החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

בנות לילך

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 495 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

רומן מרגש שחושף את כוחן של נשים עלומות

לשנות את ההיסטוריה

קרוליין פרידיי היא אשת חברה ניו יורקית שעובדת בקונסוליה הצרפתית וחוגגת אהבה חדשה, אבל כשצבאו של  היטלר פולש לפולין עולמה מתהפך.

קאשה קוזמריק היא נערה פולנייה שנעוריה חסרי הדאגה הסתיימו בבת אחת כשהיא מצטרפת למחתרת הפולנית. תחת מבטם הבוחן של שכניה, היא יודעת שמהלך מוטעה אחד שלה עלול להוביל לאסון.

הרטה אוברהויזר היא רופאה גרמנייה שאפתנית שבסך הכול ענתה למודעת דרושים. אבל במקום לזכות במשרת החלומות שלה, היא מוצאת את עצמה כלואה בלב לבה של תעשיית המוות הנאצית.

שלוש נשים מקצוות שונים של העולם. שלושה סיפורים שמתלכדים לכדי סיפור אחד של גבורה ומאבק.

בהשראת דמויות ואירועים אמיתיים מן העבר משרטטת מרתה הול קלי את חייהן של נשים אמיצות ונחושות שמצטלבים במשימה אחת – לעשות צדק עם אלה שההיסטוריה שכחה.

מרתה הול קלי נולדה בניו אינגלנד ומתגוררת כיום באטלנטה, ג'ורג'יה. זהו ספרה הראשון.

"סיפור רב־עוצמה לקוראים באשר הם… מרתה הול קלי מעניקה לקוראים הצצה ממקור ראשון לאחד הזיכרונות הנוראים בהיסטוריה ומקימה אותו לתחייה… התרגשתי עד דמעות."            סן פרנסיסקו בוק ריוויו

"מרגש מאוד ובלתי נשכח… ספר שיקסום לחובבי בדיון היסטורי ולמועדוני קריאה."                                                                               לייבררי ג'ורנל

"רומן ביכורים מרתק הנקרא בשקיקה… תיאור היסטורי חי הממחיש את המבחנים שהציבה המלחמה בפני האזרחים ואת ניצחונותיהם."

פבלישרס ויקלי

מקט: 15101231
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
רומן מרגש שחושף את כוחן של נשים עלומות לשנות את ההיסטוריה קרוליין פרידיי היא אשת חברה ניו יורקית שעובדת בקונסוליה […]

1.
קרוליין

ספטמבר 1939

אילו ידעתי שאני עומדת לפגוש את האיש שישבור אותי כמו פורצלן על קרמיקה, הייתי ממשיכה לישון עד מאוחר. במקום זה הקמתי ממיטתו את מוכר הפרחים שלנו, מר סיטוֶול, כדי שיכין לי פרח לדש הבגד. ערב הגאלה הראשון שלי בקונסוליה אינו המקום להתעכב בו על הכללים המקובלים.

הצטרפתי לזרם הגואה של ההמון הפשוט שהתקדם בשדירה החמישית. גברים במגבעות לבד אפורות נדחפו על פניי, כשבעיתוני הבוקר שבתיקיהם מתנוססות הכותרות השפירות האחרונות של העשור. שום סערה לא התחשרה במזרח אותו יום, שום אות לבאות. הסימן המאיים היחיד מכיוונה של אירופה היה ריחם של מים שקטים שעלה מכיוון האיסט ריבר.

התקרבתי לבניין שלנו בפינת השדירה החמישית ורחוב ארבעים ותשע, והרגשתי שרוֹזֶ'ה צופה בי מהחלון למעלה. הוא כבר פיטר אנשים שאיחרו בהרבה פחות מעשרים דקות, אבל הפעם היחידה בשנה שהאליטה בניו יורק פותחת בה את הארנק ומעמידה פנים שאכפת לה מצרפת, איננה רגע הולם לפרח עלוב בדש.

פניתי לבניין. שמש הבוקר הבהיקה באותיות המצופות זהב שבאבן הפינה: LA MAISON FRANÇAISE. הבניין הצרפתי, ביתה של הקונסוליה הצרפתית, ניצב בצד בניין האימפריה הבריטית כשחזיתו פונה לשדירה החמישית, חלק ממרכז רוקפלר, מתחם הגרניט ואבן הגיר החדש של רוקפלר הצעיר. קונסוליות זרות רבות החזיקו כאן משרדים, שיצרו נזיד של דיפלומטיה בינלאומית.

'להיכנס עד הסוף, פנים לדלת,' אמר קאדי, מפעיל המעלית שלנו.

מר רוקפלר בחר אישית את נערי המעלית, חיפש נימוסים טובים ומראה נאה. קאדי הצטיין במחלקת המראה, אם כי שערו כבר התחיל להאפיר, וגופו מיהר להזדקן.

קאדי קבע את מבטו במספרים המוארים מעל הדלתות. 'יש קהל גדול היום, גברת פֶרידֵיי. פִּיאה אמרה שהגיעו שתי אוניות חדשות.'

'נפלא,' אמרתי.

קאדי הבריש משהו משרוול ז'קט המדים הכחול־כהה שלו. 'עובדת שוב עד מאוחר היום?'

יחסית למעלית המהירה בעולם, לקח לה נצח להגיע. 'אני יוצאת בחמש. ערב גאלה.'

אהבתי מאוד את העבודה שלי. סבתא ווּזלי התחילה במסורת העבודה במשפחה וטיפלה בחיילים בשדה הקרב בגטיסברג. אבל המשרה ההתנדבותית שלי כמנהלת סיוע משפחתי בקונסוליה הצרפתית לא היתה באמת עבודה. אהבה לכל דבר צרפתי היתה פשוט עניין גנטי אצלי. אבא שלי אולי היה חצי־אירי, אבל לבו היה שייך לצרפת. חוץ מזה, אמא ירשה דירה בפריז, שבילינו בה את חודש אוגוסט מדי שנה, אז הרגשתי בבית שם.

המעלית נעצרה. אפילו מבעד לדלתות הסגורות יכולנו לשמוע את הרעש הנורא של קולות רמים. רעד חלף בי.

'קומה שלישית,' קרא קאדי. 'קונסוליה צרפתית. שימו לב ל —'

ברגע שהדלתות נפתחו, הרעש הכריע כל דיבור מנומס. המסדרון מחוץ לאזור הקבלה היה עמוס כל כך באנשים, שבקושי היה אפשר להתקדם צעד. גם ה'נורמנדי' וגם ה'איל דה פראנס', שתיים מאוניות הנוסעים הגדולות של צרפת, עגנו אותו בוקר בנמל ניו יורק, עמוסות נוסעים עשירים שנסו מפני האי־ודאות בצרפת. ברגע שצופרי הארגעה בישרו כי הם חופשיים לרדת, זרמה האליטה לקונסוליה להסדיר בעיות הקשורות באשרות כניסה ושאר נושאים סבוכים.

נדחקתי לאזור הקבלה האפוף עשן, על פני נשים בשמלות המילה־האחרונה מפריז שעמדו וריכלו בענן נעים של 'אַרפֶּז", ושערן עדיין מדיף רסס ים. האנשים בקבוצה הזאת היו מורגלים במשרתים שצועדים בעקבותיהם עם מגשי קריסטל וגביעי שמפניה. סַבּלים במקטורנים אדומים מסיפון ה'נורמנדי' צעדו שכם־אל־שכם עם עמיתיהם עוטי השחורים מ'איל דה פראנס'. תקעתי כתף ופילסתי דרך בקהל לעבר שולחן המזכירות בקצה החדר, וצעיף השיפון שלי נתפס בפניניה של ברייה מהממת כלשהי. בשעה שניסיתי לשחררו, האינטרקום זימזם ללא מענה.

רוזֶ'ה.

המשכתי להתקדם בדי עמל, הרגשתי טפיחה על ישבני, וכשהסתובבתי ראיתי מלח זוטר מבזיק חיוך עששתי.

'גארדון נוֹ מאן פּוּר נוּ מֶם,' אמרתי. בוא נשמור את הידיים לעצמנו.

הבחור הרים את זרועו מעל הקהל ונופף במפתח התא שלו ב'נורמנדי'. לפחות הוא לא נמנה עם הטיפוסים בני יותר משישים שנמשכו אליי על פי רוב.

הגעתי לשולחן הקבלה, שלידו ישבה פִּיאה בראש מורכן והקלידה.

'בונז'ור פִּיאה.'

בן דודו של רוז'ה, בחור גדול־עיניים בן שמונה־עשרה, ישב על שולחנה של פִּיאה ברגליים שלובות. הוא החזיק סיגריה באוויר בעודו מחטט בקופסת שוקולדים, ארוחת הבוקר המועדפת של פִּיאה. מגש הדואר הנכנס שלי על שולחנה כבר היה עמוס בתיקיות.

'וראמאן? מה כל כך טוב בו?' היא אמרה בלי להרים את ראשה.

פִּיאה היתה הרבה יותר ממזכירה. לכולנו היו כובעים רבים, ושלה כלל רישומם של לקוחות חדשים ופתיחת תיקייה לכל אחד, הקלדת התכתובות הלא־מעטות של רוז'ה, ופענוח השטף היומי של תשדורות־מורס שהיו עורק־החיים של המשרד.

'למה כל כך חם פה?' אמרתי. 'הטלפון מצלצל, פִּיאה.'

היא קטפה שוקולד מהקופסה. 'הוא לא מפסיק.'

פִּיאה משכה מחזרים כאילו שידרה תדר שרק זכרים מסוגלים לקלוט. היתה לה גזרה חתולית, אבל חשדתי שהפופולריות קשורה במידת־מה לסוודרים הצמודים שלה.

״את יכולה לקחת כמה מהתיקים שלי היום, פִּיאה?״

'רוז'ה אומר שאסור לי לקום מהכיסא הזה.' היא שברה את הציפוי התחתון של השוקולד ותרה אחר מילוי התות. 'הוא גם רוצה לראות אותך מיד, אבל נראה לי שהאישה על הספה ישנה במסדרון אתמול בלילה.' פִּיאה נופפה לעברי בחצי שטר של מאה דולר. 'והשמן עם הכלבים אומר שהוא ייתן לך את החצי השני אם תקבלי אותו ראשון.' היא החוותה בסנטר על זוג מבוגר ודשן סמוך לדלת המשרד שלי, שכל אחד מהם החזיק צמד כלבי תחש אפורי־חרטום.

בדומה לפִּיאה, גם הגדרת התפקיד שלי היתה רחבה מאוד. היא כללה טיפול בצורכיהם של אזרחים צרפתים כאן בניו יורק — לא פעם משפחות שנקלעו לקשיים — ופיקוח על קרן המשפחות הצרפתיות, מוסד צדקה שבאמצעותו שלחתי חבילות נחמה לבתי יתומים צרפתיים מעבר לים. לא מזמן פרשתי מעבודה בת שני עשורים בברודוויי, והעבודה כאן היתה קלה לעומתה. היא בלי ספק היתה כרוכה בפחות פריקת מזוודות.

הבוס שלי, רוזֶ'ה פוֹרטיֶיה, הופיע בפתח המשרד שלו.

'קרוליין, אני צריך אותך עכשיו. בּוֹנֶה ביטל.'

'אתה לא רציני, רוז'ה.' הבשורה הכתה בי כמו אגרוף. נאום הפתיחה של שר החוץ הצרפתי בערב הגאלה סוכם לפני חודשים.

'לא קל להיות שר החוץ של צרפת בימינו,' הוא קרא מעבר לכתפו כשהסתובב וחזר פנימה.

נכנסתי למשרד שלי ועילעלתי בכרטסת השמות שעל שולחני. האם החבר הנזיר הבודהיסטי של אמא, אג'אן צ'אה, פנוי הערב?

'קרוליין —' קרא רוז'ה. לקחתי את הכרטסת ומיהרתי למשרדו, חומקת מהזוג עם כלבי התחש, שעשה כמיטב יכולתו לעטות מראה טרגי.

'למה איחרת הבוקר?' שאל רוז'ה. 'פִּיאה פה כבר שעתיים.'

הקונסול הכללי, רוזֶ'ה פורטיֶיה, משל מהסוויטה הפינתית עם הנוף החולש על רוקפלר פלאזה וקפה 'פּרומֶנאד'. בדרך כלל תפסה זירת ההחלקה המפורסמת את המרחב השקוע, אבל הזירה נסגרה למשך הקיץ, והחלל התמלא עכשיו בשולחנות בתי־קפה ומלצרים בטוקסידו שהתרוצצו הלוך ושוב בסינרים שהשתלשלו עד קרסוליהם. בהמשך, הפרומתיאוס המוזהב הגדול של פּול מנשיפּ שנופל לארץ, כשהאש הגנובה מונפת אל־על בידו. מאחוריו היתמר בניין אר־סי־אֵיי. שבעים קומות לשמי התכלת. לרוז'ה היה הרבה מן המשותף עם 'חוכמה' — הדמות הגברית המרשימה המפוסלת באבן מעל פתח הבניין. המצח הקמוט. הזקן. העיניים הכועסות.

'עצרתי לקנות פרח לדש —'

'זאת באמת סיבה טובה לכך שחצי צרפת תחכה.' רוז'ה נגס בדונאט, ואבקת הסוכר גלשה אל זקנו. למרות גזרתו הגדולה, מעולם לא חסרו לו בנות לוויה.

שולחנו היה עמוס לעייפה בתיקיות, מסמכים ביטחוניים ותיקים העוסקים באזרחים צרפתים נעדרים. על פי 'ספר הקונסוליה הצרפתית', תפקידו היה 'לסייע לאזרחי צרפת בניו יורק במקרים של גנֵבה, מחלה קשה או מאסר ובעניינים הקשורים בתעודות לידה, אימוץ ומסמכים אבודים או גנובים; לתכנן ביקורים של פקידי ממשל צרפתים ודיפלומטים עמיתים; ולסייע במקרי קושי פוליטי ואסונות טבע.' הצרות באירופה סיפקו לנו עבודה בשפע בכל הקטגוריות האלה, אם מונים את היטלר כאסון טבע.

'אני צריכה לטפל בתיקים, רוז'ה —'

הוא החליק מעטפה חומה על פני השולחן הממורק. 'לא רק שאין לנו נואם; הייתי ער חצי לילה כדי לכתוב את הנאום של בּונֶה. הייתי צריך לעקוף את האישור של רוזוולט לצרפת לקנות מטוסים אמריקניים.'

'צרפת צריכה להיות מסוגלת לקנות את כל המטוסים שהיא רוצה.'

'אנחנו מגייסים פה כסף, קרוליין. זה לא זמן להרגיז את הלאומנים. במיוחד העשירים שבהם.'

'הם לא תומכים בצרפת ממילא.'

'אנחנו לא זקוקים לעוד סיקור עיתונאי רע. האם ארצות הברית מתקרבת מדי לצרפת? האם צעד כזה יקרב את גרמניה לרוסיה? אני בקושי מסוגל לגמור קינוח בלי שעיתונאי יציק לי. ואסור לנו להזכיר את הרוקפלרים… לא רוצה עוד טלפון מהבן. נראה לי שזה יקרה בכל מקרה עכשיו שבּוֹנֶה ביטל.'

'זה אסון, רוז'ה.'

'יכול להיות שנצטרך לבטל את כל העסק.' רוז'ה העביר את אצבעותיו הארוכות בשערו, חופר שוחות טריות בברילנטין.

'להחזיר ארבעים אלף דולר? מה עם קרן המשפחות? אני גם ככה עובדת על אדים. חוץ מזה, כבר שילמנו על חמישה קילו של סלט וולדורף —'

'הם קוראים לזה סלט?' רוז'ה מפשפש בכרטיסי הביקור שלו, שמחציתם בלתי קריאים ומסומנים באיקסים. 'זה פאתֶטיק… קצת תפוחים קצוצים וסלרי. ואגוזי מלך רטובים…'

סרקתי את כרטסת השמות שלי בחיפוש אחר מועמדים ידועי־שם. אמא ואני הכרנו את ג'וליה מרלו, השחקנית המפורסמת, אבל היא נמצאה בסיור באירופה. 'מה עם פיטר פאטוּ? החֶברה של אמא השתמשה בו.'

'האדריכל?'

'של כל מתחם היריד העולמי. יש להם רובוט בגובה שני מטר.'

'משעמם,' הוא אמר והטיח את פותחן המכתבים המוכסף בכף ידו.

דיפדפתי ל־ל'. 'מה עם הקברניט לאודה?'

'מה'נורמנדי'? את רצינית? משלמים לו להיות משעמם.'

'אתה לא יכול פשוט לפסול כל אפשרות על הסף, רוז'ה. מה עם פול רוֹדיֶיר? בטי אומרת שכולם מדברים עליו.'

רוז'ה הצמיד שפתיים, תמיד סימן טוב. 'השחקן? ראיתי את המופע שלו. הוא טוב. גבוה ויפה תואר, אם הולכים על מראה. מטבוליזם מהיר, כמובן.'

'לפחות אנחנו יודעים שהוא יודע לשנן תפקיד.'

'הוא קצת בלתי נשלט. וגם נשוי, אז אל תכניסי לך רעיונות לראש.'

'אני גמרתי עם גברים, רוז'ה,' אמרתי. בגיל שלושים ושבע השלמתי עם חיי הרווקות.

'לא בטוח שרודייר יעשה את זה. תראי את מי את יכולה להשיג, אבל תדאגי שהוא לא יסטה מהכתוב. בלי רוזוולט —'

'בלי אף רוקפלר,' גמרתי את המשפט.

בין התיקים התקשרתי לכמה אפשרויות של הרגע האחרון, ונשארתי בסוף עם אופציה אחת, פול רודייר. הוא נמצא בניו יורק לרגל הופעות במסגרת רביו מוזיקלי אמריקני בתיאטרון ברודהרסט, 'רחובות פריז', יצירת הביכורים המלהיבה של כרמן מירנדה בברודוויי.

התקשרתי לסוכנות 'ויליאם מוריס', ונאמר לי שהם יבדקו ויחזרו אליי. כעבור עשר דקות חזר אליי הסוכן של מסייה רודייר ואמר לי שהתיאטרון סגור הלילה, ושלמרות שלמרשו אין בגדי ערב, יהיה לו לכבוד רב להנחות את ערב הגאלה לבקשתנו. הוא יפגוש אותי ב'וולדורף' לדון בפרטים. הדירה שלנו ברחוב חמש מזרח נמצאה קרוב ל'וולדורף', אז רצתי לשם והחלפתי לשמלת ה'שאנל' השחורה של אמא.

מצאתי את מסייה רודייר יושב לשולחן בית קפה ב'פיקוק בר' ב'וולדורף', סמוך ללובי, בדיוק בשעה ששעון הברונזה השוקל שני טון צילצל את נעימת קתדרלת וסטמינסטר הערֵבה שלו, לבשר על מחצית השעה. אורחי הגאלה בבגדיהם הנאים ביותר נכנסו מעת לעת בדרכם לאולם הנשפים הגדול למעלה.

'מסייה רודייר?' אמרתי.

רוז'ה צדק בנוגע למראה המושך. הדבר הראשון שאדם מבחין בו בנוגע לפול רודייר, אחרי ההלם הראשוני מיופיו הגופני, הוא החיוך היוצא דופן.

'איך נוכל להודות לך על היענותך ברגע האחרון, מסייה?'

הוא קם מהכיסא, מציג לראווה גוף שהולם יותר חותר בסירה בנהר הצ'ארלס מאשר שחקן בברודוויי. הוא ביקש לנשק את לחיי, אבל אני הושטתי לו יד והוא אחז בה. היה נחמד לפגוש גבר בגובהי.

'העונג כולו שלי,' הוא אמר.

הבעיה היתה הלבוש שלו: מכנסיים ירוקים, ז'קט ספורטיבי בצבע סגול־חציל, נעלי זמש חומות, והגרוע מכול — חולצה שחורה. רק כמרים ופשיסטים לבשו חולצות שחורות, וגנגסטרים כמובן.

'אתה רוצה להחליף בגדים?' עמדתי בפיתוי לסדר את שערו, שהיה ארוך מספיק לאסוף אותו בגומייה. 'להתגלח אולי?' לדברי הסוכן שלו, מסייה רודייר מתארח במלון, כך שסכין הגילוח ודאי נמצאה רק כמה קומות מעלינו.

'זה מה שאני לובש,' הוא אמר במשיכת כתף. שחקן טיפוסי. הייתי צריכה לדעת. מצעד האורחים בדרכם לאולם הנשפים הלך וגדל, הנשים מהממות בבגדיהן המפוארים ביותר, כל הגברים בפראק ונעלי לכה מבריקות.

'זה ערב הגאלה הראשון שלי,' אמרתי. 'הערב האחד שבו הקונסוליה מגייסת כסף. ערב של עניבות פרפר לבנות.' הטוקסידו הישן של אבא יעלה עליו? הבטנה תהיה בסדר, אבל הוא יהיה הדוק מדי בכתפיים.

'את תמיד כזאת, אה, נמרצת, גברת פרידיי?'

'טוב, כאן בניו יורק לא תמיד מעריכים אינדיבידואליות.' נתתי לו את הדפים המהודקים. 'אני בטוחה שאתה להוט לראות את הטיוטה.'

הוא הושיט אותה בחזרה. 'לא, מֶרסי.'

דחפתי אותה בחזרה לתוך ידיו. 'אבל הקונסול הכללי כתב אותה בכבודו ובעצמו.'

'תגידי לי שוב למה אני עושה את זה?'

'כדי לתמוך באזרחים צרפתים עקורים לאורך השנה כולה, ובקרן המשפחות הצרפתיות שאני מנהלת. אנחנו עוזרים ליתומים בצרפת שאיבדו את הוריהם מכל מיני סיבות. עם כל האי־ודאות בחו'ל, אנחנו משמשים מקור אמין לבגדים ומזון. חוץ מזה, משפחת רוקפלר תהיה שם הערב.'

הוא עילעל בנאום. 'הם היו יכולים לכתוב צ'ק ולחסוך את כל העסק.'

'הם נמנים עם התורמים הנדיבים ביותר שלנו, אבל בבקשה אל תזכיר אותם בנאום. או את הנשיא רוזוולט. או את המטוסים שארצות הברית מכרה לצרפת. חלק מהאורחים שלנו הערב אוהבים את צרפת, כמובן, אבל היו מעדיפים להתרחק ממלחמה עכשיו. רוז'ה רוצה לא לגעת במחלוקות.'

'ללכת על ביצים לא משדר תחושה אותנטית. הקהל מרגיש את זה.'

'אתה יכול פשוט להיצמד לטיוטה הכתובה, מסייה?'

'דאגה עלולה להוביל לאי־ספיקת לב, גברת פרידיי.'

משכתי את הסיכה משושנת העמקים. 'הנה — לדש הבגד של אורח הכבוד.'

'מוּגֶה?' אמר מסייה רודייר. 'איפה מצאת את זה בעונה הזאת?'

'אפשר להשיג הכול בניו יורק. מוכר הפרחים שלנו מגדל אותם מזרעים.'

הצמדתי יד לדש הבגד שלו ונעצתי את הסיכה בקטיפה הצרפתית. האם הריח הנעים עולה ממנו או מהפרחים? למה לגברים האמריקנים אין ריח כזה, ריח חבצלות ומושק ו —

'את יודעת ששושנת העמקים רעילה, נכון?' אמר מסייה רודרייר.

'אז אל תאכל אותה. לפחות לא עד אחרי שתגמור לנאום. או אם הקהל יתנפל עליך.'

הוא צחק, צחוק שהפתיע אותי. צחוק אמיתי מהלב, משהו שרק לעתים נדירות נשמע בחברה מנומסת, במיוחד כשמדובר בבדיחות שלי.

ליוויתי את מסייה רודייר אל אחורי הקלעים, ועמדתי משתוממת מול גודלה העצום של הבמה, פי שניים מכל מה שראיתי בברודוויי. השקפנו על אולם הנשפים, ים של שולחנות מוארים בנרות, כמו אוניות מצועצעות בחושך. למרות שהאור שלה היה עמום, נברשת הבדולח — 'ווטרפורד' — וששת הלוויינים שלה ריצדו.

'הבמה הזאת ענקית,' אמרתי. 'אתה תעמוד בזה?'

מסייה רודייר הסתובב אליי. 'אני עושה את זה לפרנסתי, גברת פרידיי.'

מחשש שמא רק אכעיס אותו יותר, השארתי את מסייה רודייר וטיוטת הנאום מאחורי הקלעים, וניסיתי להתנער מהקיבעון שפיתחתי לנעלי זמש חומות. מיהרתי לאולם הנשפים לראות אם פִּיאה דאגה ליישם את טבלת ההושבה שלי, שהיתה מפורטת ומסוכנת יותר מהתוכנית האווירית של הלופטוואפה. ראיתי שהיא פשוט הטילה כמה כרטיסים על ששת השולחנות של הרוקפלרים, אז אירגנתי אותם מחדש, ותפסתי את מקומי סמוך לבמה בין המטבח לשולחן הראשי. שלוש קומות התאים המחופים וילונות אדומים התנשאו סביב האולם הגדול, בכל תא שולחן ערוך משלו. כל אלף ושבע מאות המקומות עתידים להיות מלאים, משמע הרבה אנשים לא מרוצים אם משהו ישתבש.

האורחים התכנסו ותפסו את מקומותיהם, ים של עניבות לבנות, יהלומים אמיתיים ודי שמלות רוּ דו פאבּוּר סן־אונורה לרוקן את מיטב החנויות בפריז. המחוכים לבדם ידאגו לכך ש'ברגדורף וגודמן' יעמדו בתחזיות הרבעוניות.

שורה של עיתונאים התקבצה לידי, והם שלפו את העפרונות מאחורי אוזניהם. רב־המלצרים עמד בסמוך אליי והמתין לסימן להגיש. אלזה מקסוול נכנסה לחדר — רכלנית, מארחת מסיבות מקצועית ועושה לביתה. האם תסיר את כפפותיה לכתוב בטורה דברים נוראיים על הערב, או שרק תשנן לעצמה את אימיו?

השולחנות היו כמעט מלאים כשגברת קורנליוס ונדרבילט, המוכרת לרוז'ה כ'הוד מעלתה', הגיעה עם מחרוזת יהלומי קארטייה בת ארבע שורות מתנוססת על חזהּ. סימנתי להגיש ברגע שישבנה של גברת ונדרבילט יצר מגע עם כרית המושב, ורדיד השועל הלבן שלה, על ראשו וכפותיו, הונח על משענת הכיסא. האורות התעממו, ורוז'ה צעד בכבדות לדוכן המואר בזרקור לקול מחיאות כפיים חמות. מעולם לא הייתי עצבנית כל כך גם כשהייתי זו שעל הבמה.

'מדאם אֶה מסייה, שר החוץ בּונֶה שולח את התנצלותו הכנה, אבל הוא לא יוכל להיות כאן הערב.' הקהל המה, לא בטוח איך להגיב לאכזבה. האם לבקש החזר כספי בדואר? להתקשר לוושינגטון?

רוז'ה הרים יד אחת. 'אבל הצלחנו לשכנע צרפתי אחר לדבר הערב. אמנם לא פקיד ממשלתי, אך אדם שממלא את מיטב התפקידים בברודוויי.'

האורחים התלחשו ביניהם. אין כמו הפתעה, אם היא טובה.

'תרשו לי להזמין את מסייה פול רודייר.'

מסייה רודייר עקף את הדוכן וניגש למרכז הבמה. מה הוא חשב שהוא עושה? הזרקור הסתובב על הבמה כמה רגעים בניסיון לאתר אותו. רוז'ה תפס את מקומו ליד השולחן הראשי, לצד גברת ונדרבילט. אני עמדתי בסמוך, אבל מחוץ לטווח חניקה.

'לעונג לי להיות כאן הערב,' אמר מסייה רודייר ברגע שהזרקור איתר אותו. 'אני מצטער מאוד שמסייה בּונֶה לא היה יכול להגיע.'

אפילו ללא מיקרופון, קולו של מסייה רודייר מילא את האולם. הוא ממש קרן באור הזרקור.

'אני תחליף עלוב לאורח מכובד כזה. אני מקווה שזה לא בגלל בעיה במטוס שלו. אני בטוח שהנשיא רוזוולט ישמח לשלוח לו מטוס חדש אם כן.'

פרץ צחוק עצבני התגלגל בחדר. לא הייתי צריכה להסתכל על העיתונאים כדי לדעת מה הם כותבים. רוז'ה, שניחן בכישורי פנים־אל־פנים, הצליח לדבר עם גברת ונדרבילט ולירות חצים לעברי בה בעת.

'אמת, אסור לי לדבר איתכם על פוליטיקה,' המשיך מסייה רודייר.

'תודה לאל!' צעק מישהו משולחן אחורי. הקהל צחק שוב, חזק יותר הפעם.

'אבל אני יכול לדבר איתכם על אמריקה שאני מכיר, מקום שמפתיע אותי מדי יום ביומו. מקום שאנשים רחבי אופקים מחבקים בו לא רק את התיאטרון הצרפתי וספרים וקולנוע ואופנה צרפתית, אלא גם את האנשים הצרפתים, למרות כל מגרעותינו.'

'לעזאזל,' אמר הכתב הסמוך אליי לעפרונו שנשבר. נתתי לו את שלי.

'יום־יום אני רואה אנשים עוזרים לאחרים. אמריקנים ששואבים השראה מגברת רוזוולט, שהושיטה יד לעזור לילדים צרפתים מעבר לים. אמריקנים כמו גברת קרוליין פרידיי, שעובדת יום־יום לעזור למשפחות צרפתיות כאן באמריקה ולהלביש יתומים צרפתים.'

רוז'ה וגברת ונדרבילט הסתכלו לעברי. הזרקור מצא אותי, שעונה אל הקיר, והאור המוכר סינוור אותי. הוד מעלתה מחאה כפיים, והקהל הלך בעקבותיה. נופפתי עד שהאור, די מהר למרבה ההקלה, חזר אל הבמה והותיר אותי באפלה קרירה. לא באמת התגעגעתי לבמה בברודוויי, אבל היה טוב להרגיש שוב את חמימות האור על עורי.

'זאת אמריקה שלא פוחדת למכור מטוסים לאנשים שלחמו לצדה בשוחות במלחמה העולמית. אמריקה שלא פוחדת לעזור להרחיק את היטלר מרחובות פריז. אמריקה שלא תפחד לעמוד שוב שכם אל שכם איתנו אם זמנים נוראיים כאלה אכן יגיעו…'

צפיתי בו, הייתי מסוגלת להגניב רק הצצות חטופות בקהל. הם היו מרותקים, ובלי ספק לא התמקדו בנעליו. מחצית השעה עברה כהרף עין, ואני עצרתי את נשימתי שעה שמסייה רודייר קד קידה. מחיאות הכפיים היו בתחילה חלושות, אבל גאו בגלים כמו סופת גשם עצומה שמכה בגג. אלזה מקסוול הדומעת קינחה את עיניה במפית של המלון, ובזמן שהקהל קם על רגליו ושאג את 'לה מרסייז', שמחתי שבונֶה לא היה צריך להופיע אחרי ההופעה הזאת. אפילו הסגל שר, ביד צמודה לחזה.

האורות נדלקו, ורוז'ה נראה כמי שהוקל לו כשקידם את פני מבקשי טובתו הרבים שנקבצו לברכו סביב השולחן הראשי. כשהערב נרגע, הוא עזב ל'אולם ריינבואו' עם להקה של תורמינו הגדולים ביותר וכמה מרקדניות הרוקֶטס, הנשים היחידות בניו יורק שלידן נראיתי נמוכה.

מסייה רודייר נגע בכתפי כשיצאנו מחדר האוכל. 'אני מכיר מקום על ההדסון עם יין מעולה.'

'אני צריכה לחזור הביתה,' אמרתי, למרות שלא אכלתי כלום. לחם חם ואסקרגו בחמאה עלו על דעתי, אבל אף פעם לא חכם להיראות לבד בציבור עם גבר נשוי. 'לא הערב, מסייה, אבל תודה.' יכולתי להיות בבית תוך דקות, בדירה קרה עם שאריות סלט וולדורף.

'את הולכת לתת לי לאכול לבד אחרי הניצחון שלנו?' אמר מסייה רודייר.

למה לא ללכת? החוג שלי אכל רק במסעדות מסוימות, שאפשר לספור על יד אחת, כולן ברדיוס של ארבעה רחובות מה'וולדורף', אפילו לא קרוב להדסון. איזה נזק כבר עלולה לגרום ארוחת ערב אחת?

תפסנו מונית ל'לֶה גֶרנייה', ביסטרו מקסים בווסט סייד. האוניות הצרפתיות הפליגו במעלה ההדסון וענגו ברחוב חמישים ואחת, אז כמה מהמסעדות הקטנות הכי טובות בניו יורק צצו בסביבה, כמו פטריות אחרי גשם טוב. 'לה גרנייה' ניצבה בצלה של האונייה 'נורמנדי', בעליית הגג של בניין ששימש בעבר את מנהל הנמל. כשיצאנו מהמונית, האונייה הגדולה היתמרה מעלינו על סיפונה הבוהק מאורות זרקורים וארבע קומותיה של אשנבים זוהרים. רתך בחרטומה העלה גצים כתומים לשמי הלילה, שעה שנערי סיפון הנמיכו זרקור אל דופנה לצַבּעים שעמדו על פיגום. הרגשתי קטנה כשעמדתי שם, מתחת לחרטומה השחור העצום ושלוש ארובותיה הענקיות, שכל אחת מהן גדולה מבנייני המחסנים שנמתחו לאורך המזח. מֶלח עמד באוויר סוף־הקיץ, שעה שמי האוקיינוס האטלנטי פגשו את מימיו המתוקים של ההדסון.

השולחנות ב'לה גרנייה' היו עמוסים לעייפה בקהל נעים למראה, רובו טיפוסים מהמעמד הבינוני, ובהם כַּתב מערב הגאלה, ומי שנראו כמו נוסעי האונייה ששמחו לעמוד על קרקע מוצקה. בחרנו לנו תא עץ מרוח בלכה, שנראה כמו משהו מתוככי ספינה, היכן שכל סנטימטר חשוב. רב־המלצרים של 'לה גרנייה', מסייה ברנאר, כירכר סביב מסייה רודייר, סיפר לו שראה את 'רחובות פריז' שלוש פעמים, וחלק בפירוט רב את פרטי הקריירה שלו עצמו בתיאטרון הקהילתי של הובוקן.

מסייה ברנאר נפנה אליי. 'ואת, מדמואזל. לא ראיתי אותך על הבמה עם מיס הלן הייז?'

'שחקנית?' אמר מסייה רודייר בחיוך.

מטווח קרוב היה משהו מסוכן בחיוך. הייתי צריכה להקפיד לא לאבד את עשתונותיי, מאחר שגברים צרפתים הם עקב אכילס שלי. למעשה, אילו אכילס היה צרפתי, קרוב לוודאי שהייתי נושאת אותו בזרועותיי עד שהגיד היה מחלים.

מר ברנאר המשיך. 'בעיניי הביקורות היו לא הוגנות —'

'בוא נזמין,' אמרתי.

'מישהו כתב 'נוקשה', נדמה לי —'

'אנחנו רוצים אסקרגו, מסייה. בלי הרבה שמנת, בבקשה —'

'ומה אמרו ב'טיימס' על 'הלילה השנים־עשר'? 'גברת פרידיי היתה אוליביה מספקת'? אכזר, לדעתי —'

'— ובלי שום. בישול קצר, שלא יהיו קשים מדי.'

'את רוצה שהם יזחלו על השולחן, מדמואזל?' מסייה ברנאר חרץ את ההזמנה שלנו בפנקס ושם פעמיו למטבח.

מסייה רודייר בחן את רשימת השמפניות והתעכב על הפרטים. 'שחקנית, מה? בחיים לא הייתי מנחש.' היה משהו מושך במראהו המרושל, כמו גן ירק שזקוק לעישוב.

'הקונסוליה יותר מתאימה לי. אמא מכירה את רוז'ה שנים, וכשהוא הציע לי לעזור לו, לא יכולתי לסרב.'

מסייה ברנאר הניח סלסילת לחם על שולחננו והשתהה רגע להביט במסייה רודייר, כאילו ביקש לשנן אותו.

'אני מקווה שאני לא הורס לך ערב עם החבר,' אמר פול. הוא הושיט יד לסלסילת הלחם בה בעת שאני הושטתי את היד, וידי התחככה בידו, חמימה ורכה. החזרתי מיד את ידי אל חיקי.

'הרבה יותר מדי עסוקה בשביל זה. אתה מכיר את ניו יורק — מסיבות וכל זה. ממש מתיש.'

'אף פעם לא ראיתי אותך ב'סארדי'ס'.' הוא בצע את הלחם, ואדים היתמרו אל האור.

'אה, אני עובדת הרבה.'

'יש לי תחושה שאת לא עובדת תמורת כסף.'

'זה תפקיד בלי שכר, אם לזה אתה מתכוון. אבל זאת לא שאלה ששואלים בחברה מנומסת, מסייה.'

'אפשר לוותר על המסייה? עושה לי תחושה של ענתיקה.'

'שמות פרטיים? רק נפגשנו.'

'השנה 1939.'

'החברה במנהטן היא כמו מערכת שמש עם סדרים משלה. אישה רווקה שסועדת עם גבר נשוי יכולה להסיט כוכבי לכת ממסלולם.'

'אף אחד לא יראה אותנו פה,' אמר פול והצביע על שמפניה מהרשימה למסייה ברנאר.

'ספר את זה לגברת אוולין שימרהורן שם בתא השחור.'

'זה יהרוס אותך?' הוא אמר במידה של טוב־לב שנדיר למצוא בגברים יפים עד כאב. אולי החולצה השחורה היתה בחירה מוצלחת מבחינתו, אחרי הכול.

'אוולין לא תדבר. היא בהיריון בתזמון לא מוצלח, המסכנה.'

'ילדים. הם מסבכים הכול, לא? אין לזה מקום בחיים של שחקנים.'

עוד שחקן אנוכי.

'איך אבא שלךְ מרוויח את מקומו במערכת השמש הזאת?'

פול שאל הרבה שאלות יחסית למכר חדש.

'הרוויח, למעשה. הוא היה בעסקי סחורות יבשות.'

'איפה?'

מסייה ברנאר החליק לשולחן דלי כסף עם ידיות כמו עגילים של צוענייה, כשצוואר הברקת הירוק של בקבוק השמפניה שעון אל דופנו.

'בשותפות עם ג'יימס הרפר פּוּר.'

'מהאחים פּור? הייתי בבית שלו באיסט המפטון. הוא לא בדיוק עני. את מבקרת בצרפת לעתים קרובות?'

'פריז כל שנה. אמא ירשה דירה… ברוּ שובו לאגארד.'

מסייה ברנאר חלץ את פקק השעם מהשמפניה בלוויית צליל מענג, יותר חבטה מקול נפץ קל. הוא מזג את הנוזל הזהוב לגביע שלי, והבועות התרוממו אל שפתו וכמעט עלו על גדותיהן, ואחר כך התמקמו בגובה מושלם. מזיגה של מומחה.

'לאשתי רֶנָה יש חנות קטנה לא רחוק משם שנקראת 'לֶה ז'וֹלי שוֹז'. את מכירה אותה?'

לגמתי מהשמפניה, והבועות דיגדגו את שפתיי.

פול שלף את תמונתה מהארנק. רנה היתה צעירה מכפי שדמיינתי, ושערה השחור היה מסודר בתסרוקת של בובת חרסינה. היא חייכה בעיניים פעורות לרווחה, כאילו חלקה איזה סוד קטן ומענג. היא נראתה שברירית ואולי ההפך הגמור ממני. דמיינתי את החנות של רנה כמקום קטן ומלא שִיק, שעוזר לנשים לעצב לעצמן הופעה באותה שיטה צרפתית מפורסמת — שום דבר מתואם מדי, חריגה מהנורמה בדיוק במידה הנכונה.

'לא, אני לא מכירה אותה,' אמרתי. נתתי לו את התמונה בחזרה. 'אבל היא מקסימה.'

גמרתי את השמפניה בגביע שלי.

פול משך בכתפיו. 'צעירה מדי בשבילי, כמובן, אבל —' הוא הביט בתמונה רגעים אחדים כאילו ראה אותה בפעם הראשונה, בראש נוטה הצדה, ואחר כך החזיר אותה לארנק. 'אנחנו לא מתראים כל כך הרבה.'

לבי רטט למחשבה ואחר כך נרגע, מכובד משקלה של ההבנה שאפילו אם פול פנוי, אופיי החזק יעקור ויכבה כל ניצוץ של רומנטיקה.

הרדיו במטבח הרעים אדית פיאף שרוטה.

פול לקח את הבקבוק מהדלי ומזג עוד שמפניה לגביע שלי. הוא תסס, ובועות מרדניות נשפכו מעבר לשפת הגביע. העפתי בו מבט. שנינו ידענו מה זה אומר, כמובן. המסורת. כל מי שבילה זמן־מה בצרפת יודע את זה. האם מזג יותר מדי בכוונה?

בלי להסס, פול טבל אצבע בשמפניה השפוכה ליד בסיס הגביע, הושיט את ידו וטפח בנוזל הקר מאחורי אוזני השמאלית. כמעט קפצתי ממקומי למגעו, ואחר כך חיכיתי בשעה שהסיט את שערי הצדה ונגע מאחורי אוזני הימנית, כשאצבעו משתהה שם מעט. אחר כך משח את עצמו בחיוך מאחורי כל אוזן.

למה הרגשתי פתאום גלי חום?

'רנה באה לבקר לפעמים?' שאלתי. ניסיתי לשפשף כתם תה מידי רק כדי לגלות שמדובר בכתם גיל. נהדר.

'עדיין לא. אין לה שום עניין בתיאטרון. היא אפילו לא באה לראות את 'רחובות פריז', אבל אני לא יודע אם אני יכול להישאר. כולם בבית מתוחים בגלל היטלר.'

היכנשהו במטבח שני גברים התווכחו. איפה האסקרגו שלנו? מביאים אותו מפֶּרפּיניאן?

'לפחות לצרפת יש את קו מאז'ינו.'

'קו מאז'ינו? בחייך. קיר בטון וכמה נקודות תצפית? היטלר מוריד את זה במחי כפפה.'

'הוא ברוחב עשרים וחמישה קילומטר.'

'שום דבר לא יעצור את היטלר אם הוא ירצה משהו,' אמר פול.

במטבח התחוללה עכשיו מהומה רבתי. לא פלא שהמתאבן שלנו לא הגיע. הטבח, ארטיסט הפכפך בלי ספק, היה נתון בהתקף בגלל משהו.

מסייה ברנאר הגיח מהמטבח. הדלת בעלת האשנב העגול נסגרה מאחוריו, נפתחה שוב ונסגרה פעמים אחדות, ולבסוף התייצבה במקומה. הוא ניגש לאמצע המסעדה. האם בכה קודם?

'אקסקוזה מואה, גבירותיי ורבותיי.'

מישהו הקיש בכפית בגביע, והחדר השתתק.

'הרגע שמעתי ממקור מהימן…' מסייה ברנאר נשם נשימה עמוקה, חזהו התרחב כמו מפוח לאח. 'נודע לנו מבעלי סמכות ש…'

הוא השתתק, מוצף רגשות רגע, ואחר המשיך.

'אדולף היטלר פלש לפולין.'

'אלוהים,' אמר פול.

בהינו זה בזו שעה שהחדר התפרץ בחילופי דברים נרגשים, המון ספקולציות ופחד. הכתב מערב הגאלה קם, השליך כמה שטרות מקומטים על השולחן, חטף את המגבעת ומיהר לצאת.

דבריו האחרונים של מסייה ברנאר טבעו בהמולה שקמה בעקבות ההודעה.

'שאלוהים יעזור לכולנו.'

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.