החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי

מאת:
מגרמנית: שירה מירון, מאראט וינטראוב | הוצאה: | 2017 | 88 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

12.50

רכשו ספר זה:

יחסו של יוזף רות לאהבה, לנשים ולכסף היה מורכב – הוא נע מאידיאליזציה וטוטאליות עד לאכזבה ומרמור חסרי כל נחמה. שלוש היצירות המרכיבות את הקובץ הזה מבטאות זאת היטב. לפניכם שלושה רגעי יוזף רות:

"אפריל" הוא נובלה מוקדמת משנת 1925. יצירת חניכה שכותב יוזף רות הנפעם, המתאהב ממבט ראשון, לאחר שהוא מביט בחטף בעיניה של נערה, ממש ברגעים שהרכבת שלו עומדת לנסוע. יצירה רגישה, אפופת מסתורין ויופי נוסטלגי.

"בית הפאר ממול" הוא סיפור קצר ומופתי משנת 1928. יוזף רות מפנה את מבטו החודר אל קיומו של איש אמיד שמעולם לא ידע אהבה.

"ניצחון היופי" הוא סאטירה מרושעת משנת 1935. באירוניה דקה אך לא נטולת מיזוגניה ודעות קדומות, מספר יוזף רות על גברים שהלכו לאיבוד ונפלו קורבן לקסמן וכישופיהן של נשים מניפולטיביות, נחשיות, מאהבותיו של כל גבר פרט לבן זוגן.

שלוש יצירות, רגעים, נימות, משלבים, סוגות ספרותיות, מצבי רוח: הם מאפשרים לנו לחדור לראשו המסובך ורב הפנים של סופר מופתי, הלכוד במבוכי אהבותיו, אכזבותיו וחולשותיו.

יוֹזֶף רוֹת, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נולד בשנת 1894 בבּרוֹדי שבגליציה למשפחה יהודית. בשנים 1918-1916 שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עיתונאי בווינה, אחר כך בברלין, אחר כך בכל אירופה. ב-30 בינואר 1933, יום עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והחל לנדוד ברחבי אירופה. את מרבית שנות גלותו עשה בצרפת. רות, המכור לאלכוהול, מת ב-27 במאי 1939, ארבעה ימים אחרי שהתמוטט בבית קפה בפריז.

יוזף רות כתב שישה-עשר רומנים, תשעה-עשר סיפורים קצרים ונובלות, ואלפי כתבות ופיליטונים. מספריו שתורגמו לעברית: "מלון סבוי" (1924), "איוב – סיפור של איש פשוט" (1930), "מארש ראדצקי" (1932), "אגדת השתיין הקדוש" (1939), "יהודים נודדים" (1927) ו"הלווייתן" (1938). הוצאת "תשע נשמות" ממשיכה את מלאכת תרגומי רות שהתחילה בהוצאת "סמטאות" ו"זיקית", ומתכוונת לבנות בהדרגה את "ספריית יוזף רות" שתביא לקוראי העברית את מיטב יצירותיו שלא ראו אור עד כה.

מקט: 4-1298-37
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הגעתי בליל אפריל הרה גשם וכבד עננים. קרעי הצלליות הכסופות של העיר נישאו מתוך ערפל קלוש, ענוגות ומלאות חיים, כמעט נושאות שירה אל הרקיע. מגדל גותי דק איברים טיפס בעדינות אל העננים. לוח שעון העירייה המואר, צהוב כחלמון, היה תלוי כעל חבל בלתי נראה באוויר. סביב תחנת הרכבת עמד ריח מתוק של פחמי הסקה, יסמין ושדות עשב רעננים.

הכרכרה היחידה של העיר המתינה, שוות נפש ומאובקת, לפני תחנת הרכבת. העיר היא בהכרח קטנה. ודאי יש בה כנסייה, בית עירייה, באר, ראש עיר, כרכרה. הסוס היה חום, רחב פרסות, ורצועות של גדילים אדומים היו כרוכות לקרסוליו. לא היו לו סכי עיניים, עיניו הגדולות בהו בידידותיות בכיכר. הוא הניע את ראשו לצדדים כשצהל, כמו אדם המתכונן להתעטש.

עליתי לכרכרה ונסעתי על דרך העפר, חלפתי ביעף על פני כל תיבות הכובעים המתנודדות והמזוודות המיטלטלות והאנשים המשתלשלים מהן. שמעתי מה אמרו האנשים זה לזה וחשתי את מר גורלם, את קטנותן של חוויותיהם, את צרותו וחוסר משקלו של כאבם. מעל השדות משני צדי הדרך גאה ערפל דמוי עופרת נוזלית והתחזה לים ולאין־סוף. כנגדו נראו תיבות הכובעים, האנשים, חילופי הדברים והכרכרה זעירים ומגוחכים. באמת ובתמים האמנתי בקיומו של ים משני צדי הדרך והתפלאתי על שתיקתו. אולי הוא מת, חשבתי. ארובתו של מפעל שצצה לפתע בעיקול הדרך ליד שרשרת בתים לבנים, היתה מפחידה על אף ממדיה הצנומים ודמתה למגדלור שהוחשך.

אנשים מזדמנים חנו בצדי הדרך: שומרי הסף של העיר. בוטחים בסביבתם וגלויי לב. יכולתי לראות מה מתרחש בקרבם: אמא רחצה את ילדהּ בגיגית. מכל המים חגר חגורת פח בוהקת ומזרת אימה, הילד צרח. — איש ישב על דרגשו והניח לנער צעיר לחלוץ את מגפו. — פני הנער היו אדומים, מתנשפים ותפוחים, והמגף היה מלוכלך. — זקנה טאטאה את רצפת העץ של החדר, ואני ניחשתי מה היא עומדת לעשות: כעת תאחז במפת השולחן הכחולה־אדומה בקצותיה, תיגש לחלון או לדלת ותנער את השאריות אל הגינה הקטנה. ריחמתי על הילד בגיגית, על הנער חולץ המגף, על שאריות המזון. זקנות שמנקות בלילה מוכרחות להיות רעות. סבתי, שדמתה לכלב, נהגה לטאטא את רצפת העץ כל לילה. הייתי צעיר מאוד, שנאתי את סבתי ואת המטאטא ואהבתי פיסות נייר, בדלי סיגרים ופסולת מכל סוג שהוא. הצלתי מפני המטאטא של סבתא את כל מה שהיה מונח על הרצפה וטמנתי בכיסים. אהבתי במיוחד קני קש. מכל הדברים הם היו מלאי החיים ביותר. לפעמים, כשירד גשם, הבטתי מחוץ לחלון. על פני גליו של אחד מפלגי הגשם הרבים מספור שחה ופיזז במחולות קנה קש קטן, שובב ושאנן. הוא לא הבחין כלל בפתח תעלת הביוב שאליו נסחף ושבקרבו עמד להיבלע. יצאתי בריצה אל הרחוב, הגשם היה חזק וזועף, הוא הצליף בי, אך אני חשתי להציל את קנה הקש והגעתי אליו רגע לפני שחצה את שבכת התעלה.

בלילה ראיתי אנשים רבים. האם נהגו האנשים בעיר ההיא ללכת לישון מאוחר כל כך, או שזה היה בגלל חודש אפריל ובגלל הציפייה ששררה באוויר ותבעה מכל יצור חי להישאר ער? לכל האנשים שנקרו בדרכי היתה משמעות כלשהי. היו להם גורלות, הם עצמם היו גורלות; הם היו שמחים או עצובים, בשום אופן לא שווי נפש או מזדמנים; על כל פנים, הם היו שתויים. בערים קטנות אין אנשים מזדמנים ברחוב בלילות. רק נאהבים או זונות או סהרורים או מטורפים או משוררים. המזדמנים ושווי הנפש ספונים בבטחה בביתם.

במרכז כיכר השוק עמד אביה המייסד של העיר, בישוף עשוי אבן, כמשגיח על סביבותיו. ממש בלב־לבם של העניינים עמד, וכה רם מעלה. אני חושב שבעיני האנשים היה חשוב כמת. הם חלפו על פניו בלי לברכו לשלום. הם לא התביישו לחשוף בנוכחותו את סודותיהם הכמוסים ביותר או לבצע פשע. בשביל מה בכלל המשיכו להחזיק בו?

צר היה לי על הבישוף, שוודאי עמל רבות בעת שהקים את העיר. פיו היה מכוּוץ והוא נראה כמי שחש על בשרו את כפיות הטובה של העולם. באותו לילה הבטחתי לו שאקרא בחריצות על קורותיו בספרי ההיסטוריה. אך מעולם לא הגעתי לכך, מכיוון שאפילו בעיר הקטנה הזו היו לאנשים החיים סיפורים שנקרו בדרכי, סבבו אותי וריתקו אותי אליהם. ופרט לכך, היה אביב, ובעונה שכזו אינני נוטה חיבה לבישופים ולאבות מייסדים.

כבר בבוקר המחרת התוודעתי לכמה סיפורים.

נודע לי שהדוור התחיל לצלוע רק לפני ימים אחדים ושבשום אופן לא היה נכה מלידה. הוא שתה לעתים רחוקות, פעמיים בשנה: ביום הולדתו, שחל בחמישה־עשר באפריל, וביום מותו של בנו, ששׂם קץ לחייו בעיר הגדולה. שכרותו היתה אירוע מתמשך, והדוור היה מתנודד שלושה ימים בין חומותיה של העיר בטרם שב והתפכח. בשלושת הימים הללו לא קיבלו אנשי העיר ולו מכתב אחד. הקשר עם העולם שבחוץ פסק.

לפני שבוע, בחמישה־עשר באפריל, מעד הדוור בשכרותו ונקע את רגלו, ובשל כך החל לצלוע.

זה לא היה הסיפור היחיד.

במלון שלנתי בו עמד ריח של נפטלין, מוּשק וזרי פרחים ישנים. אולם האוכל הגדול שמאחורי בר המשקאות היה נמוך, תקרתו מקושתת, וקירותיו מחופים מלבני עץ חומים ועליהם פתגמים. אנה, המלצרית, השעינה את ידה הימנית על אדן החלון והשגיחה שהכדים לא יתרוקנו. הם מעולם לא התרוקנו, מפני שהאנשים שתו פה הרבה יין והיו מרעישים במכסי הכדים כשאנה לא שמה לב.

אנה היתה אז בת עשרים ושבע, בלונדינית ומסורקת למשעי. היא נראתה תמיד כמי שזה עתה הגיחה מהמים. פניה היו כה מתוחים וחלקים, ומחלפות שׂערה המבריקות נמתחו ממצחה בחוזקה, כה רעננות ובלונדיניות.

היו לה ידיים רזות וחזקות, אך ביישניות, והן נראו לי תמיד נבוכות.

אנה הגיעה מבוהמיה ואהבה את המהנדס. המהנדס היה מנהל העבודה של המפעל שאביה של אנה עבד בו. לאנה היה ילד מהמהנדס.

המהנדס התחתן ונתן לאנה כסף בשביל הילד ובשביל הנסיעה. כך היתה אנה למלצרית בעיר הקטנה. פעם נכנסתי במקרה לחדרה של אנה וראיתי שם את התצלום של בנה. הוא היה ילד יפה ששלח אגרופים עגולים לאחוז באוויר וגמע את העולם בעיניו הגדולות. אנה המעיטה בדיבור וסיפרה את סיפורה בקיצור נמרץ.

אינני אוהב מהנדסים כאלה, ואהבתי את אנה.

‘את עדיין אוהבת אותו?’ שאלתי את אנה.

‘כן!’ ענתה. היא אמרה זאת ביובש מובן מאליו, כמו פרט טכני כלשהו.

 

בעיר הקטנה היה בית קולנוע. הבעלים היה סוחר טקסטיל יהודי. הוא פתח קולנוע משום שהיה איש מוכשר וחרוץ, והכאיב לו שבמשך כל יום ראשון היה אמור להתבטל. לכן מכר בימות השבוע מוצרי טקסטיל ובימי ראשון הפעיל את בית הקולנוע.

הלכתי לבית הקולנוע עם אנה.

בעיר הקטנה היתה ספרייה. האיש שהיה ממונה על שירות הקוראים — ובהיעדרם על טאטוא האבק — היה חיוור, חיוור בצורה רומנטית ממש, וכחוש כמו משורר שקם לתחייה. היתה לו רעמת שיער זהובה שהתלקחה כלהבה מתוך ראשו כלפי עיטורי התקרה. תמיד עמד על סולם כפול וטייל עליו כרב־אומן, הלוך ושוב מהדלפק, והוא עשה זאת טוב יותר מכל צַבּע. כאילו למד ללכת רק על סולמות כפולים. בספריית ההשאלה היו גם ספרים ישנים וטובים, והלכתי עם אנה לספרייה.

אנה שמחה מאוד.

לעתים ידעתי שאנה יכולה להיות מסורה. אהבתי את הנשים שטוּב לבן היה כזרזיף ממקור מים עקר בלתי נראה ובלתי פוסק כאחד, המתרומם לעבר פני השטח, ובאין מוצא שב ונדחק אל המעמקים וחופר תעלות נסתרות, חופר עד שמתייבש כליל. אהבתי את אנה. לא יכולתי להרפות מהשפע שלה. לא היה לה מושג כמה היא מאבדת כשהיא צועדת כך, חיה את חייה לאחור, מַשתיקה כל כמיהה מלבד הכמיהה למה שחלף ואיננו, כמיהה שנשאה וטיפחה באדיקות.

 

עדיין לא סיפרתי דבר על הפארק, שבו פרחה אהבתה של העיר. עץ הלָבּוֹרנוּם הזהוב התפרש לכל העברים, משולח רסן, בין התרזות ועצי הערמון. הספסלים לא ניצבו בשדרות אלא במרכז הערוגות. חשבתי שהבישוף הוא בוודאי זה ששתל את הספסלים באדמה כשעוד היו צעירים מאוד, ומאז גדלו והתרחבו בכל שנה במעט. רגליהם ודאי כבר הכו שורשים באדמה הרכה.

ביום ראשון, אחרי הקולנוע, הלכתי עם אנה לפארק.

פעם אחת ראינו שניים מתנשקים, ואנה צחקה.

‘לא טוב לצחוק על האהבה, אנה,’ אמרתי, ‘אינני אוהב אנשים שיכולים לשקר בצורה כזו.’

אנה חדלה מיד לצחוק.

כשהגענו הביתה התברר שבעל המלון חיפש את אנה משום שהגיע אורח. היתה לו מזוודת עור חדשה וחורקנית ועליה טלאים קטנים רבים בצבע ירוק ואדום. היו לו תלתלים שחורים ועיניים בוהקות, ואין ספק שהיטיב לנגן במנדולינה ולפתות נערות. לו יכולתי להעיף מבט בארנקו ודאי הייתי מוצא בו אוסף שלם של סרטים צבעוניים וקווצות שיער בלונדיני ומכתבי אהבה בצבע ורוד. אך הדבר לא עלה בידי, וממילא ידעתי זאת.

הוא שתה בירה בבר של המלון. הבירה לא תאמה את תווי פניו; היה עליו לשתות יין. הוא הניח לאנה לשרת אותו והיה מנומס להפליא. כולו נטף מליצות. מן הסתם, חשבתי, מילותיו מסתלסלות כחתימת ידו.

באותו הלילה שמתי לב שהעששית שלי איננה. פתחתי את הדלת והלכתי אל חדרה של אנה. היא היתה לבושה בכותנתה ובכתה. היא הוסיפה לשבת על מיטתה ולא נבהלה כשנכנסתי, אלא הוסיפה לבכות בשקט וללא הפסקה.

ואז אמרה: ‘בדיוק ככה הוא נראה!’

האורח החדש נראה בדיוק כמו המהנדס של אנה.

‘זה נורא ואיום!’ אמרה אנה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי”