"מעניין מה הייתה עושה לו ידעה. האם הייתה בורחת, לו ידעה שנכדתה תמצא את עצמה במצב גרוע עוד יותר, שמונים […]
פרולוג
בבוקר, השעון המעורר ניסה להעיר אותי. כרגיל בבקרים, שכבתי בעיניים עצומות למחצה והתבוננתי במחוגי השעון שעל הקיר, מחכה שיצלצל. למה אני מפעיל אותו בכל פעם? אני לא יודע. ליתר ביטחון. מה אם משהו יקרה? מה אם אישן יותר מדי?
בעקביות מדהימה, אני מתעורר כמה דקות לפני שהשעון המעורר בטלפון הנייד שלי, שנטען על השולחן ליד המיטה, מתחיל לצלצל. לבסוף אני קם מהמיטה, רק אחרי שהוא מתחיל לנגן את המנגינה המשעממת שלו.
לא בכדי אומרים: "אם אתה רוצה לשנוא כל יצירה מוזיקלית, אפילו את האהובה עליך ביותר, הגדר אותה כשעון המעורר שלך. עם הזמן, כל הקסם והיופי שלה יתנדפו".
צחצוח בוקר, שירותים, שקיות מעצבנות מתחת לעיניים. קפה בוקר, אני מכין אותו תוך כדי תנועה, ולכן הוא תמיד חם מדי, במיוחד כשאני ממהר, ואין זמן לשתות אותו.
ההרגל להאזין לחדשות דווקא ברגעים כאלה רק העמיק את התחושה המדכאת, עד שהפך לדיכאון יומיומי. מאז הטבח המזעזע בשבת השחורה, 7 באוקטובר, החדשות בהחלט לא היו מעודדות. לעיתים קרובות הן התחילו ברשימה של שמות החיילים שמסרו את נפשם בקרב ובתזכורת למספר המפלצתי של בני הערובה שנתפסו ועדיין נמצאים בשבי.
בלי לסיים את הקפה, אני תופס תיקיית מסמכים ארוזה היטב וממהר לעבר המכונית שחונה לא רחוק מהבית. האווירה משתנה – עכשיו אני נהג בכבישי ישראל. בבוקר, רשת הכבישים שלנו עמוסה בזרם אינסופי של כלי תחבורה. מכוניות בקושי מתקדמות בצפיפות הנוראית. זה מזכיר לי זרועות של תמנון ענק, השואב פנימה כל מה שחי ונע.
דרך ארוכה הייתה לפניי. יצאתי מראש כדי להגיע בזמן, ולכן לא דאגתי יותר מדי, אבל המצב יכול להשתנות בכל רגע.
אתמול ירד גשם, ובלילה הוא המשיך לרדת לסירוגין באקורדים קצרים של טיפות שפגעו בגגות ובחלונות הבתים. הכבישים היו רטובים בבוקר. ערפל כיסה את הכול מסביב. הטבע עדיין לא רצה להתעורר והתכסה בשמיכה דקה חצי שקופה, וילון אפרפר.
התנועה בכביש כמעט נעצרה, וזה התחיל להציק לי. הרגשתי שאני יכול פשוט להניח את הראש על ההגה ולהירדם. לתת למכונית להמשיך לבד, בכביש שאין בו לא ימינה ולא שמאלה – רק תנועה אינסופית קדימה, בשרשרת של מכוניות שנוגעות כמעט זו בזו, זזות מטר אחר מטר, זו אחר זו. התחלתי לחשוש שאאחר לפגישה שציפיתי לה כבר שבועות. היא כבר בוטלה בעבר כמה פעמים בגלל נסיבות שונות שלא היו תלויות בי. הרגשתי אי־נעימות מול המרואיינת שכל כך השתדלתי להשיג. לא מתאים לי לאחר כך, לא נעים ולא מתורבת.
שדרן הרדיו דיווח כי תאונה גרמה לפקק תנועה של כשלושים דקות. זה לא היה בתוכנית שלי, וכבר היה ברור כשמש, שכבר לא יכולתי לראות באופק, שאאחר. הפגישה הייתה אמורה להתקיים בעוד ארבעים דקות. הפקק הרס לי את כל התוכניות. השיחות והמסרונים ששלחתי אבדו לתהום, ללא תגובה או מענה. המצב היה תקוע לגמרי. זחלתי בשורה צמודה של מכוניות, שנעה באופן מתוח ועצבני, ובכל רגע הייתי בטוח יותר ויותר שהפגישה לא תתקיים גם הפעם. איזה חוסר מזל.
העורך הראשי של המגזין ניסה לשכנע אותי לא להתערב בנושא זה. "רק האדם העצלן ביותר לא ינסה לראיין בן ערובה שחזר מהשבי אצל 'השכנים הידידותיים ביותר' שלנו מעזה," אמר לי, לכן זה לא הרעיון הכי חכם. מלכתחילה היה ברור שהוא נועד לכישלון. לא סביר שהריאיון הזה יוסיף משהו חדש לזרם המונוטוני של מאמרים, כתבות או ראיונות אחרים. מעבר לזה, הצנזורה הצבאית והדרישה הבלתי פוסקת להיות פוליטיקלי קורקט תקהינה כל פינה חדה. האמת תיעלם מאחורי החובה לציית לחוקי הסובלנות, לערכים הדמוקרטיים ולרגישויות האישיות והרגשיות של כל אחד.
בכל זאת, ללא רשות רשמית ובאחריותי בלבד, קבעתי ריאיון עם בחורה צעירה שחזרה מהגיהינום בעזה. כעת, הכול השתבש. הפקק עיכב את תחילת הפגישה ואיים על קיומה.
בעודי יושב באוטו ומתבכיין על תהפוכות הגורל, הפקק החל להתפוגג במהירות מול עיניי. סוף־סוף התחלתי להתקדם.
כן, די התעלמתי מכל תמרורי הגבלת המהירות בכבישים. יש לציין שלא הייתי היחיד. רבים, לאחר שנתקעו בפקק, מיהרו כמו משוגעים להדביק את פער הזמן, בתקווה להחזיר אותו לאחור. זו תגובה נאיבית, אך נפוצה ביותר.
בכל אופן, הגעתי לבניין מחלקת השיקום בבית החולים הממוקם במרכז הארץ. במובן מסוים, התמזל מזלי: מצאתי חניה במהירות בלתי צפויה, וזה כמעט לא ייאמן בבוקר של יום חול. איחרתי בסופו של דבר בעשרים וחמש דקות ארוכות. חששתי שכעת המרואיינת שלי לא תוכל להקדיש לי מספיק זמן כדי לענות על שאלותיי. מצד שני, התרגשתי מאוד. מה תספר לי? תהיתי, איך אצור מדבריה את המאמר לעיתון?
דפקתי על דלת החדר שבו היא הייתה צריכה להיות, שמה היה אילנה. לא היה איש בחדר. הייתי צריך לצאת מוקדם יותר.
מאוכזב, פסעתי במסדרון, בתקווה לפגוש אותה הולכת לאיזשהו טיפול או בדיקה. הייתי כמעט בטוח שאני כבר מכיר את תווי הפנים שלה מהתמונות שפורסמו והודבקו בצידי הכבישים ועל עמודי החשמל ברחבי הארץ, ואצליח לזהות אותה די בקלות.
הלכתי, מביט בפניהם של העוברים במקום, מנסה לא לפספס אף אחד. מרחוק, בקצה המסדרון, הופיעה דמות של אישה צעירה, הדומה בתיאורה לצילומים שראיתי. היא צלעה מעט והלכה לאט. הבנתי שאני רואה אדם שעבר גיהינום, והלב שלי בכה על כך.
רצתי אליה וחייכתי חיוך מתנצל.
היא החזירה לי חיוך חם אך מותש ואמרה, "עכשיו יש לי טיפולים, ואחר כך שיחה עם הפסיכולוג. אתה תצטרך לחכות לי לפחות שעתיים. מצאתי, לדעתי, פתרון יותר סביר בשבילך. משהו יותר ראוי משיחה חפוזה של שאלות ותשובות צפויות ושטחיות, שכבר נמאסו עליי בחודש וחצי האחרונים מאז ששוחררתי." עיניה העידו בפניי שכבר עברה זאת הרבה פעמים. יכולתי לדמיין אותה עונה על כל השאלות האלה מכל כך הרבה מראיינים, עד שכבר נמאס לה לחזור לאותם הרגעים.
היא הביטה בעיניי והמשיכה, "הייתי בטוחה שלא אעשה את זה… אבל אחרי השיחה שלנו בטלפון, ועכשיו, כשפגשתי אותך כאן, עם ההתנצלות הכנה שלך ועם החיוך הילדותי וחסר האונים הזה, החלטתי לסמוך עליך ולתת לך את הרשימות שכתבתי פה. כל הפסיכולוגים אמרו לי לדבר, להוציא את הכאב, את הסבל, את הטינה. אבל קשה לי. קשה לי לדבר עם אנשים. אני נחנקת מדמעות, והמילים נתקעות לי בגרון מול מבטים מלאי חמלה. אני נאלצת שוב ושוב לחזור למה שאני כל כך רוצה לשכוח לנצח, למחוק מהזיכרון. בהמלצת אנשי המקצוע, ישבתי לכתוב. היה לי מספיק זמן, כי ביקשתי שלא יפריעו לי אם אין באמת צורך. ישבתי ליד השולחן, עם עט ונייר, וניסיתי להיות הכי כנה עם עצמי. ניסיתי לתאר בפרטים את כל מה שקרה, את כל החוויות והמחשבות שלי, את החזיונות, ההזיות, התקוות, הצער והשנאה. הכול נמצא במחברת השחורה שבמגירה שליד המיטה שלי. העתקתי הכול למחברת נפרדת, וסידרתי, עד כמה שיכולתי, לפי סדר כרונולוגי. זה היה ממש קשה, במיוחד שם, במנהרות. אתה יכול לקרוא הכול. אני נותנת לך את המחברת הזו. אני מפקידה בידיים שלך, לא רק את המחברת, אלא גם את ההחלטה מה לעשות איתה. אם אתה רוצה לפרסם את זה, אין לי בעיה. אבל אני מבקשת ממך, מכל הלב, אל תפרסם את השם שלי או את השמות של האחרים, כולל שם היישוב."
רציתי לדבר איתה עוד, לשמוע את הסיפור שלה ולשאול את השאלות הכי חשובות בשביל קוראי העיתון, אבל מבטה העייף הראה לי שאין זה בכוחה. בתוכי הרגשתי שהמחברת הזו תיתן לי תשובות יותר מפורטות מכל מילה שהיא תוכל לומר לי. עמדתי להחזיק בידיי סיפור כל כך יקר, שאף אחד לא ראה עד עכשיו – חוץ ממנה.
"אני אפילו לא יודעת אם אי פעם ארצה שתחזיר לי את המחברת. אולי, אם היא פשוט תיעלם, היא תיקח איתה גם את הפצעים האלה מהזיכרון. כשתסיים לקרוא, תתקשר אליי. אם לא תמצא את המחברת לבד, השותפה שלי לחדר תיתן לך אותה. היא יודעת על ההחלטה שלי."
הצעירה סיימה את דבריה. צולעת, היא נעלמה מאחורי הדלת הלבנה הקרובה. נשארתי לבד, המום מהפגישה שלנו ומהמתנה הבלתי צפויה. בהחלט לא ציפיתי לתוצאה הזו של הפגישה, ומאותו רגע הפכתי לבעלים הבלעדי של התיעוד המפורט של בת הערובה.
המחברת הייתה במגירת השידה, בדיוק כפי שאמרה. הרמתי ביראת כבוד את המחברת השחורה. הרגשתי התרגשות גדולה ובלתי פוסקת מפעמת בתוכי. לא יכולתי להתאפק והתיישבתי על כיסא מול הכניסה למחלקה, מדפדף בין דפי המחברת.
זה נגע בי עמוקות. היו שם כל הרגשות שלה, האירועים שעברה, תיאורים של מצבה הנפשי באותם רגעים. התחלתי לקרוא ברצף מההתחלה ועד הסוף. עוד לא הסתפקתי לסיים שורה אחת וכבר הרגשתי צורך להגיע לשורה הבאה. הייתי חייב לקרוא הכול, לדעת בכל עת מה קרה הלאה.
בניסיון להתאושש ממה שקראתי, שפשפתי את עיניי, שהיו רטובות מדמעות, שלא שמתי לב בכלל שזלגו מהן בזמן שקראתי. כשהרמתי את מבטי, כותבת השורות הללו במחברת עמדה לידי וחייכה בעצב. רציתי לחלוק איתה את ההתרשמות שלי ממה שקראתי, אבל היא לא הסכימה לכך, ואמרה שהיא עייפה לאחר הטיפולים והשיחות עם הפסיכולוג.
היא אמרה לי, "נהיה בקשר. עכשיו אתה יודע הכול."
הייתי בשוק מהמילים שקראתי ולא ידעתי איך אוכל לעכל אותן. בכל זאת, לפני שהדלת נסגרה אחריה, הספקתי לומר, "אני הולך לפרסם את תוכן המחברת, כמעט ללא תיקונים".
אין עדיין תגובות