החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

צבע הרצח של בי לרקהאם

מאת:
מאנגלית: דורון דנסקי | הוצאה: | 2019-04 | 430 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ג'ספר בן השלוש־עשרה חי בעולם של צבעים מרהיבים שאף אחד אחר לא יכול לראות. מילים, מספרים, קולות של אנשים – לכל דבר יש גוון ייחודי משלו. אבל לאחרונה ג'ספר נרדף על ידי צבע שהוא לא אוהב ולא מבין – צבע הרצח.

הוא בטוח ששכנתו החדשה, בִּי לרקהאם, נרצחה. אבל איש אינו מתייחס ברצינות לדבריו. לג'ספר יש קושי מיוחד בזיהוי פרצופים וקשה לתפוס רוצח כשאתה לא יכול לזהות את פניו. איך יצליח לשכנע את השוטרים?

הוא משחזר שוב ושוב את אירועי החודשים האחרונים כדי לגלות מה קרה באותו ערב לפני שבי נעלמה. בזמן שהוא נאבק לפרום את הקשרים הסבוכים של הזיכרונות והצבעים הלא־מהימנים שמסתירים ממנו את האמת, אורב לו בצללים מישהו שנחוש לעצור אותו – בכל מחיר.

 

ברומן מקורי ויוצא דופן זה, אנו פוגשים גיבור ייחודי, החושף אותנו אל העולם כפי שהוא נתפש בחושיו של נער על הרצף האוטיסטי, ללא המסכות והשקרים שמאחוריהם מסתתרים כל האנשים הרגילים כביכול.

שרה ג' האריס היא סופרת ועיתונאית. צבע הרצח של בי לרקהאם הוא רומן הביכורים שלה.

מקט: 4-550-261
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

יום שלישי (ירוק־בקבוק)

אחר הצהריים

הרצח של בִּי לַרְקְהאם היה קריסטלים כחולים כקרח עם קצוות נוצצים וקרחונים כסופים משוננים.

ככה אמרתי לשוטר הראשון שפגשנו בתחנת המשטרה, לפני שאבא הספיק להשתיק אותי. רציתי להתוודות ולגמור עם זה. אבל הוא כנראה לא הבין מה אמרתי או ששכח להעביר הלאה את המסר לעמית שלו שחוקר אותי עכשיו.

האיש הזה שאל אותי בחמש הדקות ועשרים ושתיים השניות האחרונות שאלות שאין להן שום קשר למה שקרה לשכנה שלי, בי לרקהאם, ביום שישי בערב.

הוא אומר שהוא חוקר אבל אני לא משוכנע במאת האחוזים. הוא לובש חולצה לבנה ומכנסיים אפורים במקום מדים, ואנחנו יושבים על ספות ארגמן מוכתמות, מוקפים בקירות בצבע שמנת. מראה תלויה על הקיר משמאלי ומצלמה קבועה בפינה הימנית של התקרה.

לא חוקרים כאן פושעים, לפחות לא מבוגרים. צעצועים מונחים על מדף יחד עם השנתון הישן של טוֹפּ גיר ועותק חבוט של הספר הראשון בסדרת הארי פוטר, שנראה כאילו איזה ילד ניסה לאכול אותו. אם זה אמור להרגיע אותי, זה לא עובד. הליצן עם הזרוע האחת ללא ספק שולח אליי מבט זדוני.

היית אומר שאתה מרוצה בבית הספר, ג’ספר?

יש לך חברים שלומדים בכיתה י’א?

אתה יודע משהו על בנים שמגיעים לבית של בי לרקהאם כדי ללמוד נגינה?

מיס לרקהאם ביקשה ממך להעביר הודעות או מתנות לבנים כלשהם, למשל לוקאס דְרֶרי?

אתה מבין למה משתמשים בקונדומים?

השאלה האחרונה מצחיקה. אני מתפתה להגיד לחוקר שעטיפות קונדומים נראות כמו סוכריות נוצצות אבל לא מזמן למדתי את התשובה הנכונה.

התשובה היא סקס: מילה בוורוד־מסטיק עם גוון לילכי שובב. שוב, מה זה קשור אל בי ואליי?

לפני תחילת החקירה, האיש אמר לנו שקוראים לו ריצ’רד צ’מברליין.

כמו השחקן, אמר.

אין לי מושג מי זה השחקן ריצ’רד צ’מברליין. אולי הוא מאחת מתוכניות הטלוויזיה האמריקאיות על בלשים שאבא אוהב – מחשבות פליליות או סי־אס־אַיי. אני לא יודע איזה צבע יש לשחקן ההוא, אבל הקול של ריצ’רד צ’מברליין הזה הוא כתום־כרום־חלודה.

אני מנסה להתעלם מהגוון שמשתלב לא יפה בחרדל־בוץ של אבא ומכאיב לי בעיניים.

הבוקר אבא קיבל שיחת טלפון ושאלו אותו אם הוא יכול להביא אותי לתחנה כדי לענות על כמה שאלות לגבי בי לרקהאם – אבא של אחד מתלמידי הנגינה הצעירים שלה הפנה כלפיה כמה האשמות חמורות. העמיתים של השוטר שהתקשר מתכוננים לחקור גם אותה, לשמוע את הצד שלה בסיפור.

אני לא בצרות, הדגיש אבא, אבל ידעתי שהוא מודאג.

הוא העלה את הרעיון שניקח את המחברות ואת הציורים שלי. נוכל להגיד למשטרה שאני עומד ליד החלון בחדר שלי עם משקפות וצופה בתוכים שמקננים בעץ האלון של בי לרקהאם. ושאני מתעד כל דבר שאני רואה דרך החלון.

חשוב שהמשטרה תחשוב שאנחנו משתפים פעולה, ג’ספר, ולא מנסים להסתיר משהו.

לא רציתי להסתכן ולכן הכנתי ערימה של שבעה־עשר ציורים מרכזיים ושמונה ארגזים של מחברות – כולן מתויקות כהלכה והארגזים מתויגים לפי סדר התאריכים – ליד דלת הכניסה.

היה קשה לי לחשוב שכולם יהיו יחד בחלל דחוס וחשוך: תא המטען של המכונית של אבא. מה אם המכונית תהיה מעורבת בתאונה ותעלה באש? התיעודים שלי יושמדו. הצעתי ביעילות שנפצל את הארגזים וניסע בשתי מוניות נפרדות לתחנת המשטרה, כמו בני משפחת המלוכה שאסור להם לטוס יחד באותו מטוס.

אבא הטיל וטו ומלמל: ‘דווקא יהיה נחמד אם הארגזים האלה יעלו באש.’

צרחתי על אבא ענני תרשיש נוצצים עם שוליים לבנים חדים עד שהבטיח לא לפגוע לעולם במחברות או בציורים שלי. אבל הנזק כבר נגרם ולא יכולתי לסלק מהראש שלי את האיום או את הצבעים. הם התמזגו להכעיס מאחורי עיניי. לא הייתי מסוגל להסתכל על אבא או לחשוב על הדברים האיומים שהוא מסוגל לעשות.

על מה שהוא כבר עשה.

חזרתי למאורה שבפינת החדר שלי ושפשפתי את הכפתורים בקרדיגן של אמא עד שהרגשתי רגוע יותר. כשזחלתי החוצה שוב כעבור עשרים ותשע דקות, אבא כבר העמיס את המכונית בלעדיי. הוא החליף כמה ארגזים ממוספרים שהכילו תיעודים של האנשים ברחוב הזה בארגזים ישנים בהרבה מעליית הגג.

עשית טעות, אמרתי לו, אלה מחברות מלפני שנים שמפורטים בהן דמויות ממלחמת הכוכבים ומוצרים נלווים.

אבא אמר שלא אדאג, המשטרה כנראה תתעניין בהיקף היצירות שלי ושלל המחברות יעזור להסיח את דעתם.

ההסבר לא מצא חן בעיניי. גרוע מכך, כשהתבוננתי מקרוב בתא המטען, הבנתי שהוא הניח את ארגז מספר ארבע על ארגז מספר שש.

‘מספר ארבע הוא כתום־גזר וערמומי!’ אמרתי. ‘הוא לא יכול לשבת על מספר שש שהוא ורוד־שקיעה וחברותי. הם לא קשורים בכלל אחד לשני! איך אתה לא יודע דבר כזה?’

רציתי להוסיף: למה אתה לא יכול לראות את מה שאני רואה?

אין טעם, אף פעם לא היה. אבא עיוור להרבה דברים, במיוחד למה שקשור אליי. כשהייתי קטן אמא תמיד הבינה את הצבעים שלי. אבל אמא איננה ואבא לא רוצה לדעת.

הוא הרשה לי לחזור פנימה כדי שאוכל להסתחרר על הכיסא במטבח במקום לרוץ למאורה שלי שוב. לא היה לנו זמן אבל שנינו ידענו שאני צריך להימנע מעוד רוגז. הרגשתי כמו שחקן שמסתובב בנעליים ששייכות לי – ג’ספר וִישַׁרְט – מאז הלילה שבו בי לרקהאם…

אסור לי להגיע לשם. עדיין לא.

הייתי צריך לסדר את פלט המידע שבראש שלי. הוא הסתבך וחלקים חשובים ממנו ניזוקו או התערבבו. לא היה לי מושג איך לארגן את מה שקרה לפי הסדר.

האיחור הלחיץ אותי עוד יותר. אבא אמר שזה בסדר ושאין לי מה לדאוג אבל ככה הוא אומר בכל פעם שאנחנו מקבלים תזכורות על איחור בתשלום חשבון החשמל. אני לא בטוח שאני יכול לסמוך על שיקול הדעת שלו.

אחרי שבדקתי פעמיים את הארגזים שהכנסנו לתא המטען, וידאנו שחגורות הבטיחות שלנו חגורות כי הסבירות לעוף מרכב גדולה פי שלושים אם לא חוגרים.

כשהגענו סוף־סוף, איחרנו בחמש־עשרה דקות וארבעים ושלוש שניות. היומנאי אמר לנו שזאת לא בעיה ושנתיישב. חוקר ייגש אלינו עוד מעט.

קולו של היומנאי היה כחול־מדים־בהיר. ניסיתי לא לצחוק. אף אחד בתחנת המשטרה לא היה מבין את הבדיחה, חוץ מאבא, שלא היה צוחק. הצבעים שלי לא מצחיקים אותו.

רציתי לעוף ברחבי חדר ההמתנה כמו תוכי. במקום זאת, שילבתי את זרועותיי והעמדתי פנים שאני ילד נורמלי בן שלוש־עשרה. הבטתי בשעון. ספרתי.

חמש דקות, ארבע־עשרה שניות.

הדלת צפצפה ונפתחה, עיגולי טורקיז אפרפרים בהירים, ואיש בחליפה אפורה יצא ולחץ לאבא את היד בלי להביט בי.

‘שלום, אדוני החוקר,’ אמר אבא. ‘אתה אחראי על החקירה של בי והנערים האלה?’

האיש לקח את אבא הצדה ודיבר בשקט בקווים אפורים־לבנים מעומעמים. הוא לא דיבר איתי ולא נעץ בי מבטים.

שמעתי את אבא אומר לחוקר שהוא לא בטוח שאוכל לעזור כי אני לא מזהה פרצופים. משהו שקשור ללקויות הלמידה החמורות שלי, חשד אבא. הוא צריך לאבחן את זה מתישהו.

האם החוקר רוצה לחקור אותי בכל זאת? ייתכן שזה בזבוז זמן לכולם.

‘ג’ספר רואה צבעים וצורות גם לכל הצלילים, אבל אין בזה תועלת לאחרים,’ הוסיף אבא.

איך הוא מעז לומר דבר כזה? יש בזה תועלת לי, כי הצבע שמבדיל בין קולות של אנשים עוזר לי לזהות אותם. נוסף על כך, לא זו בלבד שיש בזה תועלת, זה נפלא – משהו שאבא אף פעם לא יבין.

החיים שלי הם קליידוסקופ מרגש של צבעים שרק אני יכול לראות.

כשאני משקיף מחלון החדר שלי, ציפורי שיר מזמרות לי בסלסולים ורודים של צמר־גפן מתוק מצמרות העצים ושַׁחֲרורים עצבניים יוצרים קווי טורקיז בהירים שמצחיקים אותי.

כשאני שוכב במיטה בשבת בבוקר, אבא מפציץ אותי בירוק חשמלי, סגול עמוק ופטל לא בשל מהרדיו במטבח.

אני שמח שאני לא כמו רוב המתבגרים כי אני רואה את העולם במלוא הדרו הססגוני. אני לא יודע להבדיל בין פרצופים אבל אני רואה את צבע הקולות וזה עדיף בהרבה.

השתוקקתי נואשות לומר לשוטר שבעוד שהוא ואבא רואים מאות צבעים, אני רואה מיליונים.

אבל יש גם צבעים איומים בעולם הזה שאסור לאף אחד להיות עֵד להם. מאז יום שישי בערב אני לא מצליח להוציא כמה מהגוונים המכוערים האלה מהראש שלי, ולא משנה כמה אני מנסה.

רציתי מאוד להפר את הוראתו של אבא ולהגיד לחוקר שבלילה, כשאני עוצם את העיניים, פלטת הצבעים נעשית חיונית ואכזרית יותר.

מפני שאני לא מצליח להפסיק לראות את צבע הרצח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צבע הרצח של בי לרקהאם”