החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אל־רקה בכתום

מאת:
הוצאה: | 2019 | 240 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

עלילה סוחפת ומטלטלת המתארת את קורותיו של העיתונאי הישראלי, ג'ק ציטיאט, שנקלע לאזורי סכנה במהלך האירועים הסוערים של ה"אביב הערבי". בכיכר תחריר שבקהיר הוא ינסה להציל עיתונאית מפני ניסיון אונס אלים. בהמשך, ייחטף בצפון עיראק בידי אנשי דאעש, שיובילו אותו לעיר אל-רקה שבסוריה. במהלך שביו ייחשף ג'ק להתנהלות הרצחנית של אנשי הארגון ואף יפגוש שם מכרים מעברו.

אל-רקה בכתום נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, והוא כולל הסברים, הערות שוליים ומושגים המאפשרים לקורא להבין תהליכים ותופעות שקרו בישראל וברחבי המזרח התיכון.

זהו ספר הביכורים של מנשה שמש, בן 57, יוצא מערכת הביטחון, בעל תואר ראשון בשפה, ספרות ערבית ומזרח תיכון מאוניברסיטת תל אביב ובעל תואר שני במדיניות ציבורית מהמרכז הבינתחומי בהרצליה.

מקט: 4-1272-476
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

ג’יהאדי ג’ון

 

אבו עכרמה אל־הולנדי היכה אותי בקת הרובה וצעק, “כרע ברך, יא חזיר יהודי! תתחנן לרחמים!”

כרעתי ברך. קולר הפלדה הכרוך סביב צווארי הכביד עליי. אני שפוף כמו כלב וחושב על יפעת־קריסטין, התינוקת שלי, שבקושי הכרתי. היא כבר בערך בת חודשיים וחצי, המתוקה. ומה עם אימא שלה, זוגתי בריגיטה, השוודית היפה.

עכשיו אני שבוי בידי ארגון טרור אי־שם בסוריה, זרוק בשדה בקרבת העיר אל־רקה, מושפל, ידיי כבולות מאחורי גבי, שלשלות ברזל סוגרות על רגליי, אינני חש את כובד הכבילה או את כאב המתכות החורצות את גופי. אני מתכונן ללכת למותי הקרוב, לבוש במדים ארורים בצבע כתום.

עד לא מזמן מדים כתומים העלו בי מחשבות וזיכרונות טובים. מדי האוראנג’ של נבחרת הולנד, שסימלו את קבוצת הכדורגל הגדולה של ואן־באסטן וחוליט1 משנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

אבל כעת אני שונא מדים כתומים. הם ואבו עכרמה אל־הולנדי מסמלים עבורי את המוות ואת אש הגיהינום.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי במעמד כזה. אינני זוכר אם זו הפעם השלישית או הרביעית, ובכל פעם היה מיצג אחר – עריפת ראש, רגימה באבנים. בפעמים הקודמות הגעתי מבלי לדעת אם אמות או אחיה, אם הגיע תורי או שזהו תורו של קורבן אחר. בכל פעם הובלתי כבול, לבד או עם עוד כופרים2, כפופים ושבורים. בכל הניסיונות הקודמים, הבמאי המתולתל שדיבר אנגלית במבטא בריטי עצר מדי פעם ואמר, “בסדר, יש לנו שוט מצוין,” או “תחזרו על שיסוף הגרון פעם נוספת.” ובכל הפעמים הכוכב היה בריטי גבוה, אבו מוחארב אל־מוהאג’ר, שתמיד הסתובב עם חבורת לוחמי ג’יהאד3 בריטים שהיגרו לבריטניה יחד עם בני משפחותיהם ממדינות אפריקאיות.

אבו מוחארב אל־מוהאג’ר, ששמו האמיתי היה מוחמד אל־אמוואזי, כונה גם “ג’יהאדי ג’ון – Jihadi John”. אני תוהה איך צעיר לונדוני ממוצא כווייתי, אוהד מנצ’סטר יונייטד, הפך לרוצח קר רוח. תמונותיו תלויות בכל מקומות המסתור בהם היינו. גבוה מאוד, לבוש שחורים, רעול פנים, תמיד עם סכין שלופה ומאיימת. עבור מעריצי ארגון המדינה האסלאמית4, הוא היה מעין כוכב רוק. בעיניי ובעיני חבריי החטופים והשבויים שהוצאו להורג לפניי, הוא נחשב למלאך המוות. הפעם נדמה שאבו מוחארב אל־מוהאג’ר נחוש ודרוך יותר מתמיד. כמה פעמים נופל בחלקם של מוג’אהדין5 להוציא להורג עיתונאי יהודי כופר? אין מתנה גדולה מזו.

זמזמתי בלחש, תחת השמש הקופחת, שיר של החיפושיות, נזכר בקולו של ג’ורג’ הריסון.

“הינה באה השמש, דו, דו, דו, דו

הינה באה השמש, ואני אומר

הכול בסדר”.

נפלאות מחשבות אדם המצפה למותו. רציתי שיירו בי כדור בודד בין העיניים או שיתלו אותי. מוות מהיר, לא מזוויע, שייקח אותי בחטף. בזווית עיני הבחנתי בשיירה מתקרבת במעלה השביל, טנדרים מתוצרת טויוטה שמתנוססים עליהם דגלי המדינה האסלאמית, דגלי ה”תווחיד”6 – המונותיאיזם. “לא אלה אלא אללה” – “אין אלוה מבלעדי אללה”. דגל שחור ובמרכזו אותיות לבנות ערביות מעוגלות. סימן ההיכר של דאעש7. למדתי קוראן באוניברסיטה, אהבתי להעמיק באסלאם ולבחון אותו מקרוב, אך דגל ה”תווחיד” – “המונותיאיזם” – השחור, שכביכול מייצג את דת האסלאם, הפך בעיניי לסמל הרשע.

הטנדרים הזדחלו במעלה השביל. כלוב סורגים גדול הונח על המרכב של אחד מרכבי הטויוטה. כנראה שמוות שגרתי לא יהיה לי. צפוי לי סוף איטי, אכזרי, בייסורי תופת. ראיתי בעבר עשרות שבויים כורדים שהובלו בכלובים כאלו כמו חיות ברחובותיה של העיר מוצול. אני זוכר את סרטוני הווידאו, כיצד מאות אנשים עומדים בצידי הדרך ומריעים למראה שיירת המוות ההיא. אחר כך נלקחו הכורדים לשדה נידח, הוצאו מהכלובים ונורו בזה אחר זה. לא רע, חשבתי, הם סבלו השפלה, אבל מתו בחטף, בירי. הלוואי שזה יהיה גם גורלי.

הפעם אבו מוחארב אינו עושה חזרה נוספת. ככל הנראה באמת הגיע תורי. אני חושב על היהודים שהלכו למותם בשואה תוך שהם קוראים “שמע ישראל”. אני מנסה לזכור את קריאת “שמע”, הקריאה שמייחדת את האל שלנו, היהודים. אני מתחיל למלמל בשקט את ניגון התפילה היהודי־בבלי, “שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד. אדוניי הוא האלוהים, אדוניי הוא האלוהים”. בהתחלה לחשתי ואז הגברתי את הקול, חוזר על המשפטים בקול רם ובסוף צורח אותם. אבו אבראהים אל־אוזבקי, מוג’אהד שעמד לצידי, בעט בפניי. דם ניגר מאפי. הבמאי המתולתל ואבו מוחארב אל־מוהאג’ר רתחו מכעס.

“אידיוט אוזבקי! מי אמר לך להכות אותו?!” צעק אבו מוחארב, “דווקא עכשיו? אנחנו רוצים שהפנים הטמאות של היהודי המסריח הזה יהיו נקיים. אני רוצה אותו שלם כרגע. תחזור לעמדה שלך ואל תעשה שטויות!”

האוזבקי השפיל מבט.

אני ממשיך, הפעם בקריאת קדיש, “יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה…” לא זוכר את ההמשך, אולי “בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן… עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן”.

לא שמרתי על מצוות הדת, במיוחד לא בשנים האחרונות. הייתי חילוני כמעט גמור. למעשה, הייתי ישראלי שהווייתו יהודית. עכשיו, כשכלוב הסורגים מתקרב, אני חש בעיקר יהודי. אני מרחף ברוגע, בהרגשה של שלמות ובעיקר קבלה, משלים עם העובדה שאני עולה השמיימה משום שאני “כאפר יאהודי”8. יהודי מלא־מלא. אף קת רובה לא תמנע ממני מלהתפלל את התפילה היהודית. אני יודע שאני בקיא בדת שלי יותר מאשר אספסוף לוחמי דאעש סביבי בקיא באסלאם. הם נלחמים בשם אידיאולוגיה דתית, אבל אינם מבינים את דתם. בורים ועמי ארצות. רובם נוהים אחר טרנד שקנה אחיזה בשכונות העוני של מעאן בירדן, בעיירות נידחות בתוניס, בגטאות המוסלמיים של אנדרלכט בבריסל או בפרבריה של סארסל ליד פריז. חלקם מוסלמים שהקצינו בשל תחושת תסכול וקיפוח. חלקם נוצרים שהתאסלמו, כמו אבו עכרמה אל־הולנדי הבן אלף שעומד לצידי ומכה בי ללא הפסקה כבר חודשיים. השבאבניקים האלה נוהרים לכאן מכל קצווי תבל, לכאורה כדי להילחם בעבור אללה ונביאו.

רובם מגיעים כדי להיות שייכים למשהו גדול, להיות חלק מקבוצה, ליהנות מגלי ההצלחה של המדינה האסלאמית. רובם בורחים מגורל אפור וריק ושעמום, נמלטים מבדידות, מדיכאון ובטלה. הם בטח צפו בסרטוני הווידאו של המדינה האסלאמית, משתוקקים להופיע בהם כשחקנים ראשיים. לזכות בתהילת עולם, תהילה שלא יזכו בה אם יישארו במערב לונדון, בשכונות הגטו של קופנהגן וסטוקהולם או ברחובות הקראק של פרגוסון בארצות הברית. הם חולמים על הבתולות שחורות העין שמחכות להם בגן העדן, מצפים בקוצר רוח לשבות נשים ולקיים איתן יחסי מין כאוות נפשם. מטיפים וחכמי דת מזויפים מצטטים להם סורות9 מהקוראן ומבטיחים להם גן עדן. איך אפשר לא ללכת שבי אחר הפסוק בקוראן שמבטיח להם את כל הטוב הזה?

“לירא פן יעמוד למשפט ריבונו, מזומנים שני גנים. איזו ממתנות ריבונכם תוכלו עוד להכחיש? ולהם ענפים משתרגים… ושני מעיינות מפכים בשניהם… ובשניהם צמד מינים מכל פרי… יסבו על מצעים אשר בטנתם רקומה קטיפה, ופירות קרובים אליהם… ובהם עלמות צנועות מבט, לא חילל תומתן לפניהן, לא בן אנוש ולא בן שד… כמו היו הן אבני חן ואלמוגים. איזו ממתנות ריבונכם תוכלו עוד להכחיש?! ומתחת להם שני גנים… שניהם ירוקים עד מאוד… שני מעיינות גועשים בשניהם… בשניהם מיני פירות ודקלים ורימונים… מצויות בהם עלמות חסודות ונאות… צחורות עור, מסתופפות בביתנים… לא חילל תומתן לפניהם, לא בן אנוש ולא שד, איזו ממתנות ריבונכם תוכלו עוד להכחיש?”10

אני מוצף בגאווה, מתנתק מהגיהינום שמסביבי. אני מחליט שלא משנה מה יהיה סוג המיתה או משכה, בין אם אמות בחטף ובין אם בייסורים, אנתק את עצמי ואלך לדרכי בגאווה. אבו עכרמה אל־הולנדי ממשיך לחבוט בגבי בקת הרובה, מכות קרות, נזהר לא לפגוע בפניי. הפנים צריכים להיות נקיים בזמן ההוצאה להורג. הראש הכרות חייב להיות שלם ולהצטלם יפה.

הטנדר עם הכלוב עוצר במרחק של חמישים מטר מהמקום שבו אני כורע על ברכיי. שלושה גברתנים, שאת כולם הכרתי, אבו מוצעב אל־תוניסי, אבו מוסלם אל־ימני, ואבו קתאדה אל־מקדסי, פורקים את הכלוב ממרכב הטנדר. אבו קתאדה אל־מקדסי מגניב לעברי מבט חטוף ומוזר כאומר, “זה הזמן, אין ברירה”. משהו בפניו העיד כי המצב הזה לא נוח לו. מבטו היה מבויש, מתנצל. מבחינתי זה כבר לא משנה דבר. אין לי זמן לכעוס עליו. אני צריך להתרכז במוות שלי. לא לחשוב על מה שהוא עולל לי אלא לאהוב את בתי, לאהוב את זוגתי.

החום של אמצע ספטמבר כבד. יבש במדבר אל־ג’זירה הסורי של שלהי הקיץ. בגלגולי הבא ארצה לחזור לכאן באביב, אז נופי המזרח התיכון נצבעים בירוק, המעיינות מפכים ושופעים בתוך הנקיקים, שלג ההרים מפשיר, פטריות ופרחים צומחים פרא. אבא פואד סיפר לי פעם שפטריות מסוג “קימי” מבשילות בתקופת האביב עמוק בתוך האדמה. הוא לא ידע לומר אם פטריות הקימי הן אותן פטריות כמהין הגדלות בצרפת, או שמדובר בזן שונה. בעולם אחר, עולם שבו לא הייתי מוצא להורג, הייתי חושב על ייבוא פטריות הקימי של אדמת מסופוטמיה לישראל ושבירת מונופול הכמהין הצרפתי. אעזוב את מקצוע העיתונות, אשתלב בעסקים, אטוס במטוסים, חנוט בחליפות. לא עוד רכב ליסינג. ארכוש דירה ורכב משלי. ובינתיים אני צוחק בקול, נזכר במערכונים של הגשש, בסרט “גבעת חלפון”. אני רוצה להתנתק מאנשי הכנופיה העלובים שסובבים אותי. גופי נמצא כאן, אבל נפשי במקומות אחרים.

כלוב הסורגים מוצב מולי, שלושה מטר גובהו, רחב בהרבה מהבור שהייתי כלוא בו בתחילת שביי. המנוולים הכינו לי וילה עם סורגים. אבו עכרמה אל־הולנדי מורה לי לקום. אבו אבראהים אל־אוזבקי אוחז בי בבתי השחי ומניף אותי בקלות כאילו הוא מנפנף בדגל של המדינה האסלאמית. אבו אבראהים אל־אוזבקי איש חזק. עד לפני כמה שנים ייצג את אוזבקיסטן כמתאבק באולימפיאדה.

ההולנדי והאוזבקי מצעידים אותי לכלוב, משליכים אותי לתוכו, יוצאים ונועלים אותו מאחוריהם. מה אתם נועלים את הכלוב, סתומים? האוזבקי מתחיל לסמן באבקת סיד פס לבן ארוך מהכלוב שלי ועד למקום שעמד בו אבו מוחארב, במרחק של כמאה מטר. לאחר מכן פורש האוזבקי חבל ארוך מהנקודה שבה אני ניצב ועד לקצה הפס המסומן, עד לאבו מוחארב. אבו מוסלם אל־ימני, התימני, הולך בעקבותיו ושופך בנזין על החבל. אני מבין שצפוי לי מוות בשריפה, מוות של אח”מים.

אבו מוחארב אל־מוהאג’ר מתחיל לשאת דברים כשמיקרופון צמוד לדש ה”דישדאשה11 בסגנון דאעש” שלו. האנגלית הבריטית מתנגנת באוזניי כרעש של מכונות ירייה. כמה שהם ציפו לרגע הזה, להוציא להורג “יאהודי”, מרגל, כופר. אבו מוחארב, גדול עורפי הראשים של דאעש, מחכה לרגע שבו יכרות את ראשי. פסגת הקריירה שלו. שחיטה של יהודי במו ידיו. מיליוני מוסלמים בעולם יחייכו בהנאה ויעריצו אותו עוד יותר. כל עול מלחמות המוסלמים והיהודים עוד מימי “ח’ייבר”12 ייפול על כתפיי. איזה כבוד נפל בחלקי?

והינה הוא מתחיל לדבר בעודו מנופף במאכלת.

“הו דיויד קמרון13, אתה כל כך פתטי כשאתה, מתוך האי הקטן שלך, מאיים על מדינה ענקית כמו מדינת הח’ליפות האסלאמית. הינה ניצב כאן לפנינו מרגל, הטוען שהוא תושב של הישות הדמיונית שלכם. אז הינה, ראה כיצד אנחנו שוחטים אותו ומקיזים את דמו. אנחנו עוד נגיע לבירת הפריצות המושחתת שלך, נפוצץ את מגדל הביג בן שלך, ונזרע אימה ופחד ברחובותיך. ואילו אתה, בנימין נתניהו, צאצאם של החזירים והקופים, אתה הנלחם באומה המוסלמית בבית אל־מקדס14 ומחוצה לו, הסכת ושמע. המרגל הזה הוא גם תושב של ארצך המדומיינת. הארץ שבה יהודים טמאים הורסים את המקומות המקודשים לאסלאם ופוגעים בסמליו. ביום הזה תחזה כיצד המרגל שלך נשרף באש הגיהינום. אנחנו נגיע אליכם ונפגע בכם בלב ביתכם. נהפוך את רחובותיכם לנהרות של דם. נזעזע את כיסאות שלטונכם. נשבה את ילדיכם ונשותיכם ונציע אותם למכירה בשוק העבדים.”

הבמאי המתולתל הניף את ידו בפתאומיות ועצר את אבו מוחארב, “שמישהו ידאג שהפנים של היהודי יהיו מורמות!” צעק, “אני רוצה שהוא יסתכל קדימה. אני רוצה שהמצלמה תקלוט את הפחד על פניו.”

ההולנדי פתח את מנעול הכלוב והרים את פניי. הם מעוניינים שאיראה מסכן. אתן להם את מה שהם רוצים ונגמור עם זה כבר.

אבו מוחארב המשיך את נאומו תוך נפנוף בסכין, “זהו מסר לכל הצלבנים הכופרים וסייעניהם היהודים. אמרנו לכם שאדמת הח’ליפות האסלאמית תיהפך לבית הקברות שלכם, אבל אתם לא שעיתם לאזהרותינו. הקמנו מדינה אסלאמית ענקית ששברה את הגבולות שנקבעו בהסכמים המטונפים של סייקס־פיקו15. באנו מכל קצוות העולם כדי לטהר את אדמת המוסלמים מטומאת הצלבנים, היהודים ועובדי האלילים. אנחנו רק בתחילת הדרך, ראו הוזהרתם. בקרוב מאוד נכבוש את קונסטנטינופול, נפלוש לרומא ונגיע עד לאנדלוסיה16. לא ננוח ולא נשקוט עד שנחיל את השריעה17 של אללה יתעלה ויתהלל, על פני האדמה כולה. מדינת המוסלמים קמה כדי להשליט את חוקי אללה וכדי לנקות את העולם מסירחון היהודים הקופים והחזירים. הוי נתניהו, הינה לכדנו את האיש ששלחת לרגל אחרי חיילי הח’ליפות, אבל יומך ויומם של כל היהודים בוא יבוא. צפה לרגע בו ניכנס לבית אל־מקדס. הרע מכול עוד לפניך. אנחנו באים לשחוט אתכם בלב ביתכם, באים לשחוט אתכם, באים לשחוט אתכם, באים לשחוט אתכם.”

הוא ממשיך באקסטזה ואני הוזה וחולם. עף למקומות אחרים, יפים, רגילים, שפויים. מדמיין את עצמי יושב ב”קפה לואיז” ברמת החייל, אוכל ארוחת בוקר עם בריגיטה, מנדנד את יפעת־קריסטין המנמנמת בעגלה שלצידנו. כאן, באל־רקה, הם הפכו אותי לרומנטיקן חסר תקנה. מחשבותיי נודדות. אני יודע שזמני קצוב. אלו מחשבותיי האחרונות. אינני נוכח שם כלל. אני שואף לצאת מגופי ולהשאיר להם את איבריי, שיעשו בהם ככל העולה על רוחם.

בעיטה של האוזבקי בצלעותיי מעירה אותי מהחלומות. אני רואה את אבו מוחארב אוחז לפיד, ממלמל תפילה ומצית את החבל שספוג בבנזין. הלוחמים, המפיקים, הצלמים והניצבים החלו לצעוק את קריאות ה”תכביר”18, “אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר”.

צרחתי בקולי קולות שוב את קריאת “שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד”, בזמן שהאש התקרבה אליי.

אני מסיים את תפקידי בעולם. אומנם מאז ומתמיד היה העולם רווי מלחמות, קרבות, פוליטיקה קטנה, טרגדיות ושנאות, אבל אני אומר שלום לעולם אחר. לעולם שהיו לי בו רגעים מאושרים, רגעים של מוזיקה נפלאה, עולם של אהבת נשים.

מעולם לא נחשבתי ליפה־תואר ותמיד נאבקתי בנטייה להשמנה. אני נראה סביר. יכול להיות שההומור, הידע והאינטליגנציה הרגשית שלי השפיעו על מעט הנשים שהתאהבו בי. או שבעצם אני רק חושב שהן התאהבו בי, אני לא בטוח. אולי בריגיטה ואחינועם כן התאהבו בי. מה מצאה בי אחינועם? ומה ראתה בי השוודית? אין לי מושג.

והאש מתקרבת. כשתגיע הלהבה, אישרף בייסורי תופת, גם אם אנסה לברוח למקומות אחרים. האש לוחשת לי, “סליחה, אין לי ברירה. הם מכריחים אותי. אנא, הבן אותי,” ואני משיב לה, “אני מבין, אין זו אשמתך.” מעולם לא חשבתי לנהל שיחה עם להבה, אבל ברגע זה ידעתי שגם אש המאכלת אנושית יותר מאבו מוחארב אל־מוהאג’ר ואנשיו. האש תכף תאחז בבגדיי הכתומים. אני מוצא את עצמי מנסה להתרחק ממנה, מתפתל ומשתולל. אבל האש תשיג אותי בכל מקרה. כנראה שזהו טבע האדם – גם אם יֵדע שאין לו סיכוי, ינסה לחלץ את עצמו מן המוות המתקרב. נכון שגמרתי אומר להיפרד מגופי בכבוד וללא יראה, אך האינסטינקט מכריח אותי להתנגד לכאב ולסכנה גם כשהסוף ודאי. אני ממלמל את שירו של גבי שושן “בראשית”, המספר על גן עדן. אני מקווה שלפחות אגיע לגן עדן כלשהו, במיוחד לאחר כל מה שעברתי.

“בראשית היו שמיים, בראשית היה הים כחול… גן בעדן גן בלי שער, משמיים גשם טוב ניתך, אלוהים היה רחום עם שחר ולמשמרת נתן הוא לי אותך…”

זה מוזר לשיר שיר למילים של אהוד מנור באירוע כזה. גם הגשם לא ניתך פה משמיים. אבל הכול כאן הזוי ממילא, אז למי אכפת? האש מגיעה, חורכת את שולי מכנסי השבי הכתומים ומתחילה לגעת בגופי. אני מרגיש את העור הנשרף, מריח את ריח חריכת שערות רגליי.

הבמאי המתולתל צועק, “כבו את האש. מהר, מהר!”

אבו מוסלם אל־ימני ממהר לשלוף זרנוק מים המחובר לעוקב ושוטף אותי במרץ. אני כמעט נחנק מהעשן. האש דועכת.

“עכשיו נבצע את עריפת הראש. בעריכה כבר נוסיף פוטושופ ואלמנטים שיראו את עלייתו החלקית בלהבות של היהודי. בסופו של דבר המפקד יעשה את העבודה, תחליטו אתם אם זה יהיה אבו מוחארב או מפקד אחר.”

בעודי מתייסר מהכוויות ברגליי, אני מבין שלסרט שלי יש המשך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אל־רקה בכתום”