ריח ורדים בגן הפורח, ניחוח מענג של חלות שבת, קול תפילה בבית הכנסת העתיק – גיאורגיה של אמצע המאה ה-20 הייתה ארץ של יופי ושל כאב. כאן, בין הרים מושלגים למסורות עתיקות, נשים יהודיות למדו לשרוד בעולם שבו לא תמיד הבחירה הייתה בידיהן.
בת הרימון הוא רומן המבוסס על סיפור אמיתי ומגולל את סיפור חייה של מרגו, אישה יהודייה גיאורגית, לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. מילדותה בעיירה קטנה בגיאורגיה בזמן מלחמת העולם השנייה דרך נעוריה התוססים ועד לחייה הבוגרים, מרגו מתמודדת עם שורה של אתגרים: עוני, אובדן אביה במלחמה, אהבה נכזבת, נישואים כפויים, חטיפה וגירושין.
מרגו חיה בין נאמנויות סותרות, החלטות הרות גורל והבטחות שהופרו. המחיר שתשלם ילווה אותה לאורך חיים שלמים. שלושים ושלוש שנים יחלפו עד שתשמע את המילים: ״שלום אימא״, וגם אז תגלה, שהגורל עדיין לא סיים להטביע עליה את חותמו.
קטגוריות: ארץ ישראל, היסטוריה וביוגרפיות, יהדות, סיפורת עברית
49.00 ₪
מקט: 4-575-987
1
מרגו
בשלוש לפנות בוקר מרים כבר הייתה על רגליה. עטופה בחלוק ישן וברדיד צמר גס, היא יצאה אל המרפסת האחורית של ביתה הקטן. היה עליה להבעיר את טאבון האבן שדויד בעלה בנה לפני תחילת המלחמה.
גזרי העץ בתוך הטאבון התקשו להידלק בלילה החורפי והמקפיא של חודש פברואר. הזרדים, שקוששה יום קודם לכן מהחורשה הסמוכה, עישנו זמן רב, בהיותם לחים מדי. רק אחרי שטפטפה על מספר ענפים כרבע בקבוק נפט, הצליחה האש לאחוז בהם. להבות גבוהות החלו ללחך את דופנות הטאבון. מרים הסיטה את פניה מהלהבות המתגברות, המתינה זמן מה ואז כיסתה חלקית את הטאבון במכסה הברזל הכבד.
הקור העז במרפסת המקוּרה למחצה אילץ אותה למהר פנימה. היה עליה להעיר את בתה בת העשר, מרגו, שישנה שנת ישרים עמוקה, שנת ילדים. גם הפעם ליבה נחמץ נוכח הצורך לגזול ממנה את שנתה, אך לא הייתה לה ברירה, היא הייתה זקוקה לעזרתה.
מרגו ישנה מכורבלת בשמיכה חמה שכיסתה את פניה וראשה, רק שערותיה הפזורות נראו על הכרית הגדולה.
“מרגו ילדתי, תתעוררי,” לחשה מרים, נזהרת שלא להעיר את ילדיה הקטנים יותר, סימה ויוסף, שישנו בסמוך. כשבתה לא הגיבה, החלה לנענע בעדינות את גופה הצנום ולא ויתרה, עד שפקחה את עיניה.
הילדה הניעה את איבריה בעייפות והצטמררה כשחשפה את זרועותיה לאוויר הקפוא. היא קמה במהירות, טבלה את אצבעותיה במים הקרים בקערה שעל השולחן ועיסתה בהן את פניה הרדומות ואת עיניה, עד שהבריחה מעפעפיה את קורי השינה.
מרגו הסתרקה במהירות, קלעה את שערותיה לשתי צמות והצמידה אותן בסיכות אל קודקודה. אחר כך השחילה את זרועותיה בתוך שרוולי סוודר ישן שלבשה מעל כותונת הלילה, התכסתה ברדיד שקשרה סביב מותניה ובחוסר רצון פסעה אל המרפסת הקפואה, שם המתינה לה אימה. גחלי העץ לחשו והטאבון כבר היה מוכן לאפייה.
האם והבת ניגשו לאפיית הלחמים ועבדו בקצב קדחתני. מרגו הרטיבה את כדורי הבצק התפוחים במים קרים והעבירה לאימה. מרים נשענה בידה האחת על הקיר החיצוני של הטאבון, ובידה השנייה הדביקה, בתנועות מיומנות, את הכדורים הלחים על דפנותיו הלוהטות בעזרת הכרית המיועדת לכך. היה עליהן להשלים את המשימה במהירות, לפני שהגחלים יתקררו. פניה של מרים האדימו מהחום שנפלט מהטאבון. הוא צרב ללא רחם את סנטרה ואת לחייה. כוויות ראשונות מעורבבות בזיעה החלו לבצבץ גם על מצחה.
תוך שעה וחצי הן סיימו את המשימה. מרגו הניחה את הלחמים האפויים בזהירות בתוך סל נצרים שאותו נשאה על גבה מדי יום ובכל מזג אוויר אל שוק האיכרים המקומי, המרוחק כקילומטר מביתה.
לפני צאתה החליפה את כותונתה בשמלה ישנה ומעליה מעיל שהיה כבר קצר עליה. היא עטפה את ראשה ואת גבה ברדיד צמר חם ושמה פעמיה אל השוק.
תזמון הגעתה אל השוק היה קריטי. אם הייתה מאחרת ולו במעט, הייתה מתקשה למכור בשוק את הלחמים שהיא ואימה החלו לאפות לפני כחצי שנה. מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה וכולם סבלו חרפת רעב. בשוק היו ילדים רבים כמוה, שעזרו למשפחותיהם לפרנסתן ומכרו מאפים למיניהם.
עם תחילת המלחמה, כל גברי העיירה הכשירים גויסו, ונותרו מאחור רק זקנים ומי שנפסל מסיבות רפואיות. כל עול הקיום והפרנסה נפל כעת על כתפי הנשים והילדים.
גם דויד, אביה של מרגו, היה מגויס זה כתשעה חודשים והיעדרו הכביד מאוד על המשפחה בת חמש הנפשות, שנאלצה לחיות בצמצום רב. מרגו, כבת הבכורה, נרתמה לעזרת אימה.
באותו בוקר, עם עלות השחר, הילדה כבר הייתה בשוק. בגלל מזג האוויר החורפי ההפכפך גם האיכרים הקדימו להגיע. היום היה קצר, וממילא, מתחילת המלחמה המסחר היה מנומנם והסתיים כבר בשעות הצהריים המוקדמות.
כבר עם יציאתה, מרגו הרגישה את הצלפת הרוח הצפונית ואת פתיתי השלג הדוקרניים על פניה. היא קיללה בליבה את מזג האוויר הרע וקיוותה למכור את לחמיה מהר ככל האפשר ולשוב הביתה.
השוק היה ריק למחצה, ונראה עלוב במיוחד. המבחר היה מצומצם, אך כל סוחר ניסה בכל זאת לתפוס מקום מושך יותר למרכולתו.
מרגו זכרה את הימים הטובים בשוק, כשהייתה מגיעה לשם עם אביה ואימה. אז ניחוחות הפירות והירקות הטריים מילאו כל פינה. עכשיו על מספר דלפקים נראו אי אלו ירקות שורש עצובים, אשכולות ענבים מצומקים וכמה חרוזי פירות יבשים, שהושחלו על חוטי כותנה והשתלשלו בעליבות מהדוכנים. דוכני הבשר נפתחו רק פעם בשבוע, כי לאיש לא היה די כסף לקניית בשר.
במצבו העגום הנוכחי של השוק, דווקא למרגו היה יתרון. הדרישה ללחמים הטריים באה לרוב מצד הסוחרים הרעבים, שהשכימו קום ונסעו דרך ארוכה כדי להגיע אליו. לחמיה היוו את הפינוק היחיד שסוחרים וקונים ספורים יכלו להרשות לעצמם — לחם מקמח לבן, עם קרום פריך מבחוץ ותוכו רך כעננה. להשחמה יפה, מרים נהגה להוסיף לבצק סוכר, מה שהעניק ללחמים גוון אדמדם ומושך.
בכל בוקר ציפו הסוחרים הרעבים להופעתה של מרגו. עם הגעתה, וסל הנצרים על גבה, מייד היו נפתחות הקריאות אליה: “היי, לכאן, ילדה יפה! לכאן! בואי אליי!”
מרגו הגיבה תמיד במהירות לקריאות הסוחרים ודילגה בין הדוכנים בזריזות של איילה צעירה.
באותו בוקר, כאשר רק שמונה כיכרות לחם נותרו בסל הנצרים שלה, קול עמוק משך את תשומת ליבה. היא פנתה לעברו וראתה איש משופם ובעל גוף רחב ניצב מאחורי שורת חביות יין ישנות. היא הכירה אותו מייד. הוא היה לקוח קבוע שלה, מאלה שבאו מדי שבוע לשוק, ומרגו מיהרה לעברו. האיש חבש כובע מצמר כבשים שהסתיר את גבותיו, אך עיניו נצצו בגוון דבש זהוב כשהביטו בילדה הקטנה בבגדיה המרופטים שהתקרבה אליו. על החביות שלפניו היו מסודרות בקפידה כיכרות גבינות צאן עגולות וצנצנות חרס מלאות יוגורט עיזים טרי.
כשניגשה אליו, ריח חריף של גבינות ויוגורט עטף אותה והתערבב עם ניחוח הלחם הטרי שנשאה עימה. הניחוחות המשכרים גרמו לקיבתה להתכווץ מרעב והזכירו לה שלא אכלה דבר מאז השכימה קום.
האיש הביט עליה בחומרה, אך לא באיום, ושאל: “בכמה אימא שלך אמרה למכור היום כיכר לחם?”
מרגו לא התבלבלה וענתה מייד בקול צלול ובטוח: “אם תיקח את כל הכיכרות שנותרו לי בסל, שמונה, המחיר יהיה שלושים רובל. אבל אם תקנה רק אחת, זה יעלה לך חמישה רובל.”
“איי איי, סוחרת טובה את!” אמר האיש בנימה מבודחת ובקריצת עין, כשהוא בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. לבסוף הנהן וסימן לה להניח לפניו את כל הלחמים. מרגו שלפה בזריזות את הלחמים מהסל וסידרה אותם בקפידה על אחת החביות שניצבו לפני הסוחר. האיש בחן אותם בתשומת לב ונראה מרוצה.
“מממ… טובים, כתמיד!” אמר ואז הפנה את מבטו אל הילדה עצמה. “את עדיין מסתובבת עם הנעליים הקרועות האלה?” שאל והצביע על נעליה המרופטות.
סומק עז הציף את לחייה של מרגו. היא השפילה את מבטה אל הנעליים השחוקות, שמאחת מהן בצבצה זרת רגלה, עטופה בגרב חום עבה.
האיש לא המתין לתשובתה ואמר בקול רך ורחום, “אני זוכר שכבר בפעם הקודמת סיפרת לי שאבא שלך סנדלר, ושהוא יחזור בקרוב ויתפור לך זוג נעליים חדשות. אגב, מה איתו? מתי שמעתם ממנו לאחרונה?”
צל של עצבות רפרף על פניה של מרגו ומחה במקצת את הסומק הטבעי של לחייה.
“אבא כתב לנו לפני חודשיים וחצי,” ענתה הילדה בקול חלוש.
“ומאיפה המכתב הגיע?” המשיך לתחקר אותה האיש.
“מסבסטופול,” השיבה מרגו בקול שהלך ונחלש.
האיש השתתק. אך האישה המבוגרת בדוכן הסמוך הפנתה את ראשה הצידה, וכשמרגו לא הביטה לעברה, היא מחתה את הדמעות שצצו בזוויות עיניה בקצה מטפחתה הכהה שכיסתה את מרבית פניה.
הסוחר השפיל את עיניו והרהר לעצמו: בורא עולם ירחם על האבא שלה, כמה בחורים צעירים כבר קיפחו את חייהם בקרבות העקובים מדם האלה באזור… הלוואי שילדונת מתוקה זו לא תמצא את עצמה יתומה בקרוב.
עכשיו הוא הביט בדאגה אמיתית בילדה ואמר, “בשבוע הבא, כשתבואי לשוק, עברי בדוכן שלי. אביא לך את הנעליים של הבן שלי, הן כבר קטנות עליו. אולי יהיו קצת גדולות עלייך, אבל זה לא נורא. הנעליים במצב טוב, שלמות ומרופדות. הן ישמרו עלייך מפני הרטיבות ויעזרו לך לא לחלות.”
“תודה,” אמרה מרגו וארשת פניה השתנתה בבת אחת והפכה לשמחה.
בלב קל ובתחושת סיפוק היא עשתה את הדרך חזרה הביתה כמעט בריצה.
בבית, מרגו מצאה את אימה יושבת בחוץ על ספסל האבן במרפסת הקדמית, בקור העז, עטופה בשמיכה, מביטה בפנים קודרות בנקודה עלומה בחלל. אפילו ילדיה, סימה בת השש ויוסף בן השנה וחצי, שהתרוצצו בין המרפסת לחלל הבית, לא הצליחו להסיט אותה מהרהוריה.
זיכרון אביה הציף את ליבה של מרגו. הספסל הזה היה המקום האהוב על אביה, הוא נהג לנוח עליו בימי הקיץ, אחרי יום עבודה מפרך. היא או אימה היו מגישות לו שם מים צוננים כקרח מהבאר שבגינה, שאותם תמיד שתה בצמא. עכשיו אימה ישבה שם לבדה ומרגו חשה חמלה אל אימה וגעגועים עזים לאביה.
מרים הייתה במצב רוח ירוד במיוחד, ולא בכדי. באותו בוקר בא אליה גיסה פרץ, אחיו הצעיר של בעלה דויד, שלא גויס לצבא בגלל כף רגלו השטוחה. הוא שאל אם יש חדשות מאחיו, ואז, אחרי שהתפתל באי נוחות זמן מה, סיפר למרים בקול עצוב שאין עוד ביכולתו להמשיך ולשלם לה את חלקו של אחיו בסנדלרייה שבה עבדו יחד.
“פשוט אין יותר עבודה, גיסתי,” אמר פרץ בכנות ובצער, “אני כבר חושב לסגור את הסנדלרייה ולחזור לגור בכפר אצל ההורים שלי. ימים שלמים אני יושב בחוסר מעש בחנות. לאנשים אין כסף אפילו לתיקון נעליים. איזה אסון נחת על כולנו, אני בעצמי כבר לא יודע איך להאכיל את הילדים שלי,” נאנח וגירד את פדחתו במבוכה. “אולי כדאי שגם את תיסעי עם הילדים להורייך לטביליסי, עד שאחי יחזור. יהיה לך יותר קל שם.”
פרץ כיבה את בדל הסיגריה בנעלו על האדמה ועזב את מרים לחשוב על ההצעה הזו.
מרים, שהייתה שקועה במחשבותיה הקודרות, ניסתה להתמודד עם המציאות המרה שגיסה הציב לפניה. בתוך תוכה היא ידעה שיום כזה יגיע. זה כבר זמן מה שפרץ גרר את רגליו ואיחר בתשלומים החודשיים, בתירוצים שונים ומשונים, והתחמק מלענות כשמרים שאלה אותו על העסק המשותף לו ולבעלה.
ליבה נצבט עוד יותר כשנזכרה איך בעלה האהוב יצא למלחמה בלב בוטח. “לפחות פרץ נשאר כאן,” אמר לה אז, בניסיון להרגיע את חששותיה. “הוא ישמור עליכם בהיעדרי,” הוסיף, בעודו מלטף את ראשה של אשתו, שהייתה על סף דמעות נוכח הפרידה הקרבה. “התעודדי, אהובה שלי. איזה כדור יכול להרוג בחור גדול כמוני?” אמר וחייך אליה את החיוך הרחב והלבבי ההוא, שהיה בו כדי להמיס את ליבה ולהפיח בה תקווה.
הסכום שפרץ נהג להעביר לה בכל חודש מהסנדלרייה היה צנוע, אך בעזרתו הצליחה מרים להסתדר איכשהו. עכשיו, כשגם ההכנסה הזו נעלמה, יהיה עליה להצטמצם עוד יותר ולחתוך בכל פינה אפשרית. בעיקר כאב לה הלב על מרגו. היא לא ידעה כיצד תוכל להסביר לבתה שאין לה כסף לקנות לה אפילו מעיל חורף ונעליים יד שנייה. “מרגו, ילדתי המסכנה,” נאנחה מרים ודמעות צרבו את עיניה העייפות.
מרים נראתה מותשת. העיגולים הכהים מתחת לעיניה העידו על לילות ללא שינה, וסחרחורות קשות תקפו אותה בכל פעם שקמה מהמיטה. היא התאמצה בכל כוחה להסתיר את חולשתה הגופנית מפני ילדיה, ובייחוד מפני מרגו. כשאביה אינו לצידה, בתה הבכורה הייתה זקוקה יותר מתמיד לתחושת ביטחון.
בעיירה שבה גרו לא היה לה אף אחד, למעט גיסה פרץ ואשתו חווה, שהתגוררו סמוך אליהם. משפחתה המורחבת והוריה חיו בבירה, טביליסי, שהייתה מרוחקת כשעתיים וחצי נסיעה ברכבת. הם עצמם היו עסוקים בגידול ילדיהם הרבים, תשעת אחיה ואחיותיה של מרים. כבר חצי שנה שלא ראתה אותם. בפגישתם האחרונה אימה הפצירה בה לבוא ולהתאחד עימם. “נחלוק בכול, במה שיש לנו. אל תישארי שם לבד עם הילדים,” אמרה, אך מרים, שידעה באיזה דוחק גרים הוריה, לא רצתה להיות עול נוסף על כתפיהם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בת הרימון”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות