בכל שעריך הוא עדות כתובה לכך שניתן לראות את סדקיו של השבר הגדול שחוצה את החברה בישראל ומאיים על יסודותיה: […]
ואז הבנתי: שני דברים הם כנראה נצחיים: כדורגל ועוול. כאשר קבוצת בני אנוש תהיה על מגרש אחד במציאות תחומה בזמן, יהיו עבירות, הפסדים וניצחונות. צריך שופט, אי אפשר לשחק אם אין אמון בשופט.
במציאות שבה נכתבים הדברים מתגוששת השבטיות הישראלית במלוא כוחה על יסודות המשפט ועל מעמדו. נדמה שתגרת השחקנים והשופטים על המגרש כה חריפה, שעוד רגע קט יתמוטטו הגדרות והקהל כולו יפרוץ פנימה לתחומי המגרש, יד איש באחיו. ואז שוב, מדינה בעונש רדיוס, ללא קהל, ובפעם האחרונה שזה קרה, זה היה לאלפיים שנה.
ישראל של הימים הללו נתונה במשבר אמון עמוק, תהומי, בין אזרחיה לבין מוסדות השלטון שלה, בין מוסדות השלטון לבין אזרחיה, בין מוסדות השלטון לבין עצמם. ישראלים תרים, מחפשים בפני חבריהם עדות לעסקה נסתרת, סימן לקומבינה מסתתרת.
השופטים שלכם פוסקים רק לטובת קבוצה אחת, הם מטיחים בתסכול. אתם רוצים חוקים אחרים, אומרים להם ממול. אלה טוענים: השפיטה קדושה, ואלה עונים: אתם רוצים להוציא לנו כרטיס אדום לראש ממשלה על עבירה שלא הייתה. אלה מתעקשים: אתם רוצים חוקים שמשנים את השיטה, ואלה צועקים: אתם מוציאים לנו את השחקן הכי טוב בזירה, שמבטיח לנו את ראשות הטבלה.
המשחק והחיים מתחברים, מפני שהמשחק הוא החיים. אסור לשכוח, כולנו יורדים בסוף לחדרי ההלבשה, ויש לנו אחריות עצומה למשחק ולעונה הבאה.
בכניסה למתחם גדוד 17 של גולני, גדוד בית הספר למ”כים של החטיבה שבה הוכשרה עתודת הפיקוד הראשונה של החיילים, מקדם את הבאים משפט שנכתב על הקיר: “והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר, ותבוא חרב ותיקח מהם נפש, הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרוש” (יחזקאל לג, ו).
זה עתה הגעתי מסיירת גולני לבית הספר למ”כים, והמילים שעל הקיר פגשו את עיניי, את מחשבותיי, אולי את משימותיי העתידיות. השלמתי את קורס המ”כים בחטיבה, ואני עובר ליד הטקסט התנ”כי כמעט מדי יום. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה, שנת 1982. חזרתי אל הגדוד האהוב כקצין המודיעין של הגדוד. עכשיו, חשבתי בתמימות נערית, אני אחראי לראות.
עשרים שנה מאוחר יותר התיישבתי לכתוב את “המזרחית — סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית וסיפור המאבק החברתי בישראל בין השנים 2005-1995”, ספר שמעטים קראו. שלושים שנה יעברו עוד מעט מאז הקמנו את התנועה ששינתה את פניה של החברה הישראלית בכל הקשור לשיח המזרחי ולערכי הצדק החלוקתי במשפט. שיבה זרקה בשערי, קמטים בפניי, ואני תוהה: הנשמע קול השופר? הנזהר העם? הבאה החרב? ומה אכפת לך בכלל? מי דרש ממך לקבל אחריות כזו? מי אתה? ואיפה נפשי שלי בכל הסיפור הזה?
ואולי זה אינו קשור בתרועת השופר או בעוצמתו, אלא באוזניים הכרויות לשמוע, ברגישותן, במועד התרועה. ייתכן שטעיתי, בטוח שטעיתי. אני זוכר שבקיץ 2005 התקשרה המזכירה של הוצאת הספרים גלובס, שהוציאה לאור את ספרי, ואמרה בחדות: “תקשיב, יש פה במחסן כמה עשרות ספרים של הספר שלך. הם מעלים אבק, ואנחנו צריכים לפנות מקום על המדף במחסנים. תבוא לקחת”.
נסעתי בטנדר ברלינגו חבוט אל בית ההוצאה, וקיבלתי אישור מיוחד להכניס את רכבי בכניסת ספקים. הגעתי אל הרמפה. עובד על מלגזה זריזה הניח לפניי כמה ארגזים של ספרי, ומיהרתי לסחוב אותם לרכבי במאמץ לא מבוטל.
הגעתי לביתי, תר אחר מקום לאחסן את ספריי. היה עליי להעלותם ביום חם במיוחד אל פינה מיוחדת בעליית הבית. אני זוכר את זיעת המאמץ כובשת כל פינה בבגדיי, עת סחבתי את הספרים במעלה המדרגות והרהרתי: איך זה יכול להיות? למה מעטים כל כך קראו? למה הספר אינו מעניין? יאללה, מעכשיו פותחים פרק חדש, הבטחתי לעצמי, עוד הבטחה שכבר כשעלתה ידעתי שאין סיכוי שאעמוד בה.
ואכן, הראיות כנגד המחשבה האחרונה, השקרנית, פרושות על פני השנים מאז: כתיבה פובליציסטית בשנים 2012-1991, הקמת המועצה לביטחון חברתי, ייזום כנס שדרות, הקמת מיזם “התחדשות ישראל” עם עורך הדין דוד חודק ועם חברות וחברים יוצאי דופן באיכותם בשנים 2012-2007, מייד לאחר מלחמת לבנון השנייה, בניסיון לעצב מהויות הנדרשות לפתרון לפני המלחמה השבטית המאיימת להתפרץ, שאכן, התפרצה במלוא עוזה.
העתקתי את מאמציי ממרחבי החברה האזרחית, מהזירה הציבורית, לזירה המשפטית. הקשת הדמוקרטית המזרחית הייתה ניסיון להנביט את השינוי הנחוץ כל כך לחברה בישראל במרחבים ציבוריים־תקשורתיים ובמהלך משפטי מרהיב אחד: בג”ץ הקרקעות. מאז פעלתי בזירה המשפטית, מנסה בכוחותיי הדלים להמשיך במשימה הכתובה שלא יצאה ממוחי הנערי, הקורא כתובת דהויה בבסיס שכוח.
לספר ארבעה שערים, וכל שער הוא סיפור משפטי־אזרחי. סיפוריהם של מי שתרו אחרי הצדק, הסעד המשפטי. סיפורה של הבקשה, התביעה ממערכת המשפט, כיצד נתגלגלה, איך נהגתה ונכתבה, ושל המאמץ העצום להניח בפני בית המשפט בערכאותיו השונות מסמך משפטי־חברתי. עיקרי הכתב המשפטי אשר הוגש לבסוף לבית המשפט מונחים בפני הקורא בכל שער. יהא ספר זה מסמך מרצפת הייצור של חיפוש הצדק, עדות לניסיון לתיקון העוול, וכן סיפור מסקנותיי שלי כהלך בשדות המשפט הישראלי בכל אחד מהשערים.
סדקיו של השבר הגדול שחוצה את החברה בישראל ומאיים על יסודותיה נראים בגסות הלב הפרוצדורלית־משפטית כנגד אליהו חסין ז”ל; בהזנחתם והפקרתם של מתיישבי גבעת עמל; במורה הבדואי שנהרג מכדורינו בנגב — בשקרי השוטרים, בטיוח הפרקליטים, בהתעלמות השופטים; באי־שוויון הנמשך במשטר ההחזקה בנכסי המדינה, בקרקע ובתנובותיה, המנציח את חוסר היכולת של צעיריה לבנות את ביתם ואת עתידם. ספר זה הוא תיאור מפורט של סדקי הופעתם המסוכנת של כל אלו בקיר הישראליוּת.
החברה בישראל משוסעת, נעדרת הסכמות באבני היסוד של הקיום המשותף: זהות, שותפות ומשפט. בשתי אבני היסוד הראשונות עסק ספרי “המזרחית”. ספר זה הוא על אודות האבן השלישית.
רגע לפני שאני נדרש שוב לאסוף ספרים מלאי אבק, הינה לעיונכם “בכל שעריך”.
אין עדיין תגובות