(כמעט) הכל על שתלים דנטלים

• מתי ממש לא כדאי לעשות העמסה מיידית?

• מתי אפשר לעבוד ב"פלפלס" ללא סכנה, ומתי עדיף שלא?

• איך מחליטים אם להדביק או להבריג את השיקום?

• איך לבצע הרדמה כך שתפחית למינימום את הסיכון לפגיעה בעצב המנדיבולרי?

• מהי הדרך הפשוטה ביותר לעשות בלוק מנדיבולרי?

• מה לעשות אם מבנה או בורג נשברים בתוך השתל?

 (כמעט) הכל על שתלים דנטלים, המדריך המקיף ביותר מסוגו שנכתב בעברית, מציג תשובות מפורטות לשאלות מסקרנות אלה ורבות אחרות, שאיתן מתמודד כל רופא שיניים במציאות היומיומית.

בשפה בהירה, נעימה וקולחת סוקר ד"ר סרג' גולדמן את הידע המעשי העדכני ביותר, ומארגן אותו בצורה של כללים ברורים ושימושיים אפילו לרופאים המנוסים ביותר. כל זאת כדי לאפשר, כבר לאחר קריאה של מספר שעות, לחשוב ולפעול כמו טובי המומחים.

 (כמעט) הכל על שתלים דנטלים מיועד לכל מי שרוצה:

• להיחשף לתהליך ההשתלה מהתכנון ועד לשיקום, דרך ההתבוננות ביותר מ-100 מקרים קליניים מתועדים בעזרת מאות תמונות, ולעקוב אחרי חלק מהם במשך קרוב ל-20 שנה.

• לאמץ כללים ברורים, המבוססים על ניסיון קליני עשיר, לצורך קבלת החלטות במקרים מורכבים.

• להתמקד בעשייה היומיומית מבלי לטבוע בים הספרות המקצועית.

• להכיר גישת טיפול המבוססת על עקרונות ביולוגיים מוצקים ובטיחות מקסימלית.

 ד"ר סרג' גולדמן, DDS, MA, PhD, הוא מורשה להשתלות שיניים מטעם איגוד בתי החולים של פריס AP-HP (1992) ובעל 20 שנות ניסיון בתחום השתלים הדנטלים בארץ ובעולם. מנהל פעילות מחקרית בתחום השתלים הדנטלים במסגרת חברות הזנק (Start-Ups), ומספר פטנטים בינלאומיים כבר רשומים על שמו.

מקט: 9-62590-129-3

מסת"ב: 978-1-62590-129-3

לאתר הספר הקליקו כאן

• מתי ממש לא כדאי לעשות העמסה מיידית? • מתי אפשר לעבוד ב"פלפלס" ללא סכנה, ומתי עדיף שלא? • איך […]

---

פתח דבר – למה לכתוב ספר על שתלים?

למעשה, קיימים כבר ספרים רבים בנושא זה! אז למה עוד אחד? ובכלל, האם אני כה בר-סמכא בתחום כדי להביע דעות, ואלה תהיינה משמעותיות?

אם כן, אולי כדאי שאציג את עצמי קודם, ורק אחר כך אענה על שאלות אלה.

אני רופא שיניים פעיל מזה יותר מ-25 שנה. במהלך לימודיי התרחשה המהפכה הגדולה ששינתה את פני המקצוע: הופעת הטכניקות שאפשרו להחליף שיניים טבעיות שכשלו במשתלים (זהו הביטוי המדוייק על פי האקדמיה ללשון העברית! שתל הינו החלפת איבר מן הגוף באיבר אחר ממקור חי, לעומת זאת, כאשר האיבר המחליף את זה הפגום הינו מלאכותי, המונח המדויק הוא: משתל). לא אגזים אם אגיד שהמקצוע שבו אני עוסק היום שונה בתכלית מהמקצוע אותו למדתי. מה שנראה אז (כשהייתי סטודנט בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20) כמדע בדיוני, הפך תוך שנים ספורות ליומיום שלנו כרופאים ומטופלים!

המונח “שתלים” כה נפוץ שאין טעם לחרוג מהשימוש בו, ובהמשך הדברים לא אזכיר יותר את המונח משתל.

בסוף שנת 1981 הציג פרופ’ ברנמרק מחקר רב השפעה על מטופלים מחוסרי שיניים שעברו השתלה בעזרת ברגי טיטניום, כולל מעקב של 15 שנה[1]. יסודיות המחקר והיקפו הם שעזרו לקהילייה המדעית לקבל את מסקנותיו.

בכל זאת הסקפטיות הייתה עוד רבה. במשך עשרות שנים ניסו רופאים רבים להחליף את השיניים הטבעיות בשתלים מלאכותיים מצורות וחומרים מכל הסוגים, אך ללא הצלחה רבה. בעקבות הכשלונות הרבים שנחל תחום השתלים הדנטליים, הוא תמיד נחשב כלא רציני ולא מדעי, והיו כאלה שאף התייחסו אליו כגובל ברשלנות רפואית!

מורי דאז היה פרופסור בכיר לפריודונטולוגיה. למעשה הוא זה שפיתח את תחום טיפולי החניכיים בצרפת בשנות ה-70 כאשר חזר מהתמחות אצל פרופ’ מורטון אמסטרדם בפנסילבניה. התייעצתי אתו לקראת סוף הלימודים שלי: האם כדאי לי, כרופא צעיר בתחילת דרכו, לנסות ולהתמקצע בתחום השתלים החדש כל כך?

תשובתו היתה נחרצת, ועד היום הד קולו מצלצל לי באוזן: “גולדמן! אני רוצה להגיד לך דבר אחד בידידות: אני מומחה לשתלים! למדתי את התחום בארה”ב, ויש לי אפילו דיפלומות מבתי הספר הרציניים ביותר בתחום הזה! אני אומר לך בוודאות מוחלטת: שתלים? זה לא עובד!”

למרות הסמכותיות וההחלטיות שלו, הרגשתי אי-נוחות מסוימת. במבט לאחור, יש לי כמה דברים להגיד על האנקדוטה הזאת:

1-ברור שבקביעה זו הוא ביצע טעות יסודית, ולא ראה את הנולד. האם זה גורע מהכבוד המקצועי שאני רוכש לו? אולי במקצת, אבל בכל זאת למדתי ממנו המון: הוא היה אנציקלופדיה מהלכת בתחום, ובעל ניסיון קליני אדיר. אנשים מכל רחבי אירופה היו באים להתייעץ אתו ולקבל אצלו טיפול! הייתי מתבונן בו בעבודתו, ולומד מסגנון העבודה שלו ומהיחס שהיה מעניק למטופלים. הידע והתובנות שלו, פרי עשרות שנות עבודה ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, היו פשוט מדהימים. זה היה בית ספר אדיר, ועל כך אני אסיר תודה לו.

2- איך ייתכן שמקצוען בעל חזון ורוחב אופקים מסוג זה לא הבין שמהפכה של ממש (“שינוי פרדיגמה” בשפתו של הפילוסוף תומאס קון) מתרחשת מול עיניו? עד היום אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת. אולי היה לו קשה מדי לקבל את העובדה ששנים בודדות לפני הפרישה עליו לרענן את כל הידע שלו אם הוא רוצה להישאר רלוונטי? בכל אופן, אני חושב שניתן ללמוד מכאן על הצורך במידת הענווה (אפילו אם אתה המומחה הבכיר ביותר בתחום מסוים, זה לא אומר שאתה לא יכול לבצע טעות יסודית), וכן על הצורך במידה של סקפטיות (אפילו אם אתה עומד מול המומחה הבכיר ביותר בתחום, זה לא אומר שאתה צריך לקבל את דבריו כתורה מסיני, ועליך תמיד להפעיל את חוש הביקורת שלך).

למה הרגשתי אי-נוחות בשיחה הזאת? יכול להיות שהדעה שלי הייתה כבר מגובשת, וידעתי שאני רוצה להתקדם בתחום הזה. למעשה רציתי ממנו סוג של אישור על התחושות והרצונות שלי. את זה לא קיבלתי, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולהתקדם מבחינה מקצועית.

בשנים שלאחר הלימודים רכשתי השכלה נוספת: Certificate of Superior Studies in Oral Biology, וכן שנה לאחר מכן: Certificate of Superior Studies in Periodontology. אלה היו התעודות הגבוהות ביותר שניתן היה להשיג בצרפת בשנים אלו בתחום הפריודונטיה. ב-1989 השתתפתי בקורס הראשון שלי בנושא השתלים. בהחלט חשיפה ראשונית, שפיתחה אצלי עוד יותר את הרעב לתחום. לכן, בשנה האחרונה של שהותי בצרפת השתתפתי בקורס יסודי מטעם איגוד בתי החולים של פריס בנושא השתלים הדנטליים. בסוף שנות ה-80 זה לא היה דבר של מה בכך לטוס פעם בשבוע לפריס ולהוציא על לימודי-המשך סכומים מכובדים עוד לפני שהצלחתי לבסס את מעמדי כרופא שיניים!

לאחר הגשת עבודת המחקר שלי קיבלתי “הסמכה לעיסוק בשתלים דנטליים מטעם איגוד בתי החולים של פריס”.

אשתי, אני ובתנו התינוקת עלינו ארצה בשנת 1990. ברור שההתאקלמות לא הייתה קלה. התחלתי מיד לעבוד. לאט לאט ובמרץ הצלחתי לפתח פרקטיקה מקצועית ברמה שתמיד ציפיתי לה. את השתלים הראשונים שלי קיבלו מטופלים ישראלים כבר בשנת 1991.

עוד אנקדוטה קטנה: במהלך אחד הניתוחים הראשנים שלי המקדח לא התקדם בעצם הלסת ולא הבנתי למה! הסתבר שקיבלתי מהספק מיכשור חדש, אבל הוא שלח לי בטעות זוויתן ג’ירומטיק לטיפולי שורש (שמסתובב חצי-סיבוב וחוזר חלילה), במקום זוויתן מוריד מהירות לשתלים. השתל בכל זאת נקלט, והנה תמונות קליניות ורדיולוגיות שצולמו 11 שנה לאחר ההשתלה!

כמובן שאני לא מביא את האנקדוטה הזאת כהמלצה להשתמש ב”ג’ירומטיק” להחדרת שתלים! אבל אני רוצה רק לחזור על אחד הלקחים שהפקתי מהשיחה עם הפרופסור שלי: “ענווה”. אף אחד אינו חסין מטעויות, אפילו הבסיסיות ביותר! למדתי גם ממקרה זה את עוצמת השיטה: למרות טעות קשה זאת, הטיפול הצליח. בנימה הומוריסטית, גם למדתי ממקרה זה שתמיד צריך לבדוק פעמיים את הספקים שלנו, כולל מעבדות, אסיסטנטיות, מזכירות וכו’, כי בסופו של יום, האחריות תמיד מוטלת על הרופא!

הקפיצה הרצינית הבאה שלי בתחום השתלים הייתה כאשר ביקרתי אצל ד”ר סקורטצ’י בניס שבצרפת ב-2003 וב-2004. שם נחשפתי לעבודה רחבת היקף ולשיטות מהמתקדמות ביותר. נרחיב עוד על זה בהמשך, אבל אציין כאן שזו הייתה עבורי טבילת האש לטיפולים נרחבים ביותר של שיקומים של לסתות שלמות אפילו במקרים קשים.

נחזור כעת לשאלות אתן פתחתי את דבריי. האם אני מספיק בר-סמכא כדי לכתוב ספר על נושא השתלים? אחרי התנסות של למעלה מ-20 שנה בתחום, אני חושב שמותר לי לכל הפחות להביע דעה. בל נשכח, שכאמור כולם יכולים לטעות, כולל הפרופסורים הגדולים ביותר! אז למה שלא אגיד את מה שיש לי לומר? כי אני לא פרופסור או חוקר אלא קלינאי? אולי! אבל זאת כנראה לא תשובה מספקת! את הניסיון הקליני שלי רכשתי ביושר ובעמל רב. התובנות שלי (המובאות בספר זה) הן פרי עבודה קשה ונסיון קליני עשיר[2]. ורק על זה אני אדבר. אפילו אם אני טועה בדבר מה, אני מקווה שדפים אלה יעשירו את השיח מסביב לנושא השתלים בארץ.

הדעות שאני מביע כאן הן אישיות. הבחירות הקליניות שלי מבוססות על ניסיוני רב-השנים, אבל אני תמיד מנסה לתמוך בהן בעזרת הספרות המקצועית (ואכן הדברים התקדמו עוד כברת דרך ארוכה מאז הופעתו של מחקרו המייסד של פרופ’ ברנמרק ושותפיו). דעות אלה כמובן מחייבות רק אותי, אבל אם הן יעזרו לרופאים אחרים לשחות באוקיאנוס של המידע העומד לרשותנו (ושלא תמיד נקי מאינטרסים כלכליים כאלה ואחרים, וזאת בלשון המעטה…) אשרני!

למיטב ידיעתי אין כיום בשפה העברית ספר מקיף הדן בנושא השתלים. אם כן, ספר זה בא למלא חסר מורגש, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש. מטרתו של הספר היא לעשות קצת סדר בדברים. נעסוק כאן בפקרטיקה היומיומית של השתלים ושל השיקומים שבונים עליהם. לא אלאה את הקוראים באין-ספור הפניות ביבליוגרפיות: זאת לא מטרתי וכאמור, לצורך זה נכתבו כבר ספרים רבים וטובים. אחשוף בדפים הבאים את השיקולים אשר עומדים מאחורי הבחירות שאני עושה ביומיום לטובת המטופלים שלי.

קוראי יחשפו כאן לשיטה מגובשת וכוללנית, אשר שמה דגש רב על חיסכון ביולוגי וקליני, וכן על מבט לטווח הארוך ואפילו הארוך מאוד.

אני מגלה כאן את שלל האספקטים והשיקולים של העבודה האמיתית בשטח, וחושף את כל השיטות. אני לא מתבייש לדבר גם על כשלונות שהיו לי או לרופאים אחרים. גם בכך ייחודו של ספר זה.

מאחר וכאמור אני לא איש אקדמיה, הרגשתי חופשי להתבטא בסגנון ישיר וקל יותר לקריאה.

אני מקווה שמסביב לספר הזה תיפתח פלטפורמה לדיאלוג פורה ומכובד.

המשך קריאה מהנה.