אנחנו לא בקונצנזוס

אלגיה לכרם שלום, 11.10.2023

כתב היד הערוך הגיע אתמול מהוצאת כנרת זמורה דביר; אני מריח כבר את ריח הדפוס, ועמל של שנים לובש לפתע צורה של ספר, ספר אמיתי, שאפשר להחזיק ביד ולתהות אם שמו הולם לו: ‘אנחנו לא בקונצנזוס: קיבוץ כרם שלום 1978-1968’.

ועכשיו מה. ועכשיו איך. ועכשיו למה ובשביל מה. כרם שלום שלי, כרם שלום שלנו, היפה והחלומה, ריקה מאדם, וחומה שקרסה מסביב לה. והרי רק לפני כשלושה שבועות, בדרך לארוחת החג המשפחתית בשדה ניצן, פנינו ימינה, רעיה ואני, אל אחת הדרכים המוכרות המובילה לניר עוז, כדי להחזיר לעודד ליפשיץ את התצלומים המופלאים של מאבקי פיתחת רפיח ב־1972. עודד קידם את פנינו על הדרך שלפני ביתו, היא הדרך המקיפה את הקיבוץ, כדי לקבל מאיתנו את התצלומים המקוריים שיופיעו בספר החדש. הוא עמד שם, איש גבוה וצנום כבן 83, ודיבר בקול צרוד על אחת ממשימות חייו הגדולות שהונצחה בתצלומים אלה: המאבק כנגד גירוש הבדואים ממקומות מושבם. לא היינו מודעים גם בביקור זה כי ביתו של עודד שוכן כ־2000 מטר מקו הגבול. והאם הייתה לכך משמעות עד לפני השבת השחורה של השבעה באוקטובר? והרי החדר של רעיה ושלי בכרם שלום היה מרוחק רק 100 מטר מהגבול. ועכשיו, עודד ויוכי אשתו, מי שצילמה את התמונות, שבויים בעזה (כך אנו רוצים לקוות, שכן האפשרות האחרת נוראה יותר).

וגם אלכס דנציג (75) שבוי בעזה. בפולין הרחוקה הרגישה קרולינה שמשהו לא בסדר, ומבוקר שבת התקשרה בווטסאפ לשאול מה עלה בגורלו. הרי הוא אירח אותה בקיבוץ כשהשתלמה ב’יד ושם’. ואני, בלית ברירה, נאלצתי להודות: לא יודעים. לא שומעים. אינו בין. כנראה ש. עכשיו התקבל אישור. אלכס שבוי בעזה. כן, קרולינה: אלכס של משלחות פולין. אלכס של ספרי ההדרכה לסיורים בגטאות. יהודי־פולני בן גילי, נצר לדורות של אינטלקטואלים פולנים מתוחכמים, היודע לצטט את מיצקביץ וסלובצקי, אך גם לנהל את משק המים של ניר עוז. מי שעוסק, כמוני, זה שנים ארוכות ביהדות המופלאה של פולין שנכחדה עד תום. עכשיו אלכס בעזה. וַי לו, וַי לקרולינה, וַי לכולנו.

אבל ארנון, אחי (68), נשאר בשדה ניצן. הוא לא שועה לבקשותיו התקיפות של בנו, יותם, לעבור צפונה. והרי יותם, צלם ‘וואלה!’, שהגיע לאזור שלשום כדרכו בין הראשונים, ראה את הזוועות של מתקפת החמאס בימים האחרונים. אבל ארנון כדרכו. הוא נשאר. יש עמו 12 פועלים תאילנדים המוצאים מחסה במגורים ובמיגוניות שהציב להם. והוא שם איתם לדאוג למחסורם, לפתוח עבורם את המכולת, לדבר איתם, ואפילו לצאת לקטיף ענפי הרוסקוס הירוקים, כשהטילים מפסיקים לרגע. לו עצמו אין ממ’ד, שכן שדה ניצן נמצאת, לפי חישוב מטומטם כלשהו, מחוץ לטווח הסכנה. ספרו זאת למשל לשני התאילנדים שנהרגו אתמול בתלמי אליהו, שני קילומטר משם. עכשיו, ארנון וג’ודי בונים להם ממ’ד במימון עצמי.

בשבת של ראש השנה נסענו לכרם שלום, ארנון, ג’ודי, יותם ואני, לצלם את החומה העומדת כמאה מטר מאחורי חלון חדרנו הישן בקיבוץ. זה אמור להיות הצילום הסוגר של הספר: החומה המסתירה את הנוף הפתוח של המדבר שכה אהבנו ואת השקיעות המרהיבות של הסתיו. ארנון אמר שיהיה בסדר, מותר להגיע בשבת. הוא דיבר עם הרבש’ץ, וזה אמר לו שהם שומרי מצוות, אך טולרנטיים לחילונים. אפשר לבקר גם בשבת. נסענו, ויותם צילם. קצת חומה, קצת היסטוריון מהורהר ועייף, קצת חלון של מתיישבים חדשים הגרים בדירתנו לשעבר. והרי בשנות השבעים היינו הולכים בחולות מערבה וחוצים את הגבול כרצוננו. האקונום שלנו היה חוסך בתקציב המטבח על ידי קניות בשוק בעזה; את האורחים מאנגליה היינו נוהגים לקחת למסעדת הדגים באל־עריש; עלי מחאן יונס שניהל את קבוצת הבניין היה אז חבר קיבוץ לשם כבוד; ובחופי צפון סיני הזהובים של דקלה או שייח’ זוויד, היינו רוחצים בעירום. והיום, מה? באותה שבת של ראש השנה לא פגשנו את הרבש’ץ שכן איש דתי הוא, אך עתה פגשנו אותו ברשת, ושם קראנו שהוא ניהל בשבעה באוקטובר קרב גבורה להגנת הקיבוץ. שניים מאנשיו, חברי כיתת הכוננות שלו, משה ידידיה רזיאל ועמיחי משה ויצן, נהרגו בקרב. יהי זכרם ברוך.

גם בכרם שלום הישנה והיפה שלנו, זו של שנות השבעים, התגוררו לוחמים. כתשעה קצינים קרביים, כעשרה מש’קים ועוד צנחנים, תותחנים ואנשי נ’מ לרוב. שמאלנים ככל שהיינו, לקחנו חלק פעיל בכל המלחמות: מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון. יפתח היה בין ראשוני החוצים את התעלה, גלעד נלחם באיסמעיליה, סיני פתר ושולי בגולן, אני בסואץ. ושילמנו מחיר: ב־1969 קברנו ברוחמה את זאביק לביא שנהרג בבקעה, ב־1970 ביכינו את אהוד אברמוביץ הג’ינג’י האהוב שלנו שנהרג באחד ממוצבי התעלה, וב־1972 קברנו את אבנר רנד שנהרג בשעת שירותו הצבאי. איש מהם לא נקבר בכרם שלום, כי למרות שהספקנו הרבה בעשר שנותינו שם, בית קברות לא הקמנו. ולכך יש להוסיף: מעולם לא היינו פציפיסטים, וכשאדם סליגמן שלנו סירב להתגייס מטעמי מצפון – הרכנו את הראש בפניו ואמרנו (אז בשנת 1975): מצטערים, לא בקיבוצנו. ואדם קיבל עליו אז את הדין, נסע ואף חזר אלינו לפרק זמן, לפני שנעשה לפרופסור נודע למדעי הדתות.

ועם כל זאת, היינו אנשי שמאל ונשארנו כאלה. לא ראינו סתירה בין שירות מילואים ארוך בצנחנים או בסיירת שריון (לפעמים 90 ימים בשנה) לבין מאבק על השלום, ומפגשים עם ידידים פלסטינים מהשטחים ומעזה. הסתכלנו לכיבוש בעיניים ואמרנו: זה לא אנחנו. אנחנו הולכים נגד הזרם. בכל מקום שם הופיעו ניצני הפשיזם כבר בשנות השבעים, היינו כדי לומר: עד כאן. וכשהיה צריך לעמוד לבד, עמדנו לבד ואמרנו: אנחנו לא. אנחנו לא בקונצנזוס. ואין להתבלבל: דבר אחד הוא אחדות, סולידריות ולחימה בימי מצוקה, כמו זו הנראית ברגעים נוראים אלה, ודבר אחר הוא להעז וללכת כנגד הזרם בימים שבהם ניתן וצריך לחפש ואף למצוא דרך אחרת. תולדות כרם שלום של שנות השבעים מוכיחים את זה וגם זה.

אך הדרך של כרם שלום הייתה כדברי השיר, הדרך שלא נלקחה (‘The road not taken‘). להוציא רגעים ספורים של פריצות דרך: פעם עם המצרים ב־1977, ופעם עם ירדן והפלסטינים ב־1993, תמיד נלקחה הדרך האחרת: דרך הכיבוש וההתנחלויות; דרך השנאה והיוהרה; דרך ההשחתה המוסרית, ומעל הכול: דרך הכוח. ובמקום שבו לא הועיל עוד הכוח, שם בא תמיד כוח גדול יותר. גם עתה.

אם היה חטא שחטאנו, אנו, אנשי כרם שלום הישנה, הוא לא היה חטא הידידות עם שכנינו הערבים והבדואים, ואף לא חטא המאבק על דמות החברה והמדינה. חטאנו היה שלא נשארנו שם, בקיבוץ, שלא השכלנו לבנות קונצנזוס חדש, שאינו דרך הכוח אלא דרך האדם.