שלוש מסות יפהפיות מאת מוריס מטרלינק (1949-1862), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1911. כלבים, דבורים, פרחים – תמצית האנושיות בפלנטה […]
1.
איבדתי בימים אלה בולדוג קטן. הוא אך זה סיים את החודש השישי לחייו הקצרים. לא הייתה לו היסטוריה. עיניו הנבונות נפקחו כדי להסתכל על העולם ולאהוב את בני האדם, ואז נעצמו על סודותיו חסרי השחר של המוות.
הידיד שנתן לי אותו במתנה, נתן לו, אולי בלשון סגי נהור את השם הלא צפוי למדי פֵּלֵיאָס.[1] מדוע היה עליי לשנות את שמו? כלב מסכן אוהב, מסור ונאמן, האם הוא מחלל כבודו של אדם או של גיבור דמיוני?
לפליאס היה מצח גדול קמור ועַז, דומה לזה של סוקרטס או של וֶרְלֵן, ומתחת לחוטם קטן שחור ומכונס, כמו אישור בלתי מרוצה, שפתיים רחבות משתלשלות וסימטריות הפכו את ראשו למעין איום כבד, עיקש, מהורהר ודמוי משולש. הוא היה יפה כמו מפלצת טבעית יפה, שהתאימה עצמה במדויק לחוקי הגזע שלו. ואיזה חיוך של אדיבות קשובה, של תום לב ללא דופי, של הכנעה אוהבת, של הכרת טובה לבלי גבול ושל התמסרות מוחלטת האיר, עם הליטוף הקל ביותר, את מסכת הכיעור החמודה הזו! מאין נבע, בדיוק, החיוך הזה? מן העיניים התמימות והנוגעות ללב? מן האוזניים הזקופות לעבר דבריו של האדם? מן המצח שמותח קמטיו כדי להבין ולאהוב? מארבע השיניים הזעירות, לבנות ומשתרבבות, שעל גבי השפתיים השחורות קרנו מרוב שמחה? או מגזיר הזנב שעוּקַל בפתאומיות, לפי הנוהג של בני גזעו, והשתדל בקצהו האחר להעיד על השמחה האינטימית והנלהבת, שמילאה יצור קטן מאושר לפגוש פעם נוספת את ידו ואת מבטו של האל שהוא התמסר לו?
פליאס נולד בפריז, ואני לקחתי אותו אל הכפר. טלפיים טובות עבות, חסרות צורה ועדיין לא קשויות, נשאו בנחת בשבילים הבלתי מוכרים של קיומו החדש את ראשו העצום והרציני, פחוס וכמו כבד ממחשבות.
ראש זה, מכוער ועצוב קמעה, דומה לראשו של ילד תשוש, פתח במלאכה המעיקה הרומסת כל מוח בראשית החיים. נחוץ היה לו, בפחות מחמישה או שישה שבועות, להכניס ולארגן בו דימוי והבנה מספקים של היקום. האדם, בסיוע המדע של אבותיו ושל אֶחָיו, עָמֵל שלושים או ארבעים שנה כדי לשרטט הבנה זו, או אולי לצבור סביבה, כמו סביב ארמון של עננים, מוּדעות של אי־ידיעה שנוסקת; אך הכלב העניו צריך להסתדר בכמה ימים; ובכל זאת, בעיני אֵל שיודע הכול, כלום לא יהיו לו בקירוב אותו משקל ואותו ערך שיש לראשנו שלנו?…
אין עדיין תגובות