החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ביום שפפי שינה את תוכניותיו

מאת:
הוצאה: | 2022 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

ביום שבו פפי שינה את תוכניותיו דווקא הכול התחיל כבכל יום רגיל. דודו, הידוע בכינויו פפי, ירד מביתו בכיכר מלכי ישראל לאסוף את העיתון ולשתות קפה של בוקר, אבל פגישה מקרית בבית הקפה שינתה לו את התוכניות ואת מהלך הימים הבאים, וגם הלהיטה את הגזרה.

ובעצם, מה כבר יכול להיות רגיל ביום של אחד מעורבב כמו פפי?

ברומן ביכוריה אפרת גרינברג פורשת בפנינו עמדה מרעננת, מקורית ונטולת פאתוס, קומדיה אבסורדית של טעויות, המבוססות על זהותו של הגיבור הייחודי שיצרה — פפי — בחור יפה ומבולבל, פרי אהבתם של אורנה היהודייה וסמי הערבי.

העלילה מתפתלת בקצב מהיר בין תל אביב ואעבלין, דימונה ורמאללה, אירועים מתגלגלים ללא כוונה מצדו, ומתוכם עולה סיפור חייו ויחסיו המיוחדים עם בני משפחתו. זהותו "המעורבבת" של פפי וקיומו, הקליל והמרושל מחד, המהלך בין הטיפות מאידך, הם בבואה לסבך המקומי שבו אנו חיים.

לצדו של פפי, רקמה גרינברג בחוטים של אנושיות גלריה בלתי נשכחת של דמויות מלאות ברק וצבע שייכנסו לכולנו עמוק ללב.

אפרת גרינברג, ילידת חיפה, היא פסיכולוגית וסופרת. בעלת דוקטורט בתחום לקויות קריאה. כיום מתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה בתל אביב. בהשראת עבודתה עם ילדים ונוער כתבה את ספרה הראשון דבר קטן גדול, בהוצאת מטר. ביום שפפי שינה את תוכניותיו הוא ספרה הראשון למבוגרים.

מקט: 15101381
ביום שבו פפי שינה את תוכניותיו דווקא הכול התחיל כבכל יום רגיל. דודו, הידוע בכינויו פפי, ירד מביתו בכיכר מלכי […]

יום שלישי. בוקר.

באותו יום לא היו לפפי שום כוונות לצאת החוצה, ואולי טוב היה לוּ דבק בתוכניותיו, אבל כשטרק את הדלת החלטות קודמות התפוגגו במהירות אופיינית.

עלה בדעתו לאסוף את העיתון ולשוב לשולחן. יש לומר שבשעה שדילג מטה במדרגות וגם כשהציץ לרחוב, עדיין החזיק בתוכניותיו, אבל שכח מהן כמעט לגמרי בזמן ששם לב לקרני השמש לוחשות, פפי פפי, וכשהרגיש שהאוויר בחוץ נעים, ושאריות קרירות מהססות לקראת נסיגתן הקרבה, החליט שיהיה זה בזבוז, רשלנות אפילו, לוותר על אלה. פעולות בנוגע לכתיבת קורות חיים, שליחת קורות חיים, קביעת מועד ריאיון, התחייבויות מהסוג הזה, הפכו שוליות, והרי דווקא הוא מוכרח להקפיד על העניין של עיקר וטפל. לאוסף השיקולים הצטרפו ניחוחות של קפה שבמהלך היום התפזרו ברדיוסים משתנים ומדי פעם הופיעו בכניסה לבית מספר שבע־עשרה.

סמוך לכניסה, מרחק פסיעה ממנה, חצה את המדרכה המוצלת, עמד באור והשתהה. עיניו המסתגלות הצטמצמו מול השמש ונשימתו העמיקה. את זרועותיו שלח מטה, מעלה, מתח עצמו כנֵר ואז הניח לתנועה, חש בשחרור הגב והשכמות. ברחוב פנה ימינה ואת העיתון שכח לאסוף.

בכיס מכנסיו שמח למצוא שלושה מטבעות, מספיקים לאספרסו כפול ומאפה שוקולד, ודווקא אז נזכר באמו, אורנה שביזון, זיכרונה לברכה, שבמצבים כאלה היתה אומרת: לא כדאי ללכת ככה, פפי, בלי הכדור אתה מאבד את ההתמקדות. אבל מה לעשות שהיא לא כאן, ולו היתה, ניצבת במרפסת מרחק חמש קומות מעליו, דומה שגם על האמירה הזאת היה פוסח.

הוא חלף על פני חנות התמונות בקרן הרחוב. בדרך כלל היה מעיף מבט ומתעכב על תמונות השמן הצבעוניות העומדות לתצוגה על המדרכה — שמים ונוף וסירות ועצים ירוקים — אבל היום לכדה את עיניו הכיכר דווקא; גשר עשרים ושלוש המדרגות, קוביית הבטון מעל בימתה המוגבהת, חמישה פועלים על מתקן פיגומים רחב, עסוקים בתליית כרזת בד ענקית הנישאת עד חלונות הקומה השלישית של הבתים מאחור.

בבית הקפה התקדם פנימה והתיישב בעמדת הבר. לבתי הקפה ולכל אותם שירותים נלווים, נוחים לתושבי הכיכר, הכיר טובה, ואת צוותי העובדים הקבועים — מוכרים ומלצריות, חופפים, חופפות, מעצבי שיער וברמנים — חיבב. בינו לבין הקבועים שביניהם נוצרו קשרי ידידות. הברמן שעמד מולו היה אחד הקבועים.

רגיל? הברמן שאל ופפי השיב, בהחלט. שמח שידידו לא מאבד אף רגע.

אתה עושה לי חזק, כן?

הכי שאפשר.

הקפה שלך טוב, אמר לו. אבל אם פטימה היתה פה היא לא היתה מסכימה לשתות. גם אם היתה צמאה מתה היתה מעדיפה להתייבש כל הדרך הביתה.

בטח היתה מסכימה, פיקפק ידידו.

לא, פפי פסק. לא מסכימה.

למה? שאל והרעיש עם הקיטור. הוא לא האיץ בו על אף שרצה לדעת, ופפי שיפשף עיניו כדי להגביר ערנות בזמן שהוא חושב. יש אזורים שהם מחוץ לתחום, פפי ידע. כמו חור שחור שצריך להיזהר ממנו, לחיות במרחק בטוח ולהתעלם עדיף, כי הוא ישאב אותך, יא וֵילי עלינא, אם תתקרב יותר מדי, אפילו אם תתעניין. ההתעניינות מן השטן, ויצירת מגע לא באה בחשבון. לילדיה פטימה היתה אומרת, אתם תיזהרו להיכנס למקומות שאתם יודעים איך נכנסתם, אבל מתבלבלים ביציאה. שמה זה לא בשבילכם.

יותר מדי יהודים במקום אחד, ענה לו, והברמן משך באפו והינהן בהבנה.

הוא לגם באיטיות ובהה. כל לגימה לוותה בהנחת הספל חזרה לצלחת, וברווח שבין הלגימות תלה עיניו בחלונות הזכוכית הרחבים מהם נשקפו סורגים מלבניים וחצר אפורה. את שמי הכיכר לא ראה מהזווית בה ישב, אבל הבחין בטלאים של אספלט מהרחבה הגדולה, מציצים מבעד שני טורים צפופים של מכוניות חונות. הוא סיים בלגימה אחת מהירה ובהטיית ראש לאחור. הניח את הספל, נשען על מרפקו וחיפש דבר־מה להתמקד בו כדי להפיג שעמום. לצדו ישב זוג עם מחשב נייד. האיש היה בעל פנים מרובעות ובלורית לבנה מסורקת בקפידה לאחור, ואולי האישה מולו היתה בתו, כיוון שפניה היו כתעתיק מדויק של המבנה וקווי המתאר של פניו אך צעירות יותר. בשולחן אחר, סמוך לספרים, שתי נשים אכלו מצלחת אחת וליקטו עלים ירוקים, אחת מהן ניענעה עגלה עם תינוק. אחרת, מבוגרת, היתה שקועה בקריאה, ישבה כיתד ולא זזה, שערהּ הארוך הבריש גב תחתון. את האחרים הוא כבר לא ראה. זה היה משעמם מדי.

אז מה, פפי חזר לידידו, איך הולך?

הכול טוב, ענה לו. מתקדמים.

חתמתם חוזה?

עוד לא. בדרך. לפחות אנחנו סגורים על העקרונות הכלליים, אז אולי יסתדר לנו.

יפה מאוד, פפי אמר, ובאמת שמח על ההתקדמות. הוא נזכר בקבוצה. חמישה חבר’ה רציניים שאת רובם יצא לו להכיר בדשא של האוניברסיטה. שם הכיר גם את הברמן.

ואצלך?

יבש, ענה, תקופה של בין לבין, והתכוון להרחיב כי אהב לספר לו סיפורים. הברמן היה אחד כזה שמקשיב כמו שצריך ומבין עניין, ופפי חשב על כמה דקות של שיחה טובה לפני שישוב לענייניו, אבל קול נשי פילס דרכו פנימה והפריע.

איתי! קרא הקול, וידידו הזדקף ונדרך. את כפות ידיו שיפשף במכנסיים בזמן שחייך בהפתעה גמורה. היי, קרא. אני לא מאמין.

כניסתה היתה רועשת, קולה עולץ ובטוח, נשיקותיה הצטלצלו וידיה תפסו בראשו כאילו היה בכוונתו לברוח. עקב גובהה, לא יותר ממטר חמישים וחמש, כך פפי העריך, וכיוון שהתעקשה להתגבר על כל מכשול, הבר שעמד ביניהם, נאלצה להיעזר בכיסא הגבוה ולהתכופף מטה, וכך פפי יכול היה לזהות שלצעירה מבנה גוף מלא, לא מלא מדי, והיא בעלת מחשוף מרשים. זרועותיה נשלחו כששוב קראה, איתי, איזה כיף! וכמה זמן… ובחיי, מי היה מאמין. מה אתה עושה פה? אתה ברמן או משהו כזה?

כן, ברמן, הפסיק לחייך והוסיף, בינתיים. ופפי שם לב שהבינתיים מפריע לו ושקולו נחלש ושזו לא פעם ראשונה שהוא מבקש להתנער מהבינתיים, כי הבינתיים נמאס, על אף ששניהם יודעים שהוא לא רע כל כך ואפשר שלא להשליכו בזלזול; מפלט שקט מהתוכניות הגדולות, ניקוי ראש כשהראש כבד מדי, עוגן כשהכול תלוי ומרחף באוויר, מחכה לנסוק או להתרסק. כזה הוא הבינתיים. איתי הביט בפפי כרואה־לא־רואה והצעירה נדדה במחשבותיה, הבחינה בפפי יושב בפישוק קל, מביט בסקרנות ומחייך. נעים מאוד, הושיטה יד.

נעים מאוד. דודו שביזון. לחיצתו היתה קצרה וידידותית.

יעלי אייזנברג. עיתונאית.

יפה מאוד.

צעירה במערכת עם פז’מ של כמה שבועות, אבל מקווה להיות מספר אחת, זאת אומרת, טובה ממש.

מצוין. ברכיו, שהיו מופנות אליה, קיפצו מעלה־מטה בתגובה.

שמלתה היתה דקה וצמודה באזור המותניים, בעלת שרוולים קצרים ומכווצים, מחוזקים בשני כפתורי זהב. כחולה היתה השמלה ועליה ציפורים מסוחררות, פרושות כנף, ולו היתה חיונית רק עוד במעט, היו הציפורים עפות ומצייצות לכל עבר. גופה היה בהיר ומכוסה בפיקסלים קטנים של נמשים ונקודות שהותירו רושם של גוון אחיד. פניה היו נאות ומטופחות, שם הסתדרו הנמשים בריכוז עדין ובפיזור הנכון. לשערהּ המלא, אותו הסיטה תכופות מצד לצד ולאחור, היו גוונים אדמוניים שנדלקו וכבו בהתאם לעוצמת האור.

היא ביקשה קפה קר ואמרה שכדור גלידה במקום סוכר הולך טוב עם הקפה. איתי הסכים. לא, זה לא בתפריט, אבל יש להם גלידה אז למה לא, ופפי חשב שכדור גלידה הוא לא רעיון רע אבל קרואסון שוקולד הוא רעיון יותר טוב. את השיחה סחפה כרצונה והם הקשיבו, סיפרה על כתבה אפשרית בנוגע למחדל אפשרי ומשפטיה רדפו זה את זה ורעיונות חדשים דחקו בקודמיהם ופפי התאמץ לעקוב. היא זרקה את הגלידה לכוס, וקילוחי קפה דקים הכתימו את שמלתה. הוא הגיש לה מגבון והיא ניגבה את הבד הכחול והרטיבה כמה ציפורים, אחר כך גירדה אותן עם האצבע, לבסוף התייאשה, לא, זה לא יֵרד ככה, רק בכביסה, זרקה את המגבון וטבלה את הכפית הארוכה בקפה ונעצה בכדור הגלידה. שיחקה עם הכדור והזכירה ביקור בבניין מהנדס העיר, פגישה שהתבטלה, ושוב חזרה לכתבה, התרשמה שבני שיחה אינם יורדים לסוף דעתה — לא, הם לא עומדים בקצב — הסבירה חשיבות ומשמעות ומדוע לא תוותר, ובינתיים שמחה שפיצתה עצמה בסיבוב קצר בשדרה ובחנויות, אחרת איך היו נפגשים. באמת, איזה מזל. מה, לא מזל?

מזל מזל, איתי אמר.

בטח מזל, פפי הסכים.

עולם קטן, אמרה. אחר כך השתתקה. הביטה בפפי ושמה לב לעיניו הירוקות הנתונות במסגרת נאה. רגליו קיפצו מעלה־מטה ובדרך הקצרה אליה הרעידו כמה ציפורים.

טוב, חלאס, הניחה עליהן יד.

סליחה?

אתה זז הרבה. ואז הדגימה, ככה, והקפיצה ברכיים חשופות משלה. רק שאני לא מצליחה כל כך מהר. איך אתה עושה את זה?

מיומנות של שנים.

משעמם לך?

לא.

אז למה?

והוא לא ענה, אבל היא זינקה לפרשנויות ונסוגה בבהלה. הכתבה! קוצר רוחו נובע מהכתבה.

מה? פפי הופתע.

היא משעממת.

מה פתאום.

נראה לי שכן.

נשבע לך.

ודווקא חשבה שהיא בסדר. אבל בסדר לא מספיק כשהיא חושבת על זה. היא חייבת להיות טובה. לא, לא טובה, מעולה! הקריירה שלה תלויה בזה. החלום שלה תלוי בזה. האושר שלה תלוי בזה.

היא לא משעממת! פפי קבע. ובאותם רגעים ביקש לחתור לרגיעה ולהפיס את הגלים. יעלי הזכירה לו את מנאל ואיך עליו לנהוג במצבים כאלה בדיוק: להסיט מחשבותיה לכיוון אחר, לעצור את הצונאמי, לא להשאיר מקום לוויכוחים פנימיים. הוא עשה עבודה טובה — טוב, הוא היה מיומן — כי העיתונאית הצעירה התרשמה מדבריו אפילו שלא הסביר יותר מדי. מבטו היה משכנע כשדיבר על ערכו של הנושא ומדוע חייבים התושבים לדעת, והצעירה שוב נאנחה, גיששה אחר הכוס, אספה קנקן זעיר באצבעותיה והוסיפה מי סוכר לתוך הקפה. היא לא חשבה שהוא קלט משהו. מסתבר שטעתה.

אני מזיז רגליים כי כזה אני, הסביר, וזה בלי קשר לכתבה. כמו שלך יש גומה בצד שמאל, כאן, בין הסנטר לשפתיים, והוא הצביע תחילה אצלו, אחר כך אצלה, והיא חשה התרגשות קלה שהתגלגלה מאזור הפנים עד בית החזה, מתוך החום הקורן מן האצבע שריחפה כמה מילימטרים ממנה ולא נגעה בה כלל. את בטח יודעת שיש לך גומה בצד שמאל.

כן, אני יודעת.

אני לא מכיר גומה במיקום כזה. זה שכיח?

היא הרימה כתף. לא, זה נדיר.

מעניין איך זה קורה, אמר.

ורגליים קופצות? איך זה קורה?

נגמר לי הריטלין.

אז תקנה חדש, אמרה.

איבדתי את המרשם, הסביר, והיא תלתה בו עיניים חומות עטופות בנמשים.

פפי היה רגיל לשחק עם הכדור. הפעם החליט לעשות הפסקה למשך שבוע־שבועיים, כל עוד הוא ‘בין לבין’. את הכדור האחרון נטל כמה ימים לפני כן, הכריז על הפסקה ואז התחרט, היו לו משימות חשובות להשלים. הוא חשב לחזור לקחת, אבל המרשם אבד. לכן התקשר לגילה, שתוציא לו מרשם מהמחשב ותשלח, אבל גילה אמרה שהיא לא יכולה כי צריך לחדש אצל הדוקטור, והתעקשה שיבוא. ובכלל, לא יקרה כלום אם יבוא, כי הוא מזמן לא בא והם מתגעגעים נורא.

את אמו, אורנה שביזון זיכרונה לברכה, אהבה גילה המזכירה אהבת נפש, ומכאן נסללה הדרך לאהבת בנה. היא היתה מסורה לילד, אחר כך לנער שגדל להיות בחור שהסתדר איכשהו, אלוהים יודע איך. הוא נהג להופיע בתדירות משתנה, כמו רוח סערה היה נכנס, חוטף ביד אחת את המרשם, בשנייה קופסת פלסטיק עם עוגת שיש שאפתה במיוחד בשבילו. לפעמים היה נושק ללחייה, לפעמים לא, מתכופף, מחבק את כתפיה, מפורר ריבוע שיש בעמידה, תמיד בעמידה, ובולע מהר.

אתה מסתדר? היתה שואלת אותו.

כן, אני מסתדר, היה עונה לה.

אתה צריך עזרה? היתה שואלת אותו.

לא, אני לא צריך עזרה, היה עונה לה.

אבל למה באת רק עכשיו ולא כמו שאמרתי לך? פיספסת את הדוקטור ביום. חבל, הוא טס לספרד.

אנחנו לא צריכים את הדוקטור. אנחנו מסתדרים בלעדיו. נכון, גילה? יאללה, תוציאי מרשם.

אבל גילה סירבה וסיפרה שפגשה את מרים בגן העיר, והוא אמר, אהה, ולא שאל.

הדוקטור יחזור רק בעוד חמישה ימים, ולפני שטס ציין בפירוש שהוא רוצה לראות אותך. מה נעשה?

אז אני אבוא בעוד חמישה ימים, השיב. ולעצמו הזכיר שבין כה וכה חשב לשחק עם הכדור.

אתה לא תגיע, נאנחה.

אני אגיע. בטח.

גילה התלבטה. דמותה של אורנה צפה בעיני רוחה, טילטלה שלוותה, והיא הציעה לשתף את מרים בבעיה, אבל פפי סירב. כל התערבות מצד הזקנה מיותרת. היא טסה בעוד כמה ימים, אז בשביל מה להפריע לה? התרופה לא תחסר לו, והעניין לא מטריד אותו כהוא זה.

לאן היא טסה?

חוזרת הביתה, לקופנהאגן.

אה. למה בעצם?

אנא עארף, משך בכתפיו, על אף שידע.

אולי בכל זאת? המזכירה גילתה עקשנות מוגזמת והזכירה לו אי אלו אירועים בעבר, הסתבכויות שניתן היה למנוע, והצעיר גיחך. יפה מצדה, באמת יפה, אבל הוא לא זוכר.

היא שוב הביעה דעה, והסבריה נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה, ופפי כיחכח בגרונו וחשב שגילה כנראה לא מכירה את מרים, את הצדדים הפחות טובים של מרים, לכן הזכיר לה שהוא כבר לא ילד, פעם היה, ושדיווּח למרים משמעו הפרת סודיות מצדה, והיא, מקצועית ומסורה, לא עושה דברים כאלה. גילה הסכימה ומיד נסוגה. באמת אין צורך להפריע למרים ואולי טוב יהיה למערכות הדם והכבד אם יעשה הפסקה. היא קבעה תור להמשך, והפגישה הסתיימה באווירה ידידותית.

איתי הבריק כוסות. ידו הימנית החזיקה בסמרטוט ונעה בתנועות מעגליות. השמאלית אחזה בעדינות ברגל זכוכית דקה. מדי פעם הטה את הכוס לעומת האור ובדק, ואז חזר שוב לפעולת המירוק. פעם יעלי לא היתה עיתונאית, הפר את השקט ועצר תנועותיו. כשהכרתי אותה קראנו לה המש’קית.

נכון, יעלי הסכימה. היא חזרה לקפה הקר שלה והוא חזר להבריק כוסות.

עבר כל כך הרבה זמן, תודה לאל.

למה, היה לך רע? הניח את הסמרטוט בצד.

לא. פשוט לא בא לי לדבר על זה. זה היה. נגמר. זהו.

לא היה לך טוב?

היה בסדר.

דווקא היינו נחמדים, אני חושב. לא הצקנו. את זרועותיו יישר לפנים כשנשען על הבר, ובגופו המוטה התקרב כדי להבין.

לא, לא הצקתם. בשביל זה היה לכם זה את זה. הייתם טובים אלי, אבל סתם, לא בא לי להיזכר. אני במקום אחר עכשיו, רחוקה אלפי שנות אור. לפעמים כשאני נזכרת אני מרגישה שזו לא אני. שזו אני אחרת. אתה מבין מה אני אומרת? זה קורה גם לך?

לא ממש, הניד ראשו בשלילה, זאת אומרת כן, אבל לא בהקשר של הצבא. בכל אופן, נראה שהיה לך רע.

היה לי בסדר, התעקשה. לא רע. לך היה טוב?

היה לי בסדר.

אני מבין אותה, פפי הירהר בקול. היסטוריה לא חייבת להיות רעה כדי להפריע. מחשבות על העבר זורקות אותך למה שהיה ואיננו, מסיטות אותך מאיפה שאתה נמצא. על אחת כמה וכמה כשמדובר בצבא.

אז מה, לא להיזכר?

להיזכר, בטח, אבל לא להגזים.

לפעמים נחמד להיזכר, איתי התעקש, גומתה של הצעירה שקעה והתיישרה בהתאם למחשבות שהיו לה.

אחראית המשמרת ביקשה מהם לזוז קצת, כיסאותיהם חסמו למלצרית את הדרך, ואיתי שב לעבודתו; זרועותיו פעלו נמרצות, וצלילי שחרור הקיטור התמזגו בקולות הרקע של בית הקפה. אצל יעלי מפלס הקפה היה נמוך והיא התעכבה על השאריות. שפתיה המכווצות על הקשית הקפיצו בועות וריסקו אותן, ופפי סיים את הקרואסון, הוציא שלושה מטבעות של עשר והכריז שהוא הולך.

גם אני זזה, אמרה, הניחה לקשית ונעמדה. היא קבעה עם מישהי בקריה. במקרה גם קרובת משפחה — בת דודה רחוקה, מדרגה… היא גילגלה את כף ידה בתנועה סיבובית, לא ברור איזו. פעם תברר ותנסה לזכור מה הקרבה ביניהן. למעשה, הירהרה בקול והבליטה צווארה על ידי גלגול רעמה אדמונית מעלה ותפיסתה בסיכת ראש רחבה, היא תנסה להוציא ממנה כתבה, ואמנם היא ‘בסדר’ הבת דודה הזאת, אבל גם קצת מרוחקת. אף פעם לא חיבבה אותה יותר מדי ובמשך כל השנים לא נוצר ביניהן קשר, אבל משפחה זה משפחה, ובני משפחה מחויבים זה לזה. היא תשתדל להיות אופטימית בנוגע לבת דודה מדרגה לא־ברור־איזו, ונחמדה גם כן.

הכתבה עליה? פפי שאל.

כן, גם… אבל לא רק. יותר על הנושא של נשים בשירותי הביטחון.

נשמע מעניין, איתי אמר.

מעניין מאוד, אמרה. הכתבות הכי שוות הן אלה שיוצאות מהבטן. כשהרעיון הוא שלך ואת הסוקרת, והכותבת, והמחליטה. ככה יש חיבור טוב והעבודה הופכת להיות יצירתית. הכי טוב למצוא איזו דמות מרתקת או סיפור יוצא מן הכלל.

ודמות מרתקת היא…? פפי התעניין.

שאלה טובה, אמרה, וכדי להבהיר לעצמה ולו עצמה את עיניה לרגע. צריך להתגלגל ממנה איזה סיפור יוצא דופן, מסקרן, מספיק מסקרן כדי לגרום לקורא להתעניין בעולם שלה ולחשוב עליו. בעלת ערך כלשהו. אתה מבין?

כן.

בדמות מושכת תמצא שילובים מעניינים, קונפליקטים. חייב להיות שם משהו אחר, איזה טוויסט.

זה יכול להופיע אצל הרבה אנשים, לא?

לא, פסקה הצעירה.

טוב, אמר, והתלבט אם סיפור חייו או אישיותו מייצגים משהו אחר, ומה זה בדיוק הטוויסט הזה, והאם גם הוא יכול להתהדר בו. הצעירה העיתונאית טוענת שקונפליקטים מעוררים עניין, מובילים את הקורא לחשיבה, ופפי הבין שהיא מצאה כמה קונפליקטים אצל בת הדודה מדרגה לא־ברור־איזו.

היא נטלה את התיק ותלתה אותו על הכתף, אבל נראתה מהוססת ולא לגמרי מרוצה. האוטו שלה חונה בחניה מושלמת לא רחוק מפה, הצביעה לכיוון שדרת בן גוריון. אולי תשאיר אותו שם ותלך ברגל. מצד שני, עוד מעט יהיה חם גיהינום, ויש כמובן את הדרך חזרה.

אני יכול להקפיץ אותך, פפי הציע, ובכך הפתיע את עצמו בעיקר. יותר קל להזיז וֶספה, הסביר וחשב שסיבוב קצר על הווספה בטרם ישוב לעיסוקיו יהיה מרענן, והוא הרי ‘בין לבין’, אז כל העניין אפשרי בעצם. והבחורה, טוב, היא לא משעממת.

על שולחן פינת האוכל היה מחשב נייד. הקובץ המתין לו תחת בועות משייטות, אבל דודו זכר כמה מעט השאיר מאחורי הבועות והלך להביא קסדה נוספת ומפתחות. יהיה עליו לחזור לקובץ ולשלוח קורות חיים. לא עכשיו, העיתונאית מחכה למטה.

פניו השתקפו במראה; בבואה מרושלת, אדמומית קלה סביב הירוק שבעיניו. בכף ידו ליטף לחי שמאל וחש בזיפים, שיחק עם לסתותיו, ושפתיו השתרבבו לפנים. לפעמים התעכב עם הגילוח במכוון, כי ככה, מנאל הסבירה, פפי שלה נראה הכי טוב.

למות על החתיכיות שלך, היתה אומרת לו, ובשקט היתה מוסיפה, וזה רק בגלל שאתה מעורבב. דע לך שאם לא היית מעורבב כל כך, אם לא היה בך קצת מאיתנו, לא, בעצם לא קצת, הרבה מאיתנו, לא היית כזה יפה. אבל אתה תיזהר מלהראות את עצמך יותר מדי, כי בסוף כולם ירצו להיות כמוך, יפים ומעורבבים כמוך.

לא מעורבב, תיקן אותה, מעורב.

מעורבב, מעורבב.

נראה לי את מתבלבלת.

לא מתבלבלת, מעורבב וחצי.

טוב, מה שתגידי.

אצבעותיו היו אצבעותיה, עבות וקצרות, וכעת משכו את שערות ראשו לאחור ומעט לפנים, ושוב לאחור, ומשם לפריעתן המכוונת בתנועות מהירות. מבעד למראה השתקפה מיטה סתורה; סדין, פיקה משבצות, ציפה ריקה, כרית זרוקה, מזרן חשוף בשני קצותיו. פעם היתה שם המיטה של אורנה שביזון זיכרונה לברכה, ואז שלט הסדר, אבל פפי החליף את המיטה, ויותר מזה לא ניסה לשנות. את הסדינים שמר, על הסדר דילג, ואת הפיקה משבצות העביר מחדרו לחדרה.

שני זבובים השתחלו פנימה מבעד לתריסי החדר, חגו במעגלים סביבו. אלה הזבובים, גרועים בעיקר בשעות הלילה, אבל טובים מן היתושות. קולות הזמזום לא הפתיעו אותו, ביתו היה נטול רשתות וחשוף למזיקים, ובכל זאת ניסה להיאבק. הם עפו מעליו, שולטים באוויר ובזים לצליפות השוט של חולצתו — ניסיון אנושי כושל. פעמיים ויתרו על מעגל המחול שלהם, נפרדו זה מזה ומצליפות הבד, אבל רק לרגע, כי מיד שבו בחזרה. הוא החליף מכנסיים והוציא מהארון קסדה נוספת, נטל את מפתחות הווספה, יצא מפתח ביתו והניח לזבובים.

הם חצו את הכביש לכיוון הכיכר, והוא סייע לה לחבוש את הקסדה, שם לב שהיא מתרגשת. יעלי היססה לפני שעלתה, ניצבה עם התיק, רגלה הימנית שיחקה בעצבנות על קצה המדרכה, האריכה את הזמן כמנסה להיפטר מלכלוך, ואז ביקשה שייסע לאט. שנים לא נסעה על רכב דו־גלגלי בגלל תאונה שהיתה עדה לה והיתה טראומטית דיה. חוץ מזה, היתה גם הבטחה, לאביה, שאמר שעל הכביש יש יותר מדי חכמים שמרשים לעצמם להיות מטומטמים או מטומטמים שחושבים את עצמם חכמים, והשביע את בתו שלא תעלה על אופנוע.

כעת בחרה לחרוג.

פפי אמר שהוא מבין את החשש, אבל זוהי וֶספה עדינה ואין בה את העצבנות הקיימת באופנועים הכבדים, והיא אמרה שזה בכלל לא משנה ושהיא לא מנסה להעליב את היפהפייה בצהוב פסטל, אבל היא עדיין חשופה ופגיעה אז שייסע לאט. בסדר, אמר, לחץ על הדוושה, והשלושה זינקו במהירות.

תחת מדרגות העירייה נהנתה מרוח חמה שעטפה אותה, ידיה אחזו בקצה המושב וגופה נטה לאחור. זרועותיה היו מתוחות, ושמלתה חשפה ברכיים בהירות. את עיניה עצמה, והוא הטה ראשו שמאלה, לבדוק מה מצבה. באבן גבירול בחר לעקוף מכוניות שהמתינו לרמזור, את ברכו שיפשף מעט ברכב שמימינו, והיא השתנקה. הבהלה התחלפה בהתרגשות, וכשרצה להמשיך למקום היעד הרגישה שדווקא עכשיו היא מתחילה ליהנות וביקשה ממנו להאריך את נסיעתם. התנועה זרמה והוא הסכים. במקום להמשיך ישר באבן גבירול, פנה ימינה ולאחר מכן שמאלה ולזמן קצר שיחקו יחד האור והצל תחת פיקוסים ותיקים בשדרות ח״ן, ושוב משך שמאלה בהיכל, והיא הציצה בחלונות הענק. ברחוב הניצב לחוף כבר יכלה לראות את קו האופק ואת הים מציץ לפרקים, ולשם ביקשה להתקרב. הוא נעתר ושתק, והיא הניחה לעצמה להפליג במחשבות, שדילגו בין בתי קפה וחנויות ונחו על דגמי טפט תלויים לראווה.

הסלולרי שלו צילצל.

הים חלק כמו פלטה, אמרה.

לא בטוח, חלק עליה. מהטלפון התעלם. את הגלים לא כל כך רואים מפה.

הצלצול נמשך, האוויר עמד והם פנו ימינה בירקון.

הצלצול פסק ומיד פרץ שוב, טורדני ועיקש, ופפי נשף בחוסר סבלנות ועצר בצד כדי לבדוק.

מנאל… היה צריך לנחש שזו היא. חשב לנתק ולחזור אליה מאוחר יותר, אבל לאצבעותיו היו הרגלים משלהן, והן החליקו על המכשיר. בכל מקרה יסביר לה שלא עכשיו, שהוא באמצע נסיעה ושהם ידברו בהמשך, אבל מעברו השני של הקו נשמעו צווחות, צהלות וציוצי קול קטועים. עכשיו לא יצליח לנתק. משהו קרה.

כיף חאלכּ, מנאל? הכול טוב?

תירגעי, מנאל. תירגעי ודברי ברור.

לא, אני לא מצליח להבין מה את אומרת.

לעיתונאית סימן שזה ייקח קצת זמן, והיא עם היד השיבה, אין בעיה, קח את הזמן.

בינתיים הקשיבה, לא הבינה מילה, אבל נהנתה מהצלילים. הוא דיבר ערבית קולחת במבטא מושלם, ובשיחתו שירבב עברית מפעם לפעם, וזה היה מפתיע ומסקרן. קולה הסוער של הבחורה נשמע היטב מעבר לקו, אפילו שלא הפעיל את הרמקול.

אני מתחתנת, פפי! צעקה הבחורה. א־נ־י מ־ת־ח־ת־נ־ת! עכשיו אני מאורסת, אבל אני הולכת להתחתן. ועוד מעט, ממש עוד מעט, תהיה חתונה. אתה מבין את זה, פפי? אתה קולט?

כן, קולט. יפה מאוד, מנאל. מברוכּ. באמת מגיע לך.

אני מתחתנת, צהלה.

אני שמח בשבילך.

מתחתנת, קראה שוב. מתחתנת, מתחתנת, מתחתנת! ואני כל כך נהנית להגיד את זה, פפי. סוף־סוף אני יכולה להגיד — אני מתחתנת. הנה, שוב אגיד את זה, מתחתנת. הופ — מתחתנת מתחת… אני יכולה גם לצעוק את זה, אתה יודע?

ודאי שאת יכולה, מנאל. את בהחלט מסוגלת לצעוק את זה. כדאי לך לצעוק את זה. מתחתנים רק פעם אחת.

זה יופי. נכון, פפי?

בטח, איזו שאלה.

אני אהיה כלה יפהפייה, פפי.

את תהיי כלה משגעת. את תהיי הכלה הכי יפה בעולם.

לרגע שתקה והוא יכול היה לדמיין אותה בתנועה אופיינית — מסלסלת קווצות שיער באצבעותיה, מתכנסת פנימה בתחושות ומחשבות ובוהה בחלל האוויר. אצבעותיה העבות מסתבכות בשערהּ השחור, הגלי, ובטעות יוצרות איזה קשר.

והחתן מי? שאל.

הו פפי! מגיע לך מכות לפעמים.

את לא יכולה להרביץ לי, מנאל, את מתה עלי. עכשיו ברצינות, תגידי לחסן כל הכבוד. הבחור רציני, באמת, ואני כל כך שמח בשבילו ובשבילך, והמון מזל טוב, וזהו, בערך. נדבר יותר מאוחר.

הוא הציע לי אתמול בלילה.

יפה מאוד. טוב, אז אנחנו נדבר…

ואני מצטערת שלא התקשרתי מיד. נורא רציתי להתקשר ולשתף אותך, אבל זה היה מאוחר בלילה, ואמא השביעה אותי שאני עולה לישון, אז התאפקתי.

זה בסדר, מנאל. גם היום מצוין, העיקר שסיפרת.

פפי, תברך אותי. במה אתה מברך אותי?

אני צריך לחשוב על זה, מנאל. לא ככה על רגל אחת.

אז תעמוד על שתיים.

אני באמצע נסיעה.

אז תעצור את הנסיעה.

אני לא יכול. אני צריך להגיע לאנשהו.

לאן אתה צריך להגיע?

לא חשוב.

מתי תברך אותי?

בקרוב, מנאל. בקרוב מאוד. אני אתקשר אלייך. טוב?

מבטיח?

מבטיח.

לא, כי הברכה שלך חשובה לי.

אני יודע.

בלעדיה אסבול.

לא ניתן לזה לקרות.

אם לא תבטיח לי שמה שקורה לי הוא הדבר הנפלא ביותר בעולם, הצעד הטוב ביותר שאני עושה, אהיה אומללה.

אני אגיד לך כל מה שאת צריכה, מנאל. אגיד הכול.

תזכור.

זוכר. טוב, יאללה ביי.

פפי ניתק וסידר מחדש את הקסדה. עד אותו רגע יעלי היתה שקטה ודרוכה. לאורך השיחה הקשיבה והתרשמה, היתה עסוקה בבחינה מחודשת של הצעיר, מדוקדקת יותר. כעת היתה חייבת לשאול.

דודו, אתה מדבר ערבית יפה מאוד.

כן.

הערבית שלך קולחת.

נכון.

שוטפת.

בהחלט.

למה היא קולחת, דודו?

אני ערבי.

ערבי?

כן. וגם יהודי.

גם יהודי… מעניין.

היא ביקשה שיסביר, ודודו, שפחות אהב לסרב וגם לא דגל במדיניות של הסתרה, התלבט. בהזדמנות, אמר לה כשהחליט לחרוג ממנהגו ולא לספר הפעם.

דודו שביזון נולד לאמו, אורנה שביזון, כמתנת הרגע האחרון. קרש ההצלה החמישי הוא היה, והמוצלח מכולם, ואת זה היתה מזכירה לעצמה שנים מאוחר יותר, בזמנים נוחים ובעתות משבר שבהן היה מוציא אותה מדעתה.

האם, דנית ממוצא יהודי, עלתה לארץ עם הוריה ואחותה בהגיעה למצוות, ונאלצה לשאת על עצמה מבטא מתנגן זר ומשונה (מעטים היהודים העולים מדנמרק), וחום בלתי נסבל בחודשים יוני עד ספטמבר בעיר הלחה תל אביב. מנקודת מבטה, הוריה הקריבו את חייה הנוחים בעיר הולדתה למען חיים פחות נוחים בלבנט. היא לא התחברה כלל למניעי ציונות ואהבת הארץ, ובאותה מידה יכלו לעקור עצמם ללבנון או לאפריקה, לה כבר לא היה אכפת. תחילה, דאגה ללבות את מחאתה בדרכים יצירתיות, להביע התנגדות ולמרר את חייהם ככל האפשר. אחר כך התרגלה, ובמלאת לה ארבע־עשרה שנים תם המאבק; את ריחות האשוח שכחה, וכן את הקור והשלג, ואת הירוק הסמיך ונצנוץ הפלגים תחת קורות בית העץ אשר בחצר. את חברותיה, סמטאותיה, אגמיה ותעלות המים שלאורכן היתה רוכבת — שיחררה. הם הפכו להיות זיכרונות רחוקים. כעת בירכה את ארצה הקטנטונת על שבזכותה פיתחה ניסיון עשיר בריקודי עם. בחולצה כחולה ושרוך אדום היתה מדלגת מעל בימות מאולתרות, מזיעה מעל רחבות בטון, מדשדשת בכפכפים על מדרכות אספלט, אוכלת פלאפל בעמידה, וביד יציבה משחקת מטקות, מטיחה כדורי גומי תחת שמש קופחת מעל חולות זהובים. הנערה התאהבה בחייה החדשים בדיוק באותה עת שבה החלו הספקות לחלחל אצל מרים.

חרטה ותחושות מרירות צצו אצל האם כפטריות אחר הגשם. החום והשונות הכבידו עליה, כמו גם מפגשים תכופים רוויי מתח עם מקומיים; מרים לא אהבה את החספוס הארצישראלי. הפרענקים הקשו עליה במיוחד. היא לא לקחה אותם בחשבון כשעלתה לארץ.

אורנה, לעומתה, מצאה עניין גובר בנערים מקומיים, כהי עור וכהי שיער, שמצאו חן בעיניה. בעיקר היתה נסערת ממידה רבה של תשומת לב שהורעפה עליה מצד אותם בעלי עניין, והערצה, לעתים קנאה, מצד נערות מקומיות. ככל הנראה אותם גוונים אקזוטיים — שמש יציבה בשערה, עיני ים וקימורי־מוקה מתריסים — תרמו למהומה.

מזלה של אורנה לא שיחק לה כשהיתה בת שש־עשרה. אביה נהרג בתאונת דרכים. תקופה זו נחרטה כתקופת שפל בחייה ולכן הודחקה, לא בהצלחה, כיוון שסבלה מחרדות מלוות בבעיית השמנה קלה, עליהן הצליחה להתגבר, באורח פלא, בצבא דווקא.

הצבא היה קרש ההצלה הראשון. נתוניה הטובים איפשרו לה להיות פקידת מבצעים במוצב קטן, ומודעות עצמית ויכולת שכלית גבוהה הובילו אותה למסקנה שעליה להודות על כך שהיא מבלה את שירותה הצבאי רחוק מהבית. היא הוצבה במוצב הצפוני ביותר של החטמ’ר המזרחי, שם העבירה לילות כימים על מכשירי הקשר, אך ידעה שאין סיבה ממשית לתלונות או לצער.

מלאכת השיקום הושלמה עם הכרת קרש ההצלה השני, סג’מ אוהד שביזון, מ’מ בחיל הצנחנים, שאותו פגשה בחדר האוכל כשבוע לפני תום השירות, דקות ספורות אחרי שהחלה לארוז חפציה. הוא היה גבוה ונאה והיא התאהבה בו מיד, על אף שהזכיר לה את הבחורים הבהירים של דנמרק. היו לו אצבעות עדינות וחיוך רחב, לעתים מבויש. כך או כך, המדים הירוקים ספגו לכלוך ואבק דרכים שהשחירו את זיפיו ושיוו לו מראה מעט מחוספס, יותר מזה המגיע לו. היא המתינה בסבלנות שקרש ההצלה שלה ישתחרר ושכרה איתו דירה בנווה שאנן, ברחוב מוצל ושקט. הוא העביר את זמנו, מרצו ויגונו בטכניון, והיא תחת אצטרובלים ומחטי אורן בלימודי ספרות והוראה. העיר הצפונית־ירקרקה התאימה להם כמו כפפה ליד ואהבתם פרחה. אורנה היתה מאושרת. היא חשבה שנפרדה מאמה ומהעיר הלחה תל אביב.

חמש שנים התגוררו ברחוב הגליל, עד שאוהד הרגיש משכיל, בשל ומבוסס דיו לכרוע ברך. היא חשבה שנישואיהם יהיו קרש ההצלה השלישי, אך שבע שנים חלפו וילדים לא נולדו לבני הזוג. אוהד קיבל משרה במכון ויצמן, ואורנה הציעה שישובו לתל אביב, לדירת נעוריה שהתפנתה בינתיים, אחרי שאמה נטשה אותה לטובת הפרברים השקטים והצפוניים יותר של העיר.

מלחמת לבנון הראשונה הותירה את אורנה לבדה בעיר הלחה, כשבעלה נלחם על הדרך לביירות. בתום המלחמה חזר הבעל מוכה הלם, והרשה לעצמו, כך חשבה, להיות אדם שונה. הרופאים קראו לבעיה פי־טי־אס־די. הוא קרא לזה עייפות. היא קראה לזה דיכאון.

באותה תקופה אורנה לא מצאה במי או במה להתאהב, אז היא שבה להתאהב בעיר הלחה תל אביב. מאוחר יותר הבינה שדווקא העיר שימשה לה קרש הצלה שלישי. כעבור שנה בני הזוג התגרשו ביוזמתו של אוהד. ניסיונות אשתו להציל את נישואיהם התישו אותו, והוא לא הבין לשם מה.

גרושה ומיואשת, העתיקה אורנה את מגוריה למושב כליל, שם שכרה וילה קטנה בשטח מרובה עצים ואימצה את מנהגי המקום. היא הפסיקה לאכול בשר, גידלה ירקות אורגניים, הקפידה בענייני אשפה, טבעונות וכיוצא באלה, אבל מקץ שנה ברחה מהקהילה המצומצמת עקב מחסור בברזל, ריכוז גבוה של אוויר גלילי ברֵיאות, קור שתופס בעצמות והתנהגויות כפייתיות בתגובה לשקט מתמשך.

היא ניסתה מזלה בארץ הולדתה, אך בקופנהאגן הרגישה זרה, ולאחר תקופה מצאה את עצמה מתגעגעת לגלגל ההצלה השלישי שלה, העיר הלחה.

בטיסת אל־על אורנה בת השלושים ושבע שבה לביתה, קיבלה משׂרה בבית ספר גרץ והתחילה מחדש. היא גמרה אומר להישאר בעיר הלחה עד שתוצא ממנה באלונקה ותכריכים, ואת נחישותה הפגינה בשינוי מן היסוד של דלת אמותיה — הריסת המבנה כולל תכולתו ובנייה מחדש. אורנה שביזון שמחה על חזרתה. בנוסף, שנה בקופנהאגן, כך הבינה מאוחר יותר, חיזקה את חיבתה לגברים כהי עור.

בנה, דוד שביזון, נולד בחורף (את שם משפחתו של אוהד שמרה לעצמה ולתינוק, זה היה הדבר היחיד ששמרה לעצמה ממנו). דוד היה המתנה היפה ביותר שיכלה לקבל, ובלידתו היתה סוף־סוף מאושרת. היא הרגישה שמה שהיה חסר — הושלם, שאיפותיה התגשמו; יש לה משפחה משלה, וכעת היא לא לבד.

התלונות הגיעו מצד הילד דווקא, גלגל ההצלה החמישי, שעמד על דעתו כבר בהיותו בן ארבע. הוא טען שהמשפחה האגוזית קטנה מדי ושחסר אבא.

בתגובה לכך האֵם הסבירה שלא, לא חסר דבר, המשפחה הגרעינית מסתדרת מצוין והם מאושרים. הוא ביקש אח לפחות, שיהיה לו עם מי לשחק, אבל אורנה אמרה שהיא לא חושבת שזה אפשרי. תשובה שגורה באותם ימים בנוגע לשאלת האב היתה שהיא לא באמת מכירה אותו, וגם הוא לא באמת מכיר אותם. זו היתה גרסה נוחה, שקר לבן זמני ששלפה עבורו, וגם הצליחה למצוא בו גרעין של אמת. ובכל זאת, ידעה, יום יבוא ובנה לא יוותר, והיא תיאלץ לפרט על גלגל ההצלה הרביעי שלה.

היא דחתה את היום.

בניסיון לתפוס אי של צל, שאותו הטיל במשורה עץ זית בודד, ירדן המתינה ליד השער. סיגריה תלויה לצד ירך חשופה, הוחזקה מוצנעת בין אמה לאצבע, טיפטפה אפר על אספלט רותח. מדי פעם נפגשו הסיגריה והשפתיים, אך המפגשים נקבעו להיערך בתדירות נמוכה.

היא המתינה קצרת רוח מחוץ לשערי הקריה, ומול יעלי הביעה התנגדות להיכנס בחזרה פנימה. רגליה היו ארוכות ומתוחות, תנועותיה החלטיות ואמרו תזוזה. היא היתה רעבה, וההמתנה לבת דודה מדרגה לא־ברור־איזו עוררה בה סבל. המחוג עוד לא הראה שתים־עשרה, אולם עבור אשת הביטחון, היום, שהחל בארבע לפנות בוקר, היה משובש מלכתחילה, והשעה, שעת צהריים לכל דבר. במחיר ריאיון בהתנדבות, לא ביקשה דבר מלבד שיתוף פעולה והסכמה מוחלטת.

יעלי התאכזבה. ביקור בקריה, משכנם של סודות בבטון תחת צמרות איקליפטוסים מגודרי חומה, נשלל ממנה. גילגלה רעמת שמש בתנועות יד עצבניות כמנסה להתנתק מהחום שהיא מייצרת. החום בשילוב ההפתעה, משחו עורה בסומק לח והשטיחו גומתה. הן קבעו לשבת יחד במשרד ממוזג, תנאים נוחים ליצירת ריאיון משמעותי, ומסיבה לא מוצדקת התוכניות השתבשו. שבוע קודם לכן הדסקאית שיתפה פעולה והיתה לגמרי בעניין, ובטלפון הבטיחה להשיג אישור כניסה, אבל היום, ללא התראה מוקדמת או התנצלות ראויה לשמה, כוונותיה והבטחותיה פרחו ממנה והלאה.

ניסיתי להשיג אותך, ירדן אמרה, והביטה ברכבים הנדחקים במעלה הרחוב ומורדו. רציתי לבקש ממך לדחות את הפגישה, אבל לא חזרת אלי. אמבולנס הפעיל סירנה, ובהלה טילטלה את כתפיה הדקות. האמבולנס זינק לפנים ושעט ללא היסוס אל עבר מכוניות שהצטופפו יותר ויותר מתוך הרגל של התחשבות. עיניה הגדולות הביטו באמבולנס ובעדר המתכתי המחרחר, ואז דילגו מעט ימינה לעבר הבחור עם הווספה.

לא ראיתי הודעה ממך, אמרה העיתונאית, והדסקאית משכה כתפיים. מוזר, אמרה, אבל לא הסכימה להתפשר: את הריאיון יקיימו תוך כדי ארוחת צהריים מחוץ לקריה. כעת הפנתה את מלוא תשומת לבה לנוכחותו של הבחור שגמר אומר להסתלק. את רגלו הימנית שלח הצידה, ובתנועות מהירות התמקם על וֶספה צהבהבה, הידק קסדה לראשו וזרועותיו משכו את הווספה לכיוון הכביש.

גם אתה מצטרף? עצרה אותו. אתה מהמערכת או משהו כזה?

לא לא, יעלי ענתה במקומו. הוא לא שייך.

אה, לא? הצטערה, והוא הניד את ראש הקסדה שלו בשלילה.

תכירי, אמרה יעלי, זה דודו שביזון. הוא הקפיץ אותי לכאן. הכרנו ממש עכשיו.

יפה, אמרה ירדן והגישה לו כף יד דקה ואצבעות ארוכות.

נעים מאוד, נענה בחופזה ליד המושטת.

אנחנו בדיוק הולכות לאכול. נקניקיות אולי?

אני צמחונית, יעלי עידכנה. אבל זה בסדר, גם ככה אני לא רעבה.

נמצא משהו אחר.

לא צריך, נקניקיות זה מצוין.

יש דברים טובים בקצה הרחוב. אתה מוזמן להצטרף אם אתה רוצה, הציעה וחייכה, והוא פתאום שם לב לחיוך שלה וחשב שהוא יפה, נח והתעכב עליו מאחורי הקסדה.

אולי כדאי שאמשיך הלאה, אמר, ויעלי הינהנה. היא יכלה להריח את המחטף מקילומטרים, ולא אהבה את זה. ראתה את מטרותיה מתפוגגות. שני ניסיונות כושלים ביום אחד. אנחנו מפריעות לו, אמרה והתקדמה צעד אחד. יש לו תוכניות, ואני כבר שיבשתי לו כמה. ואז הביטה בו במבט נוקב בתקווה שיבין ויסתלק. אבל הוא לא הבין, או שעשה את עצמו לא מבין, ואמר שלא, הוא לא מוטרד מהתוכניות והיא לא משבשת לו כלום.

אז תבוא, הדסקאית הציעה שוב, והוא התלבט ומחשבותיו נדדו לאותן נקניקיות. הן היו טעימות מאוד, במיוחד אם הוספת להן את הכרוב הכבוש, הבצל המטוגן, חרדל־דבש וכל התוספות. לרגע חשב להציע את המזנון כאפשרות נוספת, אבל במקום זה הסתפק בתגובה קצרה. אולי.

אולי? ירדן צימצמה עיניה בשאלה. היא התמקדה בו, אך ורק בו, מתוך עניין שלא היה בכוונתה להסתיר. קירבה את הסיגריה לשפתיה וחשפה עיני אדמה מכוסות בעלי שלכת שמטשטשות את הדרך ומבשרות שינוי. את קול הנשיפה יכול היה לשמוע מבעד להמולת הכביש ממרחק שלושה מטרים ממנה. אחר כך האריכה שאיפתה, הסיטה קווצת שיער מלחיָיהּ ואת רצונו הלא מגובש. היא יכלה להרשים מבלי שניסתה. הפעם ניסתה.

הם התמקמו באבן גבירול פינת דיזנגוף. גרירת כיסאות פלסטיק וחריקת רגלי אלומיניום על המדרכה עד למיקומם הסופי ליוו את ישיבתם, אך נבלעו בשאון הצומת. קדמה לאותה התמקמות בצל צעידתן במורד קפלן מול בתי האבן של המושבה הטמפלרית המתחדשת, ונסיעתו הקצרה על הווספה.

למעשה, הוא הקדים את שתיהן ובדקות הספורות שנותרו לו התלבט אם להזמין לעצמו לחמנייה של פרנק או לפנות ימינה לכיוון המזנון, שם יוגש הכול בפיתה: המבורגר בפיתה, סינייה בפיתה, אינטימי בפיתה, ובננה מקורמלת בשוקולד, גם היא בפיתה. מצא עצמו חושב על הבחורה שפגש זה עתה. שיחזר קומתה, צווארה הדק, סנטרה החד. היתה בה זקיפות וישירות כשהציעה לו להצטרף. לא, היא לא הלכה סחור סחור. בפסאז’ המוצל תחת מאווררי תקרה משתלשלים, התמסר למשבים של רוח חמה. המאווררים הסתובבו סביב עצמם וזנחו את מלאכת הצינון.

היא בחרה בנקניקייה, וטפטופי בצל ומיונז נשרו מהקצוות, ליכלכו את תחתית הקרטון. הוא ישב מולה והסתכל עליה אוכלת מהר. על אף רעבתנותה, אצבעותיה הדקות אחזו בלחמנייה בעדינות, פעלו באיטיות זהירה כמסרבות להתלכלך. הוא ליקט לעצמו תפרחות קטנות מראש הכרובית ועלים ירוקים שרופים מעט בקצוות ובשרניים במידה. הוא הביט בתנועות פניה, בשפתיים ובפה, שכעת יכול היה לומר בוודאות, הוא רחב גם כשהיא לא מחייכת, בולט בסגנון ג’וליה רוברטס.

היא סיימה לאכול ואל תוך המזנון הציצה. חשה שבעה ומעורפלת מדי בשביל ריאיון.

תגיד, איך קיבלת שם כזה? שאלה, והוא העביר את המאלט מהבקבוק לכוס פלסטיק. ככה אמא שלי רצתה. לסבא שלי קראו דוד.

אתם לא דתיים או משהו כזה.

לא לא.

מסורתיים?

לא ממש. אולי מהצד השני של המשפחה. אבל גם… לא כולם.

ואת? איך קיבלת שם כזה?

ההורים שלי היו בקמפינג כשעשו אותי.

לא נכון, יעלי גיחכה.

נשבעת.

איפה? בירדן?

כן. איפה שהיו מים זורמים, יתושים ואהבה. האהבה איננה, אבל המים עוד שם.

וגם יתושים, פפי אמר.

כיסאות בר התפנו, והוא הציע להן להיכנס פנימה כי חם. מול קערת אמייל לבנה וגדולה, עמוסת עגבניות אדומות, התיישבו. ירדן הזמינה גזוז בטעם משמש, הוא שתה את המאלט ובהה. מאחורי הקערה הקיר היה בהיר ומבריק, במרכזו שֶלֶט: ‘טבחים, בואו אלינו!’ מימינו ומעליו תפריט משורבט בגיר בצפיפות וברישול מכוון. צלילי ‘הפרח בגני’ הסתלסלו והעובדים הרעישו. אנדרלמוסיה מאורגנת היטב המריצה ידיהם והגבירה קולם. בניסיונותיה לגבור על הרעשים ענתה בקצרה על שאלות ספורות, ודודו לא הקשיב. ברגליים משוכלות ישבה, כפות ידיה שיחקו בכוס פלסטיק שקופה, והגזוז נשפך. צחקה וניגבה עם מפית, אחר כך גילגלה שאלה אחת לעבר דודו, והעיתונאית ראתה בכך זלזול והידקה שפתיים. ירדן מתופפת על הדלפק, שופכת גזוז, פוזלת לצדדים, צוחקת יותר מדי, ממנה לעצמה ממלא מקום בצורת בחור ערבי, ועוד בנושא כל כך רגיש! כלום לא יצא ממנה היום. השניים האלה מרגיזים מאוד, והחיבור ביניהם בלתי נסבל. ירדן משליכה חכה והדג מסתער עליה בלהט. מפילה רשת למים, והדג נדחק פנימה. היא היתה רוצה להעיר לה, לדייגת הממזרה, לזרוק לה איזו מילה, אבל ידעה שאין טעם, גם לא מצאה את המילה. לכן הסתלקה לשירותים, ומול מראה קטנה הודתה בהפסד והתנחמה, יש עוד הרבה דגים בים. וחוץ מזה, מחר היא נוסעת לדימונה.

בגרם המדרגות הצר לא מיהרה, המתינה לעובד זר שיעבור עם גיגית, וצפתה בהם; גביהם מופנים אליה, כפופים. כתפו נושקת לכתפה, נוגעת־לא־נוגעת. טוב, נשמה עמוקות, הלבישה על עצמה חיוך מעושה ואמרה שזה כנראה באמת לא יעבוד היום.

ירדן הבטיחה שישבו על זה ביום אחר, כמו שצריך, זאת אומרת לא ככה, ויעלי אספה לעצמה פרס ניחומים מהקערה שליד החלון, ובדרך החוצה טיפטפה שמנת על שארית הפיתה והביטה עליהם שוב; ראתה אותה רושמת משהו על מפית לצלילי ‘המלך’ בגרסת רשיד טהא, את העט הכחול נע, ואת השניים גוהרים מעליו מרוצים. ללא ספק, הרבה רעש היה במקום, אבל מכל הרעש, הכי חזק שמעה את הקליק.

אחרי שהלכו, המשיך לשבת על הבר, חש שביעות רצון והרשה לעצמו לנוח. את ההיכרות החדשה ליוותה תחושה מרגשת של דריכות וסקרנות, ולקצב השיר אצבעותיו תופפו. אשת הביטחון מצאה חן בעיניו, הוא יאסוף אותה בערב כפי שקבעו.

ישירותה הזכירה לו את רואן, ודמותה של המשוגעת הזכירה לו את מנאל. לפיכך, מובן מאליו שנזכר בהכרזת אירוסיה לחסן. מחשבותיו נטשו את הדסקאית והוא נותר להרהר בשינוי הגדול בחייה של מנאל ובחייהם של העבְּד א־סלאמים. על פי רוב תכנים סנטימנטליים לא העסיקו אותו, אבל לפתע התרגש והחל מגלגל מחשבות לאחור.

כעת נזכר במנאל הנערה, רוקדת יחפה ורודה באחיה אחד־אחד. במנאל הילדה, קופצת על חבל, טורפת מנגואים על חומת האבן הנמוכה כאילו היו אבטיח, משפריצה לכל עבר וצובעת לחייה בעסיס כתום. במנאל הפעוטה שקיבלה אותו בעיניים בורקות.

היא היתה הראשונה שקיבלה אותו באהבה. את השאר הוא סיקרן, לא פחות, לא יותר. בת שלוש היתה וגופה הקטן פעלתני ומהיר. פניה העגלגלות נקשרו אליו בחוטי נפש דקים, וכל עווית, חיוך או שחוק היו מנגנון מחולל המצית את לבו ומלבה שמחה. עיניה השחורות נתלו בו, עקבו אחריו בעניין, וגם את האחרים חיפשו, בורקות בחלל הקר, מאירות יום חורף חשוך במטבח של פטימה. הוא אהב את חרחוריה, התפעל מפטפוטיה. תחילה לא הבין מילה, אך היה שבוי של קולה המתקתק.

אחר כך צחק הרבה, בזכותה בעיקר, וכשהיה צוחק היתה מנצלת את ההזדמנות ופוקחת את עיניה השחורות לרווחה, מתרשמת לטובה מגמישות לשונו הוורדרדה של היהודי שיכולה היתה להגיע עד לאף ולהתגלגל לצדדים, נפעמת מריבוי הסתימות בשיניו האחוריות; כל אחת מהן כמדליה המעידה על אומץ לבו ומניין שנותיו. היתה לה הבנה טובה ורגישות גבוהה. בקרב האחים היא היתה הבת היחידה, וצעירה למדי, לכן הבינה את מקומה היטב. לעומתם, הוא — קצת אחר, דובר שפה זרה אך לא לגמרי לא מוכרת, לא פחות שווה בשאר המובנים — התעניין בה. הוא היה משחק איתה ברצון ובסבלנות, נושא אותה על כתפיים, מנתר ומקפיץ תלתליה השחורים, זרועותיו מטלטלות אותה באוויר, בהתאם לרצונה. הוא הראה לה קסמים, נתן לה להזדנב אחריו, וכשהאחים היו מכים זה את זה, אותה קצת פחות, שימש לה מגן אנושי. הוא מעולם לא הכה אותה, והיא העריצה אותו בשל כך ומסיבות אחרות. היא היתה רודפת אחריו בביתה, עולה ויורדת קומות, מחפשת את נוכחותו במסדרונות ובחדרים, פורצת לאגפים סגורים בביתה הגדול של מאמא־פטימה. היתה קוראת לו, פפי פפי, איפה אתה? ולפעמים רוכבת עליו כמו על חמור והוא על שֵש משוטט עם הנסיכה ברחבי ארמונה הגלילי, והיא מעל גבו שרה: ‘ג’די ענדו חמאר, בירכבנא חלפו, ביאח’דנא מישוואר. סיאראת תזמר לו בא בא בא. כולן ענדן סיאראת וג’די ענדו חמאר, בירכבנא חלפו, ביאח’דנא מישוואר. מנאלאת תזמר לו בא בא בא.’ ופטימה היתה מסתכלת על בתה היחידה, מעקמת פרצוף מול הכתר התלוי בשערה ושרביטה המנצנץ (אשר שימש כשוט לפרקים), ואומרת שייתכן שלקטנה יש איזו בעיה, כי בסוף היא תגמור עם יהודי או משהו כזה. נטיות הבת וטעמה המשובש החלו להטריד את מנוחתה. תראה מה עשית, היתה מתלוננת לסמי, הרי בני דודים באים אלינו אל תוך הבית, באים והולכים. בנות דודות וחברים, כולם אנשים משלנו. מתארחים, נכנסים ויוצאים כמו בתחנת רכבת, והבת שלך, מנאל, מחפשת את היהודי דווקא, זה הממזר. הקטנה, כך טענה האם, לא מבינה כמה חוקים בסיסיים בספר החוקים הלא כתובים ולא מתביישת לאהוב.

מאוחר יותר מנאל למדה לאהוב את פפי בשקט כדי לא להכעיס את אמה וכדי להימנע ממבטיו הנוגים־מהורהרים של אביה, שאותם לא ביקשה להבין.

הוא שלף את הסלולרי ותפס לעצמו מקום שקט יותר בחוץ, תחת המאווררים. היא ענתה מיד ובהברותיה הקצובות זיהה סימנים לעצבנות.

מה קורה, פפי? שאלה.

כלום.

כלום?

הכול טוב.

תגיד, אתה דביל או מה?

למה דביל?

כי אני מתחתנת, פפי, מתחתנת. ואתה כל כך אדיש.

אני לא אדיש.

לקח לך זמן לחזור אלי. אתה לא אוהב אותי.

עברה שעה בסך הכול.

יותר משעתיים.

את מטורפת.

לא, אני לא מטורפת. אם היה עולה בדעתו של חסן שאני מטורפת הוא לא היה מתחתן איתי.

הוא לא יודע.

בטח שהוא יודע. הוא יודע עלי הכול, והוא רוצה להתחתן איתי. מאוד רוצה. אז עכשיו תקשיב טוב, כי אין לך מושג על מה הוא חושב ומה הוא יודע. רק אתמול הוא אמר לי שאני האור שלו, והנשמה שלו, והעיניים שלו והכול והכול.

איזה יופי. אני כל כך שמח בשבילך.

אהה, אתה צודק! זה באמת יופי, הכי יופי, ואני מאושרת, פפי. כל כך מאושרת שאני מפחדת שמשהו ישתבש בדרך.

כלום לא ישתבש, מנאל. למה שישתבש?

לדברים יש את הנטייה להשתבש, הזדעקה. אתה יודע איך זה. במיוחד שמה אצלם, איפה שגם אתם נמצאים. שמה אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, וזה הכול אתם אשמים.

ברור.

היא נאנחה, ובקול רך הוסיפה, אסור שמשהו ישתבש הפעם.

יהיה בסדר.

אתה חושב?

אני בטוח.

טוב, בסדר, נעזוב את זה עכשיו. מה שחשוב זה שכולם יבואו היום. מאמא נתנה לי הוראה לאסוף את כולם. אתה בא?

לאן? נחרד.

לארוחת ערב.

מה פתאום! מתי?

עכשיו. אל תתעכב. תבוא הנה הכי מהר שאפשר.

למה?

כי אני מתחתנת, פפי. מתחתנת.

אוקיי, פפי התמהמה. מזל טוב, מנאל. היה לי חשוב להגיד לך את זה. באמת מזל טוב. בשבת הבאה אני פנוי ו…

אתה לא אוהב אותי.

אוהב, בטח, למה לא.

אז למה אתה לא בא?

לא היום, מנאל. תעזבי אותי.

אוקיי, הצעירה אמרה. היא השתהתה על הקו, ופפי ידע לפרש את שתיקתה; היא בוודאי משחקת בשערהּ ומהרהרת, חושבת על הצעדים הבאים ובשום אופן לא נכנעת. ריבוי תנועות הוא תכונה אופיינית במשפחה — משהו חייב לזוז. שום דבר לא נותר במקומו, בגלל החשש מן השעמום ומן הקפיאה אשר כמוהם כמוות בעינויים. והיא, שחשבה על הצעדים הבאים באמת, והכירה חולשותיו, שלפה את הקלף האחרון. רצתה להימנע מהטיעון הזה דווקא, היתה מעדיפה לראותו מתייצב ממניעים טהורים, אבל החליטה לנסות. אמא הלכה לח’ליל, הודיעה.

ח’ליל? שמו של בעל האטליז התנוסס באוויר, ומנאל כבר יכלה לשמוע אנחה חרישית ואת קולו של פפי מתרכך. ומה היא הלכה להביא מח’ליל?

כבש.

כבש את אומרת.

וגם עגל, פפי. שיהיה טרי.

ובשביל מה העגל?

בשביל הסוּפֶּר־מְסַקְעָה שהיא הולכת להכין.

סופר־מסקעה? אני לא מכיר.

זה כמו מסקעה, רק סופר. כלומר, הרבה יותר טעימה. מזמן לא הכינה אחת כזאת כי היא שומרת אותה לאירועים מיוחדים. מסקעה שבתוכה היא תכניס את הנשמה ואת הלב, ותיתן את הכי הכי טוב שלה, ותשקיע בכל שכבה ושכבה, כי אתמול בלילה הבת שלה הודיעה שהיא מתחתנת.

מסקעה את אומרת? דווקא היום היא מכינה מסקעה?

כן.

יא אללה שלה! קרא.

קיבתו לא ידעה שובע מהמסקעה, וכעת עלו בחלל פיו טעמים מופלאים של שכבות חציל בבשר עגל, ובתוך כל אלה עגבניות וצנוברים ונגיעות של מלוח ומתוק ותבלינים שהשד יודע מה הם. היא היתה אלופת המסקעות. תבשיליה היו הטובים ביותר.

כן, חזרה אחריו מנאל, יא אללה שלה! אפילו שהד אמרה שתבוא ותתכבד.

באמת?

באמת באמת.

למרות כל הרגישות שהד רוצה לבוא ולהתכבד?

למרות כל הרגישות, כן… שהד כבר סלחה למאמא מזמן.

לא נראה לי, פפי אמר.

כולן ידעו להכין את התבשיל הפשוט, אבל אף אחת לא ידעה להכין את המסקעה שלה. קרה פעם ששהד, אחותו הגדולה של סמי, כעסה על פטימה במשך חודש או יותר, החזיקה עצמה חזק, החזיקה החזיקה ולבסוף התפוצצה, ונשבעה לאחר מכן שבחלומה ראתה מסקעה, כמה מסקעות, חגות מעליה במעגלים, מתארגנות למתקפה. שהד האשימה את פטימה בדיווח שקרי של המרכיבים, ושיכנעה את שאר הגיסות שגיסתן משמיטה במתכוון איזה פרט מפרטי המתכון, וכל זה בשביל שלה יצא תמיד הכי טוב. פטימה הכחישה כמובן, הניחה יד על הלב ונשבעה בכל היקר לה שמעולם לא עשתה דברים כאלה, ושלעולם לא תעז, ובשום מצב לא תחלל מתכון. אדרבה, יבואו הגיסות והיא תוכיח חפותה שלב אחרי שלב. עבדו הנשים, חתכו וקצצו, הסתכלו וגם רשמו. ראו שהתוצר אחד לאחד, מדויק. שבועיים לאחר מכן הוציאה שהד את הפנקס ושוב הכינה את המסקעה, הפעם לבד, בביתה, ואז החליקה את התבנית לשולחן העבְּד א־סלאמים בלי לומר מילה. סמי, ח’אלד, מוסא, וליד וסמיר, בלי יוצא מן הכלל, שאלו מיד מה קרה, ואיך זה ייתכן שהמסקעה חיוורת. הם היו משוכנעים שמשהו קרה לאמם, היא כנראה חולה או משהו כזה, או שח’ליל אשם שמכר לה את הבשר הלא נכון.

אז אתה בא?

לא.

למה לא?

כי זה לא מתאים היום. קבעתי משהו להערב.

מה קבעת? הסתקרנה.

משהו.

יש לך דייט?

לא עניינך.

תבוא לכמה שעות ותחזור כשאתה צריך.

לא נראה לי.

לא תרצה לטעום מהסופר־מסקעה?

ארצה, בטח.

והאירוע לא מספיק חשוב בשביל סופר־מסקעה?

חשוב, פפי אמר מהורהר. חשוב מאוד.

אז אתה בא?

לא.

הוא קם מהכיסא והתמתח, הציץ בשעונו וידע, תוך שעתיים יהיה באעבלין.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.