החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כובע מלא שמיים

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2008 | 271 עמ'
קטגוריות: הומור, ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

‫כשהייתה טיפני אייקין בת תשע, הצליחה בעזרת מחבת, קרפד ומילון להציל את אחיה הקטן מידיה הזוממות של מלכת הפיות.

‫כעת טיפני אייקין כבר בת אחת עשרה ורוצה להיות מכשפה אמיתית. אבל מכשפה אמיתית לא נוהגת לצאת מגופה ולהותיר אותו ריק. אך כך נוהגת טיפני, ויש משהו שרק מחכה להזדמנות למצוא גוף זמין להשתלטות. משהו עתיק ומחריד, שאינו יכול למות. טיפני נסחפת להרפתקה נוספת וחייבת ללמוד במהירות להיות מכשפה אמיתית, בעזרתן של הגבירה רוח שעווה ומרת לבל המדהימה.‬
‫"איי, וגם נחנו כאן לא לסכוח!"‬
‫אה, כן, והנאק מאק פיגלי, היצורים הגסים, הקשוחים והאלימים ביותר שאי פעם נזרקו מארץ הפיות מפני שהיו שיכורים בשתיים בצהריים, שיעקבו אחריה לכל אשר תלך, אפילו עד לממלכתו של המוות עצמו.‬
‫אחרי הספר 'בני החורין הקטנים', 'כובע מלא שמיים' הוא הרפתקה נוספת מלאת דמיון והומור פרי עטו של הסופר הנודע טרי פראצ'ט, על קורותיה של המכשפה הצעירה‬ ‫טיפני אייקין.‬

מקט: 4-317-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירת הספר באתר סימניה
הספר באתר עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


עזיבה

הוא התגלגל מעבר לגבעות, כמו ערפל בלתי נראה. תנועה ללא גוף עייפה אותו, והוא נסחף באיטיות רבה. בעת הזו לא חשב על דבר. מזה חודשים לא חלפה כל מחשבה בראשו, מאחר שהמוח שהיה זה מתפקידו לחשוב מת. הם תמיד מתו. וכעת הוא שב להיות ערום, ומפוחד.
הוא יכול היה להתחבא באחד היצורים לבני הפלומה שפעו בעצבנות בעודו מזדחל על פני כר העשב. אבל מוחותיהם היו חסרי תועלת, מסוגלים לחשוב רק על עשב ועל יצירת עוד דברים פועים. לא, הם לא יתאימו. הוא היה זקוק, זקוק למשהו טוב יותר, תודעה חזקה, תודעה בעלת עוצמה, תודעה שתוכל לשמור על בטחונו.
הוא חיפש…

המגפיים החדשים היו בלתי נסבלים. הם היו נוקשים ונוצצים. מגפיים נוצצים! זה היה מביש. מגפים נקיים, זה היה שונה. היה מקובל לשמן את המגפיים כדי להרחיק את הרטיבות. אבל מגפיים היו צריכים לעבוד למחייתם. הם לא אמורים לנצנץ.
טיפני אייקין, ניצבת על המרבד בחדר השינה שלה, נענעה בראשה. עליה לשחוק אותם בהקדם האפשרי.
וכובע הקש החדש, המעוטר בסרט. גם לגביו היו לה ספקות. היא ניסתה להביט בעצמה במראה, מעשה לא פשוט מאחר שהמראה לא הייתה גדולה מכף ידה, וסדוקה ומוכתמת בנוסף. היא נאלצה להניע אותה סביב גופה בנסיון לראות ככל הניתן מעצמה ובו זמנית לזכור איך החלקים משתלבים יחדיו.
אך היום… ובכן, היא בדרך כלל לא נהגה לעשות זאת בבית, אך היום היה לה חשוב להיראות במיטבה, ומאחר שאיש לא היה בסביבה…
היא הניחה את המראה על השולחן הרעוע לצד המיטה, ניצבה במרכז המרבד המרופט, עצמה את עיניה ואמרה: "ראי אותי".
ובין הגבעות, במרחק, משהו חסר גוף וחסר תודעה מלבד רעב נוראי ופחד תהומי, חש בכוח.
הוא היה מרחרח את האוויר אילו היה לו אף. הוא חיפש. הוא מצא. תודעה כה משונה, כמו תודעות רבות שנבלעו זו בזו, כל אחת קטנה מרעותה! כה חזקה! כה קרובה!
קמעה שינה כיוון, והגביר את מהירותו. כשנע, הקים שאון כשל נחיל זבובים.
הכבשים פעו, מוטרדים ממשהו אותו לא יכלו לראות, לשמוע או להריח…
…ושבו ללחך את העשב.

טיפני פקחה את עיניה. הנה היא, כמה צעדים מאחורי עצמה. היא יכלה לראות את עורפה שלה.
היא נעה סביב החדר בזהירות, נמנעת להביט ב'היא' שנעה, מאחר שידעה שאם תעשה זאת הקסם יפוג.
זה היה קשה למדי, לנוע כך, אך לבסוף ניצבה לפני עצמה וסקרה את דמותה.
שיער חום התואם לעיניים חומות… לא היה דבר שיכלה לעשות בקשר לזה. לפחות שיערה היה נקי ופניה רחוצים.
היא לבשה שמלה חדשה, ששיפרה מעט את חזותה. היה זה כה יוצא דופן לקנות בגדים חדשים במשפחת אייקין. על כן, מן הסתם, נקנתה גדולה ממידתה כדי שתוכל 'לגדול להכיל אותה'. אך לפחות צבעה היה ירוק חיוור, והיא לא הגיעה עד הרצפה. עם מגפיה החדשים והנוצצים וכובע הקש היא נראתה… כמו בתו של חוואי, מכובדת למדי, היוצאת לעבודתה הראשונה. זה יהיה חייב להספיק.
ממקום עומדה יכלה לראות את הכובע המחודד על ראשה, אך היא נאלצה לאמץ את עיניה. זה היה כמו הבזק באוויר, הנעלם ברגע בו מבחינים בו. לכן חששה לגבי כובע הקש החדש, אך הוא פשוט חלף דרכו כאילו כלל לא התקיים.
וכך היה, במובן מסוים. הוא היה בלתי נראה, מלבד בגשם. השמש והרוח חלפו דרכו, אך הגשם והשלג איכשהו ראו אותו, כמו היה אמיתי לחלוטין.
המכשפה הכי נפלאה בעולם העניקה לה אותו, מכשפה אמיתית עם שמלה שחורה וכובע שחור ועיניים שהיו יכולות לחדור פנימה לנבכי נפשך כמו שטרפנטין חודר דרך כבש חולה. היה זה מעין גמול. טיפני ביצעה קסם, קסם רציני. בטרם ביצעה אותו כלל לא ידעה שביכולתה לעשות זאת; בעת שביצעה אותו כלל לא ידעה שזאת היא עושה; ולאחר שביצעה אותו כלל לא ידעה כיצד עשתה זאת. כעת היה עליה ללמוד כיצד.
"אל תראי אותי," אמרה. דמותה – או מה שזה לא היה, מאחר שלא הייתה בטוחה לחלוטין בנוגע לקסם הזה – נעלמה.
זה היה מהמם, בפעם הראשונה בה ביצעה זאת. אך היא תמיד הצליחה לראות את עצמה ללא קושי, לפחות בעיני רוחה. כל זכרונותיה היו כמו תמונות קטנות של עצמה עושה דברים או מביטה בדברים, לאו דווקא המראה הנגלה מבין שני החורים בקדמת ראשה. היה חלק ממנה שתמיד צפה בה.
מרת טיק – מכשפה אחרת, אך אחת שהיה קל יותר לשוחח עמה מאשר עם המכשפה שהעניקה לטיפני את הכובע – אמרה שמכשפה צריכה לדעת איך 'לעמוד בנפרד', ושהיא תגלה יותר ברגע שכשרונה יתפתח, כך שטיפני הניחה ש'ראי אותי' היה חלק מזה.
לפעמים חשבה טיפני שעליה לשוחח עם מרת טיק בנוגע ל'ראי אותי'. היא חשה כיוצאת מתוך גופה, בעודה מותירה גוף רפאים שמסוגל להתהלך. זה פעל היטב כל עוד עיני הרפאים שלה לא השפילו את מבטן והבחינו שהיה זה גוף רפאים בלבד. כשזה קרה, חלק ממנה נתקף בהלה והיא שבה בן רגע לגופה הגשמי. טיפני החליטה, בסופו של דבר, לשמור את המידע הזה לעצמה. זו לא חובה לספר הכל למורה שלך. בכל אופן, זה היה קסם טוב למקרים בהם מראה הייתה רחוקה מהישג יד.
מרת טיק הייתה מין מגלת-מכשפות. כך פעל הכישוף ככל הנראה. כמה מכשפות עמדו על המשמר בחיפוש אחר ילדות שהראו ניצוצות כשרון, ומצאו מכשפה מבוגרת שתסייע להן. הן לא לימדו איך לעשות זאת. הן לימדו איך להבין את המעשים.
מכשפות דמו מעט לחתולים. הן לא חיבבו במיוחד זו את חברתה של זו, אבל הן תמיד רצו לדעת היכן נמצאות שאר המכשפות, לכל מקרה, גם אם רק כדי לקבל הערה בונה נגד קרקורים.
מכשפות לא פחדו כמעט מדבר, אמרה מרת טיק, אבל המכשפות רבות העוצמה חששו מדבר אחד, גם אם לא שוחחו עליו, וזה היה 'הדרך הרעה'. אין דבר קל מניצול לרעה של הכוח, מהמחשבה שלשאר האנשים אין חשיבות, מהמחשבה שמושגים כמו טוב ורע אינם חלים עלייך. בסופה של אותה דרך את תמצאי את עצמך מזילה ריר ומקרקרת לעצמך בבית שעשוי מממתקים, ותגדלי יבלות על חוטמך.
מכשפות היו חייבות לדעת שמכשפות אחרות צופות בהן. ולכן, חשבה טיפני, נמצא כאן הכובע. היא יכלה לגעת בו בכל רגע, אם עצמה את עיניה. זו הייתה מעין תזכורת…
"טיפני!" אמה צעקה במעלה המדרגות. "מרת טיק הגיעה!"

אתמול, טיפני נפרדה לשלום מסבתא אייקין… גלגלי הברזל של בקתת הרועים הישנה היו קבורים למחצה בכר העשב, הרחק למעלה בגבעות. התנור המעוגל, שעדיין נח על כר העשב, נוטה על צדו, היה אדום מחלודה. גבעות הקירטון לקחו אותם לקרבן, בדיוק כמו שלקחו את עצמותיה של סבתא אייקין.
שאר הבקתה נשרפה ביום קבורתה. אף רועה לא העז להשתמש בה, וודאי שלא ללון בה. זכרה של סבתא אייקין היה חזק מדי, ותחליף לא היה בנמצא. ביום ובלילה, בכל העונות, היא הייתה ארץ הקירטון: הרועה הטובה ביותר, האישה החכמה ביותר, והזכרון. כאילו לכרי העשב הירוקים הייתה נשמה שהתהלכה במגפיים ישנים וסינר גס ועישנה מקטרת ישנה ומצחינה וריפאה כבשים בטרפנטין.
הרועים אמרו שסבתא אייקין קיללה את השמיים הכחולים. הם כינו את ענני הנוצה הלבנים של ימות הקיץ בשם 'הטלאים של סבתא אייקין'. ואף על פי שצחקו כשאמרו את הדברים האלה, חלק מהם לא צחק.
אף רועה לא היה מעז להתגורר בבקתה, אף לא אחד. לכן הם חתכו את כר העשב וקברו את סבתא אייקין בקירטון, השקו אותו כדי להעלים את הסימנים, ושרפו את הבקתה.
צמר כבשים, טבק המלח העליז וטרפנטין……היו ריחות בקתת הרועים, וריחה של סבתא אייקין. היה זה מסוג הדברים שלופתים את לב האנשים. רק הריח לבדו החזיר אותה לחמימותה ודממתה של הבקתה. לשם הלכה כשהייתה עצובה, ולשם הלכה כשהייתה שמחה. וסבתא אייקין תמיד חייכה וחלטה תה ולא אמרה דבר. ושום דבר רע לא יכול היה לקרות בבקתת הרועים. זה היה מבצר נגד העולם. אפילו עכשיו, לאחר מותה של סבתא, טיפני עדיין אהבה לעלות לשם.
טיפני עמדה במקומה, בזמן שהרוח נשבה על פני כר העשב ופעמוני הכבשים דינדנו במרחק.
"אני חייבת…" היא כחכחה בגרונה. "אני חייבת ללכת מפה. אני… אני חייבת ללמוד כישוף אמיתי, אבל אין כאן מי שילמד אותי, את מבינה. אני חייבת… לפקוח עין על הגבעות, כמו שאת עשית. אני יכולה… לעשות, אבל אני לא יודעת, ומרת טיק אומרת שמה שלא יודעים יכול להרוג. אני רוצה להיות טובה כמו שאת היית. אני אשוב! אני אשוב במהרה! אני מבטיחה שאשוב, טובה יותר!"
פרפר כחול, שמשב רוח הסיטו ממסלולו, התיישב על כתפה של טיפני, פרש וקיפל את כנפיו פעם או פעמיים, ורפרף לדרכו.
סבתא אייקין לא חשה בנוח במחיצת מילים. היא אספה דממה כמו שאנשים אחרים אספו חוטים. אבל בדרכה שלה הצליחה לומר הכל מבלי לומר דבר.
טיפני נותרה במקומה זמן מה, עד שדמעותיה יבשו, ואחר שמה פעמיה במורד הגבעה, מותירה את הרוח הנצחית להסתחרר סביב הגלגלים ולשרוק במורד הארובה של התנור המעוגל. החיים המשיכו.

לא היה זה יוצא דופן שנערות בגילה של טיפני 'יתנו שירות'. כלומר, יצאו לעבוד כמשרתת איפשהו. באופן מסורתי, העבודה החלה אצל אישה זקנה שחיה בגפה; השכר היה מועט, אבל מאחר שהייתה זו העבודה הראשונה שלך, גם ככה לא היית שווה הרבה.
למעשה טיפני כמעט ניהלה את חוות הבית בעצמה, אם מישהו סייע לה להרים את מחבצות החלב הגדולות, לכן הוריה הופתעה כשהביעה רצונה לתת שירות. אבל כדבריה של טיפני, היה זה מנהג המקום. לצאת קצת לעולם. להכיר אנשים חדשים. אי אפשר היה לדעת לאן זה יוביל.
זה, בצורה ערמומית למדי, הציב את אמה לצדה. דודתה העשירה של אמה החלה כשוטפת כלים, המשיכה כחדרנית, עד שהגיעה לדרגת סוכנת בית והתחתנה עם רב המשרתים וגרה בבית נאה. זה לא היה הבית הנאה שלה, והיא גרה רק בחלק קטן ממנו, אבל היא הייתה כמעט גבירה.
טיפני לא שאפה להיות גבירה. זו הייתה רק תחבולה, בכל מקרה. ומרת טיק הייתה שותפה בסוד המעשה.
אסור היה לגבות כסף על כישוף. לכן לכל המכשפות הייתה עבודה נוספת. מרת טיק הייתה מכשפה מחופשת למורה. היא נדדה עם שאר המורים שטיילו בקבוצות ממקום למקום ולימדו כל דבר לכל אחד תמורת מזון ובגדים ישנים.
זו הייתה דרך טובה לנדוד, מאחר שתושבי הקירטון לא בטחו במכשפות. הם חשבו שהן יוצאות לרקוד בלילות של ירח מלא ללא תחתוניותיהן לגופן. (טיפני ערכה חקירה בנושא והוקל לה לדעת שאין זו אחת מדרישות הקבלה ללימודי כישוף. זה אפשרי, אבל רק אם ידעת היכן נמצאים כל הסרפדים, החוחים והקיפודים.) אבל אנשים חששו מעט גם מפני המורים הנודדים. הם טענו שהמורים חומסים תרנגולות וחוטפים ילדים (מה שהיה נכון בדרך כלשהי), והם נדדו מכפר לכפר עם עגלותיהם הראוותניות ולבשו גלימות ארוכות עם רפידות עור בשרוולים וכובעים שטוחים משונים ושוחחו בניב כופרים שאיש לא הבין, אומרים דברים כמו 'איפכא מסתברא' ו'מאי נפקא מינה'. מרת טיק לא התקשתה להתמזג בקרבם. כובעה המחודד היה כובע סתרים, שדמה להפליא לכובע קש שחור בעל פרחי נייר עד לרגע בו נלחץ קפיץ סודי.
בשנה האחרונה הייתה אמא של טיפני מופתעת למדי, ומעט מודאגת, מצמאונה הפתאומי של טיפני לידע, מאחר שבני הכפר טענו שידע הוא דבר שיש לצבור במשורה, אחרת הוא מוביל לחוסר מנוחה.
ולפני חודש הגיעה ההודעה: התכונני. מרת טיק, בכובעה הפרחוני, ביקרה בחווה וסיפרה למר ומרת אייקין על אישה מבוגרת שגרה בהרים ושמעה על גמרנותה המופלאה של טיפני בהכנת גבינה והייתה מוכנה להציע לה את משרת המשרתת בעבור ארבעה דולרים לחודש, יום חופש אחד בשבוע, מיטה משלה, ושבוע חופשה בתקופת ליל שימור החזירים.
טיפני הכירה את הוריה, שלושה דולרים לחודש יהוו משכורת נמוכה, וחמישה דולרים יהיו גבוהים באורח מחשיד, אבל גמרנות בהכנת גבינה הייתה שווה דולר נוסף. ומיטה פרטית הייתה הטבה נחמדה מאוד. לפני שרוב אחיותיה של טיפני עזבו את הבית, הן נהגו לישון שתיים בכל מיטה. זו הייתה הצעה טובה.
הוריה התרשמו ומעט חששו ממרת טיק, אבל גידלו אותם להאמין שאנשים שידעו יותר מהם והשתמשו במילים ארוכות היו בעלי חשיבות, לכן הסכימו.
במקרה שמעה אותם משוחחים לאחר שעלתה על יצועה. זה קל למדי להאזין במקרה לאנשים שמשוחחים בקומה התחתונה אם מניחים במקרה כוס הפוכה על הרצפה ובמקרה מניחים עליה את האוזן.
היא שמעה את אביה אומר שטיפני לא חייבת לעזוב. היא שמעה את אמה אומרת שכל הילדות תוהות מה יש בעולם, ועדיף להוציא את זה מהמערכת. חוץ מזה, היא הייתה נערה מוכשרת עם ראש על הכתפיים. הרי אין כל סיבה שבעבודה קשה לא תוכל יום אחד להיות משרתת של מישהו חשוב, כמו שהייתה דודה הטי, ולגור בבית עם שירותים פנימיים.
אביה אמר שהיא תגלה שקרצוף רצפות דומה בכל מקום. אמה אמרה, טוב, אז במקרה זה היא תשתעמם ותחזור בסוף השנה, וחוץ מזה, מה זה 'גמרנות'?
בקיאות, חשבה טיפני בינה לבין עצמה. היה להם מילון ישן בבית, אבל אמה אף פעם לא פתחה אותו כי מראה כל המילים האלו העיק עליה. טיפני קראה אותו מתחילתו ועד סופו.
וזהו זה, ולפתע, לאחר חודש, הנה היא אורזת את מגפיה הישנים, שכל אחיותיה נעלו לפניה, בבד נקי ומניחה אותם במזוודה יד-שנייה שאמה קנתה לה, שנראתה כעשויה מקרטון פגום או מחרצני ענבים שנלחצו יחדיו עם שעוות אוזניים, והיה צריך להחזיק אותה בפיסת חוט.
היו ברכות פרידה. היא בכתה מעט, ואמה בכתה הרבה, ואחיה הקטן וונטוורת בכה רק למקרה שיוכל לקבל ממתק אם יעשה זאת. אביה של טיפני לא בכה אבל העניק לה דולר כסף ואמר לה מעט בגסות לשלוח מכתב כל שבוע, שזו הייתה דרכם של הגברים לבכות. היא נפרדה לשלום מהגבינות במחלבה ומהכבשים בדיר ואפילו משַׂקְעָכְבְּרוֹשִים החתול.
כולם מלבד הגבינות והחתול ניצבו בשער ונופפו לשלום לה ולמרת טיק – טוב, מלבד הכבשים – עד שהגיעו כמעט לשביל המוליך אל הכפר.
ואז נשתררה דממה מלבד צליל פסיעות מגפיהן על הקרקע הקשיחה ושירתם האינסופית של העפרונים. היה סוף אוגוסט, וחם מאוד, והמגפיים החדשים לחצו.
"אני הייתי מסירה אותם במקומך," אמרה מרת טיק לאחר שעה קלה.
טיפני התיישבה בצדי השביל ושלפה את מגפיה הישנים מהתיק. היא לא טרחה לשאול איך מרת טיק ידעה על המגפיים הלוחצים. מכשפות שמו לב. המגפיים הישנים, אף על פי שנאלצה לנעול אותם יחד עם כמה זוגות גרביים, היו הרבה יותר נוחים. הם הלכו עוד לפני הולדת טיפני, וידעו איך לעשות זאת.
"האם אנחנו נראה… אנשים קטנים היום?" המשיכה מרת טיק כששבו ללכת.
"אני לא יודעת, מרת טיק," אמרה טיפני. "אמרתי להם לפני חודש שאני עוזבת. הם מאוד עסוקים בתקופה הזו של השנה. אבל תמיד אחד או שניים מהם צופים בי".
מרת טיק הביטה סביב במהירות. "אני לא רואה כלום," אמרה. "או שומעת כלום".
"לא, ככה את יודעת שהם שם," אמרה טיפני. "תמיד יותר שקט כשהם צופים בי. אבל הם לא יראו את עצמם כל עוד את אתי. הם קצת מפחדים ממכשפות. זה לא אישי".
מרת טיק נאנחה. "כשהייתי ילדה קטנה השתוקקתי לראות את הפיקטסים," אמרה. "נהגתי להניח קערות חלב קטנות. כמובן, לאחר מכן הבנתי שזה לא הדבר הנכון לעשות".
"לא, היית צריכה להשתמש במשקה חריף". אמרה טיפני. היא הגניבה מבט לעבר השיחים וחשבה שהבחינה, לשבריר שנייה בודד, בקמצוץ שיער אדום. והיא חייכה, מעט בעצבנות.

טיפני הייתה, גם אם רק לכמה ימים, הכי קרובה שילדה יכולה להיות למלכת הפיות. אמנם היא כונתה קלדה ולא מלכה, ולא כדאי לכנות את הנאק מאק פיגלי פיות אם לא רוצים ללכת מכות. מאידך, הנאק מאק פיגלי תמיד רצו ללכת מכות, במין אורח עליז, וכשלא היה להם עם מי לריב הם הכו זה את זה, ואם אחד מהם היה לבדו הוא היה בועט לעצמו באף רק בשביל האימון.
למעשה, הם חיו בארץ פיות, אבל נזרקו החוצה, כנראה כי היו שיכורים. ועכשיו, מפני שהם אף פעם לא שכחו את הקלדה…

…הם תמיד היו שם. תמיד היה אחד בחווה, או דואה על עַקַּב חורף מעל גבעות הקירטון. והם צפו בה, על מנת לעזור לה ולהגן עליה, בין אם רצתה או לא. טיפני הייתה סובלנית מאוד. היא החביאה את היומן שלה מאחורי המגירה וחסמה את הסדקים בבית השימוש בצרורות נייר, ועשתה כמיטב יכולתה גם בחרכים בלוחות הרצפה של חדר השינה. הם הרי היו אנשים קטנים. היא הייתה בטוחה שהם ינסו להישאר חבויים כדי לא להפריע לה, אבל היא השתפרה מאוד במציאתם.
הם מילאו משאלות – לא שלוש המשאלות הקסומות של סיפורי האגדות, אלו שתמיד נהרסות בסוף, אלא משאלות רגילות, יומיומיות. הנאק מאק פיגלי היו חזקים להפליא וחסרי פחד ומהירים כברק, אבל הם לא תמיד הבינו שמה שאנשים אומרים לא תמיד תואם למה שהם מתכוונים. יום אחד, במחלבה, אמרה טיפני, "הלוואי והייתה לי סכין חדה יותר לחתוך את הגבינה," והסכין החדה של אמה רטטה בשולחן לצדה עוד לפני שכל המילים יצאו מפיה.
"הלוואי שהגשם יפסיק," היה בסדר, כי הפיגלים לא יכלו להטיל קסמים אמיתיים, אבל היא למדה לא לבקש שום דבר שיש ביכולתם של גברים קטנים, נחושים, חזקים, חסרי פחד ומהירים לבצע, שלא יחששו לבעוט במישהו אם יעלה הצורך.
משאלות דרשו מחשבה. היא מעולם לא תאמר בקול רם, "הלוואי ואנשא לנסיך יפה תואר," שמא תפתח את הדלת ותמצא מאחוריה נסיך מעולף, כומר כפות ונאק מאק פיגלי מחייך באושר ומוכן לגלם את תפקיד השושבין. אבל הם יכלו להיות לעזר מדי פעם, והיא נהגה להשאיר להם חפצים שהמשפחה לא נזקקה להם אבל אולי אנשים קטנים ימצאו בהם שימוש, כמו כפיות חרדל זעירות, סיכות, קערת מרק שיכולה לשמש כאמבטיה נאה לפיגלי, ובמקרה שלא הבינו את הרמז, קצת סבון. הם לא גנבו את הסבון.
ביקורה האחרון בתל הקבורה העתיק בגבעות הקירטון בו גרו הפיקטסים היה לרגל חתונתם של לי סטים, האיש הגדול של השבט, וג'יני מהנהר הארוך. היא תהיה הקלדה החדשה ואת שארית חייה תבלה בתל, ותלד ילדים כמלכת הדבורים.
פיגלים מכל מיני שבטים הגיעו לחגיגה, כי אם יש דבר שפיגלי אוהב יותר ממסיבה, זו מסיבה גדולה יותר, ואם יש משהו יותר טוב ממסיבה גדולה יותר, זו מסיבה גדולה יותר שמישהו אחר משלם על השתייה. למען האמת, טיפני חשה מעט לא במקומה, מאחר שהייתה גבוהה פי עשר מהאדם הכי גבוה שם, אבל התייחסו אליה יפה ולי סטים נאם בשבחה ארוכות, קורא לה, "אמכספונת אטובה סלנו," לפני שנפל היישר לתוך הפודינג. היה מאוד חם, ומאוד רועש, אבל היא הצטרפה לתרועות כשג'יני נשאה את לי סטים מעל מטאטא זעיר שנח על הרצפה. המסורת קובעת שעל החתן והכלה לקפוץ יחדיו מעל המטאטא, אבל אותה מסורת קובעת שאף פיגלי שמכבד את עצמו לא יהיה פיכח ביום חתונתו.
הזהירו אותה שזה הזמן הנכון לעזוב, בשל הקרב המסורתי בין שבט הכלה לשבט החתן שיכול להימשך עד יום שישי.
טיפני השתחוותה לג'יני, כי זה מה שמכשפות עשו, ובחנה אותה במבטה. היא הייתה קטנה ומתוקה ויפה מאוד. היה גם ניצוץ בעיניה וסנטר גאה. בנות הנאק מאק פיגלי היו מאוד נדירות וגדלו בידיעה שיום אחד הן יהיו קלדה, ולטיפני הייתה תחושה שלי סטים יגלה שחיי הנישואין מסובכים משחשב.
היא תצטער להותיר אותם מאחור, אבל לא ממש. הם היו נחמדים בדרכם אבל יכלו, לאחר זמן מה, לעלות על העצבים. בכל מקרה, היא כבר בת אחת עשרה, והייתה לה תחושה שאחרי גיל מסוים כבר לא מקובל להחליק לתוך חורים באדמה ולדבר עם אנשים קטנים.
חוץ מזה, לרגע קט העניקה לה ג'יני מבט שכולו ארס טהור. טיפני הבינה את משמעותו ללא מאמץ. טיפני הייתה הקלדה של השבט, גם אם לזמן קצר. היא גם הייתה מאורסת ללי סטים, גם אם היה זה רק חלק ממזימה פוליטית. ג'יני ידעה זאת. ומבטה אמר: הוא שלי. המקום הזה שלי. אני לא רוצה אותך כאן! תישארי בחוץ!

הדממה הלכה בעקבות טיפני ומרת טיק לאורך השביל, מאחר שהדברים הרגילים שמרשרשים בשיחים נוטים לשמור על שקט מוחלט בנוכחות הנאק מאק פיגלי.
הן הגיעו לכרי העשב של הכפר הקטן והתיישבו בהמתנה לעגלת הנוסעים שנעה טיפה יותר מהר מקצב הליכה ותיקח אותם למסע של חמש שעות לכפר שתיחולצות, בו – כך חשבו הוריה – הן יעלו על הכרכרה הגדולה שנוסעת עד להרים הרחוקים ומעבר להם.
טיפני כבר הבחינה בעגלה מגיעה כששמעה צלילי פרסות על כר העשב. היא הסתובבה, ונדמה שלבה ניתר וצלל בו זמנית.
זה היה רולנד, בנו של הברון, על גבו של סוס שחור נאה. הוא עצר את הסוס וירד מגבו, וכך נעמד לצדו, נבוך.
"אה, אני רואה שם דוגמה מעניינת ל… אה… אבן גדולה," אמרה מרת טיק בקול מתקתק-דביק. "אני אלך רגע להביט בה, בסדר?"
טיפני יכלה לצבוט אותה על זה.
"אה, אז את עוזבת," אמר רולנד כשמרת טיק התרחקה.
"כן," אמרה טיפני. רולנד נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מהתרגשות.
"הבאתי לך את זה," אמר. "הוריתי לבעל מלאכה ביילפ להכין את זה," הוא החזיק חבילה עטופה בנייר עדין.
טיפני נטלה אותה והניחה אותה בכיסה בזהירות.
"תודה," אמרה, וקדה קלות. זה היה הנוהג במפגש עם בן אצילים, אבל זה רק גרם לרולנד להסמיק ולגמגם.
"ת… תפתחי אותה אחר כך," אמר רולנד. "אני מקווה שתאהבי אותה".
"תודה," אמרה טיפני במתיקות.
"העגלה מגיעה. אה… את לא רוצה להחמיץ אותה".
"תודה," אמרה טיפני, וקדה בשנית, בשל ההשפעה שהקידה יצרה. זה היה אכזרי מעט, אבל לפעמים אין ברירה.
בכל אופן, היה קשה מאוד להחמיץ את העגלה. היה אפשר לעקוף אותה בקלות בריצה מהירה. היא הייתה כל כך איטית שבכלל לא הייתה צריכה לעצור כדי שנוסעים יעלו עליה.
לא היו מושבים. העגלון הסתובב בין הכפרים כל יומיים, נוטל עמו חבילות, ולפעמים אנשים, שחיפשו מקום ישיבה נוח בין ארגזי הפירות וצרורות הבגדים.
טיפני התיישבה בקצה העגלה, מגפיה מתנדנדים משפתה, וגופה נע אחורה וקדימה בקצב הנסיעה.
מרת טיק ישבה לצדה, ובמהרה התמלאה שמלתה השחורה באבק קירטון עד הברכיים.
טיפני הבחינה שרולנד לא שב לסוסו עד שהעגלה כמעט נעלמה מעין.
והיא הכירה את מרת טיק, היא מתה לשאול שאלה, מפני שמכשפות שונאות חוסר ידיעה. וכצפוי, לאחר שהותירו את הכפר מאחוריהן, שאלה מרת טיק, לאחר הרבה שיעולים וכחכוחים: "את לא מתכוונת לפתוח אותה?"
"לפתוח את מה?" אמרה טיפני מבלי להרים את מבטה.
"הוא נתן לך מתנה," אמרה מרת טיק.
"חשבתי שהלכת לבחון אבן מעניינת, מרת טיק," אמרה טיפני בנימה מאשימה.
"טוב, היא הייתה רקקצת מעניינת," אמרה מרת טיק ללא כל מבוכה.
"נו… את מתכוונת או לא?"
"אני אפתח אותה אחר כך," אמרה טיפני. היא לא רצתה לעורר עכשיו דיון על רולנד, או בכלל.
היא לא ממש סלדה ממנו. היא מצאה אותו בארצה של מלכת הפיות והצילה אותו, בערך, אף על פי שהיה חסר הכרה רוב הזמן. פגישה פתאומית עם הנאק מאק פיגלי כשהם חשים קצת עצבניים יכולה להוביל לזה. כמובן, מבלי שאיש מהם ישקר, כולם בבית האמינו שהוא הציל אותה. לא יתכן שילדה בת תשע חמושה במחבת תציל ילד בן שלוש עשרה חמוש בחרב.
לטיפני לא היה אכפת. זה מנע מאנשים לשאול יותר מדי שאלות שלא רצתה לענות עליהן. אבל הוא עשה לעצמו מנהג… לשהות בקרבתה. היא כל הזמן נתקלה בו במקרה עד שזה לא היה יכול להיות מקרי, והוא תמיד נכח באירועים בכפר בהם השתתפה. הוא תמיד היה מנומס, אבל היא לא יכלה לסבול את האופן בו תמיד נראה כמו ספניאל שבעטו בו.
יש להודות – וצריך מאמץ רב כדי להודות בזה – שהוא פחות טמבל משהיה. מצד שני, הוא היה ממש ממש טמבל בהתחלה.
ואז היא חשבה על סוס, ולא הבינה למה עד שקלטה שעיניה נודדות על פני הנוף בזמן שמחשבותיה שקועות בעבר…
"אף פעם לא ראיתי כזה דבר," אמרה מרת טיק. טיפני קיבלה את פניו כחבר ותיק. הקירטון התרומם בפתאומיות מבין הגבעות ועליו תחריט בצורת בעל חיים.
"זה הסוס הלבן," אמרה טיפני.
"למה קוראים לו כך?" שאלה מרת טיק. טיפני הביטה בה. "כי הקירטון לבן?" הציעה, מנסה לא לרמוז שמרת טיק עושה את עצמה קצת סתומה.
"לא, אני שואלת למה קוראים לו סוס? זה לא נראה כמו סוס. אלה סתם… קווים מעוגלים…"
…שנראים כאילו הם זזים, חשבה טיפני. הוא נחרט בקירטון בימים עברו, אמרו האנשים, בידי אלה שבנו את מעגלי האבנים וקברו את מתיהם בתלים הגדולים. והם חרטו אותו בקצה אחד של העמק הירוק הקטן הזה, גודלו פי עשרה מגודלו של סוס וגם צורתו עקומה, במבט בוחן. אף על פי כן הם ודאי ידעו מהם סוסים, והיו סוסים בבעלותם, והם ראו אותם כל יום, והם לא היו אנשים טיפשים רק מפני שחיו לפני זמן רב.
טיפני שאלה פעם את אביה על הסוס, כשבאו כל הדרך לכאן ליריד כבשים, והוא אמר לה את מה שסבתא אייקין אמרו לו כשהיה ילד קטן. הוא דקלם את דבריה מילה במילה, וטיפני עשתה כמוהו עכשיו.
"זה לא מה שסוס נראה", אמרה טיפני. "זה מה שסוס הוא. "
"אה," אמרה מרת טיק. אבל מאחר שהייתה מורה כשם שהייתה מכשפה, ובטח לא יכלה לעצור בעצמה, היא הוסיפה, "מה שמצחיק הוא, שבעצם אין כזה דבר סוסים לבנים. הם אפורים".[1] "כן, אני יודעת," אמרה טיפני. "זה לבן," הוסיפה ביובש. זה השתיק לזמן מה את מרת טיק, אבל משהו הטריד אותה.
"אני מניחה שעזיבת הקירטון מעציבה אותך, לא?" אמרה כשהמשיכה העגלה בדרכה.
"לא," אמרה טיפני.
"זה בסדר להיות עצובה," אמרה מרת טיק.
"תודה, אבל אני לא," אמרה טיפני.
"אם את רוצה לבכות, את לא חייבת להעמיד פנים שיש לך גרגר חול בעין או משהו כזה".
"אני בסדר," אמרה טיפני. "באמת".
"את מבינה, אם את שומרת כאלה דברים בבטן הם יכולים לגרום נזק בעתיד".
"אני לא שומרת שום דבר בבטן, מרת טיק". למעשה, טיפני הופתעה מעט שלא בכתה, אבל היא לא התכוונה לספר זאת למרת טיק. היא הותירה מעין חלל בראשה בו תוכל לפרוץ בדמעות, אבל הוא לא התמלא. אולי מפני שעטפה את כל התחושות והספקות והותירה אותן למעלה בגבעה ליד התנור המעוגל.
"ואם בכל זאת את מרגישה קצת מדוכאת כרגע, את תמיד יכולה לפתוח את המתנה ש – " ניסתה מרת טיק.
"ספרי לי על מרת לבל," שיסעה אותה טיפני. השם והכתובת היו כל שידעה על הגבירה אצלה תתארח, אבל כתובת כמו 'מרת לבל, בית ביער ליד עץ האלון הגווע במשעול האדם האבוד, צמרת גבוהה, אם לא נמצאת נא להשאיר מכתבים במגף הישן ליד הדלת' נשמעה מבטיחה.
"מרת לבל, כן," אמרה מרת טיק, מובסת. "אה, כן. היא לא ממש זקנה אבל היא אומרת שתשמח לעזרתו של זוג ידיים שלישי".
מילים לא חלפו מבעד לאוזניה של טיפני מבלי שתשמע אותן, אפילו אם יצאו מפיה של מרת טיק.
"אז יש שם כבר מישהו?" שאלה.
"אה… לא. לא בדיוק," אמרה מרת טיק.
"אז יש לה ארבע ידיים?" שאלה טיפני. מרת טיק נשמעה כאילו היא מנסה להתחמק מהנושא.
מרת טיק נאנחה. היה קשה לשוחח עם מישהי שכל הזמן שמה לב לשיחה. זה הוציא אותה מריכוז.
"מוטב שתחכי עד שתפגשי אותה," אמרה. "כל מה שאגיד רק יבלבל אותך. אני בטוחה שתסתדרי אתה. היא מאוד ידידותית, ובזמנה החופשי היא מכשפה חוקרת. יש לה דבורים, ועזים, שחלבן, אני מאמינה, דל בשומן ועל כן מאוד בריא".
"מה עושה מכשפה חוקרת?" שאלה טיפני.
"אה, זה מקצוע מאוד עתיק. היא מנסה לרקוח קסמים חדשים על ידי לימוד קסמים ישנים. את מכירה את כל הקשקושים על 'אוזן של עטלף ובוהן של צפרדע'? זה אף פעם לא עובד, אבל מרק טיק חושבת שזה מפני שאנחנו לא יודעות באיזה מין צפרדע מדובר, או באיזו בוהן – "
"אני מצטערת, אבל אני לא מוכנה לעזור לאף אחד לחתוך צפרדעים ועטלפים חפים מפשע".
"הו, לא, היא אף פעם לא הורגת אותם!" אמרה מרת טיק בחופזה.
"היא משתמשת רק בחיות שמתו מוות טבעי או נדרסו או התאבדו. צפרדעים יכולים להיות מאוד מדוכאים לפעמים".
העגלה המשיכה בדרכה, במורד הדרך הלבנה, המאובקת, עד שנעלמה מעין.
דבר לא קרה. העפרונים זימרו בגובה כה רב עד שהיו בלתי נראים. זרעי עשב התעופפו באוויר. הכבשים פעו במרומי הקירטון.
ולפתע הגיח משהו לאורך הדרך. הוא נע כמו סופה זעירה ואיטית, ורק האבק שרחש סביבו גילה את נוכחותו. הוא נשמע כנחיל זבובים.
וגם הוא נעלם במורד הגבעה… לאחר זמן מה אמר קול בעשב: "אח, סוֹד וָסֶבֶר! סֶה נִמְצָא בקְבוֹתֵיהָ!"
קול שני אמר: "אמכספה אסנייה תתפוס תוֹ, לא?"
"מה סֶה? אמכספה אמלמדת? אִי לא מכספה אמיתית!"
"יס לה ת'כובע אמחודד מתחת לכל אפרחים אאלה, יאן אגדול," אמר הקול השני בתוכחה. "ראיתי תוֹ. אִי לוחצת על קפיצון ואחוד קופץ למעלה!"
"אה, איי, היימיס, ונִי מֵעֵס לומר סֶאִי עוסה טוב מאוד את אקריאה ואכתיבה, אבל אִי לא בִּינה בדברים סֶלא כתובים בספרים. ונִי לא מראה ת'פרצוף סֶלִי לידה. אִי מסוג אבולבוסים סֶיכתבו עלי! קדימה, בוא נלך למצוא ת'קלדה!"
הנאק מאק פיגלי שוכני הקירטון שנאו כתיבה מכל מיני סיבות, אך הגדולה ביותר הייתה זו: כתיבה נשארת. היא מקבעת מילים. אדם יכול להגיד את דעתו ואיזה נכלולי קטן ומרושע יכתוב את הדברים ומי יודע מה יעשה אתם? זה כמו למסמר את צלו של אדם לקיר!
אבל עכשיו הייתה להם קלדה חדשה, וקלדה חדשה מביאה רעיונות חדשים. ככה זה אמור לעבוד. זה מנע מהשבט להיצמד למנהגיו הישנים. הקלדה ג'ני הייתה משבט הנהר הארוך, למעלה בהרים, והם נהגו לכתוב.
והיא לא הבינה מדוע בעלה מסרב לעשות זאת. ולי סטים גילה בדרך הקשה שג'יני בהחלט הייתה קלדה.
הזיעה זלגה ממצחו. הוא פעם לחם בזאב לגמרי לבדו, ויעשה זאת שוב בשמחה עם עיניים מכוסות ויד אחת קשורה מאחורי גבו מאשר את מה שעשה עכשיו.
הוא התמחה בשני חוקי הכתיבה הראשונים, כפי שהבין אותם.
1) לגנוב נייר.
2) לגנוב עפרון.
לרוע המזל היו חוקים נוספים.
הוא אחז בבדל העפרון בשתי ידיו ונסוג לאחור לעבר שניים מאחיו שדחפו אותו לעבר פיסת נייר שהייתה נעוצה בקיר האולם (זו הייתה חשבונית ישנה על פעמוני כבשים שנגנבה מהחווה). שאר השבט צפה, בתדהמה מעורבת באימה, מן היציעים הסובבים.
"אולי נִי אתחיל בצורה עדינה יותר," מחה כשעקביו הותירו חריצים באדמת המערה. "אולי נִי רק אעסה אֵיסֶה פסיק או נקודית – "
"תָה אאיס אגדול, לי סטים, אס תָה צִיך ליות ארִאסוֹן סֶיעסה ת'כתיבה," אמרה ג'יני. "לא כול ליות לי בעל סֶלא כול אפילו לכתוב את סְמוֹ. אֱרְאֵתִי ך ת'אותיות לא?"
"איי, אִיסָה, אדברים אעקומים, אמתפתלים, אמחרידים אאלה!" נהם לי. "נִי לא בוטח ב-ק' אסֹאתִי, סֶה אות סֶסומרת טינה. סֶה אות עם עוקץ, סֶה!"
"תָה רק תניח ת'עפרון על אנייר ונִי אגיד לך איסה סימנים לעסות," אמרה ג'יני, משלבת את זרועותיה.
"אכתיבה סֶה אֵיפָה סֶל צרות!" אמר לי. "מילה כתובה כולה לתלות אדם!"
"סתום ת'פה ותפסיק עם סֶ! הסֶה קל!" התיזה ג'יני. "תינוקות סל בולבוסים כולים לעסות את סֶה, ותָה פיגלי מבוגר!"
"ואכתיבה אפילו ממסיכה לדבר אחרי סֶאאדם מת!" אמר לי סטים, מנופף בעפרון כמנסה לגרש רוחות רעות. "את לא כולה לאגיד לי סֶסֶה בסדר!"
"אה, אס תָה חוסס מאאותיות?" אמרה ג'יני בעורמה. "אח, סֶה בסדר.
כל אאנסים אגדולים מפחדים מִמָסוּ. תיקח ממנו ת'עפרון, וולי. אי פְסַר לאכריח אדם ליתמודד עם פחדיו".
דממה נשתררה באולם כשוולי הסתום נטל בעצבנות את בדל העפרון מאחיו. כל אחת מהעיניים הקטנות והבוהקות פנתה לעבר לי סטים. אגרופיו נקפצו ונפרשו. הוא התחיל להתנשם בכבדות, ממשיך לבהות בנייר הריק. הוא זקף את סנטרו.
"אח, את איסה קסה, ג'יני מאק פיגלי!" אמר לבסוף. הוא ירק על כפות ידיו וחטף בחזרה את בדל העפרון מוולי הסתום. "תני לי את כלי אסֶאוֹל אסֶה! אאותיות אאלו לא ידעו מה פגע בָּאֶן!"
"סֶה אגיבור סֶלי!" אמרה ג'יני. "טוב, אאות אראסונה אי ל'. סֶה סאתי סֶנראית כמו ראס עם תלתל אחד, סוֹכֶר?"
הפיקטסים הנאספים צפו בזמן שלי סטים, נאנח בכבדות וקצה לשונו בולט מזווית פיו, גרר את העפרון לאורך הקווים והפיתולים של האותיות. הוא הביט בקלדה בציפייה לאחר כל אחת.
"טוב," אמרה לבסוף. "מאמץ נאה!" לי סטים התרחק והביט בנייר בעין בוחנת.
"טוב?" אמר.
"איי," אמרה ג'יני. "כתבת ת'סֶם סֶלְך, לי סטים!" לי שב והביט באותיות. "יסלחו תִי עכסיו למחבוס?" שאל. שיעול קצר נשמע ליד מקום עומדה של ג'יני. הוא בקע מגרונו של הקרפד. לא היה לו שם אחר, מאחר שלקרפדים אין שמות. על אף כוחות מרושעים שגורמים לאנשים לחשוב אחרת, אף קרפד לא כונה מעולם טומי הקרפד, לדוגמה. זה פשוט לא קורה.
הקרפד הזה היה פעם עורך דין (עורך דין אנושי; קרפדים מצליחים להסתדר בלעדיהם) שאם-פיות הפכה אותו לקרפד אף על פי שהתכוונה להפוך אותו לצפרדע, אבל לא הייתה ממש בטוחה מה ההבדל. עכשיו הוא התגורר בתל הפיגלים, שם אכל תולעים וסייע להם במחשבות העמוקות.
"אמרתי לך, מר סטים, כתיבת שמך לבדה אין בה כל קושי," אמר.
"אין שום דבר בלתי חוקי במילים 'לי סטים'. אלא אם כן מאשימים אותך בזה!"
איש מהפיגלים לא צחק. הם אהבו שהבדיחות שלהם יהיו, קצת יותר, ובכן, מצחיקות.
לי סטים הביט בכתיבתו הרועדת. "סֶה אסֶם סֶלִי, איי?"
"בהחלט כן, מר סטים".
"וסום דבר רע לא קרה," ציין לי. הוא הצמיד את עיניו לנייר. "איך תָה כול לדעת סֶסֶה אסֶם סֶלי?"
"אה, סֶה אחלק סֶל אקריאה," אמרה ג'יני.
"כְּסֶאאותיות עוסות קול בָּרֹאס סֶלְך?" שאל לי.
"פה קבור הכלב," אמר הקרפד. "אבל חשבנו שתרצה להתחיל בצד המעשי של התהליך".
"אולי נִי כול ללמוד ת'כתיבה ולאסְאִיר ת'קריאה למיסו אחר?" שאל לי בתקווה מועטה.
"לא, אגבר סֶלי ציך לעסות את סְנֵיאֶם," אמרה ג'יני, משלבת את זרועותיה. כשבת פיגלי עושה זאת, אין כל תקווה.
"אח, סֶה דבר נורא לגבר סֶאאִיסָה סֶלוֹ עוסה יד אחת כנגדו עם קרפד," אמר לי, מנענע בראשו. אך כשפנה להביט בנייר המטונף, היה ניצוץ של גאווה בפניו.
"וסֶה אסֶם סֶלי, כן?" שאל בחיוך. ג'יני הנהנה.
"ככה סתם, בעצמו, ולא על מודעת מבוקס. אסֶם סֶלי, סֶנִי כתבתי".
"כן, לי," אמרה הקלדה.
"אסֶם סֶלִי, תחת אאגודל סֶלִי. אף נֵך לא כול לעסות תוֹ כלום? סֶה בטוח?"
ג'יני הביטה בקרפד, שמשך בכתפיו. מרבית האנשים שהכירו אותם החזיקו בדעה שרוב השכל בשבטי הנאק מאק פיגלי נמצא אצל הנשים.

"לאדם יס מעמד מיוחד כְּ סְאַפ'חד לא כול לגעת בָּסֶם סֶלוֹ," אמר לי.
"סֶה קסם רציני, סֶה – "
"א-י' נראית כמו מסו אחר וא-ם' לא מחוברת לעסמה," אמרה ג'יני, כי זה תפקידה של רעיה למנוע מבעלה להתפוצץ מגאווה.
"אח, איסה, למי אכפת אם אִי מחוברת או לא," אמר לי, מנופף בידו בביטול. "סֶה מָסוּ סֶנָחְנוּ אכותבים דְעים מטבענו. פעם אחת אִי מחוברת, פעם אחת אִי לא מחוברת".
הוא הביט על שמו:

"ונראה לי סֶטעית עם א-י'," המשיך. "סֶה ציך ליות לְ… א… סְ… טִין, רואה? עכסיו סֶה אֵגיוני!"
הוא נעץ את העפרון בשערו, והעניק לה מבט מתריס. ג'יני נאנחה. היא גדלה עם שבע מאות אחים והכירה את דרך חשיבתם, שהייתה במרבית הפעמים מאוד מהירה ובכיוון ההפוך לחלוטין. ואם הם לא הצליחו לכופף את מחשבותיהם סביב העולם, הם כופפו את העולם סביב מחשבותיהם. אמה אמרה לה שעדיף לא להתווכח.
למען האמת, רק קומץ פיגלים משבט הנהר הארוך יכלו לקרוא ולכתוב היטב. הם נחשבו לתחביבים משונים. הרי איזו תועלת הייתה בהם כשקמת בבוקר מהמיטה? הם לא סייעו להיאבק בדג שמך או לשדוד ארנב או להשתכר. לא היה ניתן לקרוא את הרוח ואי אפשר לכתוב על מים.
אבל דברים כתובים החזיקו מעמד. הם היו קולות הפיגלים שמתו זה מכבר, שחזו בדברים משונים, שהגיעו לתגליות משונות. עד כמה זה משונה, כל שבט החליט בעצמו. שבט הנהר הארוך עודד את הכתיבה והקריאה. וג'יני רצתה את הטוב ביותר גם בעבור שבטה החדש.
זה קשה להיות קלדה צעירה. את מגיעה לשבט חדש, כשרק כמה מאחייך מלווים אותך כשומרי ראש, ושם את מתחתנת לא רק עם בעל אחד אלא עם כמה מאות גיסים. זה יכול להיות מטריד אם משקיעים בזה מחשבה. לפחות כשגרה על האי בנהר הארוך יכלה לשוחח עם אמה, אבל קלדה אף פעם לא חוזרת הביתה.
מלבד אחיה שומרי ראשה, הקלדה הייתה בודדה לחלוטין. ג'יני חשה געגועים ובדידות ופחד מהבאות, ולכן היא התכוונה להרוס…
"לי!" היימיש ויאן הגדול התפרצו מבעד לפתח מחילת הארנבים המזויפת שכיסתה על הכניסה לתל.
לי סטים נעץ בהם מבט. "אאִינו עסוקים במסימה ספרותית," אמר.
"כן, לי, אבל ליווינו את אמכספונת בבטחה, כמו סֶאמרת, בַל יס כוורתן בִּקבותיה!" התיז היימיש.
"תָה בטוח?" שאל לי, שומט את עפרונו. "אפְ'פָּם לא סמעתי על אחד מאֶם בעולם אסֶה!"
"אה, איי," אמר יאן הגדול. "אסִמְסוּם סֶלו גרם לסיניים סֶלִי לכאוב!"
"אס לא אמרת לה, יא סתום?" שאל לי.
"אמכספה אסנייה נמצאת תָה, לי," אמר יאן הגדול. "אמכספה אמלמדת".
"מרת טיק?" שאל הקרפד.
"איי, סֹאתִי סֶיֶס לה פרצוף חמוץ כמו יוגורט," אמר יאן הגדול.
"ואמרת סֶאסור לנו לאִתגלות, לי".
"איי, בַל סֶה סוֹנֶה – " החל לי סטים, אבל הפסיק. הוא לא היה נשוי זמן רב, אבל הנישואין מוסיפים חושים נוספים למוחם של הגברים, ואחד מהם קיים בשביל להתריע מפני שקיעה עד הצוואר בצרה פתאומית.
ג'יני תופפה ברגלה. זרועותיה היו עדיין שלובות. אותו חיוך מיוחד של נשים נשואות היה מרוח על פניה, חיוך שאמר, 'כן, אתה בצרות, אבל אני אניח לך להמשיך לשקוע'.
"מה אסיפור אסֶה על אמכספונת אגדולה?" שאלה, קולה רך ומתרפס כעכבר שלמד במכללת המתנקשים למכרסמים.
"אוי, אה, אח, נו, איי…" החל לי, מבטו מושפל לאיטו. "את לא סוכרת תָה, מותק? אי אייתה בחתונה סלנו, איי. אי אייתה אקלדה סלנו ליום או יומיים, בָּנְתָ? אסְקֵנָה אֵכריחה תָה לִיסַבָּע לה לפני סֶחסרה לעולם אחיים," הוסיף, למקרה שהזכרת בקשתה של הקלדה המנוחה תגן עליו מהסערה המתקרבת. "נָחְנוּ פוקחים עליה עין, בָּנְתָ, אי אמכספה סלנו…"
קולו של לי סטים גווע נוכח מבטה של ג'יני.
"קלדה אמיתית ציכה ליתחתן עם אאיס אגדול," אמרה ג'יני. "כמו סֶנִי איתחתנתי תְך, לי סטים פיגלי, ונִי לא איסה טובה?"
"אה, טובה, טובה," התיז לי בחפזון. "בַל – "
"ותָה לא כול לִיוֹת נָסוּי לְסְתֵי נָסִים, כי סֶה אִיֵה ביגמיה, לא?" אמרה ג'יני, קולה מתוק באורח מסוכן.
"אח, סֶה לא איה כסה סיפור," אמר לי סטים, מחפש בייאוש אחר נתיב מילוט. "וסֶה איה רק סְמָנִי, ואִי רק ריבה, ואִי אייתה טובה בחסיבה – "
"נִי טובה בחסיבה, לי סטים, ונִי אקלדה סֶל אסבט, נִי לא? כולה ליות רק אחת, לא ככה? ונִי חוסבת סֶלא אִיוּ יותר מעקבים אחרי אילדונת אגדולה אסֹאתי. תתבייס ך, נִי בטוחה סֶאִי לא צָה מיסו כמו יאן אגדול סֶכל איום יָסיל עליה ריר".
לי סטים זקף את ראשו. "איי… בַל…" אמר.
"בַל מה?"
"כוורתן רודף אחרי אריבה אמסכנה".
"תָה בטוח?" שאלה ג'יני אחרי שתיקה ארוכה.
"איי, קלדה," אמר יאן הגדול. "ברגע סֶתָה סומע ת'סמסום תָה אפ'פָּם לא סוכח תוֹ".
ג'יני נשכה את שפתה, ולאחר מכן אמרה בפנים מעט חיוורים, "אמרת סֶיֶס לה ת'כיסורים ליות מכספה חסקה, לי?"
"איי, בל אפ'חד בחיים לא סרד כוורתן! אִי פְסַר לארוג תו, אי פסר לעצור תו, אי פסר – "
"בַל לא אמרת לי סֶאילדונת נלחמה במלחה ואֵביסה תָה?" אמרה ג'יני. "כַּתְסָה תָה עם מחבת, אמרת. סֶה אומר סֶאִי טובה, איי? אם אִי מכספה אמיתית, אִי תמצא דרך. כולנו ציכים ליתמודד עם תאפוכות אגורל. אם אי לא מסוגלת, אס אי לא מכספה אמיתית".
"איי, בַל כוורתן יותר גרוע מ – " החל לי.
"אי אולכת ללמוד מכספנות מְאמכספות," אמרה ג'יני. "ונִי ציכה ללמוד קֶלְדָנות בעצמי. תקווה סֶאי תלמד מאֵר כמוני, לי סטים".

  1. :

    מצוין,משוגע ומצחיק
    כיאה לספרים של טרי פראצ'ט

הוסיפו תגובה