החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ברטוק

מאת:
הוצאה: | 2012 | 507 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

בלה ברטוק – גדול מלחיני המאה העשרים, היוצר שחשף את מוזיקת העם והביא אותה לתודעת הציבור; ברטוק ההומניסט, איש אחוות העמים, אוהב האדם – הוא גיבורו של הרומן הביוגרפי הגדול הזה.

מדברי פרופ' צבי אבני, מוותיקי המוזיקאים בישראל:

ספר זה, המגולל את תולדות חייו של המלחין בלה ברטוק, הוא בעיני אירוע חשוב בתחום הכתיבה על מלחינים ידועי שם במאה העשרים. ברטוק נמנֶה עם הדמויות הקלאסיות של המוזיקה המודרנית – אותה מוזיקה שצמחה מתוך הרומנטיקה של המאה התשע עשרה והציבה אתגרים חדשים לנגנים ולקהל המאזינים. באישיותו הרבגונית כפסנתרן, כמלחין, כפדגוג וכמוזיקולוג, תרם ברטוק תרומה גדולה למוזיקה של המאה העשרים, וכבש את מקומו כמייצג של מי שידעו לשלב חידוש עם מסורת, חופש עם משמעת, ומקוריות עם יכולת תקשורתית רבת משמעות.

בספרו של צבי צרי באות כל התכונות הללו לידי ביטוי: לצד האמת ההיסטורית, המבוססת על עיון ומחקר בתולדות המלחין, מוגש לקוראים תיאור סיפורי מעניין על חייו המקצועיים, החברתיים המשפחתיים והאישיים של ברטוק. מקצת הסיטואציות המתוארות הן פרי דמיונו של המחבר, אך אלה נותנות למהלך הדברים צביון חי ונושם, ואינן פוגמות באמת ההיסטורית.

צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. בין ספריו נמנים: "יסודות התאוריה של המוסיקה" (לתלמיד, 1975; "מדריך למורה" 1992 – הוצאת המחבר); "דרכים בהוראת הסולפג'" (הוצאת המחבר, 1996); יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן – בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011)

מקט: 4-644-1010
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

הספר שלפנינו פורס את מגילת חייו של בלה ברטוק, המלחין ההונגרי החשוב, מגדולי המלחינים במאה העשרים. ברטוק היה יוצר גאון שינק את יצירותיו מן השורשים העמוקים של שירת עמו וארצו.

כדי להתוודע אל ברטוק האדם ואל יצירתו המוזיקלית, נפנה תחילה אל הארץ ואל העם שמהם צמח, ונציץ למקצת מאירועי התקופה שבה חי.

*

הונגריה של סוף המאה התשע עשרה הייתה ארץ רבת לאומים ולשונות: רומנים, סלובקים, סרבים רותינים ועוד, נמנו עם המיעוטים שחיו בהונגריה באותה עת. ההונגרים, המיעוט הגדול, היו שתי חמישיות מאוכלוסיית המדינה. עירוב כזה של עמים ולשונות גרם בדרך הטבע לזעזועים לא מעטים בין הקהילות שחיו בדרך כלל כגופים מלוכדים, התגוררו בשכונות נפרדות ולא התערבו זו בזו. העובדה שהאזורים שבהם חיו הקהילות גבלו בארצות האֵם של אותן קהילות — רומניה, צ’כיה, יוגוסלביה ואוקראינה — גרמה לתסיסה לא מעטה. כמו ההונגרים, גם המיעוטים האחרים, היו קנאים ללשונותיהם ולא ויתרו על מנהגיהם. עצם היותם מיעוטים הגביר את הרגשות הפטריוטיים שלהם ואת קנאותם הלאומית, ואף לארצות האֵם היה חלק לא מבוטל בעידוד התסיסה.

בעקבות התסיסה בקרב המיעוט ההונגרי הגדול, החליט הקיסר פרנץ יוזף, בשנת 1867, להקל את הלחץ בווינה ולערוך מהפך מדיני. הונגריה זכתה בעצמאות, כוננה ממשלה ובית נבחרים, נעשתה אחראית על החינוך ועל מערכת הכספים, אך נשארה כפופה לאוסטריה, שכונתה מעתה ‘הממלכה האוסטרו־הונגרית’, ולקיסר שעמד בראשה. הקיסר ישב דרך קבע בבירה, וינה. יחסי החוץ והצבא נשארו בידי האוסטרים. עצמאות יחסית זו אך הגבירה את הקנאות הלאומית בקרב המיעוטים. לימים, בתום מלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהסכם טריאנון שנחתם בין אנגליה וצרפת בשנת 1920, זכו מיעוטים אלה להתאחד עם ארצות האם שלהם. שני שלישים מהונגריה חולקו בין רומניה, צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה ואוקראינה. יותר ממחצית האוכלוסייה נקרעה מהונגריה (למשל, כל הערים והעיירות שבהן למד ברטוק בילדותו נקרעו מהונגריה). כמו כן שליש מהעם ההונגרי הפך מיעוט בקרב הארצות השכנות.

עם כל השינויים הללו לא נטעה אם נאמר, שבשלהי המאה התשע עשרה נחלקה האומה ההונגרית לשניים: החלק העירוני והחלק הכפרי. החלק העירוני היה נטול תודעה לאומית ואף נטה להתבוללות. ההשפעה הגרמנית של בית הבסבורג הייתה כה חזקה שהכול ביקשו להיטמע בה, פקידי הממשלה היו גרמנים והציבור נדרש לפנות אליהם בגרמנית. השפה הרשמית בבית הספר הייתה גרמנית. הפקודות בצבא ניתנו בגרמנית. שפתם של אנשי העסקים הייתה גרמנית. בבתים דיברו גרמנית. ברטוק דרש מאִמו לפנות אליו רק בהונגרית, והדבר דרש ממנה מאמץ גדול כיוון שהיה עליה ללמוד את השפה הזאת. בפוז’וני,[1] ששכנה על הגבול הגרמני, דיברו גרמנית.

לעומת אנשי העיר, חיו האיכרים ההונגרים את חייהם כאומה עצמאית. הם דיברו ונהגו באופן טבעי כהונגרים, חיו חיים עצמיים מבחינה תרבותית ולא נזקקו לגרמנית כלל. מעולם לא עלה על דעתו של איכר הונגרי להפוך את עורו ולהיות גרמני. הוא גם לא חש נחות בתרבותו. בקִרבם של אלה גילו בלה ברטוק וזולטאן קודאי את המקורות המיוחדים של המוזיקה ההונגרית.

העצמאות המוגבלת שכונן בית הבסבורג בשנת 1867 הפכה את ההונגרית לשפה הרשמית. הפקידות, שעד כה הייתה גרמנית ושפתה גרמנית, נאלצה לפַנות את מקומה לדוברי הונגרית, שהיו בדרך כלל הונגרים אתניים או דוברי הונגרית. הקנאות הלאומית באה לידי ביטוי לא רק בקרב הפקידות הממשלתית אלא גם בבתי הספר, שם גם הפכה ההונגרית שפה הרשמית.

בעקבות ההתעוררות הלאומית החלו אינטלקטואלים הונגרים לחפש מקורות תרבות ייחודיים להונגריה. אצל האיכרים מצאו הסופרים והמשוררים חומר הונגרי מקורי כאגדות ושירים. שם, בנוף המקומי, גילו הציירים את הלבוש העממי ואת האמנות ההונגרית; המוזיקאים גילו זאת בשירת האיכרים. התופעה התרחשה בכל התחומים של חיי הרוח בהונגריה. קודאי וברטוק היו בין אלה שפעלו לפתח את התודעה הזו במוזיקה.

חגיגות נערכו לכבוד המלך סטפאן, מייסד האומה ההונגרית, ולכבוד הגיבור הלאומי לאיוש קושוט (Lajos Kossuth), ראש המרד בשנת 1848. כמו כן הועלו על הבמות מחזות מחיי האומה והתפרסמו אגדות עממיות ידועות. שתי העיירות, בודה ואובודה, התאחדו עם פשט שמעבר לדנובה והפכו יחד לבודפשט, בירת המדינה. בעיר הוקמה אקדמיה לאומית למוזיקה, בראשותו של המלחין והפסנתרן ההונגרי הגדול פרנץ ליסט, שגם ריכז את המחלקה הפסנתר. בשנת 1925 נקראה האקדמיה על שמו.

המלחינים ההונגרים, ובראשם פרנס ארקל (Ferenc Erkel, ), החלו לחבר אופרות הונגריות. בשנת 1840 חיבר ארקל את האופרה ההונגרית הראשונה שלו, ‘מריה בטורי’ (Maria Batori), אם כי עדיין בסגנון איטלקי. אלפי מחולות בסגנון צ’רדש [2](Csardas) וּוֶורבונקוש [3](Verbunkos) חוברו בידי מלחינים הונגרים והופצו ברחבי המדינה.

במרכז החיים המוזיקליים בהונגריה היו שלושה מוסדות: התזמורת הסימפונית, בית האופרה והאקדמיה למוזיקה. כיוון שמורי האקדמיה חונכו ברוח הסגנון הגרמני, היה צריך לקום דור חדש של מלחינים, שיתמודד עם הצורך לשלב את הרוח הלאומית ההונגרית בקלאסיקה המוזיקלית. המוזיקאים בלה ברטוק וזולטאן קודאי היו מי שהעניקו למוזיקה ההונגרית משמעות חדשה.

לצד מוזיקאים כברטוק וקודאי צמחה בהונגריה קבוצה גדולה של אינטלקטואלים: משוררים, ציירים, מחזאים ואחרים ובראשם המשורר והעיתונאי הלוחם אנדרי אודי (Endre Ady). בכתבות ובשירים שפרסם נלחם ללא חת להעמקת התודעה הלאומית ההונגרית ולהקמת משטר דמוקרטי. קבוצה זו ביקשה לעורר את הרוח הלאומית בקרב האוכלוסייה ההונגרית העירונית, שהייתה שטופה תודעה גרמנית ורחוקה מכל תודעה הונגרית.

עוד לפני כן, בשנת 1896, שקד הפולקלוריסט בלה ויקר (Bela Vikar) על איסוף שירי עם בעבור מחקר שביקש לערוך כדי להבחין בין חיקויים ובין שירה מקורית. עד מהרה הבין שאי אפשר להבדיל בין היסוד הפיוטי ללחן, שכן הם קשורים זה בזה. האוסף שלו כלל 1,500 שירים. קודאי הכיר את האוסף, וכיוון שהיה פילולוג ומוזיקאי, ידע את ערכו. ברטוק לא הכיר את האוסף. משהבינו קודאי וברטוק היכן נמצא האוצר הלאומי המוזיקלי, יצאו לאסוף שירי עם ברחבי הונגריה. הם ידעו שלא ירחק היום ולא יהיה עוד איפה לחפש את האוצר, שכן עם שקיעת המסורת לא יהיו עוד אנשים שמכירים את השירים. לכן הקדישו כל רגע פנוי לאיסוף השירים ובאמצעותם ביקשו מחד גיסא, להעניק למוזיקה ההונגרית את המשמעות המקורית שלה ומאידך גיסא, לחנך את העם ההונגרי לאהוב את תרבותו.

קודאי וברטוק הבינו ששירת האיכרים ההונגרים היא המקור היחיד למוזיקה הונגרית מקורית. הם מִקמו את המוזיקה הצוענית והפופולרית במקומה הראוי, שכן הבינו שמרבית המנגינות הצועניות והפופולריות חוברו לא מכבר בידי אמנים חובבים וטעות היא לכנותן מוזיקת עַם שורשית. בחיפושיהם למדו מה רב המרחק בין המוזיקה הצוענית למוזיקת העם העתיקה והמקורית.

אלפי השירים שנאספו שימשו לברטוק ולקודאי חומר ליצירה מגוונת; הם שולבו בשירי מקהלה, ביצירות לקול ולפסנתר, ביצירות לכלי סולו וביצירות לתזמורת. גם ביצירות בימתיות אפשר למצוא את שירי העם ההונגריים. ברטוק אף הרחיב את האיסוף לארצות השכנות, שכן הבין שבמשך השנים הושפעו השירים אלה מאלה, ויסודות זרים השתלבו זה בצד זה בשיר אחד. היה צורך לנפות מן הנעימה המקורית את היסודות הזרים. לשם כך ראה צורך ללמוד לזהות את המאפיינים של שירי העמים השונים. קודאי שקד כל חייו על עיבוד מאות שירים מהחומר שנאסף לקול ולפסנתר, שירי מקהלה לילדים ולמבוגרים ואף חיבר חומר ללימוד הסולפג’, מבוסס על שירי העם.

ברטוק עיבד שירי עם למקהלות ילדים ומבוגרים, לנגינה בפסנתר או בכינור, אם כי התרכז יותר בחיבור יצירות לכלי סולו ולתזמורת סימפונית. כמו כן כתב חיבורים בימתיים אחדים, ברובם שילב את השירים שאסף בהונגריה ובארצות אחרות כגון רומניה, סלובקיה, קרואטיה, רותיניה ואף אלג’יר.

לא קלה הייתה דרכם; הם ביקשו להקים חברה הונגרית דמוקרטית בעלת תודעה לאומית ותרבות הונגרית עצמאית, לצד התרבויות האחרות סביבם, אך מולם ניצבה שכבה חברתית שמרנית רחבת היקף, שביקשה לשמר את הקיים והתנגדה לכל חידוש. בהנהגתו של האדמירל הורטי גררה חברה זו את הונגריה לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך איבדה המדינה את עצמאותה המדינית והתרבותית. כל אותם אינטלקטואלים שראו בעצמאותה של הונגריה הזדמנות לכינון חברה דמוקרטית נאורה, פתוחה להתרחשויות התרבותיות באירופה ומבקשת לבוא בחברתן, נרדפו בידי המשטר כבוגדים ופושעים ומקצתם נאלצו לברוח. אחד הנמלטים היה בלה ברטוק. אווירה כזו, אמנם לא התאימה להתפתחות של אמנות, אך גם לא יכלה לעצור אותה לאורך זמן.

במאמצים רבים הצליח ברטוק לגלות לעולם את האוצרות הטמונים בשירת העם הקרובה לטבע ויונקת ממנו. לעומת טענות של קסלר ואחרים, שראו במעשה נסיגה — מראה ברטוק ביצירתו שהשילוב בין שירי עם למוזיקה מודרנית מעשיר את האמנות ומעניק לה צלילים חדשים שטרם נשמעו. בתפיסתו האוניברסלית לא נרתע ברטוק משילוב יסודות מוזיקליים של עמים שונים ביצירה אחת. דוגמה מובהקת לכך היא ‘סוויטת מחול’ שחיבר לרגל חגיגות היובל של העיר בודפשט בשנת 1923.

*

בספר שלפנינו, המספר את תולדות חייו של בלה ברטוק, מתוודע הקורא אל ברטוק החוקר, שכאמור, הקדיש את חייו למחקר ולאיסוף שירי איכרים בהונגריה ובארצות הסמוכות. מחקריו של ברטוק תרמו רבות להבנת ערכו של המחקר האתנוגרפי המוזיקלי ולהקמת קתדראות לחקר שירי עם באוניברסיטאות ברחבי העולם.

צ”צ

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ברטוק”