דורון אמיתי ליבשטיין, יזם ומנטור בינלאומי בתחומי ההתפתחות האישית והרוחנית, מהדמויות המשפיעות בישראל על אנשים המבקשים משמעות, חיבור פנימי וחיים […]
פרק ראשון
מערכת ההפעלה החדשה BeDoing
"הכל קורה עבורך – במסע של צמיחה"
יש רגעים בחיים שנראים לנו כמו תקלות, כמו טעויות במסלול. לעיתים חולפות שנים עד שאנו מסוגלים להתבונן לאחור בעיניים רכות יותר ולהבין, זה קרה עבורנו, לא לנו. לא כדי לפגוע, אלא כדי להעיר. לא כדי לשבור, אלא כדי להזכיר.
ההבנה הזו לא הייתה ברורה לי בתחילת הדרך.
הייתי "דורון ממיקרוסופט", מחזיק כרטיס ביקור, בטוח שאני יודע מי אני. לא ידעתי אז שהשאלות שיצופו, מי אני? לאן אני הולך? הן לא תקלות במערכת. הן היו קריאת השדרוג הראשונה למערכת ההפעלה האמיתית שלי.
ברגעים שבהם נדמה היה לי שהכול מתפרק, הבנתי שזו מערכת ההפעלה הישנה שמבקשת להשתדרג. הבנתי עד כמה הייתי מנותק מנוכחות. עד כמה היה שם הכל מלבד תנועה של להקשיב ו…לצמוח.
שנת 1993, שעת בוקר מוקדמת. אני עומד מול המראה במשרדי במיקרוסופט ישראל.
האור הרך של השחר משתקף בחליפה השחורה המחויטת הראשונה שלי, והפנים שמביטות בי בחזרה הן של בחור צעיר בן 24, מלא שאיפות ותשוקה להצליח. העניבה הכחולה מהודקת סביב צווארי כמו שריון מגן, מעין הגנה מפני העולם החיצון, סמל למי שחשבתי שאני צריך להיות כעובד מיקרוסופט. זה היה קוד הלבוש, זה גם היה הקוד שדרכו הגדרתי את עצמי.
"דורון ממיקרוסופט", כך קראו לי, כך הצגתי את עצמי. מיקרוסופט לא הייתה רק מקום עבודה, היא הייתה שם המשפחה השני שלי, הזהות שעטיתי על עצמי בגאווה. בכל פגישה, בכל כנס, כרטיס הביקור שלי היה התג שסימן את מקומי בעולם. הייתי בטוח שאני יודע מי אני, אך שכחתי מי אני באמת מאחורי התדמית.
חלפו כמה שנים עד שמשהו התחיל להשתנות. אולי היה זה האור שהשתנה, אולי הייתה זו העייפות שהצטברה בעיניים שלי, שנראו פתאום מבוגרות בהרבה מגילן. אולי זה השיער שנשר או קוצר הנשימה והלחץ, כל כך הרבה לחץ. לרגע, ההשתקפות במראה הפכה לזרה. מי באמת היה האדם שהביט בי בחזרה? מי אתה, דורון ממיקרוסופט?
בכל תרבות, בכל דת, בכל פילוסופיה, במזרח ובמערב, השאלה 'מי אני?' עומדת במרכז החיפוש האנושי. היא נקודת הכניסה לעולם ההתפתחות האישית, אבל היא גם הרבה יותר מזה. השאלה הזו ממשיכה ללוות אותנו לאורך כל המסע, לאורך כל החיים. ככל שאנחנו מעמיקים בה, ככל שאנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר, כך אנחנו יכולים להתפתח, לצמוח ולגדול.
במשך שנים ארוכות חיפשתי את התשובה לשאלה הזו בכל מקום אפשרי. בתארים שצברתי, בהישגים שהשגתי, בתפקידים שמילאתי. הייתי כמו ארכאולוג שחופר אחר אוצר נסתר, רק כדי לגלות שבכל פעם שאני חושב שמצאתי תשובה, היא חומקת מבין אצבעותיי.
החיים שלנו מורכבים מאינספור תפקידים, כמו מחזה תיאטרון אין-סופי שבו אנחנו השחקנים הראשיים. בבוקר אני מנהל בכיר, לובש חליפה ועניבה, מקבל החלטות שמשפיעות על מיליוני דולרים. בצוהריים אני יועץ לחברות סטארט-אפ, מנסה לעזור ליזמים צעירים להגשים את החלום שלהם. אחר הצוהריים אני אבא, נהג ההסעות של הבנות שלי, מסיע לחוגים, לחברים, לפעילויות. בערב אני בן זוג, מנסה להיות נוכח ותומך במערכת היחסים שלי.
משתתפת באחת הסדנאות שלי, מנהלת בכירה בחברת הייטק, פרצה בבכי כשדיברה על התפקידים שהיא ממלאת. "אני כל כך עייפה מלהיות כל כך הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים", היא אמרה. "איפה אני בתוך כל זה?".
המילים שלה נגעו בנקודה עמוקה. כולנו מחליפים תפקידים כמו שחקן תיאטרון שמחליף תלבושות: מסכה אחת יורדת והשנייה עולה. לכל תפקיד יש את התלבושת שלו, השפה שלו, ההתנהגות המצופה שלו. השאלה היא, מי אנחנו באמת מתחת לכל המסכות האלה?
במהלך השנים, דרך עבודה עם אלפי אנשים בסדנאות ובמפגשים, זיהיתי ארבע טעויות נפוצות שאנשים עושים כשהם מנסים להגדיר את עצמם. כל אחת מהן היא מלכודת שמרחיקה אותנו מהתשובה האמיתית לשאלה "מי אני?"
הטעות הראשונה והנפוצה ביותר היא להאמין שאנחנו מה שאנחנו עושים. באחת הסדנאות, מנכ"ל מצליח של חברת סטארט-אפ שיתף איך הוא איבד את עצמו לחלוטין כשהסטארט-אפ שלו נכשל ונסגר. "הייתי המנכ"ל המצליח, המוביל, המנהיג", הוא סיפר בקול רועד, "ופתאום, כשזה נעלם, לא ידעתי מי אני יותר".
נזכרתי בעצמי בימי מיקרוסופט. בכל בוקר הייתי מתעורר בתחושת דחיפות, עם הצורך להוכיח את עצמי, להשיג עוד, להיות יותר. הייתי 'דורון ממיקרוסופט', ואחר כך 'דורון הסטארטאפיסט' ואחר כך 'דורון, המנטור של המנטורים'. תמיד הגדרתי את עצמי דרך מה שעשיתי, דרך התפקיד שמילאתי.
הטעות השנייה היא להאמין שאנחנו מה שאחרים חושבים עלינו. אישה אחת בסדנה סיפרה איך משפט אחד של המורה שלה בכיתה ד', "את לא טובה בחשבון", עיצב את כל הקריירה שלה. במשך שלושים שנה היא נמנעה מכל תפקיד שדרש מיומנויות חשבונאיות ומכל מה שקשור בכסף, עד שיום אחד גילתה שהיא דווקא מצוינת במספרים ויודעת לעשות כסף.
ידיים שמאליות
אבא שלי, גדעון ליבשטיין, היה אומן. כל מה שהוא היה עושה בידיים יצא מדהים: ציורים, פסלים, סנדלים, גינה וכל עבודות הבית, מחשמל ועד אינסטלציה. לידו, היו לי 'ידיים שמאליות', כך גם הוא היה קורא לי. בכל דבר כמעט הייתי מבקש את עזרתו. רק לאחר שנפטר הבנתי שאני יודע לעשות כמעט הכל לבד. אני פשוט האמנתי למה שחשבו עליי.
אנחנו הולכים לאסטרולוגים, לנומרולוגים, ליועצים ומתקשרים בחיפוש אחר הגדרה חיצונית. אבל כל אחד נותן תשובה אחרת, כי מה שאחרים רואים בנו, משקף יותר את עולמם הפנימי מאשר את מי שאנחנו באמת. כל שני אנשים ייתנו לנו תשובה אחרת לשאלה מי אנחנו. כל החיים נחפש את התשובה לשאלה הזו, ונחווה בלבול כי שוב ושוב נקבל תשובה אחרת שקשורה, כאמור, יותר לאדם שנמצא מולנו מאשר לנו. להאמין למה שאחרים חושבים עלינו זה לא מי שאני באמת, אלא משהו שקיים בהם ומשתקף לאחרים דרכי.
הטעות השלישית קשורה במחשבות שלנו על עצמנו. אני ממליץ לכם לא להאמין למחשבות שלכם על עצמכם. ביירון קייטי אומרת שהמחשבות שלנו גורמות לכל הסבל בעולם. מנהל בכיר בסדנה שלי שיתף, "כשטעיתי בהחלטה עסקית, המחשבות שלי היו אכזריות יותר מכל מתחרה או מבקר חיצוני. במשך שבועות לא יכולתי לישון בלילה, מאשים את עצמי, מקטין את עצמי". המחשבות שלנו תמיד מקטינות ומגבילות אותנו. אנחנו יותר גדולים וחזקים מהמחשבות שלנו.
אני ראיתי לנגד עיניי מאות טעויות עסקיות שעשיתי בבחירת שותפים למיזמים, בין היתר בגלל תמימות ונאיביות בקבלת החלטות. נוכחתי בדיבור הפנימי הקשוח שלי כלפי עצמי, במחשבות הכי לא מפרגנות, הכי מורידות. לכן לחשוב שאני זה מה שאני חושב על עצמי, הופך אותי לקטן בהרבה ממי שאני באמת.
זה מוביל אותי לטעות הרביעית והאחרונה. כשאנחנו מגדירים את עצמנו דרך מה שאנחנו רוצים להיות, אנחנו יוצרים פער מתמיד בין המציאות לבין הפוטנציאל. זה היה הסיפור שלי במיקרוסופט. רציתי להיות מנהל בטירוף. שיגעתי את מנכ"ל מיקרוסופט דאז, אריה סקופ, בבקשות חוזרות ונשנות, "הייתי מפקד בצה"ל", הזכרתי לו בכל הזדמנות, "אני חייב להתקדם". ככל שרציתי יותר, כך הוא התנגד יותר.
ב-1996 הגיע הרגע שחיכיתי לו. אריה הגיע אליי נרגש ובישר שמקימים את חטיבת האינטרנט. "אני רוצה להציע לך לנהל אותה", הוא אמר. הלב שלי דפק בפראות. השאלה הראשונה שלי חשפה את כל המוגבלות בתפישה שלי, "כמה אנשים אני הולך לנהל?"
"יהיה לך עובד אחד", הוא ענה. הרגשתי אכזבה עמוקה. ביקשתי יום לחשוב על זה, להתייעץ, לישון על זה לילה. כשחזרתי למוחרת עם תשובה חיובית, אריה הודיע לי שכבר הציע את התפקיד לגיל מור, המקביל הטכני שלי. תסכול גדול הציף אותי. התחלתי לחפש הזדמנויות מחוץ לחברה, לא האמנתי שתהיה לי עוד הזדמנות במיקרוסופט.
למרות זאת נתנו לי הזדמנות ונכנסנו לתחרות של חודשיים על התפקיד. ראיונות, מצגות, תוכניות עסקיות. בסופו של דבר גיל קיבל את התפקיד. הרגשתי מובס. אם הייתי אומר מייד כן, חשבתי לעצמי, כנראה לא הייתה בכלל תחרות.
ואז החיים לימדו אותי שיעור מדהים. ארבעה חודשים אחר כך מצאתי את עצמי מנהל את חטיבת המוצרים. לאחר שמונה חודשים ניהלתי את חטיבת השיווק, ואחר כך את חברת MSN. בשיא הקריירה שלי במיקרוסופט ניהלתי באירופה ארבע חטיבות ו-4,000 עובדים.
כל תפקיד שלקחתי על עצמי במיקרוסופט היה הצלחה, לכן כל הזמן הוסיפו לי משימות, תפקידים ומחלקות. הגדלתי את התפקידים שלי בעצמי, ואז נתנו לי את המינוי הרשמי.
הלקח היה עמוק: הבנתי שאני ממנה למנהל את מי שכבר מתנהג, חושב ומרגיש כמו מנהל, לא את מי שרק רוצה להיות מנהל. לרצות זה לא מספיק. עד אז הייתי Wannabe, מישהו שרוצה להיות משהו, במקום פשוט להיות מי שאני רוצה להיות. יש הבדל בין מי שמתנהג כמו מנהל לבין מי שמתנהג כמו מי שרוצה להיות מנהל.
מערכת הפעלה אנושית: גשר בין טכנולוגיה להתפתחות אישית
תמיד היה לי קסם מיוחד בהבנה איך רעיונות מעולם המחשבים יכולים להסביר את העולם האנושי. כמו שמהנדסים רואים את העולם דרך קוד ואלגוריתמים, גיליתי שניתן להבין את ההתנהגות האנושית דרך חיבורים מעולם הטכנולוגיה.
כל מחשב וטלפון נייד זקוקים למערכת הפעלה כדי לתפקד: Windows, Mac OS, Linux. כך גם אנחנו. יש לנו 'תוכנת יסוד' פנימית שקובעת איך אנחנו מגיבים, חושבים, מתנהלים.
הרעיון הזה של 'מערכת הפעלה אנושית' הוא יותר מרעיון מופשט. זה כלי חשיבה שמאפשר לנו להבין את עצמנו טוב יותר. בדיוק כמו שמערכת הפעלה במחשב קובעת כיצד המכשיר מגיב לפקודות, כך האמונות והתפישות שלנו קובעות את התגובות שלנו בחיים.
בדיוק כפי שמפתחי תוכנה יכולים לשדרג מערכת הפעלה, כך גם אנחנו יכולים לשדרג את מערכת ההפעלה האישית שלנו. להחליף תוכניות ישנות באמונות חדשות, יעילות יותר. לעדכן את 'קוד' ההתנהגות שלנו, כך שנפעל בצורה טובה יותר, מאוזנת יותר.
מערכת ההפעלה הישנה: Doing
המערכת הראשונה שרובנו מכירים היא Doing, מערכת שמבוססת על אמונה פשוטה אך עוצמתית: "ככל שנעשה יותר, נשיג יותר".
במיקרוסופט במשך שנים הייתי הגרסה המושלמת של מערכת הפעלה זו, כמו מחשב שמריץ תוכנית עם לולאה אין-סופית של עשייה: משימות, פרויקטים, יעדים. סיימתי פרויקט אחד, ושניים חדשים כבר חיכו בתור. השגתי יעד ומייד הצבתי יעד גבוה יותר.
Doing היא מערכת שמניעה אותנו קדימה ללא הפסקה. היא מחייבת אותנו להיות תמיד עסוקים, תמיד בתנועה, תמיד במרדף אחר ההישג הבא. בעולם המודרני היא הפכה לדרך חיים עבור כשבעים אחוזים מהאנשים.
רבים מאיתנו חיים במרדף תמידי, משוכנעים שאם רק נעשה עוד קצת, נדחוף עוד קצת, בסוף נגיע.
חשוב להבין שמערכת ההפעלה Doing לא נוצרה בחלל ריק. היא מּוּנעת ומחוזקת על ידי מנטורים מובילים שהפכו את העשייה למעין פולחן עבודה.
טוני רובינס, אחד המנטורים המשפיעים בעולם האישי והעסקי, הפך את המשפט "ככל שתעשה יותר, תשיג יותר" לאמת בלתי מעורערת. הוא לימד דורות של אנשים שההצלחה היא תוצר של עשייה מתמדת. "לעולם אל תפסיק לנסות", "תמשיך לדחוף קדימה", אלו היו הסיסמאות שליוו את הדור שלי.
רובין שארמה הציע גישה מעט מתקדמת בספרו 'מועדון החמש בבוקר'. הוא לא ויתר על העשייה, אלא הציע מסגרת יותר מודעת: קומו שעה מוקדם יותר, השקיעו בפיתוח עצמי, באימון, בהתמקדות אמיתית. זו הייתה גרסה ממוקדת יותר של אותה תפישת עולם: עשייה, אבל עם כוונה.
שני המנטורים, בדרכם הייחודית, חיזקו את האמונה שהצלחה נובעת מעשייה. במידה מסוימת זה נכון. אולם כשאנחנו נשאבים לעשייה בלבד, אנו עלולים לפספס את מה שבאמת חשוב.
חיים במרדף האין-סופי
תמיד הייתי מופעל על ידי מנוע עשייה בלתי נלאה. סיימתי פרויקט בעבודה? מעולה, אבל יש כבר פרויקט חדש שמחכה לי. הכנתי רשימת משימות ליום? לא רק שאני מסיים אותן, אלא מייד מוסיף עוד משימות. זה היה הקוד הפנימי שלי, המחשבה הראשונה כשאני פוקח עיניים בבוקר.
במיקרוסופט חייתי את השיאים והמחירים של מערכת ההפעלה Doing. הייתי גאה בהישגים, אך במקביל הרגשתי את הריקנות שמגיעה אחרי כל הישג. "מה עכשיו? מה הדבר הבא עבורי?" הייתי שואל את עצמי בכל פעם מחדש, שקוע בעשייה אין-סופית, מתסכלת, כמו עכבר לכוד בגלגל.
הייתי כמו מכונת ייצור אנושית. ימים שלמים בחדרי ישיבות, לילות מול המחשב, פגישות אחרי פגישות. תמיד עם כוס קפה ביד ועם רשימת משימות דחוסה. הייתי גאה בכך, חשבתי שזו ההגדרה של הצלחה.
בעולם המודרני, Doing הפכה להיות יותר מדרך חיים, היא הפכה ל'דת'. היא מחייבת אותנו להיות תמיד עסוקים, תמיד בתנועה, תמיד בריצה למקום כלשהו. האם עצרנו פעם לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת משיגים? רובנו לא. אנחנו פשוט רצים קדימה.
המציאות החדשה שלנו היא מרדף מתמיד. אנחנו נסחפים בזרם בלתי פוסק של משימות, יעדים והישגים. למה? כי Doing משדרת לנו שזה המפתח להצלחה. היא מבטיחה שככל שנעשה יותר, כך נהיה מאושרים ומספקים יותר.
האמת מורכבת יותר. Doing היא מערכת הפעלה עוצמתית שמניעה אותנו לפעול, להשיג מטרות ולהיות פרודוקטיביים במיוחד. היא נותנת לנו תחושת שליטה מוחלטת. כשאנו מסיימים משימה, אנו מרגישים סיפוק עצום. זה כמו לסמן "וי" על סעיף ברשימה, תענוג אמיתי.
בחברה שלנו, בעידן הנוכחי, אנשים מעריצים עשייה. כשמישהו אומר "אין לי זמן", זה נשמע כמו כרטיס כניסה למועדון המצליחנים. יש הסכמה לתת משימות מאתגרות למי שעסוק. עבודה טובה נעשית על ידי אנשים עסוקים, אלא שמתחת לפני השטח אנו משלמים מחיר כבד. לעיתים כבד מאוד.
המנטרה שלי: ככל שאעשה יותר, כך יהיה לי יותר זמן
במשך שנים הייתי חוזר על משפט שממש הרגיז אנשים סביבי, "ככל שאני עושה יותר, יש לי יותר זמן". זה נשמע כמו סתירה, אבל בשבילי זו הייתה אמת מוחלטת.
הייתה לי תאוריה שלמה מאחורי זה. תמיד היו תחתיי מנהלים שעשו את העבודה, ואני הייתי מעין מנטור, מנחה, מי שמווסת ומכוון. זה אפשר לי לומר "כן" להכל, להעמיס משימות ללא סוף, ועדיין להרגיש שאני שולט במצב.
זה היה יותר מתירוץ, זה היה אורח חיים. כל משימה נוספת הייתה הזדמנות, כל פרויקט חדש היה אתגר. לא הבנתי אז שאני למעשה בורח, דוחק הצידה את המהות האמיתית של החיים בתובענות ותחת כיסוי של עשייה מתמדת.
במבט לאחור, הייתה זו אשליה מתוחכמת של שליטה. ככל שהוספתי משימות, כך הרגשתי יותר חשוב, יותר רלוונטי, יותר נחוץ. האמת המרה הייתה שהייתי עסוק מכדי לחיות, עסוק מכדי להרגיש, עסוק מכדי להתחבר, גם לעצמי וגם לאנשים סביבי.
המנטרה "יותר עשייה, יותר זמן" הייתה למעשה הסוואה דקה של בריחה, בריחה מעימות פנימי, מחוסר, מהצורך להתמודד עם השאלות האמיתיות: מה באמת חשוב לי? מה אני באמת רוצה להשיג?
מי אני מעבר לתפקידים ולהישגים?
רק שנים אחר כך הבנתי שהזמן האמיתי – הזמן שבאמת קיים – הוא שנמצא בין המשימות. באותם רגעים של שקט, של נוכחות, של חיבור אמיתי. לא במרדף האין-סופי של העשייה, אלא בנשימה שבין הדברים.
Doing יכולה להיות מתישה בצורה מטורפת. אנחנו כל הזמן בעשייה, בלי זמן לעצמנו. אנחנו נשחקים, מתעייפים, ולפעמים פוגעים בבריאות שלנו. היא יוצרת תחושת ריקנות מוזרה. זה כמו מרתון שאין לו קו סיום אמיתי.
במרדף אחרי הישגים אנחנו עלולים להתנתק מעצמנו ומהאנשים סביבנו. בני משפחה, חברים, אלה הופכים להיות במקום נמוך בסדר העדיפויות שלנו אל מול העשייה.
אנחנו עושים המון, אבל לא מתקדמים באמת. רצים במסלול, מבלי לדעת למה.
Doing היא מערכת הפעלה חזקה, אך היא אינה צריכה להיות הדרך היחידה שלנו לחיות. קיימות דרכים אחרות, עמוקות יותר, משמעותיות יותר.
מערכת ההפעלה הישנה
הקורונה הייתה נקודת מפנה שאף אחד לא צפה את עוצמתה. פתאום העולם עצר. לא נסענו, לא יצאנו מהבית. המושג 'עשייה' קיבל משמעות אחרת לגמרי.
במקביל, משהו מרתק קרה. החיים נמשכו, הטבע פרח. אנשים גילו דברים חדשים על עצמם. נוכחו לדעת שאפשר להיות פחות עסוקים ועדיין להרגיש מסופקים. ראו שהרבה מהדברים בעולם קורים מבלי שנצטרך לדחוף ולהניע אותם כל הזמן.
אנשים החלו לומר לי משהו מעניין, "המערכת שלנו, מערכת ההפעלה Doing, פשוט לא עובדת יותר". נראה היה שהחוויה הקולקטיבית של הסגר גרמה להם להחליף מערכת הפעלה בלי לשים לב.
זה היה כמו תרגיל גדול של "מה יקרה אם…". מה יקרה אם לא נרוץ? מה יקרה אם רק נהיה? התשובה הייתה מפתיעה: העולם לא קרס, הוא פשוט השתנה.
כיום אנחנו מנסים לעבוד בעולם חדש עם מערכת הפעלה ישנה. זה כמו לנסות להריץ תוכנה מיושנת על מחשב חדש. כן, הבנתם, זה פשוט לא עובד טוב. אנחנו זקוקים למשהו אחר, למשהו שמשלב עשייה יעילה ונוכחות משמעותית.
הקורונה לימדה אותנו שיש דרכים אחרות לחיות, אפשר להיות פחות, ועדיין להיות יותר, אפשר לעצור ודווקא משם תגיע ותתחולל צמיחה.
מערכת ההפעלה Being: בחזרה לבסיס
"אנחנו לא Human Doing", אמר הדלאי לאמה, "אנחנו Human Being".
המשפט הזה הוא יותר מסיסמה. הוא מהפכה שלמה של תודעה.
אחרי שנים של ריצה מטורפת, של עשייה ללא הפסקה, גיליתי שיש דרך אחרת לחיות. דרך שאינה נמדדת בהישגים אלא בנוכחות. דרך שמאפשרת לנו פשוט להיות.
Being היא מערכת הפעלה עתיקה כמו האנושות עצמה. היא מחזירה אותנו לרגע הזה, לאותו מרחב דק של שקט שבין המחשבות, לאותו מקום של שלווה מוחלטת. העבר כבר חלף, העתיד עדיין לא הגיע, והרגע הזה, הרגע היחיד שבאמת קיים, הוא כל מה שיש לנו.
כשאנחנו ב-Being, אנחנו משחררים את הכאב שנובע מזיכרונות העבר ומהחרדות לעתיד. אנחנו מתמקדים בנשימה הזאת, בגוף הזה, בהוויה הזאת. זה לא תרגיל מדיטציה, זו דרך חיים.
השקט הפנימי שנוצר כאן הוא עוצמתי יותר מכל הישג חיצוני. הוא היכולת להירגע גם כשהעולם סביבנו סוער. הוא קבלה עמוקה של המציאות כפי שהיא, ללא מאבק, ללא התנגדות.
משמעות ה-Being אינה אי-פעולה, להפך. כשאנחנו מחוברים באמת לרגע הזה, אנחנו פועלים מתוך כוונה, מתוך נוכחות, מתוך עומק.
אף על פי שזה נשמע פשוט, רובנו מתקשים להיות ב-Being. התרבות שלנו, כאמור, מתגמלת עשייה, מדידה, הישגים. נוכחות נתפשת כחולשה. המחשבות שלנו הופכות להיות האויב הגדול ביותר של השקט הפנימי. אנחנו עושים ועושים כדי לברוח מהתמודדות עם עצמנו.
הכוח האמיתי שלנו טמון ברגע הזה, בנשימה הזאת, בחיבור העמוק לעצמנו, לסביבה, לעולם.
Being אינה רק מערכת הפעלה, היא מצב תודעתי. היא זמינה תמיד, ברגע שנבחר להיות נוכחים.
כך לדוגמה, בכל פעולה שאני עושה, אני מקיף את עצמי במעין בועה ומתמקד כל כולי בחוויית הרגע הזה, במפגש, בשיחה, בפעולה שאני שקוע בה.
חוק המאמץ המזערי
בספרו 'שבעה חוקים רוחניים להצלחה' מדבר דיפאק צ'ופרה על חוק המאמץ המזערי בשתי רמות: "עשו פחות והשיגו יותר" ו"עשו כלום והשיגו הכל". החלק הראשון היה ברור לי מהניסיון במיקרוסופט. כאיש עשייה, החלק השני, "לעשות כלום", נשמע לי כמו סתירה מוחלטת.
"עשו פחות והשיגו יותר": כסמנכ"ל שיווק במיקרוסופט למדתי עד כמה החלק הראשון של החוק נכון. בכל שנה היינו מגיעים, המנכ"ל אריה סקופ ואני למנהל שאר העולם, אורלנדו איילה, ועושים איתו משא ומתן על היעדים שלנו לשנה הקרובה.
"השנה יהיה קשה, נגדל רק בשלושים אחוז", נהגנו לומר בגישה מגוננת.
אורלנדו היה מביט בנו בחיוך שאותו ראינו כל כך הרבה פעמים, ואומר, "אתם יכולים יותר".
הוא היה מעלה את היעד לחמישים אחוז, ולאחר משא ומתן הסכמנו על ארבעים אחוז.
אנחנו היינו נכנסים למרוץ מטורף. עבדנו מסביב לשעון, לפעמים אפילו 'עיגלנו פינות' ודחפנו מלאים לספקים ובלבד שנעמוד ביעד. למה? כי פחדנו. פחדנו שאם לא נעמוד ביעד לא נזכה בבונוסים, אולי אפילו נפוטר.
במשך שש שנים חיינו ככה. השגנו את היעדים, בדרך כלל סביב 42-40 אחוז.
אלא שהמחיר היה כבד. בגיל 27 נראיתי כמו בן 45. פיתחתי אסתמה וסוכר גבוה בעקבות המתח התמידי והלחץ הבלתי פוסק להוכיח את עצמנו.
ואז הגיע המפנה. העבירו אותנו לאירופה, תחת ניהולו של מישל לקומב, צרפתי חביב שכיהן בחברה בתפקיד נשיא אירופה. במפגש הראשון איתו הוא אמר משהו שטלטל את כל עולם התפישות שלנו, "אתם עושים יותר מדי. אני רוצה שתורידו לחץ".
כשהוא שאל אותנו על היעד שלנו, ענינו מתוך הרגל את אותה תשובה מוכרת, "השוק קשה, נגדל בשלושים אחוז".
"השנה היעד שלכם יהיה רק עשרים אחוז. תוכלו לעשות פחות, להירגע, לנשום", השיב.
הסתכלנו אחד על השני בתדהמה.
"איפה הקאץ'?" שאלנו אחד את השני, "מה אנחנו לא מבינים כאן?"
בוס שמבקש מאיתנו להוריד יעדים? זה נשמע כמו חלום. אריה סקופ, בחוכמתו, טבע משפט שהפך למנטרה שלנו, "Do Few Things Well", נעשה מעט דברים, אבל נעשה אותם טוב.
התוצאות היו מדהימות.
בסוף השנה הצגנו צמיחה של 52 אחוז. זה היה הישג משמעותי יותר מכל שנה קודמת. הגאונות של מישל הייתה כפולה. לא רק שהשגנו יותר בפחות מאמץ, גם בשורת ההוצאות נרשם הישג של ממש, הן עלו בעשרים אחוז בלבד, וההפרש בינן לבין הגידול בהכנסות – שעמד על 32 אחוז – נכנס ישר לשורת הרווח.
היום, כשאני רואה מנהלי מכירות שמציבים יעדים בלתי אפשריים לצוותים שלהם, אני נזכר בלקח הזה. "נכוון לירח, מקסימום נפגע בכוכבים", הם אומרים, באמונה שהם מניעים את האנשים שלהם להצטיינות. למעשה הם יוצרים מתח כרוני שפוגע הן בתוצאות העסקיות והן בבריאותם של העובדים והמנהלים.
הינה מגיע החלק השני של חוק המאמץ המזערי, "עשו כלום והשיגו הכל". איך אפשר לעשות "כלום"? בחיים לא עשיתי "כלום".
גם כשאני עושה מדיטציה, אני עושה. כשאני הולך לים, אני עושה. אפילו כשאני בוהה באוויר, אני עושה משהו.
שאלתי את עצמי שאלות, כמו מי ינקה את הבית? מי יפרנס? מי יכין אוכל? מי ימכור? מי ישווק?
זה נשמע לי כמו חידת זן שאפשר להגות בה שנים מבלי למצוא תשובה.
התשובה הגיעה אליי דרך שאלה מפתיעה ששאלתי באחת הסדנאות שהעברתי.
"אם לא נעשה כלום עד מחר בבוקר – האם השמש תזרח?"
"כן!" ענו לי כולם פה אחד. "אנחנו לא משפיעים על השמש, על הירח ועל רוב הדברים שקורים בעולם".
זה היה הרגע שהבנתי: הנוכחות היא המפתח.
כשאנחנו באמת נוכחים, אנחנו במצב של 'אי עשייה'. אנחנו פשוט מאפשרים לדברים לקרות. האמת המדהימה היא ש-99.99999% מהדברים בעולם קורים בלי שאנחנו עושים אותם. המשמעות היא שרוב הדברים בעולם, כמעט כולם, יקרו גם אם לא נעשה דבר. כמעט מאה אחוז מהדברים פשוט קורים, אך איננו שמים לכך לב, מאחר שאיננו בנוכחות.
התובנה הזו הובילה אותי לפיתוח תפישת ה-BeDoing.
אין זו עוד שיטה או טכניקה, זו דרך חיים שמשלבת מאה אחוז עשייה ומאה אחוז נוכחות. במקום הדיכוטומיה המסורתית של 'או עשייה או נוכחות', BeDoing מציעה דרך שלישית: עשייה מתוך נוכחות מלאה.
BeDoing – עשייה מתוך נוכחות מלאה
ראיתי את זה קורה שוב ושוב אצל לקוחותיי. מנכ"ל שליוויתי סיפר איך שינה לחלוטין את הדרך שבה הוא מנהל ישיבות. "במקום להיכנס עם אג'נדה נוקשה ולדחוף את הדעות שלי", הוא שיתף, "התחלתי פשוט להיות נוכח, להקשיב באמת, להרגיש את החדר. אני תמיד מדבר רק בסוף. כך, הישיבות התקצרו בחצי והתוצאות השתפרו".
יועצת ארגונית סיפרה איך השפיע השינוי הזה על עבודתה עם לקוחות, "פעם הייתי מגיעה עם ארגז כלים מלא פתרונות, מתכוננת שעות לפני כל מפגש. היום אני מגיעה בנוכחות מלאה. וכשאני באמת נוכחת, הפתרונות פשוט מופיעים – טובים יותר מכל מה שיכולתי לתכנן מראש".
אולי המרגש ביותר היה סיפורה של מורה לאומנות בבית ספר יסודי. "הייתי תמיד בעשייה", היא שיתפה, דמעות בעיניה, "תוכניות לימודים, משימות, הערכות. יום אחד החלטתי פשוט להיות נוכחת עם הילדים, לא לעשות כלום חוץ מלהיות שם באמת בשבילם. המהפך היה מדהים. הילדים נפתחו, הישגיהם השתפרו, ואני? הרגשתי שסוף סוף אני מממשת את הייעוד האמיתי שלי".
איך מיישמים את זה בחיים? מתחילים בצעדים קטנים. בסדנאות שלי אני מלמד שלושה תרגילים בסיסיים שאיתם כל אחד יכול להתחיל:
חמש דקות של נוכחות:
לפני כל פעילות משמעותית, פגישה חשובה או ארוחת ערב משפחתית, הקדישו חמש דקות להיות פשוט נוכחים. הרגישו את הגוף, את הנשימה, את האנרגיה שלכם. חייכו, כנסו למדיטציה קצרה.
מנהל שאני מלווה סיפר, "התחלתי לעשות את זה לפני כל פגישת דירקטוריון. ההחלטות שלי נהיו הרבה יותר מדויקות, והלחץ פחת משמעותית".
זיהוי נקודות המפנה:
שימו לב מתי אתם עוברים ממצב של נוכחות למצב של עשייה אוטומטית. זה יכול להיות כשאתם מרגישים לחץ, כשאתם ממהרים או כשאתם מפחדים.
יועצת עסקית בסדנה שיתפה, "גיליתי שברגע שאני מתחילה להרגיש חרדה, אני חווה פחד מהפחד, מאבדת את הנוכחות ונכנסת ל'עשייה על אוטומט'. זה הסימן שלי לעצור ולהתחבר מחדש".
עשייה מתוך שקט:
בחרו משימה יומיומית אחת ועשו אותה מתוך מקום של שקט פנימי מוחלט. זה יכול להיות לשטוף כלים, לנהוג לעבודה, או אפילו לענות למיילים.
משתתפת בקורס שלימדתי סיפרה, "התחלתי לשטוף כלים בנוכחות מלאה. פתאום גיליתי שזה הפך לזמן המדיטטיבי האהוב עליי ביום".
נדמה כי הדוגמה המשמעותית ביותר ל-BeDoing מגיעה מהחיים שלי. עד לפני עשרים שנה, כאשר הייתי צריך להעביר הרצאה חשובה לפני 500 מנהלים בכירים, בדרך כלל הייתי מתכונן במשך שבועות, מכין מצגות, משנן נתונים, מתרגל את הדיבור. עד שהגיעה ההרצאה שאחריה התחולל השינוי הגדול.
ההרצאה ששינתה הכל: הרגע שלפני ביל גייטס
שנת 2002, כנס ענק של שותפים במיקרוסופט. ההרצאה שלי נקבעה להיות לפני ההרצאה של ביל גייטס עצמו. זו הייתה ההזדמנות הגדולה שלי, וידעתי שעליי להיות מושלם.
ההכנה הייתה טוטאלית. החבר הטוב שלי, בארי כץ, מומחה למצגות ולעמידה מול קהל, עזר לי לעצב כל פרט ופרט. עבדנו על ההופעה, על תנועות גוף, על דרך העמידה. במקביל, לקחתי מורה לאנגלית כדי לשפר את המבטא ולתרגל את השפה. השקעתי שעות של עבודה, של חזרות, של שיפור.
המתח עלה ככל שהתקרב רגע ההרצאה. הרגשתי את הלחץ: הפה שלי היה יבש, הידיים רטובות מזיעה. עליתי על הבמה. הייתי מוכן לכל תרחיש, כך בכל אופן חשבתי.
המציאות הייתה שונה. תוך כדי ההרצאה הרגשתי שמשהו לא לגמרי מסתדר. הדיבור שלי היה מהיר, הנשימות קצרות. כשהסתכלתי על השעון, הבנתי שסיימתי את ההרצאה בחצי מהזמן שניתן לי.
היציאה מהבמה הייתה קשה. הרגשתי אכזבה גדולה מעצמי. "אולי אני לא מרצה טוב כמו שחשבתי", אמרתי לחברים.
לא ידעתי אז, אבל הרגע הזה – חרף התחושה הקשה – היה נקודת מפנה. מעכשיו אגיע להרצאות באופן אחר לחלוטין. זה היה ברור לי.
מאז אותו אירוע, במקום להתכונן באינטנסיביות החלטתי להתמקד בלהיות נוכח. בבוקר ההרצאה הבאה שלי הגעתי שעה מוקדם מהרגיל. ישבתי באולם הריק, נושם, מרגיש את האנרגיה של המקום. כשהקהל התחיל להיכנס, במקום לחזור על המסרים שלי בראש, פשוט הייתי שם איתם. הרגשתי את הציפייה, את הסקרנות, את האנרגיה המשותפת שנוצרת.
ההרצאה הייתה שונה מכל מה שחוויתי בעבר. המילים פשוט זרמו. הרעיונות התחברו בדרכים חדשות ומפתיעות. הקהל היה מרותק, לא מפני שהייתי מוכן טוב יותר, אלא מפני שהייתי שם באמת. זו הייתה הדגמה חיה של BeDoing: מאה אחוז עשייה עם מאה אחוז נוכחות.
היום אני מרגיש שההרצאות שלי עוברות דרכי. אני מתחבר לקהל, והמילים פשוט יוצאות לי מהפה.
את השיעור החשוב ביותר על BeDoing קיבלתי דווקא ברגעים הקשים ביותר. כשאחי אופיר ובנו ניצן נרצחו ב- 7.10.23 הרגשתי שאיבדתי כל יכולת לעשות או להיות. איך אפשר להמשיך? איך אפשר לחזור לעשייה כשהלב שבור? איך אפשר להיות נוכח כשהכאב כל כך עמוק? חזרתי ושאלתי.
התשובה הגיעה מתוך הנוכחות עצמה. לא ניסיתי להתגבר על הכאב או לברוח ממנו. לא קפאתי כבעבר במצבים של אירועים טראומטיים. הייתי פשוט נוכח עם הכאב. ככל שהעמקתי בנוכחות, גיליתי שהעשייה חוזרת בדרך אחרת, עמוקה יותר, משמעותית יותר, מחוברת יותר למי שאני באמת. מצאתי את עצמי נוסע לכנסים בכל העולם, מרצה, מספר, מלא בעשייה שמכוונת להנצחת מורשתו של אופיר.
הבחירה בנוכחות מביאה אותנו בחזרה לשאלה המקורית, מי אני?
לאחר כל השנים, לאחר כל החיפושים, התשובה פשוטה יותר ממה שחשבתי: אני האנרגיה שאני מביא לעולם כשאני בנוכחות מלאה.
בלתי אפשרי להעמיד פנים או לזייף. כשאנחנו באמת נוכחים, כשאנחנו מחוברים למי שאנחנו באמת, יש לנו השפעה ייחודית על הסביבה. ראיתי את זה קורה אינספור פעמים. אדם יכול להיכנס לחדר בשקט מוחלט, ואם הוא באמת נוכח, כל החדר משתנה.
BeDoing היא המפתח לחיבור הזה. זו לא טכניקה, זו דרך חיים, דרך שמאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת בתוך העשייה היומיומית. אין צורך לבחור בין הצלחה לשלווה, בין עשייה לנוכחות. אפשר להיות בשתיהן במאה אחוז.
איך עושים BeDoing? היישום היומיומי
אני מציע למשתתפים בסדנאות שלי להתחיל בשלוש שאלות פשוטות בכל בוקר:
1. איזו אנרגיה אני מביא לעולם?
2. איך אני יכול להיות נוכח יותר במה שאני עושה?
3. איפה אני יכול לעשות פחות ולהשיג יותר?
אחת המשתתפות בסדנה שלי, מנהלת משאבי אנוש בחברה גדולה, סיפרה איך השאלות האלה שינו לחלוטין את הדרך שבה היא מתמודדת עם משברים בארגון. "במקום לרוץ ישר לפתרונות", היא אמרה, "אני קודם כל שואלת את עצמי איזו אנרגיה אני מביאה לעשייה שלי. זה שינה הכל. הפתרונות שמגיעים ממקום של עשייה עם נוכחות הם תמיד טובים יותר".
החיבור בין עשייה לנוכחות משנה גם את איכות החיים שלנו. כשאנחנו פועלים מתוך BeDoing, אנחנו פחות מותשים בסוף היום. אנו חווים פחות מתח, פחות חרדה, פחות תחושה של מרוץ בלתי פוסק. במקום כל אלו, יש זרימה, חיבור, משמעות.
בנוכחות מלאה ביופיו של הרגע הזה, שקוע במשחקי הצבעים של הים שמולי, על אין-סוף גוני הכחול הנשקפים ממנו, אט אט מחלחלת בתוכי ההבנה שהיום, כשאני מביט במראה, אני רואה משהו אחר לגמרי ממה שראיתי באותו בוקר במיקרוסופט.
איני רואה את התפקיד, את ההישגים או את הציפיות. אני רואה את האנרגיה הייחודית שאני מביא לעולם. זו לא תווית שאפשר לשים על כרטיס ביקור, זו האמת העמוקה ביותר של מי שאני.
המסע הזה מעולם לא היה ממוקד בלהיות מישהו אחר או להשיג משהו חיצוני. הוא תמיד נועד לגלות מי אנחנו באמת, ולהביא את ההבנה הזו לכל מה שאנחנו עושים.
זו ההזמנה שאני מציע לכם, לא רק לעשות, לא רק להיות, אלא לגלות את השלמות של BeDoing.
בסופו של דבר התשובה לשאלה 'מי אני?' היא אותה התשובה לשאלה, 'איזו אנרגיה אני מביא לעולם?'. התשובה מתגלה בכל רגע שבו אנחנו באמת נוכחים, באמת מחוברים, באמת אנחנו.
את האחת, אתה האחד
תובנות פרקטיות:
1. לא רק לעשות, אלא להיות: עשייה היא חשובה, אבל להיות נוכח בעשייה זו מיומנות חשובה יותר.
2. תכנון מול זרימה: לייצר איזון בין תכנון מוקפד לבין גמישות למציאות המשתנה.
3. בחינת מערכת ההפעלה האישית: לבדוק אם אנו פועלים ממקום של לחץ ומרדף או מנוכחות ובחירה מודעת.
כלים לתרגול:
● תרגול '5 דקות של נוכחות':
1. לפני כל משימה משמעותית, עצרו לרגע.
2. נשמו עמוק, שלוש נשימות, הרגישו את גופכם.
3. שאלו את עצמכם, "מה הכוונה שלי במשימה הזו?" פעלו בהתאם לתשובה שתיתנו לעצמכם מתוך מקום מודע יותר.
יומן BeDoing
● בכל יום כתבו שלוש פעולות שעשיתם מתוך נוכחות מלאה ומה הרגשתם בעקבותיהן.
● מדיטציה על עשייה עם משמעות (15 דקות):
4. שבו בנוחות, עצמו עיניים.
5. נשמו עמוק, הרגישו את האנרגיה בגוף.
6. חִשבו על פעולה שעשיתם היום. חזרו עליה בדמיון, שימו לב איך הרגשתם.
7. שאלו את עצמכם, "האם פעלתי מתוך נוכחות או מתוך דחף אוטומטי?"
8. דמיינו את עצמכם עושים פעולה אחת מתוך נוכחות, והטמיעו את התחושה בגוף.
אל המסע שלך
● מה אתם לוקחים מהפרק הזה למסע שלכם?
● בחרו תחום או נושא אחד בחיים שלכם, התחייבו עם עצמכם לפעול בהקשר אליו מתוך BeDoing: מאה אחוז עשייה, מאה אחוז נוכחות.
אין עדיין תגובות