החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

את ואני – אימא ובת מצווה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 240 עמ'
קטגוריות: פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אם את מרגישה שבת המצווה של בתך אמורה להיות נקודת ציון משמעותית עבורה אבל לא יודעת איך להפוך אותה לכזאת, אם את יודעת שהדי-ג'י הבוק והלוק הם לא הדבר האמיתי אבל שואלת את עצמך מה כן, אם את רוצה להעניק לבתך צידה לדרך עם תחילת ההתבגרות אבל חסרות לך מילים, הספר הזה מיועד לך.

את ואני. אמא ובת מצווה מאת אורנה פילץ – בוגרת תוכנית הרבנות של ההיברו יוניון קולג' ומנחה של קבוצות של אמהות ובנות – נכתב בכדי למלא חלל ולחולל שינוי. הוא מציע שפע של כלים וחומרים לאם ולבת המצווה בדרך לחגיגה עם משמעות, אבל יותר מזה את ואני הוא הזמנה למסע של גילוי וצמיחה עם שתי הנשים החשובות בחייך: את ובתך.

"בלשון בהירה, באומץ ובחן, ניגשת אורנה פילץ אל אחד מהרגעים הלא פתורים במחזור החיים היהודי־ישראלי: שאלת התוכן והטקס של בת המצווה. שאלות של אימהות, של זהות נשית בתוך התרבות היהודית, של אותנטיות וטקסיות, נאמנות וחידוש, מהות המושג 'מצווה' ו'ברכה', עולות מן הדפים בפשטות ובמעשיות. במהלך קריאת הספר, כמדריך הישרדות להורי בת המצווה, מוצאים עצמם הקוראים לא רק עשירים ברעיונות אלא גם שותפים לקריאה מהפכנית ורעננה ליהודיות עכשווית אחרת."
רות קלדרון

מקט: 15100023
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


האימהות של בת המצווה

שנת בת המצווה כהזדמנות להעמקת הקשר בין אם לבת. לאן נעלמו האימהות והבנות מארון הספרים היהודי? לא רק אבות העדיפו בנים. יחסי אימהות ובנות — מפרויד ועד אריאלה פרידמן. השפעת השינויים במעמד האישה על היחסים בתוך המשפחה. בת מצווה כהזמנה לבניית חדר חדש בבית היהודי

הלימוד החשוב ביותר

בשנים האחרונות פגשתי מאות נשים שבאו להשתתף במפגשי לימוד שקיימתי לאימהות ובנות לקראת יום ההולדת ה־12 של בנותיהן. נשים שביטאו כמיהה וגעגוע למסורת, וכאלה שהיחס שלהן לכל מה שנודף ממנו ריח של דת נע בין רתיעה לחשש. פגשתי נשים שזכו לחגוג בת מצווה משמעותית בקיבוץ או בקהילה ליברלית בחוץ לארץ, ורצו שגם לבת שלהן יישאר זיכרון משמעותי משנת בת המצווה, וכאלה שעדיין זכרו בכאב את בת המצווה הצנועה או הנעדרת שלהן לעומת טקס הבר מצווה המפואר שחגגו לאחיהן. פגשתי נשים ששאפו ללמוד ולהשכיל ואחרות שחיפשו בעיקר חוויה משמעותית ומהנה עם הבנות.

כך או כך, מי שרצו במפגשים אלה ויזמו ועשו היו תמיד הנשים. נכון שבדרך כלל האימהות ולא האבות הן המארגנות של פעילות הפנאי של הילדים, אבל אין זה ההסבר היחיד. האימהות מבינות שהאפליה בין הבנים לבנות בנוגע לבר/בת מצווה משקפת ומנציחה תפיסת עולם שעל פיה הבנות חשובות פחות מהבנים, ושהשקפת העולם הזאת פוגעת גם בהן ובבנותיהן. זה קורה כנראה לא רק משום שהבנות הן האימהות לעתיד והאימהות הן הבנות לשעבר, וברור שמעמד הבנות רומז על מעמד האימהות.

טקס בת המצווה מציין את המעבר מילדות לבגרות. הוויתור עליו עשוי לרמז שבגזרה הנשית לא קורה דבר ראוי לציון או לחגיגה. האימהות מבקשות להעביר לבנות ולכל חברי המשפחה את המסר שהנשים במשפחה חשובות ושוות, שיש מה לציין ושיש סיבה לחגוג, ולכן הן אלה שמחפשות במסורת ובתרבות "צידה לדרך" שתעצים את בנותיהן המתבגרות. מחוללות השינוי של בת המצווה חוות תיקון ברבדים שונים — הן מעניקות לבנותיהן דבר בעל ערך, הן פועלות למען שוויון במשפחה וגם הן עוברות חוויה משמעותית, אף שלא מדובר בבת המצווה שלהן עצמן.

המאמץ שהאימהות עושות כדי "לגנוב" שעתיים בשבוע ולהיות יחד עם הבנות שלהן ניכר כמעט בכל המפגשים. הן "נוחתות" אל חלל המפגש עם השקיות מהסופר או באמצע שיחת טלפון דחופה עם הבית או העבודה. הזמזום של תביעות היום־יום אופף אותן כשהן מפנות זמן ומקום. עכשיו כל אחת עם הבת שלה, עם החברות של הבת ועם האימהות האחרות, הן מדברות על התבגרות, על נשיות, על "אשת חיל" או על מגילת אסתר, על השינויים בגוף ועל היחסים ביניהן. יש להן פנאי ללמוד, להקשיב, לספר, ללמד. אבל עוד לפני שנאמרת המילה הראשונה, כבר התרחש הלימוד החשוב ביותר, כי מעצם קיום המפגשים הבנות מבינות שהאימהות שלהן שמחות בהתבגרות שלהן ורוצות ללוות אותה ולחגוג אותה.

עם בני ישראל

הקשר בין אם לבת כמעט שאינו מתועד במסורת שלנו. בתנ"ך ובתלמוד, בסידור התפילה ובהגדה של פסח, בטקסי מעבר מרכזיים יש מעט מאוד רמזים לכך שהעם שלנו כלל גם אימהות ובנות. אם נחפש דגמים של יחסי אימהות ובנות כדי לקבל מהם השראה, צפויה לנו אכזבה.

התרבות היהודית מתבססת על המשפחה כזו שמעבירה את התכנים הערכיים והלאומיים החשובים ביותר. מובן מאליו שהמשפחה כוללת גם אימהות ובנות, ובכל זאת אין עדות לכך בכתובים. מערך היחסים הזה, שמחקרים טוענים שהוא הקשר החזק והטעון ביותר במשפחה, פשוט אינו מתועד. בהמשך דברי אציע פרשנות לאותה התעלמות מטרידה. בפרק הזה אני מבקשת להפנות את תשומת הלב אל מה שאנחנו כל כך רגילות אליו עד שהוא כמעט נעלם מעינינו: המסורת שלנו, מהמקרא והלאה, מקדשת את האבות, את הבנים ומעל לכול את הקשר אב־בן, ומעלה אותו על נס. הכתובים שלנו יוצאים מגדרם כדי לתאר את הקשר הזה כחוליה המהותית והבלעדית הבונה את השושלת. אלוהים עצמו הוא האב הגדול שמכנה את עמו "בני בכורי ישראל", והקשר שלו לעם נחתם בברית עם אברהם, אב האומה.

התנ"ך משופע ברשימות יוחסין, בחלקן מוזכרות גם נשים (לרוב נשים ששערורייה מינית נכרכה בשמן), אבל כל הרשימות הן שושלות העוקבות אחרי הרצף הגברי. ספר שמות המתאר את לידתו של עם ישראל פותח בתיאור תמציתי של בני ישראל היורדים מצרימה. "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (שמות א, א).

בני ישראל במובן הראשוני של המילה הם הבנים (ולא הבנות) של האב (ולא של האימהות) ישראל (יעקב). הרשימה הקצרה והמוכרת הזאת מדגימה את העיקרון שחוזר על עצמו עשרות פעמים בתנ"ך. ברור לכולם שצריך גם נשים כדי להמשיך את רצף הקיום, אבל הסיפור ההיסטורי, הסיפור של העם, הסיפור שראוי להיכתב ולהיזכר הוא סיפור האבות והבנים. האימהות והבנות נעדרות ממנו.

ההבדל בין שלושת האבות לארבע האימהות מדגים זאת היטב. במבט ראשון אולי נדמה שארבע אימהות האומה — שרה, רבקה, לאה ורחל, שוות בחשיבותן לשלושת האבות, אלא שאין הדבר כך. אברהם, יצחק ויעקב הם סב, אב ובן. הם מייסדיה של השושלת, אמותינו אינן אלא נשותיהן של אבותינו, כלומר המסורת רואה אותן כנספחות בלבד.

אבל לא רק מחבר המקרא מתמקד בשושלת הגברית. אלוהים בכבודו ובעצמו הוא זה שנותן את התוקף למעמד האבות. ברגע המכונן שבו אלוהים מתוודע למשה במעמד הסנה הבוער, נכתב כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ג-ו).

אלוהים, בורא שמים וארץ, אל עליון, מציג את עצמו בפני משה כאלוהי אביו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. מדוע מציג אלוהים את עצמו כך? מהי המשמעות של דרך ההצגה הזאת?

ראשית אלוהים מעורר במשה יראה באמצעות "הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה" ומקבע את המרחק הבלתי ניתן לגישור בינו ובין משה. אלא שכדי שמשה יוכל לבצע את השליחות שאותה אלוהים מייעד לו מוכרח בכל זאת להיווצר ביניהם קשר, והאבות הם החוליה המקשרת.

אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב, הם דמויות רבות עוצמה ובלתי נשכחות, עד כדי כך שאפילו מי שגדל בבית מלך מצרי ולא זכה להתחנך בבית עברי יודע מי הם. דרך הזכרת האבות אלוהים פועל על נפשו של משה ומעניק לו כוח וחשיבות, הוא משייך אותו לאותם אבות מיתולוגיים. האבות הם הערוץ למפגש עם אלוהים, עם הנשגב ועם הידע על העבר והעתיד. כך זה עובד: האב מספר לבן על אבות האומה, אבות האומה מספרים על אלוהים ואלוהים מספר על האבות. לכן מתאימה גם החזרה על "אלהי אברהם", "אלהי יצחק" ו"אלהי יעקב". אלוהים שייך לעולם האבות, האבות מעידים עליו והוא מעיד עליהם, יוקרתו מקרינה עליהם ויוקרתם מקרינה עליו. תפקיד האבות כמתווכים בין אלוהים ובין משה אינו מסתיים במעמד הסנה הבוער. תפילת העמידה נפתחת בברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, אֱלהֵי אַבְרָהָם, אֱלהֵי יִצְחָק וֵאלהֵי יַעֲקב" וממשיכה, "וּמֵבִיא גואֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמו בְּאַהֲבָה" (בנוסח שתוקן בסידורים הליברליים נכללות גם האימהות). התפילה הנאמרת מדי יום משמרת ומתחזקת את התפיסה, שעל פיה השושלת היהודית היא שושלת גברית. אלוהים היהודי, אלוהי המקרא ואלוהי הסידור הוא אלוהי האבות והבנים.

"בן לו היה לי"

החברה היהודית, כמו יתר החברות המסורתיות המוכרות לנו, העדיפה בנים. במקורותינו ניתן למצוא לא מעט ביטויים לכמיהה לבן זכר: למשל, השאלה ההלכתית עד איזה שלב בהיריון מותר לאב להתפלל ללידת בן זכר או להשתמש בהנחיות ובסגולות להולדת בן זכר. מוכרים לנו סיפורים על אבות מאוכזבים ואפילו על כאלה שהתעמרו בנשותיהם ש"נכשלו" וילדו בנות בלבד (סיפורים המתועדים גם בספרות היפה עד ימינו אלה, למשל בסיפור "מדנים" של דבורה בארון). החברה הסתייגה בדרך כלל מביטויים של השפלה או אפילו של אלימות כלפי אימהות שילדו בנות, אבל בלב הספרות הקנונית שלנו יש לא מעט ביטויים שמאדירים את חשיבות ההורות לבן ומציגים את ההורות לבנות באור שלילי. כך למשל נכתב בתלמוד: "אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות" (קידושין דף פב).

מה שאולי מפתיע ואולי אף קשה יותר הוא הגילוי שלא רק הגברים, מנסחי התרבות הכתובה, העדיפו את הבנים, גם הנשים הפנימו את "נחיתותן" והתאוו לבנים זכרים. מרחל אמנו שפנתה ליעקב בתביעה "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א) ועד רחל המשוררת המביעה בשירה "עקרה" כיסופים לבן. ייתכן אפילו שהנשים שהתורה מספרת שהיו עקרות המתחננות לבן, היו למעשה אימהות לבנות ועדיין נתפסו בחזקת עקרות בעיני הסביבה ובעיני עצמן.

גם "בקובצי התחינות", אותן תפילות ביידיש שנקראו על ידי נשים במזרח אירופה, תפסו התפילות להולדת בנים זכרים מקום מרכזי. עד היום, בקבצים שונים של תפילות המיועדות לנשים, ניתן למצוא בקשות של נשים "לזכות בבנים צדיקים וחסידים, עוסקים בתורה ויראי שמים, בעלי מדות טובות, שכל ישר ומעשים טובים, ומושלמים בכל דבר טוב".

איך הרגישו הבנות באקלים משפחתי וחברתי כזה? מה אפשר ללמוד על הדימוי העצמי של מי שבבגרותה מתאווה לצאצא שהוא בן זכר? מה פוטנציאל הקשר בין אם שבעלה, סביבתה החברתית והיא עצמה התאכזבו מהולדת בתה, ובין אותה הבת שגם היא בתורה תעדיף צאצאים בנים?

אימהות ובנות מפרויד ועד אריאלה פרידמן

הכעס בין אמהות לבנות הוא מוכר וידוע; האהבה לעתים קרובות מושתקת.

(קרול גיליגן, הולדת העונג)

לבת בגיל ההתבגרות יש שאיפה חזקה לקשר, לא רק עם חברות וחברים, אלא גם עם ההורים, ובמיוחד עם האם… דווקא בגיל זה, שהוא גיל של מעברים לא פשוטים, של התפתחות מינית מבלבלת, של השתנות היחסים עם בני המין השני, של דגש חזק על ההופעה החיצונית, על היופי, על הגוף — דווקא בגיל זה הבת זקוקה מאד לאמה, ולאו דווקא כמודל להתמרד נגדו, אלא כמודל של תמיכה ועזרה.

(אריאלה פרידמן, מחוברות — אמהות ובנות)

הקשר בין אימהות לבנות נעדר מהספרות היהודית לדורותיה (וגם בתרבות המערב הוא נדחק לשוליים עד למאה העשרים), אבל הספרות הפסיכולוגית, ומאוחר יותר הספרות הפמיניסטית, הכירה בחשיבות הקשר והפנתה אליו זרקור רב עוצמה.

פרויד מתאר את הקשר בין אם לבתה כקשר חסר תקווה משום שהוא מוכתב על ידי הפיזיולוגיה הנשית שאינה ניתנת לשינוי. במאמר היסוד שלו על יחסי בנות־אימהות, "על הנשיות", טוען פרויד שמהרגע שהבת מגלה שאמה היא זאת שהורישה לה את הגוף החסר והפגום שלה (משום שהיא נטולת פין), היא לא סולחת לה. הנחמה שבה תפצה הבת את עצמה בהמשך תהיה חיבוק תינוק משל עצמה. הפרשנות של פרויד לכעס בין בנות לאימהות נראית לנו היום חסרת שחר, אבל גם הרבה אחרי פרויד תואר הקשר בין אימהות לבנות כקשר קשה וטעון במיוחד.

עם התפתחות המחשבה הפמיניסטית, היחסים בין בנות לאמותיהן נחקרו בידי פסיכולוגיות ובלשניות, סופרות ומשוררות באינטנסיביות מחשבתית ורגשית ובלי הנחות. גייזר אדיר של רגשות קשים הופנה כלפי האימהות ו"כתב האישום" נגדן כלל סעיפים רבים. המהפכה הפמיניסטית התחילה ב"רצח אם". בספרה ילוד אישה, טוענת אדריאן ריץ', משוררת ותיאורטיקנית מחלוצות הכתיבה הפמיניסטית, ש"האם היא אשר באמצעותה מלמדת הפטריארכליות את האישה הקטנה מראשית ימיה, מהן הציפיות היאות לה". פיליס צ'לסר, מראשונות המחקר הביקורתי והפמיניסטי על טיפול פסיכיאטרי לנשים, כותבת בספרה נשים ושגעון כי, "רוב האמהות מעדיפות בנים על פני בנות ומרעיפות עליהם יותר קרבה גופנית וטיפוח ביתי". סופרות ומשוררות מרבות לתאר אימהות שחוסר הסיפוק שלהן מחייהן מוביל אותן לתלות רגשית חונקת בבנותיהן, או לחלופין, לביקורתיות הרסנית כלפיהן.

האימהות נתפסות כמי שנמצאות במצב בלתי אפשרי שבו הן פוחדות שמא ההצלחה של בנותיהן בכל מה שקשור לעולם ההשכלה, העבודה והיצירה תפגע בהן בתחום האהבה, הנישואין והאימהות. לכן הן אמביוולנטיות במקרה הטוב, כלפי ההצלחות המקצועיות של בנותיהן. לדאגה לגורלה של הבת נוסף החשש שההצלחה של הבת עשויה להשאיר את אמה בודדה יותר, ואף להאיר את ה"קורבן" של האם, שבחרה לוותר על שאיפותיה האישיות לטובת גידול הילדים וטיפוח הבית כמיותר וריק מתוכן. אם ניתן לסכם את "אשמת האימהות" במילה אחת, הרי זוהי המילה חולשה. חולשה זו נובעת מעמדת הנחיתות של הנשים בחברה, במשפחה, והחשוב ביותר — בתוכן פנימה. רבות מהכותבות מתארות אימהות שקיבלו את עובדת שוליותן החברתית, ובמקום להיאבק על מקומן הנחילו אותה לבנותיהן ושלחו אותן לעולם כשהן מפקפקות בכוחן שלהן.

הבנות מצדן גמלו לאמותיהן בהסתייגות וברצון להתרחק, ואמרו לאמותיהן בדרכים גלויות וסמויות — "אני לא כמוך ולא רוצה להיות דומה לך". דבורה טאנן כותבת בספרה ככה את יוצאת מהבית? "המשפט 'אני נשמעת בדיוק כמו אימא שלי' נאמר לרוב בסלידה". וננסי פריידי מציינת בספרה אמי ואני: "נשים רבות לאין ספור אמרו לי, בשנים שבהן ניהלתי ראיונות: 'לא, איני מסוגלת להעלות בדעתי דבר משמעותי כלשהו שנחלתי מאמי. אנו נשים שונות לגמרי זו מזו'".

אין הכוונה לטעון שהקושי והכאב הם נחלתן הבלעדית של אימהות ובנות וגם לא שהקשר אם־בת הוא בעיקרו פצע אחד גדול. ובכל זאת הרושם המתקבל מהספרות והמחקר של עשרות השנים האחרונות, השנים שבהן הקשר אם־בת "יצא לאור", הוא שפעמים רבות רוח רעה מעיבה עליו.

התמונה שאני רואה שונה מאוד. רוב המשתתפות אומרות במפורש שהמניע הראשון שלהן להגיע למפגשים היה הרצון לבלות "זמן איכות עם הבת" או "זמן להיות לבד עם אימא". שמעתי גרסאות רבות של המשפט, "אנחנו אוהבות ורוצות להיות יחד". אימהות לא מפסיקות להתפעל ולהתענג על החוכמה והבגרות של הבנות שלהן, על ההזדמנות לשוחח את השיחות שלא מגיעים אליהן ביום־יום. בנות מקשיבות בעניין ובהתפעלות לסיפורים של האימהות שלהן, על הקשר שלהן עם האימהות שלהן (הסבתות של הבנות), על הנעורים ועל חוויות מהחיים טרום־האימהות.

לפעמים אני רוצה למשוך לפרויד בשרוול ולומר לו: אתה רואה את מה שאני רואה? שומע את מה שאני שומעת? אתה מאמין למה שקורה פה? טעית כשחשבת שזה בטבע, שהבנות חייבות לכעוס על האימהות שציידו אותן בגוף חסר. זה לא קשור לגוף אלא לכל השאר. וכל השאר משתנה לנו מול העיניים.

כמובן, גם אני רואה מתיחויות רגילות של יום־יום, חיכוכים של גיל ההתבגרות, וגם מדי פעם חוסר קבלה ואפילו דחייה מאחד הצדדים או שניהם. אפשר גם להבחין בהתמודדויות וקשיים חדשים שאופייניים לתקופה שאנחנו חיות בה. אבל לרוב, אני רואה אימהות שמשדרות לבנות בכל דרך אפשרית: אנחנו אתכן ובעדכן. אני רואה בנות שרואות ומבינות את מלאכת החיים שבה עוסקות האימהות, מוקירות תודה, מעריכות את היכולות וגם את ההנאה והסיפוק שבחיים שכוללים בתוכם את חוויית האימהות. התמונה הזאת היא לא מקרית ולא זניחה.

אנחנו נמצאות בזמן חדש ואופטימי יותר בקשר בין אימהות לבנות. במקרים רבים החיים של האימהות עשירים יותר מאלה של נשים בדורות קודמים. להרבה אימהות יש חיים משל עצמן מחוץ למסגרת המשפחה, חיים שבמקרים רבים כוללים גם יכולת להתפרנס, אפשרות להצליח ולהתבטא בתחומים שונים, קשרים אישיים משמעותיים נוסף לאלו המשפחתיים. לפעמים השפע הזה יוצא משליטה והנשים מרגישות שהעומס עליהן בלתי נסבל ושהן משלמות מחיר כבד. אבל במקרים רבים האימהות יותר מסופקות וזקופות קומה. הבנות קולטות גם את הגאווה, הן מזהות שלאימהות יש תחומי עניין ומומחיות שמעניקים להן כבוד עצמי וביטחון וסיפוק, והן רוצות להיות כמו האימהות שמצליחות לשלב בין חיי משפחה לחיים מקצועיים.

האימהות ש"יש להן חיים" תלויות פחות בקשר עם הבת, והן יכולות לשחרר אותה ולא "לחנוק" אותה בתובענות מוגזמת. כמו כן הן מרגישות שהבת יוצאת לחיים מוכנה יותר גם מבחינת השכלה ומבחינה האפשרות לעצמאות כלכלית, וכתוצאה מכך החרדה סביב שיגור הבת לעולם הרחב מתמתנת. מחקרים חדשים מסיטים את מרכז הכובד מהכעס בין האימהות לבנות ומתמקדים בעומק הקשר ביניהן ובחשיבותו לגביהן בכל שלבי החיים.

הקטע הבא, הלקוח מספרה של אריאלה פרידמן באה מאהבה, מתאר ומסביר את השינוי ביחסי אימהות בנות בזמננו:

בראיונות שנעשו בארץ עם בנות לנשים שפיתחו קריירה, נמצאו רמזים לתלות הבוגרת, שהתאפשרה בעקבות ההתפתחות של האם ובעקבות הקשר שבין האם והבת. הנשים הצעירות תארו קשר חזק וחיובי עם האם, תלות חזקה, חוסר אמביוולנטיות, גאווה באם, ורצון להדמות לה… יתכן שהפלונטר הסבוך, שהיה מאפיין מרכזי של הקשר בין האם והבת בחברה המערבית הפטריארכלית, הולך ונפרם עתה, עם השינויים הראשונים במעמד האישה בחברה.

בת מצווה — זמן תיקון

שנת בת המצווה היא הזדמנות להעמקת הקשר עם הבנות שלנו תוך כדי חידוש הקשר עם המסורת. כשאנחנו מפנות לבנות שלנו מקום מרכזי על ציר מעגל החיים וממלאות אותו בתוכן, אנחנו מספרות להן על השינוי שחל במעמד הנשים וביחסים בין האימהות לבנות ומקרבות את המציאות אל הסיפור האופטימי שלנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “את ואני – אימא ובת מצווה”