בין תל אביב למנהטן, בעולם שבו כל תפר עשוי להסתיר סוד, וכל מגע של בד יכול להציל חיים – אישה […]
פרולוג
הלילה היה דומם, אבל שנתה של אמה סערה. היא התהפכה מצד לצד, נשימותיה מהירות, גופה מכווץ, פיה הפעור מלמל מילים חנוקות, קטעי משפטים שנשמעו כמו קריאה לעזרה. הבזקי אש, צעקות, אפילו ריח חרוך, אפפו את חלומה המסויט. ידיה לפתו את הסדין בחוזקה, כאילו ביקשו להיאחז במשהו שיציל אותה מהתהום.
צלצול צורם ובלתי צפוי פילח את החדר החשוך, קורע את הדממה כמו אזעקה. אמה התעוררה בבהלה, ליבה הלם בפראות, גופה היה מכוסה זיעה קרה. הסיוט מאותו יום נורא חזר אליה שוב חסר רחמים, מתעקש להזכיר לה את מה שלא ניתן לשכוח.
עיניה הביטו בטלפון שעל שידת הלילה והאור הבוהק גרם לעיניה למצמץ. מי מתקשר בשעות כאלה? היא שלחה יד רועדת וליבה החסיר פעימה, כשעל המסך הבהבה שיחה מניו יורק.
“הלו?“ אמרה בצרידות.
“הלו, האם אני מדבר עם אמה?“ קול גברי שאל באנגלית.
“כן, זאת אמה. עם מי אני מדברת?“ שאלה באנגלית רהוטה.
הקול נשמע יציב, “שלום, אמה, שמי לואיס ואני העוזר האישי של מר טיילר מחברת טיילר גלובל. מר טיילר קיבל את קורות החיים שלך והתרשם מהם. אני מבקש להזמין אותך לריאיון אצלנו במשרדי החברה. מובן שעלויות הטיסה והלינה ימומנו על ידי החברה.“
אמה, שקיוותה לשיחה הזאת, לא חשבה פעמיים ואישרה הגעה לריאיון. הם סגרו פרטים אחרונים, ולאחר שהכול טופל, הניחה את הטלפון לצידה ונשכבה. ראשה המה וההתרגשות סירבה לנטוש אותה. זה קורה, החלום שלה עומד להתגשם. היא ידעה בדיוק מה הרשים אותם בקורות החיים שלה: פריצות הדרך שלה בעולם עיצוב האופנה החדשני, עם פטנטים רשומים על שמה ושיתוף פעולה עם מדענים ומעצבים מובילים.
היא התהפכה מצד לצד, חושבת על הסידורים לקראת הטיסה וככל הנראה נרדמה, כי בפעם הבאה שפקחה את עיניה השמש כבר בצבצה מבעד לוילונות.
היא הזדקפה במיטה, כשזיכרונות מהלילה ומהשיחה הטלפונית, הציפו אותה. לרגע שאלה את עצמה אם הכול היה חלק מאותם חלומות ביעותים, אבל כשהרימה את הטלפון וראתה את השיחה ביומן השיחות היא חייכה. זה קרה באמת. אם כך אין לה הרבה זמן. היא קפצה מהמיטה, עליה לברר את המשמעות הכרוכה בנסיעה. מאז החלה לעבוד על הפרויקט הסודי, לא יצאה מגבולות הארץ.
כמה שעות מאוחר יותר ישבה מול י. הקצין מהמוסד שאחראי על ביטחונה.
“את יודעת מה מונח בידייך,“ אמר בקול יציב, “אנחנו לא ממליצים על יציאה מהארץ בתקופה הזאת, אבל אם את נוסעת, אסור שידעו דבר על המחקר. לא במפורש ולא ברמז.“
“אני מבינה,“ אמרה בשקט, “אבל אני צריכה להתאוורר מכל מה שקורה כאן, והמשרה הזאת היא הזדמנות פז עבורי להתנתק ולצבור כוחות מחודשים להמשך הפרויקט.“
הוא שתק לרגע ואז הניח לפניה קופסה בצבע שנהב, בתוכה זוג עגילי פנינה עדינים. “אנחנו לא יכולים למנוע ממך לטוס, אבל יש לנו בקשה אחת.“ אמה הביטה בו בבלבול.
“אלו לא עגילים רגילים.“ חייך קלות, “מותקן בהם שבב מעקב. כל עוד הם עלייך, נדע היכן את, בכל מקום ובכל זמן. ברגע שהם ירדו ממך, אנחנו לא נדע איפה את.“
אמה הביטה בו ואז בהם. היה משהו חד בעיניו, כמעט אישי, כשאמר, “אני מבקש, הם חייבים להיות עלייך תמיד. זו הדרך שלך להגיד לנו שאת בסדר.“
היא חייכה חיוך קטן, מנסה להסתיר את חששה, “אני אוהבת פנינים,“ אמרה וענדה את העגילים, “אתם באמת חושבים שמישהו ינסה לפגוע בי?“
“אנחנו לא לוקחים סיכון,“ ענה, “את מטרה.“
אמה הנהנה. היא ידעה היטב מה מונח על הכף, לא היה צורך בתזכורת נוספת. אבל דבר לא יעצור אותה.
אין עדיין תגובות