בשמחת תורה תשפ"ד גיליתי שלמרות שחשבתי ששיא השירות הצבאי שלי מאחורי – טעיתי. ההתקפה של חמאס על ישראל גרמה לכך שמצאתי את עצמי משרת כטען טנק ברצועת עזה. הלחימה הביאה אותי למצבים מורכבים, אנושיים ובלתי אנושיים.
בין פקודת "אש" לשעמום אין־סופי, בין פיצוצים רועמים לרגעי שקט מתוחים, בין ויכוחים על דת ומדינה לוויכוחים על זהות הגבר השרמנטי בפלוגה, אני מנסה בספר הזה לקחת את הקוראים לתוך קרביי טנק בלחימה ברצועת עזה בין אוקטובר 2023 לפברואר 2024 במלחמת "חרבות ברזל".
זהו סיפורי האישי כטען, על החששות, הכאבים, החברות והכוח להמשיך כשקשה – והיה קשה. מתוך סערת האבק והאש לסערה הפנימית עולים זיכרונות חדים, רגעים קשים והמון רגעים של אור.
במקום שם יעצרו הזחלים אינו רק סיפור על המלחמה אלא גם סיפור על האדם שבתוך המלחמה, ספר כן ומעורר מחשבה שנכתב כדי לעזור לי לזכור ולאפשר לאחרים להבין.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, מתח ופעולה
44.00 ₪
מקט: 9789655653434
הקדמה
נתחיל מהסוף, שהוא גם האמצע וההתחלה:
יש לנו עם נהדר ואנחנו מנצחים!
הספר שלפניכם לא מספר את כל הסיפור, רק את הסיפור שלי – סיפור של טען בצוות טנק במלחמת "חרבות ברזל".
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, המלחמה עדיין לא הסתיימה והיא ממשיכה לגבות מחירים לא פשוטים. יחד עם זאת מדינת ישראל ועם ישראל ניצבים איתן, ובעז"ה כך זה גם יימשך.
לצערי העמוק, במהלך עיבוד יומן המלחמה לספר שבידיכם נפלו שלושה מתלמידיי: מרדכי קדמון ז"ל, אור מנצור ז"ל ונועם שמש ז"ל. זאת בנוסף לתלמידי נתנאל איתן ז"ל שנפל עוד קודם לכן, וכן אוריאל סילברמן ז"ל, אחי לפלוגה, והוד שרייבמן ז"ל שזכיתי לשרת לצידו בחלק מהלחימה. האנשים היקרים האלה מבטאים בעיניי את הטוב שיש בעמנו, ואנחנו נמשיך להילחם ככל שנצטרך כדי להבטיח את עתידנו ועתיד ילדינו, וכדי שקורבנם לא יהיה לשווא.
ה' ייקום דמם, ויהי זכרם ברוך!
זה המקום לציין גם את קורבנם של הפצועים. בעניין הפצועים למדתי שאין פצוע "קל". אולי יש פצוע עם פצע שמוגדר פחות חמור, אבל אין שום דבר "קל" בחוויית הפציעה ובהחלמה מהפציעה.
כבר מהרגע שגויסתי, ביום ראשון, כ"ג בתשרי תשפ"ד, 8 באוקטובר 2023, היה לי ברור שאכתוב את חוויותיי מהמלחמה, בשל התקווה שזאת תהיה המלחמה האחרונה בעז"ה. היומן הזה הוא תמצית חוויותיי ורשמיי מסבב א' שלי מהמלחמה, והוא מבטא את הזווית האישית שלי בלבד. אני מקווה שלאורך דפיו הצלחתי להעביר את התחושות והחוויות שלי בצורה נאמנה ובלי לפגוע באף אחד. מטבע הדברים חלק מהאנשים שהיו לצידי לאורך התקופה לא הוזכרו בספר וחלק מהמקומות ושמות האנשים שונו.
זכיתי להיות שריונר מאז גיוסי במרץ 2007, ואני ממשיך לשאת בתואר הנחשק הזה עד היום. למרות הקשיים שחיל השריון טרח להעמיד בפניי לאורך השנים ולמרות "הפינוקים" שהשירות בטנק טומן בחובו, הרי ששום דבר לא הכין אותי לקשיים שחוויתי לאורך המלחמה. אין לי שום ספק שההצלחה שלי לעמוד במשימות ולחזור לחיים האזרחיים בצורה תקינה (פחות או יותר) נזקפת לחלוטין לזכות בני המשפחה המורחבת שדאגו ותמכו בי ובאשתי לאורך התקופה במגוון דרכים, כולל משלוח חבילות שהגיעו אליי במקומות לא מקומות ובזמנים לא זמנים, וכן התקשרו ושלחו הודעות יומיות כדי לראות שהכול בסדר, ובעיקר לזכות אשתי זהבית וילדיי עדיה, ישראל, שני, אבישי ולביא.
תודה גדולה גם לפלוגה ז', ובעיקר לצוות 2 שלמרות החסרונות (הבולטים, יש לומר… סתם בצחוק!) שלהם – הם אלה שנכנסו איתי לרצועת עזה ויצאו איתי ממנה, ואני חב להם את חיי, וּודאי גם את שפיותי.
פרק א'
ברוך המבדיל בין קודש לקודש
שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023.
לאחר לילה של שמחה וריקודים אני מתעורר לתוך מציאות של בלהות. חמאס פלש לישראל, צה"ל כשל במשימתו להגן על אזרחי המדינה, ולמעלה מ־1,200 יהודים נרצחו ומאות נחטפו.
את כל זה לא ידעתי כשהתעוררתי. לא ידעתי שאגויס למה שבדיעבד יהיה סבב א', שיימשך כארבעה וחצי חודשים, מתוכם שלושה חודשים בלחימה. לא הכרתי את סילברמן ולא ידעתי שהוא, נתי, קדמון, מנצור, הוד ושמש ייהרגו, ושיצחק יהיה מחובר לאקמו במשך חודשים ארוכים, מפרפר בין חיים למוות.
אני מתעורר בזמן ומעיר את בּנִי ישראל, ואנו מתלבשים ומתארגנים לכבוד שמחת תורה.
בדרך לבית הכנסת מחשבותיי נודדות לזהבית והילדים. מתי הם יגיעו? הם יהיו ב"כל הנערים"? האם שקית הממתקים תתאים לילדים עם אלרגיות? מה יהיה בקידוש? מתי התפילה תיגמר?
חוט מחשבותיי נקטע למראה אחד השכנים. "אתה חמוש?" הוא שואל.
"כן, למה?" אני עונה.
"כי חמאס פלשו לישראל, יש המון הרוגים, רקטות לכל עבר, טנדרים חמושים בשדרות ואופקים, זה למה!"
"מאיפה אתה יודע?" אני שואל בחוסר אמון.
"יש לי את המקורות שלי", הוא עונה.
הדברים מסבים לי כאב בטן ואין לי תיאבון בכלל. מצב נדיר אצלי.
אנחנו מגיעים לבית הכנסת. כולם אבלים וחפויי ראש. הרב אלי מודיע שלא יהיו הקפות ושנתפלל במהירות כדי לפעול לפי הנחיות פיקוד העורף ולא לרכז יותר מדי אנשים במקום אחד.
במהלך התפילה בית הכנסת הולך ומתרוקן מגברים, שמגויסים בזה אחר זה. אזעקה מייללת. אני וישראל נשכבים ארצה. אני מתרשם מאוד מההתנהגות הרגועה שלו. ילד בן תשע לא אמור לחוות כאלה דברים.
את כל הגברים הכשירים והרלוונטיים גייסו כבר מבית הכנסת. ואני? נאדה! בקצב הזה עוד יגייסו את חמותי ולא אותי…
אני חוזר הביתה, מדליק טלפון ורואה שעוד לא גייסו את החטיבה, אבל שעלינו להיות מוכנים.
שאר היום עובר עלינו בציפייה דרוכה. לפני שהשכן הצמוד אליי נוסע, אני עוזר לו לסגור ולנצור את החלון בחדר הממ"ד. זמן קצר לאחר מכן אני שומע המולה עולה מהבית שלו ורואה אותו רץ עם תיק לרכב על חצי ב'.
מוצאי החג. כולי דרוך ומצפה לגיוס. בינתיים אני מפרק את הסוכה ומאפסן הכול. אני לא רוצה שזהבית תיתקע עם המשימה הזאת, כי חייבים לגייס אותי, אחרת אשתגע.
אני עולה למעלה, מארגן תיק, ואז עוד אחד, כי מה יכול להיות? כרגיל, אני מתקשה באריזה, וזהבית נחלצת לעזרתי עם רשימה מסודרת של הדברים שאני צריך.
זהבית רוצה שהילדים יישנו בממ"ד, אבל אני רוצה שיישנו בחדרים שלהם, שייהנו מהנורמליות, כי מי יודע מה ילד יום ומתי נחזור לשגרה, אז שייהנו מזה כל עוד זה קיים.
כמובן שבסופו של דבר הילדים ישנים בממ"ד וכמובן שהם עושים "שכונה". אני הולך לישון במיטה שלי, במה שמסתבר שתהיה הפעם האחרונה להרבה זמן.
אני מתעורר לבוקר כמעט רגיל, חוץ מזה ששום דבר לא רגיל. ב־7:29 אני מקבל הודעת ווטסאפ בקבוצת הפלוגה מאריק המ"פ, שבאחת משגרת את הבית לתוך המלחמה: "חברים יקרים, החטיבה הופעלה באופן מלא. לא לבנות על שאטלים של אוטובוסים. להגיע עם רכב פרטי או בתחבורה ציבורית. לא להגיע לבסיס עצמו. למלא רכבים ולנסוע לפחות בצמדים. לעדכן את המפקד האישי שיצאתם, שתהיה לנו שליטה איפה כולם".
הודעה טיפוסית לאריק. התוכן מלחיץ מאוד, אבל בסגנון רגוע.
אני לוקח את הציוד שכבר ארגנתי אתמול. אני יודע שאני לוקח יותר מדי ציוד, ואני יודע שאתחרט על זה. אבל אלה החיים. אני מכניס הכול לרכב ונוסע לירושלים למלא את הרכב בחבר'ה.
אני מגיע לכניסה לעיר ואוסף שלושה חבר'ה. אחד נפרד מהחברה שלו, ואני מרגיע אותה שיהיה בסדר. אמור להגיע עוד מישהו בשם יצחק, אבל בסוף הוא לא מגיע כי אבא שלו יסיע אותו. את אחד החבר'ה אני מכיר מהתעסוקה בקרני שומרון ב־2022, ואת השניים האחרים שהם די חדשים אני מכיר מאיזה ערב פלוגה. חבר'ה צעירים. אחד מהחבר'ה מעביר שיעור חיזוק לאמא שלו לאורך הנסיעה – היא לחוצה והוא מחזק אותה בזה שאנו הולכים "להושיע את ישראל מיד צר".
בדרך מעלים השערות מה יהיה ומה יעשו איתנו – קו חי"ר? לבנון? עזה? יו"ש? מדברים על מה שהשארנו מאחור. החבר'ה שאיתי צעירים: אחד סטודנט ויש לו חברה חצי־רצינית, השני נשוי די טרי וסטודנט להיסטוריה בעברית, שכנראה יהיה מורה להיסטוריה, והשלישי אברך בישיבת הר המור, נשוי ואב לילדה.
במהלך הנסיעה אני חושב על ההודעה של אריק ובמיוחד על הביטוי "לנסוע בצמדים". אני תוהה לעצמי האם כך הם רוצים לוודא שלכולם יש דרך להגיע? או שזה נובע מהחשש שערביי ישראל יצטרפו לבלגן וינסו לתקוף רכבים? אני נוסע בלב מדינת ישראל ואני צריך אבטחה? איך הגענו למצב הזה? מה אני יכול לעשות כדי לתקן את המצב? כנראה שאני לא יכול לעשות הרבה, אבל ארור אהיה אם לא אעשה את המקסימום. יהודים צריכים להיות מסוגלים לנסוע ברחבי המדינה ללא חששות וללא אבטחה!
עולים לצפון. מעניין מה באמת יהיה עם חיזבאללה? המנוולים האלה מתחמשים כמעט עשרים שנה. עוצרים להתרעננות ולקניית מים באלונית שבכביש 6 צפון. כל עם ישראל בכבישים על מדים. החנות מלאה בחיילים ממגוון יחידות – מילואים וסדיר. יש תחושה שכל עם ישראל בדרך למקום כלשהו. הקפה השחור נגמר בחנות. הבחור מאחורי בתור הוא מ"מ בגולני שבדרכו לסורוקה לבקר את אחיו שנפצע קשה.
בשלב הזה עדיין לא הבנתי מה בדיוק היה בדרום, ומה המשמעות של פציעה קשה. אני מאחל לו כל טוב ובריאות, ובלב מתפלל שהוא יחלים ושמנהיגינו ישכילו לנהל את המערכה בצורה כזאת שתוביל להכרעה לשם שינוי, כי נמאס. וכמו שכתב ז'בוטינסקי: "שקט הוא רפש".
לאור ניסיון של שנים במילואים אני תמיד מסתובב עם בקבוק חצי ליטר בכיס, אבל נראה לי שכאן מדובר באירוע בקנה מידה אחר לחלוטין, לכן אני קונה שישייה של עין גדי. נראה לכמה זמן יספיקו לי 12 ליטר מים.
אני רואה ששלחו בקבוצת הפלוגה הודעה שבה נכתב לקנות שישיות מים. כיוונתי לדעת גדולים… לצה"ל נגמרו המים? איך הגענו למצב הזה?
חוזרים לרכב ואני תוהה ביני לבין עצמי מתי אשוב ואראה את החיים האזרחיים. יש תחושת חירום באוויר, ואני לא יודע מתי ואם בכלל אי־פעם אחזור לחיים האזרחיים. אני נזכר בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים: "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה – יישען על מקווה ישראל ומושיעו". אני אומר לעצמי שיהיה טוב, ושזכיתי להיות יהודי שנלחם כדי להגן על עמו ומולדתו.
מגיעים לצומת שליד הבסיס ופונים דרומה. כאן נפגשתי עִם עַם ישראל: אלפי מכוניות חונות בשני צידי הכביש כך שהכביש הפך להיות מכביש מהיר לכביש איטי מאוד. אני מגיע לאזור הבסיס ומנסה למצוא חנייה, אבל מגרשים אותי משם. אני מוריד את החבר'ה שהיו איתי ואומר להם שאחבור אליהם בהמשך. אני מנסה את מזלי בצד השני של הבסיס, אך לשווא, וממשיך ומוצא את עצמי בשדה, שם אני חונה ובליבי נפרד לשלום מהרכב. עוד מעט יגיע הגשם וטויוטה אוריס היא לא בדיוק רכב שטח. לא נורא, אחזור בקיץ…
טלפון. "איפה אתה?" שואל אברהם המ"מ.
"שלום, כבוד המ"מ! בדיוק חניתי ואני בדרך, לאיפה להגיע?"
"לא יודע, תחפש!"
"אתה לא כאן?" אני שואל.
"מקווה להצטרף בהמשך", הוא עונה.
אני מסיים את השיחה ב"טוב, אעדכן אותך מה הולך כאן". אשתו בדיוק ילדה והם בפגייה. הוא עובד משרד הביטחון והם לא משחררים אותו. בקיצור, אין למחלקה קצין. הוא קצין טוב ואני מקווה שיחבור אלינו בהמשך.
טוב, בעיה ראשונה – חנייה – נפתרה. ועכשיו לבעיה השנייה: להביא את עצמי עם כל הציוד שלי לנקודת החיול – תיק על הגב, תיק על הכתף, שקית ביד אחת, תפילין ופק"ל קפה ביד השנייה ושישיית מים איפה שהוא. כך אני מתחיל את מסע הפילים הראשון במלחמת "חרבות ברזל" – הראשון מני רבים.
אני מתחיל ללכת. בראש אני מעריך שמדובר בשני ק"מ לפחות. אחרי חמישים מטר נקרע מארז השישייה והבקבוקים מתחילים להתגלגל, אך בחסדי שמיים ותוך גילוי גמישות ראוי לציון אני מצליח לתפוס את ששת הבקבוקים הסוררים. ועכשיו האתגר, איך להחזיק אותם? מסתבר שאין דבר העומד בפני הרצון ואני מצליח להגיע לש"ג עם כל הבקבוקים והתיקים, למרות שאני חש שהשפיות הולכת ונוטשת אותי.
"המלחמה בקושי התחילה ואני כבר מזיע כמו חמור", אני חושב לעצמי, "איך אמר צ'רצ'יל? "דם, יזע ודמעות". אפשר "לסמן וי" על היזע, ואני מקווה מאוד שלא אסמן וי על הדם והדמעות.
לאחר דין ודברים עם הש"ג שבהתחלה לא רצה להכניס אותי לבסיס, הוא כנראה הבין שאני "מכוחותינו" ואִפשֵר לי ברוב טובו להיכנס לבסיס. כאן נתקלתי בבעיה השלישית: חצי צה"ל מסתובב ומחפש את עצמו ברחבי הבסיס. אני הולך עם האינסטינקט לכיוון מקום שנראה לי הגיוני לרכז בו את הגדוד, ובשעה טובה אני רואה פרצוף מוכר – וקסלר! כמה טוב לראות אותו! חיוך רחב וחיבוק חם והוא מפנה אותי לנקודת החיול.
התחיילתי. מצאו אותי ברשימות, נתנו לי דיסקית חדשה, אחת. למה רק אחת, אם ידוע שצריך שתיים? שאלה טובה, אבל היות שזו הפעם הראשונה שאי־פעם הביאו לי דיסקית במילואים, למרות שלפני כל אימון שואלים למי חסר – נראה שאין לי על מה להתלונן, בהקשר הזה לפחות.
"כמה זמן זה ייקח?" מישהו שואל.
"תוך עשרים ואחד יום אתה בבית", עונה טלקר.
"גג חודש", עונה מישהו אחר.
"תקשיבו לי טוב, זה ייקח חמישים יום", אני אומר. המבצעים של צה"ל בעזה לוקחים בדרך כלל בין שלושים לחמישים יום ולכן זה פרק זמן סביר.
"מאה ושמונים יום", אומר ניצן הסמ"פ.
"וואו, אתה פסימי", אומר לו מישהו.
"ריאלי", הוא עונה.
אומנם טעיתי, וזה לא היה חמישים יום, אבל מצאתי פטנט להתגבר על הטעות: ספירת חמישים הימים התאפסה כל יום מחדש.
אם חשבתי שכאן הצרות הלוגיסטיות שלי נגמרות, מתברר שטעיתי טעות מרה. עכשיו מעבר לכל מה שכבר סחבתי, יש לי שכפ"ץ, קסדה, נשק וכמה מחסניות סוררות. אני מנסה למצוא את הטוב בכל דבר: הכול עולה עליי, בשכפ"ץ הסקוטש אפילו נסגר…
בראש חולפות מחשבות על חיזבאללה. הרי ברור שחמאס וחיזבאללה יתזמנו את ההתקפות שלהם – כל בר־דעת היה נוהג כך, ומכאן שגורם הזמן קריטי. חיזבאללה זה לא חמאס, זה ליגה אחרת לגמרי, ואני חצי מופתע שלא יורדות מאות רקטות על הבסיס. בכל מקרה ועל כל צרה שלא תבוא, אני לובש את השכפ"ץ ומשפצר את הקסדה אליה, דוחף את המחסניות לכיסים ומתחיל את מסע הפילים הבא, ובו אני עולה לכיוון המחסנים שלידם מתמקמת הפלוגה.
אם חשבתי שהיה לי חם לפני כן, אז עכשיו נהיה לי רותח… מזל שהבאתי מים!
אני מגיע לפלוגה ורואה את כולם. כמה טוב לראות אותם! אם כבר לצאת אל הלא־נודע – אז עם האנשים האלה. יש כאן ריכוז של חומר גלם אנושי משובח שכל מדינה יכולה להתגאות בו.
אנחנו יושבים ומחכים, לְמה? לא ברור, כי כלום לא ברור… אבל בכל זאת ברור שבאנו לנצח. צה"ל חזק, אנחנו חזקים, תנו לעבוד!
אנשים מדברים על מה היה, מי הם מכירים בדרום, מה הם שמעו, מי אשם, מי צריך ללכת. שואלים אותי מה אני חושב. אני חושב שרק לשאלה אחת – איך ננצח? – אני יודע את התשובה והיא: בזכות האנשים, ממש אלה שמסביבי, החילוניים והדתיים, הדרומיים והצפוניים, המתנחלים והעירוניים.
הזמן עובר. מתפללים את התפילה הראשונה שלנו במילואים, תפילת מנחה, ואני עולה כחזן בפעם הראשונה מתוך עשרות פעמים במאה ושלושים הימים הבאים.
שיחת פלוגה. אריק המ"פ מספר לנו מה הוא יודע – כלום. החטיבה התגייסה ואנחנו כאן מחכים לפקודות, מחכים לפיקוד הבכיר שיגבש תמונת מצב ויגדיר משימות. הפלוגה הגיעה במצבה מלאה, והגדוד בעשרות אחוזים מעבר למה שציפו. למי שיש חוסרים, שיטפל בהם עכשיו, כי אנחנו לא יודעים לאן פנינו מועדות. כנראה צפונה.
במהלך היום אני מעדכן את זהבית, והיא מבקשת שאשלח תמונות בשביל הילדים. מעניין אותה מה קורה אצלי, מה אני אוכל, והיא צוחקת על תמונה שלי עם כובע ב' שלטענתה "זה עושה לי ראש קטן". היא שואלת אותי אם יש מספיק ציוד, כי יש שמועות בעורף שאין מספיק ציוד, ואני מרגיע אותה שבינתיים יש הכול. היא גם רוצה לדעת מה יעשו איתנו ולכמה זמן יחזיקו אותנו. תשובתי היא "לא יודע" – במגוון רחב של ניסוחים.
למעשה הוודאות היחידה היא חוסר הוודאות, כמו שכתב פון קלאוזוביץ: "מלחמה היא ממלכת אי־הוודאות".
כל אינטראקציה עם הגדוד מחייבת הליכה של כשני קילומטרים לחלק התחתון של הבסיס. לקראת ערב יורדת הפלוגה לשמוע שיחה של המג"ד. זה לא המג"ד בן, כי הוא בחו"ל, וזה גם לא הסמג"ד, כי גם הוא בחו"ל… אז בעצם מי שמנהל את העסק הוא קצין האג"ם של הגדוד, שהוא במקרה המ"פ הקודם של הפלוגה. אנחנו בידיים טובות. הוא עומד באמצע וכל הגדוד מסביב. בקושי שומעים אותו, אבל הוא אומר את מה שאנחנו צריכים לשמוע: הגדוד הגיע, מה זה הגיע? מעל מאה וחמישים אחוז! אנחנו חזקים, ואת הקרב הראשון, הקרב על הזמן – כבר ניצחנו. מעכשיו צה"ל ערוך טוב יותר מול כל אפשרות בצפון. אם חיזבאללה היה תוקף לפני חמש שעות – זאת הייתה מציאות אחרת לגמרי. הוא גם מספר לנו שלמעשה החטיבה גייסה את עצמה. הפקודה המטכ"לית היא "פ+3", כלומר החטיבה אמורה להתייצב שלושה ימים אחרי ההפעלה. זה מסביר למה גויסנו בהודעת ווטסאפ.
הוא מסכם: "אנחנו חזקים, אנחנו יודעים מה צריך לעשות, וכשהפקודה תגיע אנחנו נעשה את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר!" אין מה להגיד, צודק.
אברהם לא הגיע, והוא מנסה לתפעל את העניינים מרחוק. נולדה לו בת, ואני אומר לו שיתרכז בזה. בינתיים פולק, מפקד 2ב, אחראי על המחלקה.
עולים חזרה לפלוגה. אחרי כמה דקות הרס"פ בני אומר לנו לרדת לגדוד לחתום על ציוד.
"אבל עכשיו היינו שם", רוטן טלקר.
"נכון, וזאת הסיבה שעלית לכאן, כדי שתוכל לרדת שוב לשם", אני מאבחן.
אז יורדים חזרה לגדוד. "בואו לכאן", "לכו לשם", "בעצם זה בכלל שמה". מפה לשם, בסוף מגיעים למכולה, והמכולה – נעולה כמובן! "עוד רגע יגיעו לפתוח ולהחתים אתכם", אומר מאן דהו. ברור.
בינתיים מחפשים איפה לשבת ומתחיל להיות קר. "מה אתם חושבים שיעשו איתנו? הרי אין כאן טנקים", אני שואל.
"קו חי"ר. בדוּק", אומר קלונר.
"לא, אתה נכנס ללבנון עוד השבוע", אומר טלקר.
"לבנון" – איזו מילה משמעותית! אני בכלל חושב שחמישים אחוז יורדים לעזה וחמישים אחוז לקו חי"ר.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “במקום שם יעצרו הזחלים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות