ויאן ואנוק היקרות, זמן רב עבר. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכן. כפי שאתן יודעות ,עם מותה סבתא שלי הורישה לי […]
2
יום שלישי, 10 באוגוסט
השינוי הגיע על כנפי רוחות הרמדאן. לא שידעתי זאת בשעתו, כמובן. באוגוסט הרוח סוערת לפעמים בפריז, האבק נישא כמו דרווישים קטנים שמסתחררים על המדרכות ומקרצפים אותן, מותירים זהרורי חול קטנים על עפעפייך ופנייך, בעוד השמש יוקדת כמו עין לבנה ועיוורת, ולאיש אין תיאבון. פריז פחות או יותר מתה כרגע, מלבד תיירים ואנשים כמונו שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשה; הנהר מסריח, ואין צל, והיית משלמת כמעט כל מחיר כדי ללכת יחפה באיזה שדה או לשבת תחת עץ ביער.
רוּ יודע את זה, כמובן. הוא לא נועד לחיים בעיר. וכשרוֹזֶט משועממת, היא מעוללת תעלולים; ואני מכינה שוקולד שאיש אינו קונה, ואָנוּק הולכת לאינטרנט־קפה ברוּ דה לה פֶּה לדבר עם חברים בפייסבוק, או עולה לבית הקברות במונמארטר וצופה בחתולי הרחוב שמתגנבים בין מעונותיהם של המתים, בעוד השמש שוקעת כמו גיליוטינה בין מקטעי הצל.
אנוּק בת חמש־עשרה. לאן ברח הזמן? כמו בושם בבקבוק הוא מתאדה בערמומיות, מהודק ככל שיהיה החותם, וכאשר פותחים אותו כדי לבדוק, מוצאים רק כתם ריחני היכן שפעם היה די והותר…
מה שלומך, אנוק קטנה שלי? מה קורה בעולם הקטן והמשונה שלך? האם את מאושרת? חסרת שקט? מרוצה? כמה ימים נותרו לנו לפני שתנטשי לתמיד את מסלולך סביבי, תפרצי החוצה כמו לוויין מרדני ותיעלמי אל בין הכוכבים?
שרשרת המחשבות הזאת ממש לא חדשה. הפחד עוקב אחרַי כמו צל מאז לידתה של אנוק, אבל הקיץ הוא התעצם, צֶמח מפלצתי בחום. אולי בגלל האֵם שאיבדתי — וזו שמצאתי לפני ארבע שנים. ואולי בשל זיכרון זוֹזי דה ל’אַלְבָּה, גַנֶבת הלבבות, שכמעט גזלה ממני הכול, ושהראתה לי כמה שבריריים עשויים חיינו להיות; באיזו קלות עלול בניין הקלפים לקרוס למשב רוח קל שבקלים.
חמש־עשרה. חמש־עשרה. בגילה כבר נדדתי בעולם. אימא שלי גססה. משמעות המילה “בית” היתה כל מקום שנשארנו בו ללילה. לא היו לי חברים של ממש. ואהבה… ובכן, אהבה היתה כמו הלפידים שבוערים במרפסות בתי הקפה בלילה; מקור חום חולף; נגיעה; פנים שנגלים־למחצה לאור הלהבות.
אנוק, כך אני מקווה, תהיה שונה. כבר עכשיו היא יפהפייה; אף שהיא ממש לא מודעת לכך. יום אחד היא תתאהב. מה יקרה לנו אז? אבל עדיין יש זמן, אני אומרת לעצמי. עד כה הנער היחיד בחייה הוא ידידהּ ז’אן־לוּ רֶמבּוֹ. בדרך כלל לא ניתן להפריד ביניהם, אבל החודש הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים לניתוח נוסף. ז’אן־לו נולד עם מום בלב; אנוק לא מדברת על זה, אבל אני מבינה את הפחד שלה. הוא דומה לשלי; צל מתגנב; ודאות שדבר אינו נותר לנֶצח.
היא עדיין מדברת לפעמים על לאנְסְקֵנֶה. אף שהיא מאושרת למדי כאן, נדמה שפריז היא לה נקודת עצירה בדרך עתידית, ולא בית שתמיד תחזור אליו. כמובן, סירת מגורים אינה בית; היא חסרה את הוודאות שבטיח ובאבן. ואנוק, בנוסטלגיה המשונה שהצעירים נוטים לה, זוכרת בצבעים עליזים את השוקולאטֵרי הקטנה שמול הכנסייה, עם הגגון המפוספס והשלט המצויר ביד. עיניה נמלאות כמיהה כשהיא מדברת על החברים שהותירה מאחור; על ז’אנוֹ דרוּ ולוּק קלֶרמון, ועל רחובות שאיש אינו חושש להתהלך בהם בלילה, ועל דלתות בתים שלעולם אינן נעולות…
אני יודעת שאין לי סיבה לדאוג כל כך. אנוק הקטנה שלי נוטה לחשאיות, אבל בניגוד לרבים כל כך מחבריה, היא עדיין אוהבת את חֶברת אמה. המצב בינינו עדיין בסדר. אנחנו עדיין נהנות יחד. רק שתינו, מכוסות במיטה, עם פּנטוּפְל ככתם מטושטש בזווית העין, ומסך הטלוויזיה הניידת מהבהב תמונות מיסטיות על רקע החלונות שהחשיכו, בעוד רוזט יושבת על הסיפון בחוץ עם רו ודגה כוכבים בסיין הדומם.
רו נהנה מהאבהות. באמת לא ציפיתי לזה. אבל נראה שרוזט — בת שמונה, והעתק מושלם שלו — הוציאה ממנו משהו שלא אנוק ולא אני יכולנו לצפות לו. למעשה, לפעמים אני חושבת שהיא שייכת לרו יותר מלכל אדם אחר; יש להם שפה סודית — של צפצופים ושל קריאות ושל שריקות — והם מסוגלים להתוועד בה במשך שעות, ואיש מלבדם אינו חולק אותה, אפילו לא אני.
מלבד תקשורת זו עם רו, רוזט הקטנה שלי כמעט אינה מדברת עם איש, ומעדיפה את שפת הסימנים שלמדה כילדה ושהיא מכירה היטב. היא אוהבת ציור וחשבון; היא פותרת את הסודוקו שבעמוד האחורי של “לה מונד” בתוך דקות ספורות, ומסוגלת לחבר בעל פה רשימות ארוכות של מספרים. ניסינו לשלוח אותה לבית ספר פעם אחת, אבל זה לא עלה יפה. בתי הספר כאן גדולים ולא אישיים, ואינם מסוגלים להתמודד עם מקרים מיוחדים כמו רוזט. כיום רו מלמד אותה, וגם אם תוכנית הלימודים שלו בלתי שגרתית, עם דגש על אמנות, על קולות ציפורים ועל מִשחקים במִספרים, נראה שהיא נהנית ממנה. אין לה חברים, כמובן — מלבד בָּם — ולפעמים אני רואה אותה צופה בכמיהה סקרנית בילדים שעוברים בדרכם לבית הספר. אבל באופן כללי פריז מתייחסת אלינו יפה, על כל האנונימיות שבה; ועדיין, לפעמים, ביום כמו זה, ממש כמו אנוק וכמו רוזט, גם אני מוצאת את עצמי מייחלת ליותר. ליותר מאשר סירה על נהר מסריח; ליותר מאגן האוויר המעופש הזה; ליותר מאשר יער המגדלים והצריחים הזה; או מטבח הסירה הזעיר הזה, שבו אני מכינה שוקולד.
יותר. אח, המילה הזאת. המילה המתעתעת הזאת. מכרסמת החיים הזאת; הלא מרוצה. הקש הזה ששבר את גב הגמל בדרישה… לְמה, בדיוק?
אני מאושרת מאוד מחיי. אני מאושרת מהגבר שאני אוהבת. יש לי שתי בנות נהדרות, ואני עובדת במה שנועדתי לעשות. העבודה שלי אינה מכניסה במיוחד, אבל תורמת לתשלומים על המעגן, ורו מבצע עבודות בניין ונגרות שמאפשרות לארבעתנו לצוף. כל החברים שלי ממונמארטר נמצאים כאן; אָליס וניקוֹ; מדאם לוּזֵרוֹן; לורן מבית הקפה הקטן; ז’אן־לוּאי ופּוֹפּוֹל, הציירים. אפילו אימא שלי נמצאת בקרבת מקום, האֵם שבמשך שנים רבות כל כך חשבתי שאיבדתי…
מה כבר אוכל לרצות מעבר לזה?
הכול התחיל במטבח הסירה לפני כמה ימים, בזמן שהכנתי טראפלס. בחום הזה רק טראפלס נשמרים היטב; כל פריט אחר עלול להינזק מהקירור או מהחום שחודר לכול. מטמפררים את שוקולד הקוּבֶרטוּר על לוח הגרניט; מחממים אותו בעדינות על הכיריים; מוסיפים תבלינים, וניל והל. מחכים פרק זמן מדויק, ובישול פשוט הופך למעשה קסם ביתי.
מה כבר אוכל לרצות מעבר לזה? ובכן, אולי משב רוח; רוח קלה שבקלות, לא יותר מנשיקה על בסיס העורף, בַּמקום שהשיער שלי, האסוף בקשר מבולגן, כבר התחיל לגרד מזיעת הקיץ…
רוח קלה שבקלות. מה? איזה נזק כבר יכול להיות בזה?
אז זימנתי את הרוח — רק קצת. משב קטן, חמים ושובב, שממלא את החתולים חיים ומדהיר את העננים.
V’là l’bon vent, v’là l’joli vent,
V’là l’bon vent, ma mie m’appelle —
זה באמת לא היה הרבה; רק משב הרוח הקטן ההוא וקסם קל, כמו חיוך באוויר, שהביא איתו ניחוח רחוק של אבקנים ושל תבלינים ושל עוגיות זנגוויל. בסך הכול רציתי לסרק את העננים משמי הקיץ, להביא ניחוח מקומות אחרים לפינת העולם שלי.
V’là l’bon vent, v’là l’joli vent —
ובכל רחבי הגדה השמאלית עטיפות הממתקים עופפו כמו פרפרים, והרוח השובבה משכה בחצאיות אישה שחצתה את פּוֹן דֶזאר, אישה מוסלמית עם רעלת ניקאבּ, שיש רבות כמותה בימינו, ואני הבחנתי בהבזק של צבע מתחת לרעלה השחורה הארוכה, ולרגע חשבתי שאני רואה רטט באוויר הלוהט, וצללי העצים הנדים ברוח שירבטו דפוסים מופשטים משוגעים על המים המאובקים —
V’là l’bon vent, v’là l’joli vent —
האישה העיפה בי מבט מהגשר. לא יכולתי לראות את פניה; רק את העיניים, המצובעות בכחל מתחת לניקאב. לרגע ראיתי אותה צופה בי, ותהיתי אם אני מכירה אותה איכשהו. הרמתי יד ונופפתי לה. בינינו היה הסיין, והריח המתעצם של שוקולד הנישא מהחלון הפתוח של מטבח הסירה.
נסי אותי. טעמי אותי. לרגע חשבתי שהיא עומדת להשיב לי נפנוף. אבל העיניים השחורות הושפלו. היא הסתובבה. ואז נעלמה בהמשך הגשר — אישה חסרת פנים לבושה שחור — אל לב רוח הרמדאן.
אין עדיין תגובות