החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על מיכאל אטלס

מיכאל אטלס הוא רופא מומחה בגינקולוגיה ומיילדות. מאחורי הפרגוד – תמונות ממחלקת נשים הוא ספרו השישי. ספריו הקודמים: מתי תמציאו כבר מכשיר אחר – מונולוג של גינקולוג (י.גולן, 2004); ז'אן ואנדריאס (ע. נרקיס, 2005); בסודן של נשים (טפר, 2007);Amours et ... עוד >>

מאחורי הפרגוד: תמונות ממחלקת נשים

מאת:
הוצאה: | 2021 |
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.00

רכשו ספר זה:

תפאורת הרקע של "מאחורי הפרגוד – תמונות ממחלקת נשים" היא מחלקת נשים ויולדות דמיונית אי-שם בארץ. ישיבות צוות מתישות, מסדרונות עמוסים בסיפורי חיים, חדרי ניתוח צוננים הצופנים טרגדיות בצד ניסים, חדרי לידה בהם צער הלידה מתחלף בחיוך של אושר למשמע בכיו הראשון של הרך הנולד, ובעיקר – הגינקולוגים כבני אדם.

המחבר פרש גלריה אנושית רחבה ומגוונת של רופאות, רופאים, אחיות ומיילדות. הוא פושט מהם את חלוקיהם ומאיר עליהם מלפני ומאחורי הפרגוד, החוצץ בין מלאכתם לבין עולמם האישי – על הדרמות, הקִנאות, השאיפות, הוויתורים – הסמוי מעיניהן של המטופלות. מאחרון הסטג'רים ועד בכיר הפרופסורים, כולם נחשפים כגיבורים וכאנטי גיבורים, כאוהבים וכשוברי לב, כבעלי חלומות ומאוויים וכמי שחוו על בשר נפשם את הדרך העקלקלה אל הגשמתם או אל שברונם…ועד לסוף הבלתי נמנע שעלול להפתיע.

אנשי המקצועות הרפואיים, גם אם אינם רופאי נשים, ייזכרו באווירה ששררה, ואולי עדיין שוררת, בין כולי המחלקות. לעיניהם של כלל הקוראים ייפתח צוהר למתרחש בהן, שלא בשעות הביקור.

 

איור הכריכה: "בדיקה נרתיקית באישה עומדת" מאת Antoine Chazal. מתוך: "ההיסטוריה של הרפואה" מאת Jacques-Pierre Maygrier, 1822.

מקט: 978-965-571-378-7
מסת"ב: 978-965-571-378-7
תפאורת הרקע של "מאחורי הפרגוד – תמונות ממחלקת נשים" היא מחלקת נשים ויולדות דמיונית אי-שם בארץ. ישיבות צוות מתישות, מסדרונות […]

 

פתח דבר

החלון הושאר פתוח בגלל החום שהקדים לבוא.

אפריל רק התחיל. כלי המיטה עדיין לא ממש הומרו למתכונתם הקיצית, והחום, בד בבד עם קריאת העורבים שהיא כה פשוטה וקלה לחיקוי, קררר קררר קררר, העיר אותי משנתי שהייתה ממילא, כמו תמיד, טרופה וסבוכה בחלומות מוזרים.

יש בליבי פינה חמה לעורבים, ולא רק כי הם מהאינטליגנטים בין בעלי הכנף. כך אני מניח משום מה, כמוני כמו רבים אחרים, אף כי מעולם לא ממש בדקתי. בהליכתם הם מתנדנדים מרגל לרגל במעין יהירות חצופה כמו שרואים לא פעם אצל מי שלגם כוסית יתרה או אצל הפגע הרע של השכונה, אך לזכותם יאמר שאין הם מנענעים בתנועה כפייתית ומטופשת את ראשיהם כמנהג היונים, ואין הם זורקים לאוויר ציוצים מחרישי אוזניים כמו זוגות הסיקסקים בזגזוגם הנמוך או כמו הדַּרדרות הירוקות שאימצו את נוף ארצנו. במַקורם הם חופרים בור באדמה וקוברים בו את שללם, רושמים במוחם את מיקומו, כשם שאנו בני האדם טומנים את שיקר לנו במגירה סודית. כשהם נוחתים לרגע ממעופם הכבד, כתם שחור כמו הלילה, נראה שהם מתבוננים היטב על סביבתם לכל הכיוונים, משל היו בודקים מה נשתנה בעולם ומה אנחנו עושים, אנו שכמותם הולכים על שתיים וכמותם ממלאים את הארץ, ולאו דווקא תמיד כדי לצוד בעינם השחורה איזו נבלה יבשושית או קלח תירס שנותרו בו לפלֵטה גרגרים בודדים.

נראה שיש להם זמן לעורבים, שאינם ממהרים לאף מקום, כמו שלי בפרק הזה של חיי, ואולי כאן נעוץ מקור חיבתי ההולכת וגוברת אליהם ואל קריאתם. סוג של הזדהות. כמוהם עיתותיי בידי, כמו שאני אוהב להתהדר במין סיפוק של מי שקנה לעצמו חפץ שמזמן חשק בו. האמת? תמיד ידעתי והקפדתי לשמור לעצמי בַּצד זמן פרטי שיהיה רק בשבילי גם בימים בהם היינו מתרוצצים שם בפסיעות חפוזות, כמו שעוד תראו בהמשך, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה ולא פעם ולא פעמיים אף בשעות אלו, וממשיכים גם בבוקר ועד אחר הצוהריים ללא הפסקה. אדרנלין.

וכמו שנדמה לי, אולי בטעות, לגבי העורבים, גם אני לא כל כך מרוכז. או יותר נכון לא תמיד. לא במקרה הם שומטים את הגבינה היישר לפיהם של שועלים ערמומיים. קשה לי עם זה, כמו לאוראל, שעוד מעט תכירו אם בכל זאת תחליטו להמשיך ולקרוא את הספר הזה חרף ההקדמה.

וכמוהו, אני חייב להתמודד עם המצב, אם כי לא בהכרח באותה דרך. אולי זו הסיבה, לגבי אוראל אני מתכוון, שהצמיח לעצמו שריון קשקשים, אף שבוודאי לא היחידה. גם לי יש סיבות משלי, שכמו אוראל, לא את כולן אני יודע או חפץ לדעת. לעיתים קשה לי להתרכז אפילו בתכנון המשפט הבא שאני עומד להוציא מפי, על כן קורה לא פעם שאני פשוט מוותר ולא אומר מילה, מתנחם במראית העין של הסייג לחוכמה שהכול מכירים עד כי הפך לקלישאה, אשר בניגוד לכוונת המכוון מגחכת לעיתים את השתיקה יותר מאשר את הלהג.

ושוב כמו העורבים, כל דבר עלול להסיט את תשומת ליבי ולהשתלט לרגע על מחשבותיי. ולא רק עורב שמתעופף מפה לשם, נוחת ומביט סביבו ושוב ממריא כאילו בקושי, כאילו היה כלי טיס כבד מדי, אלא לא פעם גם געגועים, כבדים ומעורפלים, לאיזו אַנַּבֶּל־לִי. בילדותי לא סווגתי כלוקה בהפרעות ריכוז או קשב, אבל לא מן הנמנע, במבט לאחור, שאיזו יועצת חינוכית מלומדה לא הייתה מהססת לעשות זאת לוּ הייתה בַּנמצא באותן שנים בהן גדלתי מייד לאחר המלחמה שם ומספר שנים לאחר קום המדינה כאן, ולו האבחנה באותן השנים הייתה זוכה להגדרה ולתפוצה לה היא זוכה היום. ואף על פי כן, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, דווקא מסוגל הייתי לשבת שעות ולשנן פרטים נטולי כל חשיבות ואפילו למצוא עבורם איזו מגירה מתויגת במוחי שיקַל עליי לשלפם ממנה לכשארצה. אומנם בעודי משנן הייתי קם מכיסאי לעיתים מזומנות, מזומנות מדי, מסתובב בחדר, ניגש לחלון, בוחן עציץ מונח על אדנו, מעיף מבט החוצה, מזין את עיניי בעלוות הצמרות הנעות ברוח, אבל מצפוני, או איזה רגש חובה עיקש ונואל ואטום כשל פרד, היה משיבני עד מהרה וכמעט על כורחי אל מושבי שעוד טרם הספיק להתקרר. פעם אף עלה במוחי הרעיון המוטרף לקשור את עצמי אליו בחגורה או כיוצא בזה, אבל ויתרתי עד מהרה, כי ידעתי שיצרי יגבר על הקושי להלך כשהכיסא אזוק לאחוריי.

עם המחשב הדבר לאין ערוך יותר קשה. האותיות מרצדות מתוך האור. בהקשה אחת אתה מוסח לעולם אחר. תוך שנייה קורצות לעברך שלוש עלמות שלא די היה לך בכל שנות חייך על פני האדמה על מנת שתיקרֵנה בדרכך בעולם האמיתי, או שאתה נקלע לתוך נופים עוצרי נשימה, או נכנע לפיתוי ללמוד על אורחותיו של בעל חיים מוזר.

ומאחר שגמרתי אומר להשתלט על הזמן שנותר לי ושעתה יש לי אותו למכביר, הנה הוא פה אפילו ברגע הזה זמין לידי, מוכן להיכנע להוראתי המוזרה ביותר, מתרצה עבורי ובניגוד מוחלט לחוקי הפיסיקה מאט את מהלכו עד שאינני חש בזליגתו הקבועה והבלתי נמנעת, אספר הכול כמו שהיה, כמו שהדבר פחות או יותר נמשך עכשיו ובוודאי עוד יימשך, בשינויים קלים כאלה ואחרים ברוח הימים וההמצאות והתגליות, מאז ועוד לפני ימי אריסטו והיפוקרטס ואֶסקלפיאדס וגלֶנוס. כל עוד בני אדם יהיו רופאים לבני אדם אחרים, כל זמן שרופאים יהיו אנשים בשר ודם ולא רובוטים ממוחשבים שעוד יבוא יום וישכיבו, יבדקו, יאבחנו, ירשמו ויחדירו לתוך גופינו אצבעות פלדה קרות שכבר ניתן לראות פה ושם.

טוב, מובן שלא אוכל להעלות אלא מזער ממה שהתרחש סביבי וחשתי בתוכי. כבר עתה, עוד לפני שאני כותב את השורה הראשונה, אני יודע בעליל שאזכר בעוד ועוד דברים, אבל בסופו של דבר יהיה עליי להחליט לשים קץ לתוספות ולהערות, וביום בהיר אחד לכתוב את המילה ‘סוף’.

אספר מה שהיה באולם הקטן והצר של ישיבות הבוקר, ובמסדרונות הארוכים, ובחדרי הניתוח הקרים תמיד, ובמרפאות הצפופות ובחדרי הלידה בין הזעקות. לא רומן, לא מסעות לארצות מרוחקות שמציתים את הדמיון, לא תחבולות וקנוניות סבוכות וגם לא ממש סיפורים, ואם יהיו שם מתים, הרי שזה למגִינת לב כולם ואיש לא פילל להם. יותר כמו עלעול באלבום תמונות שחלקן כבר מתחילות לדהות ושוליהן להצהיב, אלבום שעל כריכתו מודפס ‘תמונות ממחלקת נשים’, גלריה של אנשים שהסתובבו לנו בין הרגליים ואנחנו להם, כמו שאומרים, שבסוף אנחנו נוכחים שכמעט לא דיברנו איתם או רק בקושי כמה מילים פה ושם, שהתחככנו בהם שנים על שנים, זָקַנּוּ במקביל אף כי כל אחד ואחת על מדרגתו שלו, ואף על פי כן לא באמת למדנו להכיר.

האם אמרתי: מה שהיה? לא, נכון יותר לומר מה שראיתי אני, בעיניי, בעיני ראשי ובאלה הרכות יותר של רוחי, ומובן שזה עשוי להיות שונה בתכלית ממה שראית אתה, או הוא, או האחרים, או ממה שהיה באמת, או ממה ששזפה עין העורב כשהעז להתקרב וללפות בטפריו לרגע חולף את אדן החלון של חדר הישיבות ולהביט פנימה. כי יש לעמוד מהצד כדי להיטיב לראות ולהתבונן, כמו תמונה שחייבים לצעוד אחורנית, לקחת ממנה מרחק, כמו קו החוף ובתי המלון של תל אביב שתיטיב לראות כשאתה יושב על ירכתי מפרשית, בדמדומיו האדמדמים של יום קיץ, וגם אז, הכול עוד בעיני המתבונן.

ואני סבור שהעורבים באמת טובים בזה.