החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על פי חתול

מאת:
הוצאה: | 2016-10 | 134 עמ'
קטגוריות: עידן חדש, עיון, פנאי
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה — היינו למידין צניעות מחתול״. (עירובין ק׳, ב׳)
ומשניתנה התורה, האם אין דברים אחרים ללמוד מחתול? לפליסיה מיאו יש דעה מאוד ברורה בעניין. במלוא הצניעות החתולית, כמובן. ואת משנתה המאוד מפורטת היא פורשת בספר שבידיכם. שלוש דעות קדומות נפוצות על חתולים: הם עצלנים, נצלנים ולא נאמנים. אם הנהנתם בראשכם למקרא תכונות אלה, הרי שאתם שייכים לחלקה של האנושות, המאמין עדיין במותר האדם מן החתול. אך לפליסיה מיאו — מומחית בהסתבכויות ובהיחלצות, מדריכה לקסם אישי, למשחק ולחוויות קיצוניות — יש ראייה שונה מעט על ״עליונות האדם״. בזמנה החופשי, הרב, היא הרשתה לעצמה — כרבים מבני מינה — לעקוב אחרינו בחיינו היומיומיים. ובצניעותה הרבה היא משתפת אותנו באבחנותיה החדות ומספקת לנו שפע המלצות מעשיות לשפר את חיינו. לא לשווא עוררו החתולים בתולדות האנושות הערצה ופחד מיסטיים. המסתורין המיוחס להם נובע, ככל הנראה, מהמוגבלות שלנו לרדת לעומק נשמתם הפילוסופית
ענת כרמל-קגן, מאמנת אישית, מצוידת באהבת אין קץ לחתול ולאדם, מקשרת ב״על פי חתול״ בין השניים, ומעניקה לנו מדריך מענג לאושר ולקסם אישי.

מקט: 4-575-355
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


היפה והחיה

אומרים שלחתול יש תשע נשמות. זה אומר שיש בכל זאת קצת צדק בעולם. לרובנו אין ביטוח חיים ואפילו לא ביטוח רפואי מסודר, ואילו החיים הם ג'ונגל הטומן בחובו המון סכנות, לכן חשוב שתהיינה לנו נשמות להחלפה במקרה חירום. חבל שאין בסטוק גם זנבות, אוזניים ועוד כל מיני חלקים שלפעמים נתפסים במלכודות, כמו למשל בדלת שנטרקה בפתאומיות או בין שיניהם של יריבים כועסים במיוחד.

דווקא אני והנשמה שלי התחלנו טוב ביחד. היתה בינינו מה שנקרא כימיה. אם אתם חושבים שזה תמיד כך, אני מבטיחה לכם שזה לא מובן מאליו. אני מכירה כמה שלא חיים טוב עם הנשמות שלהם ואפילו ממש סובלים בגלל זה כל החיים. יש גם כאלה שאני חושדת בהם שאין להם בכלל נשמה, אפילו לא אחת, קטנה. איך אני יודעת? פשוט למדי: אתה מסתכל להם בעיניים. אם אתה לא רואה שם כלום, אז אין להם. תסתכלו למשל בעיניו של מי שפגע פעם בחתול, ותגלו מיד שהן ריקות.

יש גם כאלה שעושים המון רעש או מדברים בלי סוף ואף פעם אין להם זמן להקשיב, לא לאחרים ולא לעצמם. אצלם הנשמה פשוט יורדת למחתרת, כי אם לא מקשיבים לה ולא מדברים איתה בפנים, היא מצמצמת את עצמה לגרעין קטן ויכולה להישאר כך לנצח, כמו גולם, ולא להיפתח. נשמות הן דבר עדין. הן זקוקות לתשומת לב, לליטופים ולחום, קצת כמו חתולים. הן לא כל כך אוהבות רעש, וצריכות להרגיש שמתייחסים אליהן, אז הן יודעות להחזיר אהבה ולהיות שם כשצריכים אותן.

אבל אני והנשמה הראשונה שלי נפרדנו שלא באשמתנו.

זה היה בחורף הראשון שלי בעולם הזה. הייתי גורה, אולי בת שלושה חודשים. זהו זמן מסוכן לחתולים — אנחנו כבר מאוד זריזים ועצמאיים, אבל עדיין לא מכירים מספיק טוב את הסכנות האורבות בכל פינה. בגיל שלושה חודשים אתה בטוח שהעולם הוא לונה פארק שהוקם למענך בלבד. אחי טייני ואני, שבעים משאריות של הארוחה המשפחתית ועייפים מיום של פעילות גופנית, בדיוק התמקמנו על מכסה המנוע של מכונית השכנים שחזרו מנסיעה, התכרבלנו לנו והתחממנו בהנאה. היה לילה קר מאוד וגם חשוך. אמנם חתולים לא מפחדים מהחושך, אבל באותו לילה התברר לנו לראשונה שכשאתה קטן ונמצא בצרות, ראייה טובה בחושך לא ממש מרגיעה אותך.

הוא הופיע פתאום, במרחק כמה מטרים מאיתנו, יצור ענק ושעיר, ואני, שעדיין לא ידעתי שמיצורים מסוימים צריך להיזהר ושכדאי לשים לב לשפת הגוף, נשארתי נינוחה במקומי גם כשראיתי אותו מתקרב בצעדים מאיימים. לפתע הוא חשף את שיניו העצומות, נהם בטון עמוק ומחרחר וזינק ישר אלי. מרוב הפתעה קפצתי וטיפסתי בשניות על העץ הגבוה, זה שלפני כמה ימים נתפס בענפיו העליונים סדין גדול שעף מחבל כביסה ונתקע שם, כמו דגל של כניעה, ואף אחד לא הצליח להוריד אותו. אבל לענייננו. אחרי דקות ארוכות של נביחות גסות ונהמות שטניות שבגללן הלב שלי עמד מלכת, עזב היצור הלא מחונך את המקום, אבל אני, מרוב בהלה, איבדתי את היכולת לזוז ולא הצלחתי לרדת מהעץ. ישבתי שם ובכיתי לי בקולי קולות מפחד ומעלבון. הרוח הקרה הקפיאה את עצמותיי, והגשם שהחל לרדת לפתע הוסיף נופך של דרמה סוחטת דמעות. אחי הסתכל אלי מלמטה בייאוש. הוא ניסה לעודד אותי לרדת, אך לשווא. כך ייללנו שנינו, ביחד ולסירוגין, אבל איש לא בא. עברו כנראה שעות רבות. מרוב עייפות וחולשה אני חושבת שמַתִי או התעלפתי, בכל אופן, פרחה לי הנשמה.

כשהתעוררתי, ללא ספק עם נשמה חדשה, מצאתי את עצמי במחסן האופניים שבו גרנו באותה עת, כשאימא מלקקת את פרוותי הסתורה והרטובה. זה היה קצת כמו גן עדן… אין כמו ליקוק של אימא.

בכל אופן, הנשמה החדשה שלי היתה יותר בוגרת, ומאותו רגע מכונן המון דברים השתנו בחיי. למשל, החלה תקופה חדשה של מודעות ומחשבה. התחלתי להיזהר מכלבים (הסתבר לי שזאת החיה שהתנפלה עלי באותו לילה גורלי). באותה הזדמנות גם גיליתי לראשונה שאני חתול. כן, שאלת הזהות לא עלתה בדעתי עד לאותו רגע, ואילו כעת חשיבות ההגדרה העצמית הפכה לרלוונטית ואפילו מכריעה. בהקשר זה גם למדתי שקשה מאוד לשבור מסורות, כמו למשל את מסורת היריבות שהוטבעה בנו, החתולים והכלבים, עוד בימי אבותינו. כוח כלשהו, שאינו תלוי בנו כלל, מוביל אותנו שוב ושוב אל מסלול התנגשות שאינו מבשר טובות. רק מקרים נדירים חומקים מגורל זה ומצליחים לשבור את המסורת. אשריהם. האמינו לי, עד לאותו רגע כלל לא ידעתי מי אני, ולכן גם לא שיערתי שלא כולם כמוני, ושלא כולם נחמדים וידידותיים, ושיש, למרבה הזוועה, יצורים לא מחונכים שלא יודעים להתנהג יפה ובוחרים באלימות במקום בדרך ארץ.

תום הילדות שלי הגיע אל קִצו.

וכך הגעתי לכמה תובנות חדשות. למשל, שעדיף לי לישון ביום ולנצל את שעות הלילה לעניינים אחרים. הלילה הוא זמן מושלם לפעילות ללא הפרעות של יצורי יום פעלתנים ורעשניים. בחסות החשכה והשקט אני יכולה להתרכז במשימותיי.

גיליתי גם שאני מעדיפה קיץ וחום על פני חורף ורוחות קרות. אגב, מזג אוויר חורפי הוא נפלא אם מבלים אותו מתחת לשמיכה או בקרבת תנור חימום או כל מכשיר-פולט-חום אחר. ובכלל, הגעתי להבנה החשובה שהחום הוא ידידו הטוב של החתול.

הכרה נוספת שבשלה אז במוחי היתה שיישוב סכסוכים היסטוריים נופל לעתים על כתפיהם השבריריות של יחידים שכלל לא הוסמכו לכך, אך דווקא הם הסיכוי היחיד לשלום בעולם. למשל, כאשר חתול וכלב מחליטים לחיות בשלום זה עם זה, בניגוד גמור לנהוג בין כלל החתולים והכלבים, הרי הם מתחילים בתהליך של השכנת שלום בעולם.

הבנתי עוד, שברגעי סכנה עדיף שיהיה לצִדך אח או חבר. במקרה חירום הוא יוכל לנסות להרגיע אותך ולהזעיק עזרה, ואם לא, אז לפחות יהיה לך חבר לצרה שיביע אמפתיה לסבלך. אמפתיה, כך למדתי עוד, עוזרת לך להאמין בשפיותו של העולם.

כך סיגלתי לי כמה כללי זהירות שאני ממליצה לגזור ולשמור:

~    התרחק מיצורים אלימים — יש להם נטייה לסבך את כולם בצרות.

~    אל תטפס על עץ גבוה כשאינך בטוח איך לרדת ממנו. הדרך חזרה עלולה להיות ארוכה יותר ממה שחשבת.

~    אם כבר טיפסת על העץ הארור, אל תיכנס לפאניקה. יש מוצא מכל מצב, וגישה רגועה תעזור למצוא אותו.

~    ובכלל, כאשר אתה יוצא למשימה או אפילו סתם לטיול, קח את הזמן לתכנן את הדרך חזרה.

ועוד:

~    לא כל מי שנובח הוא מסוכן באמת, לא צריך להיבהל מכל צעקן. לשם כך יש אטמי אוזניים.

~    מצד שני, כדאי לשמור על ערנות גם עם אלה הלוחשים באוזניך צלילים מתוקים.

~    מי שאוהב אותך לא יעזוב אותך כשאתה בצרה גם אם זה אומר שיֵשב במשך שעות ויילל יחד איתך מצער והזדהות.

~    אם אתה בצרות, תקרא לאימא (זה מה שעשה טייני באותו לילה הזכור לדיראון עולם, וכך ניצלתי).

ולאחר שכל זה נאמר, עדיין מציקה לי השאלה: מדוע חתולים אינם יודעים לעוף?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על פי חתול”