אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן

"תכופות שמעתי מדברים על נועזותה של הספרות המודרנית, אך אשר לי, מעולם לא האמנתי בנועזות זו. גינוי זה אינו אלא התרברבות… של מוסריות. הספרות, שזמן כה רב אמרו כי היא ביטויה של החברה, אינה מבטאת אותה כלל — ההפך הוא הנכון. וכאשר אי מי נועז יותר מן האחרים ניסה להיות אמיץ יותר, אלוהים יודע אילו זעקות הוא עורר! לבטח, אם רוצים להביט בזה היטב, הספרות אינה מבטאת מחצית מן הפשעים שהחברה מבצעת מדי יום בסתר ובאין עונש, בתדירות ובקלות מקסימות." [ז'ול ברביי ד'אורווילי]
גיבורת הסיפור נקמתה של אישה מפיקה הנאה מזוכיסטית מהקץ האיום שהיא מכינה לעצמה. הזעם הקטלני שיש לה כלפי בעלה, המאמץ שלה להרוס אותו, כוללים בתוכם את אובדנה שלה עצמה. מה דוחף אותה להפוך עצמה לפסולת, לאשפה? "החלטתי לחיות כאן חיים של יצאנית, שלא הפחידו אותי, ולרדת בהם בלי בושה עד לדרגה האחרונה של בחורות אבודות אלה המוכרות את עצמן בשביל מטבע של כסף, אפילו לבזויי אדם", היא אומרת. האם זו דרכה להשיג תחושת שליטה, לתבוע לעצמה את זכויותיו של האדון ולשנות את יחסי הכוחות ביניהם? גיבור הסיפור אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן הוא גבר שעונה לייחול הנשי שתמיד יהיה לו הפאלוס, וששום אישה לא תוכל לקחתו ממנו. גבר שלא מסתכן לאבד דבר הוא גבר מזויף, מתחזה, שהופך עצמו לאובייקט מוחלט. ככזה, הוא אינו חסר דבר ועל כן לא מעורר לא אִיווי ולא מועקה. זוהי תמונה של "גבריות" עלובה, נלעגת, כפי שמעיד עליה כבר המשפט הפותח את הסיפור: "הוא עדיין חי, הזקן המושחת הזה?" [ענת רנן]

מקט: 4-644-1166

נקמתה של אישה

בעוצמה, באומץ‏[1]

תכופות שמעתי מדברים על נועזותה של הספרות המודרנית, אך אשר לי, מעולם לא האמנתי בנועזות זו. גינוי זה אינו אלא התרברבות… של מוסריות. הספרות, שזמן כה רב אמרו כי היא ביטויה של החברה, אינה מבטאת אותה כלל — ההפך הוא הנכון. וכאשר אי מי נועז יותר מן האחרים ניסה להיות אמיץ יותר, אלוהים יודע אילו זעקות הוא עורר! לבטח, אם רוצים להביט בזה היטב, הספרות אינה מבטאת מחצית מן הפשעים שהחברה מבצעת מדי יום בסתר ובאין עונש, בתדירות ובקלות מקסימות. שאלו נא את כל הכמרים המוודים — המסוגלים להיות כותבי הרומנים הגדולים מכול שהעולם ידע אי פעם — אם יוכלו לספר את הסיפורים שמטפטפים אל אוזניהם בתא הווידוי. שאלו אותם כמה גילויי עריות (למשל) נקברו במשפחות הגאות ביותר והרוממות ביותר, וראו אם הספרות, שמרבים להאשימה בתעוזה לא מוסרית, העזה אי פעם לספרם, אפילו כדי להפחיד! זולת המשב הקל, שאינו אלא משב, ושחולף, כמו משב, ב"רנֶה" של שאטובריאן‏[2] — שאטובריאן האדוק בדתו — איני מכיר ספר שגילוי העריות בו כה רווח באורחות חיינו — למעלה כמו למטה, ואולי למטה יותר מלמעלה — היה אי פעם הנושא מטופל בכנות, בסיפור שיוכל למשוך מנושא זה השלכות של מוסריות טרגית באמת. האם הספרות המודרנית, שהצדקנות משליכה עליה את האבן הזעירה שלה, העזה אי פעם לספר את סיפוריהם של מירא, אגריפינה‏[3] ואדיפוס? שהם, האמינו לי, תמיד סיפורים חיים לחלוטין כי אני לא חייתי — לפחות עד כה — בגיהינום אחר מהגיהינום החברתי, ואשר לי, הכרתי והייתי קרוב למירא, אדיפוס ואגריפינה בחיים הפרטיים ובחברה הנוצצת ביותר, כמו שאומרים. בחיי! זה מעולם לא התרחש כמו בתיאטרון או בהיסטוריה. אך מבעד לשכבות החברתיות, אמצעי הזהירות, הפחדים והדו־פרצופיות, זה הסתמן… אני מכיר — ופריז כולה מכירה — מאדאם אנרי ה־3 אחת, הנושאת בחגורתה מחרוזות של ראשי מתים קטנים, מגולפים בזהב, על גבי שמלות קטיפה כחולה, ומצליפה בעצמה, וכך מערבבת את הרוטב של חרטותיה עם הרוטב של תענוגותיו האחרים של אנרי ה־3. ומי יכתוב את קורותיה של אישה זו, שכותבת ספרי אדיקות, ושהישועים מאמינים כי מדובר בגבר (פרט יפה ומהנה!) ואפילו בקדוש?… עוד לא עברו שנים רבות מאז כל פריז ראו אישה בפובור סן־זֶ'רְמֵן גוזלת מאימהּ את מאהבה, וזועמת בראותה מאהב זה שב אל אימהּ, שאף שהיא זקנה היטיבה עם זאת לדעת להאהיב את עצמה, לגנוב את המכתבים הלוהטים מאוד של זו האחרונה אל הגבר הזה האהוב מדי, להדפיסם ולהשליך אותם, באלפים, מגן העדן (שם מוצלח למעשה שכזה) באולם האופרה, ביום ההצגה הראשונה. מי כתב את קורותיה של אישה אחרת זו?… הספרות המסכנה לא תוכל אפילו לדעת מאיזו נקודה לאחוז סיפורים כאלה ולספר אותם.

וזה מה שצריך יהיה לעשות אם אנו נועזים. להיסטוריה יש את דמויי טָקִיטוּס וסווטוֹנִיוּס‏[4] שלה. לרומן אין כאלה, לפחות אם נישאר בתחום הרם והמוסרי של הכישרון ושל הספרות. נכון הוא שהשפה הלטינית מזלזלת בהגינות, בהיותה פגאנית, בעוד שפתנו שלנו הוטבלה עם כלוֹבִיס‏[5] באגני הטבילה של סן־רֵמִי,‏[6] ודלתה משם צניעות נצחית כי זקנה זו מסמיקה עדיין. אף על פי כן, אם היינו מעיזים להעז, סווטוניוס או טקיטוס, כותבי רומנים, יכלו להתקיים כי הרומן הוא בעיקר היסטוריה של אורחות חיים, בנוּיָה כסיפור או כדרמה, בדיוק כמו שההיסטוריה עצמה בנוּיה תכופות. ואין כל הבדל מלבד אלה: האחד (הרומן) מניח את אורחות החיים מתחת למעטה של דמויות בדויות, והאחרת (ההיסטוריה) נותנת את שמותיהם ואת כתובותיהם. אלא שהרומן מעמיק לחפור מההיסטוריה. לרומן יש אידיאל ולהיסטוריה אין. היא מרוסנת בידי המציאות. וגם, הרומן מחזיק זמן רב יותר את העלילה. לַבלֵיס‏[7] נמשך זמן רב יותר אצל ריצ'רדסון, מטִיבֶּרִיוּס אצל טקיטוס. אך אם טיבריוס אצל טקיטוס היה מפורט כמו לַבלֵיס אצל ריצ'רדסון, הסבורים אתם שההיסטוריה תפסיד מכך ושטקיטוס לא יהיה עוד נורא? ודאי, איני פוחד לכתוב שטקיטוס, כצייר, אינו ברמה של טיבריוס כמודל, ושחרף גאונותו כי רבה הוא נותר משׁוּטח.

וזה לא הכול. ללקוּת בלתי מוסברת, אך מרשימה זו בספרות, כאשר משווים אותה במציאות עם המוניטין שיש לה, הוסיפו את החזות שלבש הפשע בימים אלה של קִדמה בל תתואר וענוגה! הציוויליזציה הקיצונית נוטלת מן הפשע את פיוט האימים שלו ואינה מתירה לסופר להשיבו לה. זה יהיה נורא יותר, אומרות הנשמות המבקשות שיְיַפּוּ את הכול, אפילו את הנורא. רווח של הפילנתרופיה?! קרימינליסטים אווילים מקטינים את העונש ומורליסטים שוטים מקטינים את הפשע, והם אינם מקטינים את הפשע אלא כדי להקטין את העונש. ובכל זאת, הפשעים של הציוויליזציה הקיצונית הם לבטח אכזריים יותר מהפשעים של הברבריות הקיצונית, מעצם תחכומם, ומהשחיתות שהם מניחים שהיא קיימת, ומהדרגה העליונה של תבוּניוּתם. האינקוויזיציה היטיבה לדעת זאת. בתקופה שהאמונה הדתית והמנהגים הציבוריים היו בה חזקים, האינקוויזיציה — בית הדין ששפט את המחשבה, המִמְסָד הגדול הזה שרק המחשבה עליו מעוותת את עצבינו הזעירים ומוחצת את מוחות הציפור שלנו — האינקוויזיציה היטיבה לדעת שהפשעים הרוחניים הם הגדולים ביותר, והיא הענישה אותם ככאלה… ובפועל אם פשעים אלה מדברים פחות אל החושים, הם מדברים יותר אל המחשבה. והמחשבה, בסופו של דבר, היא מה שעמוק ביותר בנו. יש, אם כן, לכותב הרומנים סוג שלם של טרגיוּת לא ידועה למשוך מפשעים אלה, אינטלקטואלים יותר מפיזיים, שנדמים פחות פשעים בשטחיות של החבָרות החומריות הישנות, מפני שהדם אינו זורם שם והטבח אינו נעשה שם אלא במישור של הרגשות ושל אורחות החיים… זהו סוג הטרגיות שרצינו להביא כאן דוגמה ממנו, בספרנו את סיפורה של נקמה מקורית איומה לאין שיעור, שהדם לא זרם בה, ולא היו בה לא ברזל ולא רעל. בקיצור, פשע תרבותי, שדבר בו אינו שייך לכוח ההמצאה של המספר אותו, אלא אם זה האופן שהוא מספרו.

לקראת סוף מלכותו של לואי־פיליפ‏[8] ירד ערב אחד גבר צעיר ברחוב בַּס־דו־רַַמְפָּאר, שבימים ההם היה ראוי בהחלט לשם רחוב בס‏[9] כי הוא היה פחות מורם מאדמת הבולוואר ויצר חפירה לא מוארת ושחורה. אליה ירדו מן הבולוואר בשתי מדרגות שהפנו גב זו אל זו, אם אפשר לתאר כך שתי מדרגות. חפירה זו, שאינה קיימת עוד, נמשכה מרחוב השׁוֹסֶה־ד'אנְטֵן לרחוב קוֹמַרְטֵן, ומשם שבה האדמה לרמתה. סוג זה של ערוץ קודר, שבקושי העזו לרדת אליו בשעות היום, היה רדוף בבוא הלילה. השטן הוא נסיך המחשכים. אחת מנסיכויותיו הייתה שם. בערך באמצע חפירה זו, מוקפת בצידה האחד בשדרה היוצרת טֵרָסָה, ובצידה האחר בבתים גדולים שוקטים בעלי שערים וכן כמה חנויות של זוטות, היה מעבר צר ולא מקוּרה שהרוח, אם אכן נשבה רוח, ניגנה בו כמו בחליל שהוביל לאורך חומה ובתים בבנייה עד לרחוב נב־דה־מָתוּרֵן. הגבר הצעיר דנן, ועם זאת הלבוש היטב, שפנה לדרך זו, שלא הייתה אמורה להיות לו דרך הישר של המידה הטובה, לא הלך בדרך זו אלא מפני שעקב אחרי אישה שהעמיקה, בלי היסוס ובלי מבוכה, לתוך השחור החשוד של מעבר זה. הוא היה אלגנטי האיש הצעיר הזה — כפפה צהובה — כמו שנאמר על הגנדרנים של העת ההיא. הוא אכל זמן רב ארוחת ערב בקפה דה פריז, והוא בא, בעודו מכרסם את קיסם השיניים שלו, לעמוד כנגד המעקה בגובה המותניים של קפה טוֹרְטוֹנִי (שאינו קיים עוד) ולכסן מבטו משם אל הנשים העוברות לאורך השדרה. אישה זו חלפה אל נכון פעמים מספר על פניו; ואף כי עובדה זו, וכן לבושה הבולט מאוד לעין של האישה והילוכה הפתלתול היוו גינונים די הצורך; אף כי איש צעיר זה, שנקרא רוֹבֵּר דה טְרֵסִינְיִי, היה אדיש נוראות ושב מן המזרח — שם הוא ראה את האישה־חיה בכל גוני מינה וגזעה — בעבור המשוטטת הלילית בפעם החמישית הוא החל לעקוב אחריה… בכַלְבִּיוּת, כמו שאמר בלעג על עצמו — כי הייתה לו היכולת לראות עצמו פועל ולשפוט עצמו ככל שפעל, בלי שפסק דינו, תכופות הפוך ממעשהו, עיכב את המעשה או מבלי שהמעשה הזיק לשיפוטו. אָסימְפְּטוֹטָה‏[10] נוראה ואיומה!

טְרֵסינְיי היה בן למעלה משלושים. הוא חי את ראשית הנעורים התמימה הזאת שהופכת את האדם לשלומיאל של תחושותיו, ושעבורו התחושה הראשונה שמגיעה היא מגנטיוּת. הוא כבר לא היה שם. הוא היה כבר פּוֹקֵר שווה נפש ומסובך מאוד בתקופה פוזיטיבית זו, פוקר מוּשְׂכָּל מאוד, שהעמיק דיו לחשוב על תחושותיו כדי שלא יוכל עוד ללכת שולל אחריהן, ושלא פחד ולא התפלץ מאף תחושה. מה שאך זה ראה, או מה שחשב שהוא ראה, עורר בו את הסקרנות המבקשת ללכת עד לעומקה של תחושה חדשה. הוא עזב אפוא את המעקה ועקב… נחוש מאוד להביא אל סופה את ההרפתקה ההמונית מאוד שראה בחטף. אכן, אישה זו שצעדה לפניו, מתנחשלת כמו גל, לא הייתה אלא בחורה מהמעמד הנמוך ביותר, אך יופייה היה כה רב שאפשר היה להתפלא שיופי זה לא סיווג אותה גבוה יותר, ושלא מצאה איזה חובבן שהיה מציל אותה מניוולו של הרחוב. כי בפריז, כאשר אלוהים נוטע אישה יפה, השטן בתגובה נוטע שם מייד אוויל שמקיים אותה.

זאת ועוד, הייתה לו, לרובּר טרסיניי זה, סיבה נוספת לעקוב אחריה זולת היופי המופלג שאולי לא ראו הפריזאים הללו, כה מעט בקיאים ביופי אמיתי, שהאסתטיקה שלו, שנעשתה דמוקרטית כמו כל היתר, חסרה בעיקר גובה. אישה זו הייתה בעיניו הידַמוּת. היא הייתה ציפור חקיינית, זאת המחקה את הזמיר שבַּיְירוֹן מדבר עליה בזיכרונותיו במלנכוליה כה רבה. היא הזכירה לו אישה אחרת, שראה במקום אחר… הוא היה בטוח, בטוח בתכלית, שזו לא הייתה היא, אך היא דמתה לה כל כך עד כדי טעות, אם לטעות לא היה בלתי אפשרי… ומלבד זאת הוא נמשך יותר משהיה מופתע כי היה די למוד ניסיון, כמתבונן, לדעת שבסופו של דבר יש הרבה פחות גיוון משחושבים בדמויות האנושיות, שתוויהן כפופים לגאומטריה צרה ולא גמישה, ויכולות להסתכם בכמה טיפוסים כלליים. היופי הוא אחד ויחיד. רק הכיעור הוא רב־פנים, והריבוי שלו מתכלה קל מהרה. אלוהים רצה שרק חזות הפנים תהיה אינסופית, כיוון שחזות הפנים היא הטבעת הנפש מבעד לקווים הנכונים או הלא נכונים, הטהורים או המיוסרים של הפנים.

טרסיניי אמר לעצמו כל זאת במעורפל בהניחו את צעדו בצעדה של אישה זו, שהלכה עקלקלות לאורך השדרה, וקצצה אותה כמו חרמש, גאה יותר ממלכת שבא של טינטורטו‏[11] עצמו. שמלת הסטן הכתומה שלה, על גוניה הזהובים, צבע אהוב על הרומאיות הצעירות, התנצנצה בלכתה והזעיקה את קפליה הצוננים והבורקים כמו קריאה לקרב! מקומרת בהפרזה, דבר נדיר בצרפת, היא חבקה עצמה בצעיף טורקי נהדר אדום וזהוב מפוספס בפסים לבנים רחבים, והנוצה האדומה בכובעה הלבן — מרהיב בטעמו הרע — רטט עד לכתפה. יש לזכור שבימים ההם נשאו הנשים נוצות מלוכסנות על כובעיהן, שהן קראו להן נוצות בדמות ערבה בוכייה. אך דבר לא בכה בה באישה זו. והנוצה שלה הביעה היטב דבר מה שונה ממלנכוליה. טרסיניי, שחשב כי היא עומדת לפנות לרחוב שׁוֹסֶה ד'אנְטֵן המנצנץ באלפי פנסיו, ראה בהפתעה את כל ההידור הצעקני הזה של קורטיזנה, את כל הגאווה החצופה של בחורה שיכורה מעצמה ומכל המשי שגררה עימה, נכנסת אל רחוב בס־דו־רמפאר, בּוּשַׁת השדרה בימים ההם! והבחור האלגנטי, במגפיו המלוּכּים, אמיץ פחות מהאישה, היסס בטרם נכנס לשם פנימה… אך זה לא נמשך אלא שנייה… שמלת הזהב, אבודה רגע קט במחשכי החור השחור הזה, לאחר שחלפה על פני הפנס היחיד שקיעקע אותה בנקודה מוארת, הזדהרה מרחוק, והוא זינק כדי להצטרף אליה. הוא לא עשה מאמץ רב. היא חיכתה לו, בטוחה שיבוא, ורק אז, ברגע שהצטרף אליה היא שילחה היישר בפניו, כדי שיוכל לראותם כראוי, את פניה והנחיתה את עיניה בתוך עיניו, עם כל חוסר הבושה של מקצועה. הוא התעוור, פשוטו כמשמעו, מתפארתם של פנים אלה המכותמים בשָׁנִי, אך בחום זהוב כמו כנפיהם של חרקים מסוימים, שבהירותו החיוורת של פנס הרחוב הצונחת בסילון דק אינה יכולה להחווירם.