החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בתולים

מאת:
מאנגלית: עמית פרדס | הוצאה: | 2018-09 | 100 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

טעימה ראשונה של סיפור אחד מתוך הספר "לעמוד או ליפול" שעומד לראות אור בקרוב, ובו שבעה סיפורים הקשורים לעולמה של "נוכרייה" מאת דיאנה גבלדון.

בסיפור "בתולים", ג'יימי פרייזר  בן ה-19 ואיאן מוריי בן ה-22 הופכים לשכירי חרב בצרפת, על אף שטרם שכבו עם נערה או הרגו אדם. אבל הם מנסים לעשות כמיטב יכולתם, בשני התחומים…

קרועים בין חובותיהם לבין דאגתם זה לזה, עליהם להתמודד עם שלל אירועים מאתגרים ומורכבים בעודם נאחזים בזיכרונות מכאיבים ונאבקים להישאר נאמנים לעצמם.

דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שתים־עשרה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה.

"גבלדון במיטבה… היא שוזרת יחד את חיי דמויותיה, מחברת קווי עלילה וחושפת הצצות מפתות לתוך עולמה הגדול יותר של הסדרה 'נוכרייה', שאי-אפשר לשבוע ממנה."   היסטוריקל נובלז רוויו

מקט: 001-3000-082
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אוקטובר 1740

אזור בורדו, צרפת

ברגע שראה את פניו של חברו הטוב ביותר, ידע איאן מוּרֵיי שמשהו איום קרה. עצם זה שבכלל נתקל בפניו של ג’יימי פרייזר העיד על כך, שלא לדבר על המראה שלו.

ג’יימי עמד ליד עגלתו של סוחר הנשק — זרועותיו גדושות בשלל פריטים שארמאנד הרגע נתן לו — לבן כמו חלב ומתנדנד קדימה ואחורה כמו קנה סוף באגם אוֹ. איאן הגיע אליו בתוך שלושה צעדים ואחז בזרועו שלא יקרוס.

‘איאן.’ נראה שג’יימי חש כזו הקלה למראהו, שהוא עמד לפרוץ בבכי. ‘אלוהים, איאן.’

איאן חיבק את ג’יימי שהתקשח והתנשם עמוקות, ואז חש בתחבושות תחת חולצתו.

‘אלוהים,’ הוא החל לומר בקול מופתע, ואז השתעל ואמר, ‘אלוהים, בן אדם, טוב לראות אותך.’ הוא טפח בעדינות על גבו של ג’יימי והרפה ממנו. ‘אתה צריך לאכול משהו, מה? אז בוא.’

מטבע הדברים הם לא יכלו לדבר עכשיו, אז איאן שלח לעבר ג’יימי הנהון מוצנע, לקח ממנו מחצית מהציוד שאחז והוביל אותו למדורה כדי להכיר לו את כל השאר.

ג’יימי בחר עיתוי טוב להופיע, חשב איאן. כולם היו עייפים ושמחו להתיישב בציפייה לארוחת הערב שלהם ולהקצבה היומית של משקה חריף, מוכנים לאפשרויות הבידור שהציע טירון חדש, אבל נטולי כוחות לצורות בידור פיזיות יותר.

‘ההוא שם זה ז’ורז’ הגדול,’ אמר איאן, הניח את הציוד של ג’יימי והחווה בידו לעבר הצד המרוחק של המדורה. ‘לידו, הבחור הקטן עם היבלות הוא חואניטו. לא מדבר הרבה צרפתית, ואנגלית בכלל לא.’

‘מישהו מהם מדבר אנגלית?’ ג’יימי הניח גם הוא את הציוד שבידיו, התיישב בכבדות על השמיכה שלו, ודחף בהיסח הדעת את הקילט בין ברכיו. עיניו ריצדו סביב המעגל, והוא הינהן בחיוך מבויש.

‘אני.’ הקפטן רכן מעל האיש שישב לידו והושיט את ידו לג’יימי. ‘אני לֶה קפיטן — ריצ’רד ד’אגליז. תקרא לי קפטן. אתה נראה מספיק גדול כדי להביא תועלת — החבר שלך אומר ששמך פרייזר?’

‘ג’יימי פרייזר, כן.’

איאן שמח לראות שג’יימי הבין שעליו ליצור קשר עין עם הקפטן וגייס את כוחו כדי להשיב לו לחיצת יד איתנה.

‘אתה יודע מה עושים עם חרב?’

‘יודע. וגם עם קשת.’ ג’יימי העיף מבט בקשת הלא מתוחה שליד רגליו ובגרזן קטום־הידית שלידו. ‘לא עבדתי הרבה עם גרזן, רק בשביל לחטוב עצים.’

‘מצוין,’ אמר אחד הגברים האחרים בצרפתית. ‘תשתמש בו לזה.’ כמה מהאחרים צחקו, אות לכך שלפחות הבינו אנגלית, בין שבחרו לדבר בה ובין שלא.

‘הצטרפתי לגדוד חיילים או ליצרנֵי פחם?’ שאל ג’יימי וזקר גבה אחת. הוא אמר זאת בצרפתית — צרפתית טובה מאוד במבטא פריזאי קל — וכמה זוגות עיניים התרחבו. חרף דאגתו איאן הרכין את ראשו כדי להסתיר חיוך. הנער אולי עומד להתמוטט עם פניו לתוך האש, אך אף אחד — מלבד איאן עצמו אולי — לא יֵדע זאת, גם אם זה יהרוג אותו.

אלא שאיאן כן ידע זאת, והוא השגיח על ג’יימי בחשאי, דחף לחם לכף ידו כדי שלא יבחינו שהיא רועדת, וישב קרוב דיו אליו כדי לאחוז בו אם אכן יתעלף. האור דעך כעת לאפור, ועננים רכים נתלו נמוך בשמים, בטנם ורודה. נראה שעד הבוקר יֵרד גשם. הוא ראה את ג’יימי עוצם את עיניו להרף עין, ראה את גרונו נע כשבלע, וחש את ירכו הרועדת של ג’יימי ליד זו שלו.

מה לעזאזל קרה? הוא חשב בדאגה עצומה. למה אתה כאן?

רק אחרי שכולם התמקמו לשנת לילה, קיבל איאן תשובה.

‘אני אפרוש את הציוד שלך,’ הוא לחש לג’יימי והתרומם. ‘תישאר ליד המדורה עוד קצת — תנוח, כן?’ אור המדורה הטיל בוהק אדמומי על פניו של ג’יימי, אבל איאן חשב שחברו עדיין לבן כמו סדין. הוא לא אכל הרבה.

כשחזר ראה נקודות כהות בגב חולצתו של ג’יימי, כתמים במָקום שבו דם טרי חילחל מבעד לתחבושות. המראה מילא אותו זעם, וגם פחד. הוא כבר ראה דברים כאלה; הנער הולקה. בצורה חמורה ולא מזמן. למה? איך?

‘בוא עכשיו,’ הוא אמר בחספוס, התכופף, החליק זרוע מתחת לג’יימי והצליח להקים אותו על רגליו ולהרחיק אותו מהמדורה ומהגברים האחרים. הוא נבהל כשחש בידו הלחה של ג’יימי ושמע את נשימתו הרדודה.

‘מה?’ הוא תבע לדעת ברגע שהיו מחוץ לטווח שמיעה. ‘מה קרה?’

ג’יימי התיישב בפתאומיות.

‘חשבתי שמצטרפים לכנופיה של שכירי חרב כי הם לא שואלים אותך שאלות.’

איאן הגיב בנחרה כראוי להצהרה כזאת וחש הקלה לשמוע צחוק קלוש בחזרה.

‘אידיוט,’ הוא אמר. ‘אתה צריך לגימה? יש בקבוק בשק שלי.’

‘זה לא יכול להזיק,’ מילמל ג’יימי. הם הקימו מחנה בשולי כפר קטן, וד’אגליז סידר להם לינה במכלאת בקר אחת או שתיים, אך לא היה קר בחוץ, ורוב הגברים בחרו לישון ליד המדורה או בשדה. איאן הניח את הציוד שלהם במרחק־מה, ולאור הגשם הצפוי מיקם אותם בחסותו של עץ דולב שעמד על גבול השדה.

איאן חלץ את הפקק מבקבוק הוויסקי — לא משקה משובח, אבל עדיין ויסקי — והחזיק אותו תחת האף של חברו. אבל כשג’יימי הושיט יד לבקבוק, איאן משך אותו ממנו.

‘לא תקבל אפילו טיפה עד שתספר לי,’ הוא אמר. ‘ואתה תספר לי עכשיו.’

ג’יימי ישב מכווץ, כתם חיוור ודומם על האדמה. כשהמילים הגיעו לבסוף, הן נאמרו ברכות כזאת, שאיאן תהה אם אכן שמע אותן.

‘אבא שלי מת.’

הוא ניסה להאמין שלא באמת שמע, אבל לבו הבהיר לו שכן; לבו קפא בחזהו.

‘הו, ישו הטוב,’ הוא לחש. ‘הו, אלוהים, ג’יימי.’ הוא כרע על ברכיו והצמיד בחוזקה את ראשו של ג’יימי לכתפו, מנסה לא לגעת בגבו הפצוע. מחשבותיו היו מבולבלות, אך דבר אחד היה ברור לו — בריאן פרייזר לא מת מוות טבעי. לוּ זה היה מוות טבעי, ג’יימי עדיין היה בלליברוך. לא כאן, ולא במצב הזה.

‘מי?’ שאל בקול צרוד ושיחרר מעט את אחיזתו. ‘מי הרג אותו?’

שתיקה נוספת, ואז ג’יימי בלע אוויר בקול חריקה.

‘אני,’ הוא אמר והתחיל לבכות. התייפחויות דוממות וקורעות הרעידו את גופו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בתולים”