חלק ראשון – שליחי הנקמות ליסיה גורדון עוזבת את הישוב שלה בניסיון לגלות מה עלה בגורל אחותה. מתקפה של כוהני […]
2.
ליסיה פקחה את עיניה ועצמה אותן מיד. ראשה כאב והלם. עננים בודדים שטו בשמיים מעוטרי הכוכבים. ענפי אקליפטוס סמוך שימשו כמסגרת לתמונת הלילה. היא הסבה את ראשה בזהירות, נאבקת בכאבים. משהו קשה נאבק בתוך בטנה והיא התכווצה, רכנה הצידה והקיאה. טעם חמצמץ ודוחה עמד בפיה.
היא חשה שגרונה בוער. 'מים,' לחשה. 'מים.'
היא פתחה את הבקבוק שהוגש לה, מבלי לשים לב, ולגמה ממנו מעט. כמעט מיד לגמה פעם נוספת. ידה צנחה עם הבקבוק והיא שבה ועצמה את עיניה.
'מרגישה טוב יותר?'
ליסיה פקחה את עיניה. הקול העמוק הזה היה מוכר לה. אבל איפה היא עכשיו? כי זה אינו הקול של אביה וגם לא הקול של מר קודרין, המורה של הכפר.
'מה?… איפה…?' נשענה על מרפקיה וניסתה לקום. מיד חזרו הפטישים להלום בראשה והיא נאנקה וצנחה לאחור. יד חלפה על מצחה המיוזע, מקנחת אותו.
'לאט, ילדונת. חטפת שם מכה רצינית.'
ליסיה פקחה בזהירות רבה את עיניה. אורד הביט לתוך עיניה, פעם בעין ימין ואז בעין שמאל ולאחר מכן נד בראשו.
'הנה,' הושיט לה שוב את בקבוק המים. 'תשתי עוד קצת.'
האירועים הקודמים שבו והסתערו אל חזית זכרונה, כמו שחקנים שרק המתינו לרגע שלהם. שני כוהני אוואלון טיפסו במעלה הצוק. היא רעדה כשנזכרה בהם. משהו בפנים הקפואות וחסרות ההבעה, משהו בתנועות המכניות והלא אנושיות, הטריד ועכר כל שלווה. השניים שהיו איתה נלחמו בהם. החרבות ריקדו והמתכות קרקשו סביבה. אחד הכוהנים התקדם לעברה, מכה סביבו וחומק ממתקפות. לולא הדף אותה מישהו, היא לא הספיקה לראות מי מבין השניים, היה הכוהן נועץ בה את חרבו.
היא אחזה בזרועו העבותה והסתייעה בה על מנת לעמוד על רגליה. היא רעדה מעט אולם נאבקה להחזיק מעמד ולהישאר יציבה.
'יופי, יופי,' מלמל אורד. 'בדיוק ככה. לא להיכנע לכאב.'
גליישר שעמד במרחק מה, ניקה את חרבו והשקיף על סביבותיו.
'אנחנו צריכים לקחת אותך למישהו שיטפל בך. אולי את לא מרגישה את זה כרגע בגלל שהגוף שלך עדיין בשוק אבל, נפצעת קודם לכן. אחת החרבות פגעה בך בשיפולי המותן. ואם הייתה מרוחה ברעל, כפי שהם בדרך כלל עושים, את בסכנה חמורה.'
כאילו חיכה לאישור צץ כאב בשיפולי גווה. הוא היה חד ודוקר, כאילו היו לו חיים משלו שהתנחלו בתוך גופה, תובעים לעצמם מקום משלהם.
היא גנחה, והניחה יד על הצד.
'מה קרה?' שאל אורד. מבטו החודר חלף על פניה ומשם לנקודה שהחזיקה כעת, גופה מכווץ מעט שמאלה מפאת הכאב שאחז בה.
ליסיה שתקה לרגע. הכאב היה כל כך חד שנשימתה נעתקה מפיה.
השתיקה נמתחה ביניהם כמו ענפי האקליפטוס הארוכים שצמחו בסמוך. השמש כמעט וסיימה לשרטט את מסעה בשמיים. האויר להט פחות. בריזה נעימה התגנבה כמריחות מכחול עדינות. ציוצי ציפורים ניקדו את הרקע, ולרגע אחד נדמה היה לליסיה שהיא חלמה את אירועי היממה האחרונה.
'חייבים לטפל בפציעה שלך, ליסיה,' אמר גליישר. קולו היה עמוק וחם. היא לא ידעה אבל כשראה אותה מנסה להילחם בכוהנים, זכתה להערכתו. 'ניקח אותך למישהי בטאבורום, ישוב סמוך לכאן.'
היא הכירה את השם למרות שמעולם לא הייתה שם. 'איך אתם יודעים עליהם כל כך הרבה? על ה… הלוחמים ההם?'
'אנחנו עוקבים אחריהם כבר תקופה ארוכה', ענה אורד ומחה זיעה ממצחו. 'במיוחד אחרי השלוחה של הכוהן גאראל.'
'מה אם הם יגיעו לקידאן? מה יהיה עם ההורים שלי? עם החברות?'
אורד העיף מבט לעבר גליישר כמחכה לעזרה. הבהלה הזרימה כוחות חדשים לגופה המותש. היא חייבת לחזור ולהזהיר אותם. חייבת לנסות, לפחות, למרות שידעה שאין להם סיכוי מול הצבא הזה. השניים שמולה היו למודי קרבות וניסיון ובקושי רב הכניעו שניים מהלוחמים ההם.
הכאב בצד גופה הוסיף לפעום והפעמונים בראשה חדלו להלום סוף כל סוף. היא הרימה את החולצה ובחנה את החבישה שהניחו על הפצע.
'שמתי את צמחי התרופות שאני מכיר וזה עצר את הדימום. לבינתיים,' אמר אורד.
ליסיה הפשילה חזרה את חולצתה. 'זה נראה טוב יותר…'
אורד רצה לשבח אותה על עמידתה האיתנה כשראה את עיניה מתערפלות. גופה נשמט והוא זינק קדימה, ואחז בה בטרם תצנח מעולפת על האדמה.
'לא נראה לי שנספיק להגיע לפאלמור,' אמר.
'אז מה אתה מציע?'
'ננסה להגיע לטאבורום,' משך גליישר בכתפיו האדירות.
חיוך התגנב אל פניו הטובות של אורד. 'הייתה לך שם מישהי, לא?'
'נקווה שסאורה שם, לטפל בה.'
הוא רכן והרים את ליסיה בזרועותיו, נושא אותה כאילו הייתה חיה קטנה ופצועה. בתנועה מופגנת הפנה את גבו הרחב וצעד על השביל, מתרחק מאורד. 'אנחנו חייבים לעדכן את המלך ואת סוניווה,' קרא לאחור.
אורד פרץ בצחוק ומיהר אחריו. כשהגיע, טפח על שכמו של גליישר. הלה גיחך בתגובה והם פסעו הלאה, צועדים על השביל המסומן בואכה טאבורום, כורים אוזניהם לרחשיו של הלילה ולמה שצפנו ורמזו בעלטה.
אין עדיין תגובות