החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בנאדם דב

מאת:
הוצאה: | 2015-02 | 80 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

"כל בוקר בדרך לבית הספר אני רואה אותו יושב במרפסת ומסתכל על הילדים שעוברים ברחוב. אמא אמרה להתרחק ממנו. אבל מה כבר יכול לעשות בנאדם דב? הוא בקושי זז. יושב במרפסת מאורה שלו. יושב וצופה ומחכה. למה? הרבה סיפורים שמעתי עליו. שהוא אוהב ילדים, לאכול אותם. שאתה רואה אותו יורד לגינה עם מעדר זה לא סימן טוב. שהוא לא זז מהמיטה רוב היום. שיש לו רובוט כזה שעושה בשבילו הכול. אפילו להרים את היד לפה עם כף מלאה קורנפלקס וחלב הוא לא צריך לעשות. שהוא נשוי לשתי נשים. אחת לימים זוגיים ואחת לימים אי זוגיים. את זאת של הימים הזוגיים הוא אוהב יותר."

בנאדם דב הוא קובץ הסיפורים הראשון של אלון ויג.

אלון ויג. יליד 1979. נולד בשלושים וחמישה במאי. ברחובות. גר בתל אביב. בוגר המחלקה לאמנות הקולנוע והטלוויזיה, המכללה האקדמית ספיר.

מקט: 001-2080-001
מסת"ב: 978-965-565-101-0

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ג'וק

"איזה גודל", אמרה.

"כן". חייכתי. "תחכי שתראי אותו בפרופיל".

"מטומטם, איזה ג'וק גדול, תעשה משהו".

"כמו מה?"

"תהרוג אותו", ענתה.

"אני לא יכול".

"מה זה אתה לא יכול? אתה גבר. זה התפקיד שלך להרוג ג'וקים".

"איפה זה כתוב? אני לא זוכר".

"אל תתחכם", אמרה.

"תראי אותו, איזה קטן הוא ואיזה גדולה את. למה את מפחדת ממנו? זה הוא שצריך לפחד ממך".

"אתה הורג אותו או שאני אהרוג אותו?"

"תהרגי אותו את אם זה עושה לך טוב", אמרתי.

היא זרקה עליו כפכף.

הוא נפגע.

ראיתי אותו מפרפר, מנסה לברוח מהמטורפת הזאת.

איך לא הצלתי אותו, חשבתי, איך הפקרתי אותו.

אסור להשאיר פצועים בשטח, כך לימד אותי בנצי המ"פ.

היא דרכה עליו במבט מלא סיפוק, ואני אכזבתי את בנצי.

"זהו זה. הוא מת ועכשיו אתה תזרוק אותו", אמרה.

"רוצחת. הרגת אותו ואת רוצה שאני אפטר מהגופה? תזרקי אותו את". "לאן?" שאלה. "אני לא יודעת. זה התפקיד שלך להרוג אותו ולהיפטר ממנו, התפקיד שלי זה רק להיבהל ולצעוק".

"תפקיד נוח בחרת", אמרתי.

"לא אני בחרתי. ככה זה מראשית ההיסטוריה".

"ראשית ההיסטוריה בתחת שלי", אמרתי.

"איפה?" שאלה ונתנה לי מכה בישבן.

עכשיו התחלנו להתקדם, חשבתי. "אני לוקח את הג'וק וזורק אותו בתנאי אחד".

"מה התנאי?"

"שעושים הלוויה ואת אומרת עליו הספד".

"נשמע לי קצת מטומטם, אבל אני מסכימה".

עטפתי את הג'וק במפית, הנחתי אותה על כף ידי ואמרתי, "התכנסנו כאן היום בדירה של עלמה להיפרד מחבר יקר. לעלמה יש כמה מילים להגיד לזכרו, בבקשה עלמה".

"טוב… קשה לי לספר עליו כי לא הכרתי אותו כל כך טוב. אני מצטערת שצעקתי עליך, בטח נורא נלחצת. אבל גם אני נלחצתי. אני מאוד אוהבת את הדירה החמימה שלי, אני מקווה שגם אתה".

"זה לא הספד", אמרתי.

"אז תספיד אתה. אני אף פעם לא עשיתי כזה דבר".

"טוב, טוב. תראה את כולם, ג'וקי, כולם באו להיפרד ממך, זה בגלל מי שהיית. הסתובבת חופשי בבית ורוח נעורים ושובבות נשבה בך. לא פעם ראיתי אותך מציץ ובורח. הסקרנות שלך היא שהובילה אותך לגילויים הגדולים אבל גם הובילה אותך למותך. מוות נורא. כפכף. אם כבר למות צעיר, אז לפחות שזה יהיה במלחמה על הגנת המולדת ואם אפשר על הדרך להציל כמה חברים, ושהמשפחה שלך תקבל בשמך צל"ש על תפקודך יוצא הדופן. אבל אתה נהרגת סתם ליד הבית. רחוק מהגבול. כל העתיד היה לפניך, ואז באה בת אדם, קשה לי לקרוא לה כך, וקטעה את פתיל חייך. אני מקווה שאתה נמצא בעולם טוב יותר עכשיו בלי כפכפים וכוח כבידה. תהיה חזק. אני אוהב אותך אפילו שלא הכרתי אותך. יהיה זכרך ברוך.

"כך אומרים הספד", אמרתי. "ועכשיו איפה לזרוק אותו?"

"אני לא יודעת. זה התפקיד שלך, אתה יודע. רק תיפטר ממנו כבר".

"נו. טוב".

נגשתי לאסלה בשירותים, זרקתי אותו לתוכה, הורדתי את המים והוא נעלם עם הזרם.

חזרתי לסלון. "זה הג'וק האחרון שאת הורגת, את שומעת!"

היא לא הייתה בסלון, חיפשתי אותה. כשהגעתי לחדר השינה ראיתי אותה שוכבת ערומה על המיטה. היא סימנה לי עם היד בתנועה מפתה.

הורדתי את החולצה, הנעליים, הגרביים, המכנסיים, התחתונים וערום כביום היוולדי עמדתי בחדר השינה של עלמה.

"איזה גודל", אמרה.

"עכשיו את מדברת לעניין, מחסלת מזיקים קטנה שלי", אמרתי וחיבקתי אותה.

היא לחשה לי באוזן, "אני מחסלת גם מזיקים גדולים, תיזהר".

"הכפכפים שלך בסלון", לחשתי.

"ואתה חושב שכפכף מספיק לבחור כמוך?"

"לא".

"אני חושבת שכן", אמרה. "אבל אני לא אחסל אותך, יש לי תפקיד בשבילך".

רווח לי.

"איזה תפקיד?"

"להרוג ג'וקים".

"בסדר", אמרתי.

ונתתי לה נשיקה.

ועוד אחת, ועוד אחת…

  1. :

    קראתי, אהבתי, קניתי 🙂
    יישר כח אלון!

  2. :

    אדיר.
    לא ידעתי שאתה כזה.

  3. :

    אלון כל הכבוד. כתיבה מעניינת ומושכת קריאה. תודה רבה

הוסיפו תגובה