיות לו לחרב ולזרוע נטויה.

היא ניסתה להשתלב. היא קראה תיגר על אמא במאה דרכים קטנות, ניסתה למחוק את עיגול המגפה האדום שצויר סביבה מהיום הראשון שבו עזבה את הסביבה המבוקרת בבית הקטן שברחוב קרלין והגיעה לראשונה לבית־הספר היסודי שברחוב בּרקֶר, כשהיא חובקת מתחת לזרועה את התנ"ך. היא עדיין זכרה את היום ההוא, את המבטים, את השתיקה הפתאומית והאיומה שהשתררה בקפטריה, כשירדה על ברכיה לפני ארוחת הצהריים – הצחוק שפרץ באותו יום ליווה אותה מאז כל השנים.

עיגול המגפה האדום היה בעצמו כמו דם – גם אם תקרצף ותקרצף אותו הוא יישאר, הוא לעולם לא יימחק ולא יתנקה. מאז לא ירדה שוב על ברכיה במקום ציבורי, אף שלא סיפרה על כך לאמא. ובכל זאת, הזיכרון נחרת עמוק, אצלה וגם אצלם. היא נלחמה באמא בכל כוחה בעניין הקייטנה לנוער נוצרי, ולקחה עבודות תפירה כדי לממן אותה בכוחות עצמה. אמא אמרה לה בכעס שזה חטא, שכולם שם מתודיסטים ובפטיסטים וקלוויניסטים, ושהיא בת חוטאת וסוררת. היא אסרה על קארי לשחות בקייטנה. אבל קארי כן שחתה איתם וכן צחקה איתם כשניסו להטביע אותה (עד שלא הצליחה לנשום יותר, אבל הם המשיכו עוד ועוד ובסוף היא נאחזה כולה בפאניקה והחלה לצרוח), וניסתה לקחת חלק בכל שאר הפעילויות, קארי המתפללת והמוזרה הוקנטה באלף דרכים שונות, ובסופו של דבר חזרה באוטובוס הביתה שבוע לפני הזמן, כשעיניה אדומות ונפוחות מבכי. ואמא חיכתה לה בתחנה, ואמא אמרה לה בקדרות שעליה לנצור לעד את זכר ההלקאה הפומבית הזאת, כהוכחה לכך שאמא ידעה, שאמא צדקה, כי התקווה היחידה לביטחון ולישועה נמצאת בתוך עיגול המגפה האדום. "וְצַר הַפֶּתַח וּמוּצָק," אמרה לה אמא במונית, בנימה קדורנית, ובבית היא שלחה את קארי לארון לשש שעות.

מובן שאמא אסרה עליה להתקלח עם שאר הבנות. קארי הסתירה את כל מה שדרוש בארונית שלה בבית־הספר, והתקלחה בכל זאת. היא נטלה חלק בטקס העירום המביש והמביך, בתקווה שמעגל המגפה שהקיף אותה ידהה טיפה, רק טיפה—

(אבל היום אוי היום)

טומי אֶרבּטֶר בן החמש רכב על אופניו בצידו האחר של הרחוב. הוא היה ילד קטן אבל נמרץ למראה, שרכב על אופני שווין עם גלגלי 20 אינץ' וגלגלי עזר אדומים. הוא זימזם מתחת לאפו, "סקוּבּי דוּ, איפה אתה?" ופתאום ראה את קארי, פניו אורו והוא שירבב את לשונו החוצה.

"היי, זו קארי פרצוף־תחת! זו קארי המתפללת!"

קארי נעצה בו מבט רותח מזעם. האופניים התנודדו על גלגלי העזר, ופתאום נפלו על צידם. טומי צרח כשהם צנחו עליו. קארי חייכה והמשיכה ללכת. יללותיו של טומי היו מתוקות, כמוזיקה ערבה לאוזן.

לו רק יכלה לעשות דברים כאלה כרצונה.

(זה בדיוק מה שעשית)

היא נעצרה במקומה שבעה בתים לפני ביתה, ובהתה נכחה באוויר. מאחוריה, טומי הדומע עלה בחזרה על אופניו, מלטף בידו את ברכו השרוטה. הוא צעק לעברה, אבל היא התעלמה ממנו. מומחים גדולים ממנו כבר צעקו עליה בעבר.

היא חשבה לעצמה:

(הלוואי שתיפול, ילד, הלוואי שתיפול מהאופניים שלך ותפתח את הראש הדפוק שלך)

ומשהו באמת קרה.

התודעה שלה פשוט… פשוט… היא פישפשה במוחה בחיפוש אחר המילה הנכונה. התודעה שלה התכופפה. זו לא היתה המילה המדויקת, אבל זה לא היה רחוק מן האמת. היא חשה מין תחושה מוזרה של כיפוף מנטלי, כמו מרפק שמתקפל כשהוא מרים משקולת. גם זה לא היה מדויק לחלוטין, אך זה הדימוי היחיד שעלה בדעתה. מרפק נטול כוח. שריר חלוש של תינוק.

כיפוף.

לפתע פתאום בהתה בפראות בחלון הגדול של גברת יוֹראטי. היא חשבה לעצמה:

(זקנה טיפשה ומוזנחת. הלוואי שהחלון שלך יישבר)

שום דבר. החלון של גברת יוראטי המשיך לנצנץ בשלווה באור הרענן של תשע בבוקר. כאב נוסף אחז בבטנה של קארי, והיא המשיכה ללכת.

אבל…

הנורה. והמאפרה. אל תשכחי את המאפרה.

היא הביטה לאחור

(הכלבה הזקנה שונאת את אמא שלי)

מעבר לכתפה. שוב היה נדמה שמשהו בתוכה התכופף… אבל בקושי. שטף מחשבותיה נרעד קלות, כאילו ביעבע פתאום מתחת לפני השטח מעיין שנבע עמוק בפנים.

נדמה שהחלון רטט קלות, כמו אדווה על מים. לא יותר מזה. אבל אולי עיניה הוליכו אותה שולל. אולי הוליכו אותה שולל.

ראשה התערפל וכבַד מעייפות, והחל לפעום בתחילתו של כאב ראש. עיניה להטו, כאילו התיישבה זה עתה וקראה את כל חזון יוחנן מתחילתו ועד סופו.

היא המשיכה לצעוד ברחוב אל הבית הקטן הלבן, עם התריסים הכחולים. בתוך תוכה געשה תחושה מוכרת של שנאה־אהבה־אימה. קיסוס צמח על הקיר המערבי של הבית (הן קראו לו בונגלו, כי וייט האוס – או הבית הלבן – נשמע כמו בדיחה פוליטית, ואמא אמרה שכל הפוליטיקאים מושחתים וחוטאים, ובסופו של דבר הם ימסרו את המדינה לידי הכופרים האדומים – שיעמידו מול כיתת יורים את כל המאמינים בישו, גם את הקתולים), והקיסוס היה ציורי, היא ידעה שהוא כזה, אך לפעמים היא שנאה אותו. לפעמים, כמו עכשיו, נראה הקיסוס כמו יד ענקית וגרוטסקית, מחורצת ורידים גדולים, שיצאה מתוך האדמה ולפתה את ביתה. היא שירכה את רגליה כשהתקרבה לבונגלו.

ואיך אפשר לשכוח את האבנים?

היא שבה ונעצרה, ומיצמצה בסתמיות לאורו של היום. האבנים. אמא מעולם לא דיברה על זה, וקארי כלל לא ידעה אם אמא שלה עדיין זוכרת את היום ההוא של האבנים. היא הופתעה לגלות שהיא עצמה זכרה אותו. היא היתה אז קטנה כל כך. בת כמה? שלוש? ארבע? היתה הנערה ההיא בבגד הים הלבן, ופתאום ניתכו האבנים. ודברים התעופפו בתוך הבית. הנה הזיכרון, כה צלול וברור לפתע פתאום. כאילו היה כאן כל הזמן, מתחת לפני השטח, וחיכה לאיזושהי בשלות נפשית.

אולי הוא חיכה להיום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קארי”